נטישת היהודים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נטישת היהודים
The Abandonment of the Jews: America and the Holocaust 1941–1945
מידע כללי
מאת דייוויד ס. ויימן
סוגה ספר עיון
נושא השואה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נטישת היהודים: אמריקה והשואה 1941–1945 (במקור באנגלית: The Abandonment of the Jews: America and the Holocaust 1941–1945) הוא ספר עיון משנת 1984 מאת דייוויד ס. ויימן, לשעבר פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט. ויימן היה יו"ר מכון לחקר השואה. "נטישת היהודים" התקבלה היטב על ידי רוב ההיסטוריונים, וזכתה בפרסים רבים ובהכרה נרחבת, כולל פרס ספר יהודי לאומי,[1] פרס אניספילד-וולף, פרס לספרות בזמן הווה, פרס סטיוארט ברנת' מטעם האגודה להיסטוריונים של יחסי חוץ אמריקאים, ופרס תיאודור סאלוטוס של האגודה לתולדות ההגירה, והייתה מועמדת לפרס National Book Critics Circle.[2]

טיעונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתגובה לנחישות הנאצים לסלק יהודים מאירופה בכל האמצעים הדרושים, סגר שאר העולם אפשרויות רבות להגירה למדינות אחרות. לדוגמה, עלייה לארץ ישראל תחת המנדט הבריטי, אזור שהוגדר על ידי ליגת העמים כבית לאומי ליהודים בסכנה, הוגבלה מאוד על ידי רשויות המנדט בשנת 1939; ומדינות רבות פשוט סירבו לאפשר כניסת יהודי אירופה. ככל שגרמניה הנאצית צברה כוח וירשה אוכלוסיות יהודיות גדולות בשטחים שנכבשו (כגון פולין ורבים אחרים), המדיניות ברוב המדינות הייתה לחסל לחלוטין את הנוכחות היהודית (במקרה של גרמניה ובעלות בריתה) או למנוע הגירה יהודית (במקרה של שאר מדינות העולם). סגירת אפשרויות ההגירה באמריקה מכוסה על ידי ויימן בספרו מ-1968 Paper Walls: America and the Refugee Crisis, 1938-1941. ויימן ממשיך לתעד היבט זה של מלחמת העולם השנייה ב"נטישת היהודים", המכסה את התקופה של 1941–1945, כאשר אמריקה ובעלות הברית לחמו נגד גרמניה והפתרון הסופי והשואה התקדמו לשלבים הקטלניים ביותר.

ויימן מסכם את הממצאים העיקריים שלו בהקדמה (להלן בצורה ערוכה):

  1. למחלקת המדינה האמריקנית ולמשרד החוץ הבריטי לא הייתה כוונה להציל מספר רב של יהודים אירופיים. להפך, הם חששו שגרמניה ובעלות בריתה עלולות להעביר עשרות אלפי יהודים לידי בעלות הברית. הגירה כזו הייתה מפעילה לחץ עז על בריטניה לפתוח את שעריה של ארץ ישראל, ועל ארצות הברית לקלוט יותר פליטים יהודים. לכן, מדיניותם נועדה לחסום אפשרויות חילוץ.
  2. מידע מאומת לפיו הנאצים מחסלים באופן שיטתי את יהדות אירופה פורסם באופן נרחב בנובמבר 1942. הנשיא רוזוולט לא עשה דבר במשך ארבעה עשר חודשים, ואז שינה עמדה פומבית רק בגלל לחצים פוליטיים.
  3. הוועד לענייני פליטים (WRB) לא קיבלה סמכויות דרושות, ולא שיתוף פעולה, ולא מימון הולם (תרומות מארגונים יהודיים כיסו 90 אחוז מעלות פעולתה). ובכל זאת היא הצילה כ-200,000 יהודים ולפחות 20,000 לא-יהודים.
  4. מחלקת המדינה הרשתה להיכנס רק ל-21,000 פליטים במהלך המלחמה עם גרמניה, זהו רק 10 אחוז מהמספר שיכול היה להתקבל באופן חוקי.
  5. גורמים שבלמו הצלה היו: אנטישמיות ועמדות נגד הגירה בקונגרס; הכישלון של תקשורת ההמונים, שתיקה של הכנסיות הנוצריות וכמעט כל ההנהגה שלהן (למעט חריגים בולטים, כמו הארכיבישוף מקנטרברי, או הארכיבישוף של ניו יורק, פרנסיס ספלמן); אדישות; כישלון הנשיא רוזוולט.
  6. מנהיגים יהודים אמריקאים לא נתנו עדיפות עליונה לנושא ההצלה.
  7. בשנת 1944 ארצות הברית דחתה כמה פניות להפציץ את תאי הגזים ומסילות הברזל של אושוויץ, בדיוק בחודשים שבהם הפצצות אמריקאיות מסיביות רבות התרחשו רק חמישים מייל מאושוויץ. פעמיים אף הפציצו רק חמישה קילומטרים מתאי הגזים.
  8. ניתן היה לעשות הרבה יותר כדי להציל את היהודים, אם היה נעשה מאמץ אמיתי. הסיבות אותן העלו שוב ושוב פקידי הממשל לאי היכולת להציל יהודים, לא הפריעו כאשר מדובר היה באירופאים אחרים אשר נזקקו לעזרה.
  9. האדישות של רוזוולט היא הכישלון החמור ביותר של הנשיאות שלו.
  10. עדיין, מאמץ ההצלה האמריקאי היה טוב יותר מזה של בריטניה, ברית המועצות, או בעלות ברית אחרות - בגלל עבודתו של הוועד לענייני פליטים (WRB). ארגונים יהודים אמריקאים סיפקו את רוב המימון של ה-WRB, ושל פעולות ההצלה בחו"ל של כמה ארגונים יהודיים.[3]

הספר "נטישת היהודים" טוען שמנהיגים פוליטיים אמריקאים ובריטים בתקופת השואה, כולל הנשיא רוזוולט, דחו הצעות שיכלו להציל מאות אלפי יהודים אירופאים ממוות במחנות השמדה.[4] ויימן מתעד, למשל, כיצד רוזוולט סירב שוב ושוב לתת מקלט לפליטים יהודים[5] ולא הורה על הפצצת קווי רכבת המובילים לאושוויץ.[6] בנוסף לכך, רוב המנהיגים היהודים באמריקה ובארץ ישראל כמסתבר לא עשו הרבה כדי ללחוץ על ממשלות אלו לשנות את מדיניותן.[7] מספר עיתונים אמריקאים, כולל הניו יורק טיימס, המעיטו לדווח על השמדת היהודים, או העבירו דיווחים כאלה מעמודים ראשיים לעמודים פנימיים בגלל אנטישמיות. הטיימס היה אמנם בבעלות יהודים, אך לא רצה להיראות כמציג עמדה יהודית.[8]

ויימן בוחן את המסמכים המצביעים על כך שממשלות ארצות הברית ובריטניה דחו הצעות רבות לקבל יהודי אירופה. הנושא הועלה בוועידת הבית הלבן ב-27 במרץ 1943 של מנהיגים אמריקאים ובריטים בכירים בזמן המלחמה, כולל רוזוולט, מזכיר המדינה האמריקאי קורדל האל, שר החוץ הבריטי אנתוני אידן, היועץ הנשיאותי הארי הופקינס, ושגריר בריטניה בוושינגטון, לורד הליפקס. האל שאל אם בעלות הברית מוכנות לקבל 60,000 עד 70,000 יהודים מבולגריה, בעלת ברית גרמנית.[9] אידן התנגד בטענה שהיטלר עלול להיענות להצעות דומות עבור יהודי גרמניה ופולין, ואמר כי "פשוט אין מספיק ספינות ואמצעי תחבורה לטפל בהם".[10]

ויימן כותב שבגלל שילוב של נטיביזם, אנטישמיות וחוסר נכונות לפעול עבור עניין בלי ערך אסטרטגי ישיר, מתו מיליוני יהודים שאולי היו ניצלים אחרת. הוא מתעד מקרים רבים שבהם מצאו בעלות הברית משאבים, כמו ספנות, כדי לתת סיוע והצלה לעשרות אלפי פליטים לא-יהודים, ובמקביל שללו סיוע או מאמצי הצלה דומים ליהודים. לדוגמה, הוא מתעד כיצד ממשלת בריטניה החזירה יהודים בסכנת השמדה מארץ ישראל המנדטורית, ובמקביל קיבלה בנדיבות בין 9,000 ל-12,000 יוונים לא-יהודים ו-1,800 פליטים פולנים לא-יהודים לארץ ישראל.[11] הוא מצטט מקרים רבים שבהם השלטונות האמריקאים והבריטים דחו הצעות של נאצים להחליף יהודים במשאבים, לעיתים קרובות עם תיעוד שבעלות הברית חוששות שיהיו כל כך הרבה יהודים שזה עלול להכביד על מאמץ המלחמה של בעלות הברית. הוא גם מתעד את מאמצי מחלקת המדינה האמריקאית לשלול מקלט ליהודים בסכנת השמדה, ואת כישלון הממסד היהודי האמריקאי להפעיל לחץ מספיק על פוליטיקאים אמריקאים, כמו רוזוולט, לעסוק בפעולות הצלה יעילות. ברקינרידג' לונג, אחד מארבעת עוזרי מזכיר המדינה, וקליקה של בכירים אחרים במחלקת המדינה, בולטים בפרקים רבים בהיסטוריה זו. ויימן מתעד כיצד לונג ועמיתיו חסמו שוב ושוב צעדים שהיו מצילים יהודים.[12]

ויימן מונה כמה ארגונים כיעילים יחסית במאמצי החילוץ, במיוחד כמה ארגונים יהודיים אורתודוקסים, הג'וינט, וקבוצה ציונית הרוויזיוניסטית שנקראה 'ברגסוניטים', על שם המנהיג שלהם "פיטר ה. ברגסון", שהיה הכינוי האנגלי של הלל קוק, יהודי מארץ ישראל ואחיינו של הרב אברהם קוק שהיה קשור לאצ"ל. "ברגסון" הגיע לארצות הברית כדי להקים את הארגונים כמו "ידידים אמריקאים של ארץ ישראל יהודית", "הוועדה לצבא יהודי" ונוספים להצלת יהדות אירופה.[13]

ויימן מבקר במיוחד את ההנהגה היהודית והציונית האמריקאית המרכזית, שלא הייתה יעילה במאמצי ההצלה שלה, ולעיתים קרובות נתנה עדיפות למאבק באנטישמיות האמריקאית ולחיזוק העמדה הציונית לגבי היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר המלחמה. זאת, מעל הצורך להציל יהודים מרדיפות הנאצים.[14]

בפרק על "אחריות", יש לויימן תת-פרק "מה אפשר היה לעשות", שבו הוא מכיר בכך שאפשרויות ההצלה "הצטמצמו בגלל נחישותם של הנאצים למחוק את היהודים", וכי "תנאי המלחמה עצמם הקשו על החילוץ. סביר להניח שלא ניתן היה לחלץ מיליונים". עם זאת, הוא טוען כי "בלי להפריע למאמץ המלחמתי, ניתן היה להציל עשרות אלפים נוספים - כנראה מאות אלפים".[15] לאחר מכן הוא מציג מבחר של שתים עשרה תוכניות שהוצעו (בין היתר) בתקופת השואה, שהיו יכולות להיות יעילות אילו רק היו מנסים אותן. בחירתו כללה (להלן בצורה ערוכה):

  1. הכי חשוב, הוועד לענייני פליטים היה צריך לקום ב-1942. והוא היה צריך לקבל מימון ממשלתי הולם וסמכויות רחבות בהרבה.
  2. ממשלת ארצות הברית, הפועלת באמצעות ממשלות נייטרליות או הוותיקן, הייתה יכולה ללחוץ על גרמניה לשחרר את היהודים.
  3. ארצות הברית יכלה להפעיל לחץ מתמיד על בעלות בריתה של גרמניה כדי לשחרר את היהודים שלהם.
  4. היה צורך להפעיל לחץ חזק על מדינות נייטרליות ליד גרמניה ובעלות בריתה כדי לקלוט יהודים. היו נחוצים מקלטים מחוץ לאירופה. בכך נתיבי הבריחה היו נשארים פתוחים וזרם מתמשך של פליטים יכול היה לצאת משטחים בהם היו בסכנת השמדה.
  5. אמנם קשה לקלוט פליטים, אבל אפילו חיים במחנה פליטים עדיין היו עדיפים על מוות. מדינות אחרות השתמשו בקמצנות אמריקאית כטיעון כשנשאלו על אי קבלת יהודים. למשל, במסעו מסביב לעולם ב-1942, התעמת וונדל ווילקי עם השלטונות הבריטיים בירושלים על הצורך להכניס מספר רב של יהודים לארץ ישראל. הנציב העליון הבריטי השיב שמכיוון שארצות הברית לא מקבלת יהודים אפילו במסגרת המכסות, לאמריקאים אין זכות להשמיע ביקורת כזו.
  6. היה צורך בתחבורה כדי להעביר יהודים ממדינות נייטרליות למקלטים חיצוניים. בתחילת 1943 הפנתה ארצות הברית עורף להצעת רומניה לשחרר 70,000 יהודים, שניצלו עד אז מהשמדה שיטתית על ידי הממשל ברומניה, במולדובה ובטראנסניסטריה. זה היה כישלון מהותי של ארצות הברית.
  7. קמפיין לעידוד ולסיוע בבריחה היה מביא לזרימה ניכרת של יהודים.
  8. היה צריך להעביר לאירופה סכומי כסף גדולים בהרבה כדי להקל על בריחות, להסתיר יהודים, לספק מזון, לחזק מחתרות יהודיות ולא-יהודיות.
  9. הרבה יותר מאמץ היה צריך להשקיע במציאת דרכים לשלוח מזון וציוד רפואי.
  10. ארצות הברית יכלה להפעיל הרבה יותר לחץ על ממשלות נייטרליות, הוותיקן והצלב האדום הבינלאומי כדי לגרום להם לנקוט בפעולה מוקדמת ונמרצת יותר.
  11. סיוע צבאי מסוים היה אפשרי.
  12. הרבה יותר פרסום על השמדת היהודים היה צריך להיות מופץ ברחבי אירופה.[16]

טיעוני נגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוב המכריע של ההיסטוריונים המקצועיים המתמחים במלחמת העולם השנייה או בשואה, בדרך כלל אימצו את הטיעונים של ויימן, תמכו בהם, או הושפעו מהם. חלק מתנגדים לביקורת של ויימן על רוזוולט, מגינים על ארגונים יהודיים ממסדיים או מערערים על הטענה כי בעלות הברית יכלו להפחית ביעילות את טבח היהודים על ידי הפצצת מתקני ההשמדה באושוויץ, נושא המכונה לעיתים קרובות סוגיית הפצצת אושוויץ.

ד"ר ג'יימס ה. קיצ'נס III, ארכיונאי של מרכז המחקר ההיסטורי של חיל האוויר של ארצות הברית, ביקר את ויימן על התעלמותו מהמלחמה המוחלטת שבה היו מעורבות בעלות הברית ועל כך שהוא ביסס את ספרו על מקורות חברתיים-פוליטיים, ללא התייחסות להיסטוריה צבאית שלטענתו חיונית לדיון בהפצצות. קיצ'נס טען שזה לא היה מעשי להפציץ את אושוויץ. שתי הנקודות העיקריות של קיצ'נס הן: 1) לבעלות הברית לא היה מידע מודיעיני מפורט מספיק לגבי מיקומם של מתקנים אלה כדי לכוון הפצצות באופן סביר, ו-2) הלוגיסטיקה של ההפצצה הייתה קשה מכדי לצפות לתוצאה מוצלחת באופן סביר.[17] ההיסטוריון ריצ'רד לוי תומך בעמדת קיצ'נס.[18] היסטוריונים אחרים הצביעו על כך ש: 1) לבעלות הברית היו הזדמנויות לרכוש מספיק מודיעין צבאי על מטרות אושוויץ, אם כי נראה שלא נעשה מאמץ לאיסוף מידע כזה.[19][20] ו-2) היו הרבה הפצצות מוצלחות של בעלות הברית שהיו קשות באותה מידה והתבססו על מודיעין חלקי. התפיסה שהפצצת אושוויץ הייתה קשה אינה סבירה; וייתכן כי קיצ'נס רצה להגן על מעסיקו.[21][22]

כמעט כל ההיסטוריונים מסכימים עם עמדתו של ויימן, לפיה בעלות הברית והנייטרלים יכלו לעשות יותר כדי להציל את יהודי אירופה בסכנת השמדה. יוצא דופן אחד הוא ויליאם ד' רובינשטיין, שספרו "מיתוס ההצלה: מדוע הדמוקרטיות לא יכלו להציל יותר יהודים מהנאצים" הוא תגובה ביקורתית מפורשת ל"נטישת היהודים" ועבודות נוספות התומכות בעמדותיו של ויימן. רובינשטיין טוען שמעצמות המערב קיבלו מהגרים, ארץ ישראל לא הייתה מקלט טוב בגלל התנגדות הערבים, ופעולה יעילה של בעלות הברית נגד מחנות ההשמדה לא הייתה אפשרית.[23]

עם זאת, אפילו מבקריו החריפים ביותר של ויימן מודים שרבות מטענותיו תקפות. רובינשטיין, למשל, מסכים עם ויימן (והיסטוריונים רבים אחרים) שהמנהיגות הפוליטית הערבית הפלסטינית, בראשות המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, והמרד הערבי בשנים 1936–1939 גרמו לממשלת בריטניה לנטוש את תנאי המנדט הזמני שלה על ארץ ישראל, שנועד בעיקר להקים בית לאומי לעם היהודי כדי להציל יהודים בסכנת השמדה.[24] גם ויימן וגם מבקריו מסכימים שהחלטת הבריטים לנטוש את תנאי המנדט (הקמת בית לאומי ליהודים) התגלמה בספר הלבן של 1939, שהפחית את העלייה למכסה שנתית של 10,000 בלבד, עד ל-75,000 עולים סך הכל, ולאחר 5 שנים העביר את כל ההגירה היהודית לאישור הרשות הערבית הפלסטינית (המתנגדת לעליה בחריפות). ההשלכות ארוכות הטווח של נטישת תנאי המנדט על יהדות אירופה במהלך השואה מוכרות בדרך כלל אפילו על ידי מבקריו של ויימן, אם כי ויימן מפרט את ההשפעות ההרסניות בפירוט רב יותר מאשר רבים ממנגדיו.

למשל, חילוקי הדעות בין רובינשטיין לויימן נשענים בעיקר על טענתו של רובינשטיין כי היהודים הציוניים בארץ ישראל (כמו דויד בן-גוריון) הם האשמים העיקריים באי קליטת יהודי אירופה בארץ ישראל, ואחריות משנית היא של השלטונות הבריטיים או הערבים הפלסטינים שהתנגדו באלימות למאמצי חילוץ כאלה.[25] כמה היסטוריונים תקפו את רובינשטיין ומבקרי ויימן אחרים על עמדות כאלה, וקראו להן "פולמוסיות" לא-מלומדות.[26]

דוגמאות של הצלת יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים רבים, כולל ד"ר דייוויד קרנצלר, המתמחה בתיעוד הצלות יהודים, מציינים שמספר רב של יהודים ניצלו, וטוענים שניתן היה להציל אפילו יותר, לעיתים קרובות תוך שימוש בדוגמאות של ויימן. ברוב המקרים, מאמצי ההצלה לא היו ביוזמתם של ארגונים יהודיים וציוניים גדולים בעולם החופשי, שלעיתים קרובות אף מנעו את פעילות ההצלה; או של ממשלות בעלות הברית; או של מוסדות כמו הוותיקן או הצלב האדום. רוב פעולות ההצלה המוצלחות היו תוצאה של עבודה של קבוצות יהודיות ולא-יהודיות קטנותת לא ממסדיות, שפעלו בעיקר מחוץ ולעיתים קרובות בניגוד להוראות של קבוצות הגג שלהם. דוגמאות:

  • קבוצת העבודה של ברטיסלבה בראשות גיזי פליישמן והרב חיים מיכאל דב ויסמנדל ניהלה בראשית 1942 משא ומתן על הפוגה של כשנתיים בטרנספורטים מסלובקיה תמורת כופר של כ-50,000 דולר ל-אס אס דרך דיטר ויסליצני. בסוף 1942 הם ניהלו משא ומתן על מה שנקרא תוכנית אירופה. ככל הנראה, הגרמנים הציעו להפסיק טרנספורטים מאזורים רבים תמורת כשני מיליון דולר ודרשו מקדמה של 10%. איש לא היה מוכן לסכן את הסכום הזה, והמשא ומתן הסתיים. ביד ושם נכתב שזה היה טריק גרמני.[27]
  • ניירות הגנה שחולקו משווייץ על ידי המצילים היהודים חורחה מנטלו (מנדל - דיפלומט סלבדורי מטרנסילבניה) ורחה שטרנבוך הצילו מספרים גדולים למרות התנגדותם של מנהיג יהודי שווייצרי ופקידים אמריקאים, במיוחד רוזוול מקללנד.[28]
  • וילפריד ישראל, במקור מברלין, היה אחד מאנשי המפתח שארגנו את הקינדר-טרנספורט לאנגליה, שהציל מספר רב של ילדים יהודים.
  • רחה שטרנבוך הבריחה לשווייץ מספר רב של יהודים בגבול שווייץ-אוסטריה עד שמישהו בשווייץ שהיה צריך לעזור הסגיר אותה לשלטונות. היא ניהלה מסוף 1944 ועד תחילת 1945 משא ומתן עם היינריך הימלר באמצעות הפוליטיקאי השווייצרי ז'אן מרי מוזי שהיה מכרו של הימלר. זה הוביל לשחרורם של יהודים רבים ממחנה הריכוז טרזיינשטט ומנע רצח של מספר רב של יהודים במחנות מסוימים עם התקרבות בעלות הברית, בהתבסס על הסכם כופר עם הנאצים. ושוב אותו אדם הסגיר אותה לשלטונות.
  • יצחק שטרנבוך, בעלה של רחה שטרנבוך, גייס ושילם את הכופר הנדרש כדי לשחרר את היהודים במחנה הריכוז ברגן בלזן שהיו ברכבת קסטנר.
  • הרב סולומון שונפלד סידר מקלט לאלפי יהודים בבריטניה, כולל מאות ילדים בקינדר-טרנספורט. הוא גם שכנע מנהיגי כנסייה ואנשי פרלמנט רבים להעביר הצעה המאפשרת ליהודים שיכולים לצאת משטחים שנשלטו על ידי גרמניה ובעלות בריתה להתיישב לפחות זמנית בחלקים מהאימפריה הבריטית. קבוצה מסוימת פעלה בהצלחה נגד ההצעה מכיוון שהיא לא כללה את ארץ ישראל.[29]
  • בארצות הברית, לחץ מתמשך על ממשל רוזוולט על ידי הלל קוק וקבוצת ההצלה הברגונסונית שלו, למרות בלימה ממושכת מצד המנהיגים היהודיים הליברליים והארגונים היהודיים המרכזיים, אך עם תמיכה מכרעת של רבים בקונגרס, בסנאט, שר האוצר הנרי מורגנטאו הבן וצוותו, הובילו להקמת הוועד לענייני פליטים.[30] אחת מהפעולות שלה הייתה תמיכה בשליחות ולנברג בבודפשט. דייוויד ויימן מזכה את הוועד לענייני פליטים בחילוץ של למעלה מ-200,000 (כולל 120,000 בהונגריה, בין השאר הודות לוולנברג).[31]
  • המזכיר הראשון היהודי של שגרירות אל סלבדור, חורחה מנטלו (מנדל), פרסם את דו"ח וצלר-וורבה (הכלול בפרוטוקול אושוויץ) 24 שעות לאחר קבלתו. לרוע המזל, הוא קיבל את הדו"ח באיחור רב. יהודים אחרים וארגונים יהודיים/ציוניים שקיבלו את הדו"ח קודם לא עשו שימוש יעיל במידע וחלקם, כמו רודולף קסטנר, ניסו להסתיר את המידע. פעולתו של מנטלו הציתה הפגנות רחוב משמעותיות בשווייץ, הובילה ליותר מ-400 כותרות בולטות בשווייץ, שגינו את הברבריות של אירופה והטפות בכנסיות שווייצריות רבות דיברו על "אחים ואחיות יהודיים". למרות שהצלב האדום הבינלאומי היסס להתערב, אחרים - כולל האפיפיור פיוס ה-12 ומלך שוודיה גוסטב החמישי פנו אישית לשליט ההונגרי מיקלוש הורטי. הוא קיבל איומים אמינים מצ'רצ'יל ורוזוולט. הורטי עצר אז את השילוחים שהובילו כ-12,000 יהודים ביום לאושוויץ. "עד אז נוקו המחוזות ההונגריים. כמעט 440,000 יהודים נעלמו, אבל רוב 230,000 היהודים של בודפשט עדיין היו בבירה". הורטי אז "הציע להתיר הגירה של כל הילדים היהודים מתחת לגיל עשר שברשותם אשרות למדינות אחרות, וכל היהודים בכל גיל שהחזיקו בתעודות הכניסה לארץ ישראל."[32] למרות שבסוף שוודיה, שווייץ ומשרד החוץ האמריקאי הסכימו להנפיק אשרות ל-28,000 ילדים, אף אחד מהם מעולם לא הוצא מהונגריה בגלל העיכוב של חודש במשא ומתן של בעלות הברית והנייטרלים, ובסופו של דבר, הנאצים השתלטו של הונגריה. העיכוב בהיענות להצעתו של הורטי התברר כקטלני לעסקה שהציע וליהודים הונגרים רבים. שלושה חודשים לאחר שהורטי עצר את רכבות הגירוש, הוא הודח והוחלף על ידי משטר הבובות הנאצי של פרנץ סאלאשי וצלב החץ הפשיסטי והאנטישמי שלו. משטר זה הנהיג טרור נגד יהודי הונגריה שנותרו, והרג עשרות אלפים בארבעת חודשי שלטונו, אשר הסתיים רק כשהצבא האדום כבש את הונגריה.[33]
  • ההפוגה בגירושים ההונגרים וההצעות שהציע הורטי אפשרו את משימת ולנברג וגם חילוץ על ידי רבים אחרים בבודפשט, כמו קרל לוץ, מונסיניור אנג'לו רוטה, ג'ורג'יו פרלסקה, הנציגות הספרדית, מחתרת הנוער הציונית בבודפשט, ויצרה "אווירת הצלה" שעודדה אזרחים פשוטים לפעול למען שארית יהודי הונגריה. ראול ולנברג וקרל לוץ הצילו כל אחד עשרות אלפי יהודים בהונגריה ומחתרת הנוער הציונית הצילה אלפים רבים ואולי גם יותר מ-10,000.[33]
  • דיפלומטים רבים הפרו לעיתים את הפרוטוקול הדיפלומטי, פעלו בניגוד להנחיות ארצם, והצילו מספר רב של יהודים באמצעות אשרות ומסמכי הגנה. מלבד קרל לוץ וראול ולנברג הידועים ביניהם הם צ'יאונה סוגיהארה היפני, חה פנגשאן הסיני, ארישטידש דה סוזה מנדש הפורטוגזי והרוזן השוודי פולקה ברנדוט.
  • הצעה שנויה במחלוקת להצלה הגיעה מאדולף אייכמן, שהציע למציל הציוני יואל ברנד במאי 1944 עסקה לשחרור 1,000,000 יהודים בתמורה ל-10,000 משאיות וסחורות כמו קפה, תה, קקאו וסבון. אייכמן ונאצים אחרים הציעו הצעות דומות למצילים ציונים אחרים (כגון סאלי מאייר, שטרנבוך). ז'אן-מרי מוזי, נשיא שווייץ לשעבר ותומך נאצים בשנות ה-30, לקח תפקיד בולט במשא ומתן. אולם בעלות הברית דחו את הסדרי ה'כופר' הללו למרות שאייכמן הבהיר היטב שהחלופה היא השמדת היהודים. הסובייטים וצ'רצ'יל הסכימו שאין לשלם כופר. הבריטים החזיקו את ברנד כאסיר כדי למנוע עסקאות כאלה וההנהגה הציונית בארץ ישראל לא נראתה מעוניינת בעסקה.[34]
  • יד ושם מציין במוזיאון שלו כי פעילותו השנויה במחלוקת של רודולף קסטנר הביאה להצלת למעלה מ-22,000 יהודים.
  • לאחר משא ומתן שנוי במחלוקת בין רודולף קסטנר, סאלי מאייר ואדולף אייכמן, רכבות שהובילו כ-1,700 יהודים הונגרים נשלחו למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם הוחזקו בבטחה יחסית תמורת כסף וזהב ושוחררו בסוף 1944 לאחר שיצחק שטרנבוך, בשווייץ, סידר את הצלתם בתשלום כופר גדול.[35][36][37]
  • היו עוד הרבה יוזמות הצלה מוצלחות וגם רבות נוספות שיש הטוענים שהיו יכולים להצליח אילו צ'רצ'יל ורוזוולט היו תחת יותר לחץ ציבורי.[38] כשספינות עמוסות בפליטים, כמו הסנט לואיס וספינות פליטים לכיוון ארץ ישראל הוחזרו לאחור, קשה לטעון שההצלה לא הייתה אפשרית.[39] דעותיו של ויימן נתמכות על ידי המשתתפים באירועים וחוקרים רבים, כגון דוד קרנצלר, הלל קוק, חיים מיכאל דב ויסמנדל, ורבים אחרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויימן, דייוויד ס. נטישת היהודים: אמריקה והשואה. 444 עמודים, ניו יורק: Pantheon Books, 1984.
  • ויימן, דייוויד ס., מדוף, רפאל. מרוץ נגד המוות: פיטר ברגסון, אמריקה והשואה. New Press, 2004.
  • "האם יכלו בעלות הברית להפציץ את אושוויץ", ספרייה וירטואלית יהודית.
  • אברהם פוך, הזעקה שלא נענתה
  • בן הכט, בגידה
  • דייוויד קרנצלר, האיש שעצר את הרכבות לאושוויץ: ג'ורג' מנטלו, אל סלבדור והשעה היפה ביותר של שווייץ, הקדמה מאת הסנאטור ג'וזף ליברמן, הוצאת אוניברסיטת סירקיוז (מרץ 2001)
  • דוד קרנצלר, גיבור השואה: סיפורו הבלתי סופר של שלמה שונפלד, רב בריטי אורתודוקסי, הוצאת כטב (דצמבר 2003)
  • דוד קרנצלר, דם אחיך: התגובה היהודית האורתודוקסית במהלך השואה, Artscroll (דצמבר 1987)
  • דוד קרנצלר, גיבורת ההצלה: סיפורה המדהים של רכה שטרנבוך שהצילה אלפים מהשואה
  • לורנס ג'רוויק, מי יחיה ומי ימות (סרט וידאו תיעודי, מופץ על ידי Kino International בכתובת: http://www.kino.com/video/item.php?film_id=349 )
  • רפפורט, לואיס. שייק שמים וארץ: פיטר ברגסון והמאבק להצלת יהודי אירופה. הוצאת גפן בע"מ, 1999.
  • VERAfilm, בין שוטים עיוורים (סרטון דוקומנטרי)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Past Winners". Jewish Book Council (באנגלית). נבדק ב-2020-01-21.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  2. ^ "The New Press".
  3. ^ Abandonment of the Jews, pp. x, xi
  4. ^ "Abandonment of the Jews", pp. 244, 24; 172, 173.
  5. ^ Abandonment of the Jews, pp. 47; 82; 115-118; 264-266.
  6. ^ "Abandonment of the Jews", p. 295.
  7. ^ Abandonment of the Jews, pp. 157-177; 328-330; 345-348.
  8. ^ Abandonment of the Jews, pp. 26, 38, 76, 299n, 321
  9. ^ Abandonment of the Jews, pp. 96-100.
  10. ^ Abandonment of the Jews, p. 97.
  11. ^ Abandonment of the Jews, pp. 338, 339.
  12. ^ Abandonment of the Jews, pp. 104-142.
  13. ^ Abandonment of the Jews, p. 85.
  14. ^ Abandonment of the Jews, pp. 3-18; 327-330.
  15. ^ Abandonment of the Jews, p. 331
  16. ^ Abandonment of the Jews, pp. 331-335
  17. ^ The Bombing of Auschwitz Re-Examined." by James H. Kitchens III, in The Journal of Military History. 58 (April 1994): 233-266.
  18. ^ "The Bombing of Auschwitz Revisited: A Critical Analysis" by Richard H. Levy, Holocaust and Genocide Studies, vol. 10, no. 3 (winter 1996), pp. 267--298
  19. ^ "Allied Knowledge of Auschwitz-Birkenau in 1943--1944" by Richard Breitman, in FDR and the Holocaust, ed. Verne W. Newton (New York, 1996) pp. 175--182.
  20. ^ Dino Brugioni, Auschwitz and Birkenau: Why the World War II photo interpreters failed to Identify the extermination complex, Military Intelligence, vol. 9, no. 1 (Jan.-Mar. 1983): pages 50-55.
  21. ^ "Could the Allies Have Bombed Auschwitz?" by Stuart G. Erdheim, Holocaust and Genocide Studies, vol 11., no. 2 (Fall 1997), pp. 129--170
  22. ^ "The Jewish Threat: Anti-semitic Politics Of The U.S.. Army" by Joseph W. Bendersky, (NY: Basic Books; 2000) pp. 343--344
  23. ^ William D. Rubinstein, The Myth of Rescue: Why the Democracies Could Not Have Saved More Jews from the Nazis, 1997
  24. ^ "Myth, Rubinstein", pp 15, 30, 100, 123, 127, 138, 143, 198, 216, 218, 237, 250
  25. ^ "Myth, Rubinstein", pp. 14, 146, 233, 267
  26. ^ Book Review by David Cesarani, English Historical Review, Vol. 113, No. 454, Nov. 1998, pp. 1258–1260
  27. ^ תצוגה גדולה במוזאון יד ושם
  28. ^ "Abandonment of the Jews", pp. 244-251.
  29. ^ "Holocaust Hero: The Untold Story of Solomon Schonfeld, an Orthodox British Rabbi", by David Kranzler, Ktav Publishing House (December 2003),
  30. ^ "Abandonment of the Jews", pp. 178-191.
  31. ^ "Abandonment of the Jews", pp. 236-243.
  32. ^ "Abandonment of the Jews", p. 238.
  33. ^ 1 2 "Abandonment of the Jews", p. 235-243.
  34. ^ "Abandonment of the Jews", p. 243-254.
  35. ^ "Desperate Mission; Joel Brand's Story As Told to Alex Weissberg", by Alex Weissberg (NY: Grove Press; 1958) B000FNH6EU
  36. ^ "Holocaust Years: The Nazi Destruction of European Jewry, 1933-1945", by Nora Levin (Malabar, FL: Krieger Publishing; 1990) ISBN 978-0894642234, p. 338
  37. ^ "Abandonment of the Jews", p. 245-247.
  38. ^ "Abandonment of the Jews", p. 311-317.
  39. ^ "Abandonment of the Jews", pp. 110-123.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נטישת_היהודים&oldid=38111443"