משתמש:Utzli/ארגז חול ראשון
מה ידעו בעלות הברית על השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האם ידעו בעלות הברית על השואה המתחוללת באירופה?
עדויות שונות מראות כי ידיעות שונות הגיעו למערב, למדינות שנכבשו בידי הנאצים ולמדינות החופשיות, על ביצוע רצח שיטתי והמוני של יהודים. ב13 במרץ 1942 ערך נציג ארגון הג'וינט במזרח אירופה, ברטרנד ג'ייקובסון (Bertrand Jacobson), מסיבת עיתונאים, ובה מסר כי הנאצים רצחו קרוב לרבע מיליון יהודים באוקראינה (כיום ידוע שהערכתו הייתה נמוכה בהרבה מהנתונים האמיתיים)[1]. בתחילת אוגוסט 1942 קיבל גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ מידע שהועבר לו על ידי התעשיין הגרמני אדוארד שולטה, בדבר הפעלת הפתרון הסופי. ריגנר התקשר להווארד אלטיג, סגן הקונסול האמריקאי בז'נבה, מסר לו את המידע וביקש שיעבירו למשרד החוץ האמריקאי, ולידיעת הרב סטיבן וייז, ממנהיגי יהדות ארצות הברית. אלטינג העביר את המידע במברק למשרד החוץ, וציין כי ריגנר הוא מקור מהימן. ריגנר העביר ב-29 באוגוסט 1942 מברק זהה, באמצעות הקונסוליה הבריטית, גם לידיעת חבר הפרלמנט הבריטי היהודי סידני סילברמן. לאחר שסילברמן העביר את המידע לוייז, מסר גם תת השר סמנר וולס את תוכנו לידיעת וייז. המברק נקרא מברק ריגנר[2][3]. בנובמבר של אותה שנה הגיע ללונדון יאן קרסקי, איש המחתרת הפולנית. קרסקי הסתנן מוקדם יותר לתוך גטו ורשה וגם למחנה באיזור לובלין, וכך יכול היה להביא איתו ידיעות מכלי ראשון על הנעשה במחנות[4].
חלק מהמידע הגיע גם לאמצעי התקשורת. ביולי 1941 דיווחה העיתונות ביידיש שהתפרסמה בארצות הברית על רצח מאות אלפי יהודים במינסק, ברסט ליטובסק, לבוב, ומקומות נוספים. אנה פרנק כותבת ביומנה, ב9 באוקטובר 1942, כי האזינה לשידורי הBBC, ובהם נאמר כי היהודים המגורשים מזרחה מומתים בגז[5] בסוף אוקטובר 1941 דיווח העיתון ניו יורק טיימס בעמודיו הפנימיים על רצח מאתים אלף יהודים במזרח פולין וברוסיה, ובמרץ 1942 דיווחה העיתונות הכללית והיהודית בארצות הברית על ההיקף העצום של רצח היהודים. כותרת בעיתון דיילי טלגרף המתפרסם בלונדון ב30 ביוני 1942 הכריזה כי "יותר ממיליון יהודים נרצחו באירופה"[6]. מסתבר כי הידיעות שפורסמו נקלטו בדעת הקהל בארצות הברית. סקר גאלופ בינואר 1943 מצא, כי 47% מהמשיבים היו סבורים שהידיעות ש-2 מיליון יהודים נרצחו נכונות. רק 29% סברו שידיעות אלו אינן נכונות, ול-24% לא הייתה דעה[7].
המידע על השואה הועבר גם לידיעת המדינאים. ב17 בדצמבר 1942 פרסמו ממשלות ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות, הצהרה משותפת המגנה את מעשיהם של הנאצים נגד היהודים, ומבטיחה להעניש פושעים נאציים לאחר המלחמה. להצהרה הצטרפו גם נציגי ממשלות נוספות, שכולן היו באותה עת תחת כיבוש גרמני. בהצהרה נזכרים הגטאות, מחנות עבודה, וכן הגירושים למחנות ההשמדה; בהצרה מדובר על יהודים שגורשו למזרח ומאז לא נשמע מהם דבר. ההצהרה מבוססת על "דיווחים רבים" (Numerus Reports), שהגיעו ממזרח אירופה[8].
ב23 במרץ 1943 הצהיר הארכיבישוף מקנטרברי, ויליאם טמפל, בפני בית הלורדים בפרלמנט הבריטי כי מוטלת על הפרלמנט הבריטי "אחריות עצומה בפני ההיסטוריה, האנושות ואלוהים", ביחס לגורלם של היהודים[9]. דברים אלה החלו תהליך שהוביל לועידת ברמודה, ועידה אנגלו-אמריקאית שהתכנסה בין ה-19 וה-29 באפריל 1943 בברמודה, שהייתה טריטוריה בריטית. מטרתה המוצהרת של הועידה הייתה דיון בנושא "הפליטים המדיניים", אך למעשה היא נועדה להשקיט את דעת הקהל ואת ארגוני ההצלה היהודיים שתבעו ממעצמות בעלות הברית לעשות דבר מה על מנת לעצור את השמדת היהודים במסגרת "הפתרון הסופי". לא היו לוועידה כל תוצאות משמעותיות[10].
למרות המידע שזרם לגבי השואה, לא תמיד הייתה נכונות לקבל אותו או להבין אותו. מנקודת מבט מודיעינית לא היה שום תקדים היסטורי למתקני רצח עם כמו אושוויץ לפני סוף 1944 ולבעלות הברית היה מחסור במידע על הפתרון הסופי כדי להבין את משמעותו במלואה [11]. פורת טוענת, שייתכן שרוב השרים והפקידים הבריטים ראו בוייז, גולדמן, ויצמן, שרתוק ויהודים נוספים שפנו אליהם ”מפריחי כזבים ובודי בדיות שאין הדעת סובלתן: ניסויים, רפואיים כביכול, באנשים ונשים חיים, בילדים ובתאומים; שלדים חיים וממוספרים, מתנועעים בבגדי פסים; אלפי אנשים הנכנסים חיים ובריאים בשערי המקום, והופכים לאפר ולעשן תוך זמן קצוב ומתוכנן. כל אלה יכלו להתפרש בעיני אותם פקידים ושרים כיציריו של דמיון יהודים פרוע, שנולדו מתוך האסון - אסון נורא, כמובן, אך לא עד כדי כך.”[12] בדומה טוען וסרשטיין, שפקידים בריטים שהובאו בפניהם סיפורי ההשמדה סירבו להאמין להם וראו בהם הגזמה. הם זכרו את תעמולת הזוועות במלחמת העולם הראשונה ואת תעמולת הזוועה על מעשי האכזריות באירופה המזרחית בשנים 1918 - 1921 [13] מעבר לכך, היה חשד במניעיהם של מעבירי הדיווחים מפולין. ויליאם קאבנדיש בנטינק, יושב ראש ועדת הביון המשותפת, אמר ביולי 1943: ”הפולנים ובמידה רבה עוד יותר היהודים נוטים להפריז בעניין האכזריות של הגרמנים, במטרה להמריץ אותנו לפעול.”[14]
גורם נוסף לאי-הבנת המצב לאשורו היו גם דיווחים מוטעים. דו"ח שהופץ בידי המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS, ארגון הביון, המודיעין הצבאי והמבצעים המיוחדים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה) באוקטובר 1944 הסתמך על נתונים שלפני 1941. רשימת המחנות בו הייתה מעודכנת ל1937, ותנאי החיים בהם תוארו כ"סבירים"[15].
ואולם, החמור מכל היו ניסיונות למנוע את הפצת המידע על השואה. משרד החוץ של ארצות הברית ניסה לעצור פרסומים כאלה על ידי הוראות לנציג האמריקאי בז'נבה לא להרשות לארגונים יהודים להעביר דרכו "סיפורים" על השואה[16]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ השואה - ציר זמן, אתר יד ושם.
- ^ הערך American Jewish Congress, באתר מוזיאון השואה בוושינגטון.
- ^ Undersecretary of State Sumner Welles tells Rabbi Stephen Wise he has information confirming that the Nazis plan to kill all of Europe's Jews באתר PBS.
- ^ יאן קרסקי, בדף חסידי אומות העולם, אתר יד ושם.
- ^ Anne Frank - 'The English radio says they’re being gassed’, באתר anne frank.
- ^ The Holocaust: Timeline of Jewish Persecution, באתר Jewish Virtual Libarary.
- ^ The Abandonment of the Jews - America and the Holocaust, 1941 - 1945.
- ^ ועדת האומות המאוחדות לפשעי מלחמה, במרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם. לקריאת הטקסט המלא של ההצהרה ראו באתר Jewish Virtual Library.
- ^ The Bermuda Conference, (April 19 - 29, 1943), אתר PBS.
- ^ ועידת ברמודה במרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם.
- ^ קיצ'נס, 246.
- ^ פורת, עמ' 402 - 403.
- ^ וסרשטיין, עמ' 286.
- ^ וסרשטיין, עמ' 241; גילברט, עמ' 138 - 139.
- ^ רונלד צוויג, "ועד פליטי המלחמה והמודיעין האמריקני" דפים לחקר תקופת השואה, ט', תשנ"א.
- ^ John Pehle on: Establishing the War Refugee Board, באתר PBS.
מקארתיזם רקע והתפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשלו של הארי טרומן שנבחר לנשיאות ארצות הברית ב-1945 דרש נאמנות מאזרחיו כערך עליון. על רקע הסתגרותן של ברית המועצות וארצות מזרח אירופה מאחורי מסך הברזל ותחילתה של המלחמה הקרה הפכו חברי קבוצות שמאל קיצוניות ובראשם חברי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית לנתמכים על ידי מדינת אויב. במסגרת הדרישה העליונה לנאמנות מונתה ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית (House Committee on Un-American Activities), ועדת חקירה של בית הנבחרים של ארצות הברית שחקרה מה שהוגדר כ"פעילות של קומוניזם ותעמולה אנטי-אמריקנית". אחד מחברי הוועדה הבולטים היה ריצ'רד ניקסון, אז חבר חדש בבית הנבחרים. (בניגוד למה שנהוג לחשוב הסנטור ג'וזף מקארתי לא היה חבר בוועדה זאת. הוא היה סנטור ולא חבר בבית הנבחרים. הוא חקר חשודים בתת-הוועדה לחקירות של הסנאט שעמד בראשה). הוועדה הסתייעה בשירותי המעקב של ה-FBI בראשותו של ג'ון אדגר הובר, וזאת תוך הישענות על חוקים שעקפו את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית (המעגן בין השאר את חופש ההתארגנות וחופש הדיבור) כמו חוק מק'קרן לביטחון פנים (McCarran Internal Security Act) מ-1950. מקארתי אסף שמות של ידוענים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, בלי אבחנה אם היו חברים בפועל במפלגה הקומוניסטית או שהיו חברים ב"חזית העממית" שהתגבשה טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה בהשראתו של טרוצקי ממניעים אנטי-פשיסטיים וללא קשר ממוסד עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.
הוועדה יצרה "רשימה שחורה" של חשודים, אשר עקב כך לא יכלו לעבוד עוד בתעשיית הסרטים של הוליווד, למשל. בהם צ'ארלי צ'פלין, ברטולט ברכט, פול רובסון, לארי אדלר, לאונרד ברנשטיין, ארתור מילר, יפ הרבורג, אורסון ולס, פיט סיגר ורבים אחרים, שחלקם גלו מארצות הברית לאנגליה ולמדינות אחרות. החיפוש אחר קומוניסטים הפך ל"ציד מכשפות" וקומוניסטים נמצאו גם בצבא ובממשל (הבכיר שבהם היה הסנטור וסגן הנשיא לשעבר, הנרי ואלאס). חלק מהם נחשדו בפירוש בריגול לטובת ברית המועצות. בפרט זיעזעה את ארצות הברית פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, מדענים יהודים קומוניסטים שהורשעו בהעברת סודות אטום לברית המועצות והוצאו להורג ב-1953, עד היום לא התבררה לחלוטין אשמתם.
במאי הקולנוע איליה קאזאן נענה לחברי הוועדה והסגיר שמות של עמיתיו בתעשיית הקולנוע כמי שעוסקים בפעילות קומוניסטית, כביכול. שיתוף פעולה זה איפשר לו חופש עשייה קולנועי, בה בעת שעמיתיו המוסגרים הוחרמו. ביטוי לאווירה זו הובא בסרט "שם בהשאלה" של הבמאי מרטין ריט מ-1976, אשר נכלל בעצמו ברשימת "קושרי הקשר הקומוניסטים". קאזאן, מנגד, טען שהוא לא הסגיר מי שלא היה ידוע כבר מראש לחברי הוועדה כקומוניסט.