פולקה ברנדוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פולקה ברנדוט

פולקה ברנדוט (Folke Bernadotte;‏ 2 בינואר 1895 - 17 בספטמבר 1948), דיפלומט שבדי, בן משפחת המלוכה השבדית. תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות, ונורה למוות בירושלים על ידי ארגון הלח"י.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוזן פולקה ברנדוט נולד בסטוקהולם בשנת 1895, היה צאצא של ז'אן-בטיסט ברנדוט, מרשל בצבא נפוליאון, שהוכתר למלך שבדיה בשם קארל הארבעה עשר בשנת 1818. פולקה ברנדוט היה אחיינו של המלך גוסטב החמישי.

ברנדוט קיבל חינוך צבאי. ב-1933 הוא היה נציג שבדיה לתערוכה העולמית של שיקגו (1933). ב-1939 היה נציג ארצו לתערוכה העולמית של ניו יורק (1939). בראשית מלחמת העולם השנייה עמד בראש תנועת הצופים בשבדיה ולאחר מכן כיהן כיושב ראש הצלב האדום השבדי, והיה אחראי על חילופי שבויים בין גרמניה לבריטניה. בתפקידו זה ביקר פעמים רבות בלונדון ובברלין ונפגש עם בכירים בשלטון.

באביב שנת 1945 זומן ברנדוט לפגישה עם היינריך הימלר, ראש האס אס והגסטפו. הפגישה נערכה בעיר ליבק ב-24 באפריל 1945. הימלר מסר לו כי סופו של היטלר קרב וכי הוא עצמו הינו בעל הסמכות העליונה בגרמניה והציע את כניעת גרמניה לבריטניה ולארצות הברית, בתנאי שיורשה לגרמניה להמשיך ולהלחם נגד ברית המועצות. משרד החוץ השבדי העביר את ההצעה לראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל ולנשיא פרנקלין רוזוולט, והם דיווחו עליה לשליט ברית המועצות יוסף סטלין, בהודיעם לו כי יקבלו כניעה גרמנית רק אם זו תהיה כניעה לשלושת צבאותיהם.

ברנדוט והצלת אסירים ממחנות הריכוז בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתערוכה "ויזות לחיים: הדיפלומטים הצדיקים", שהתארחה בירושלים, זכה ברנדוט להוקרה כמי שלזכותו נזקפת הצלתם של 20,000 אסירים ממחנות ריכוז בגרמניה, חלקם יהודים, וכמי שכחלק מהמשא ומתן שניהל עם היינריך הימלר ומתוקף תפקידו כנשיא הצלב האדום השבדי, הביא לשחרורם של כ-400 יהודים דנים שהיו אסירים במחנה גטו טרזיינשטט.‏[1] מאוחר יותר אירגן את שחרורן של אלפי נשים ממחנות הריכוז ראוונסבריק וברגן בלזן ואת העברתן לשבדיה.

המידע על פעולות ההצלה של ברנדוט, שנעשו בימי האחרונים של המלחמה כאשר מפלת גרמניה הנאצית הייתה כבר ודאית, מתבסס על ספריו שלו שיצאו לאור מיד אחרי המלחמה, על ספרי מחקר ותיעוד שפורסמו בשבדית אודות מבצע ההצלה,‏[2] ועל עדויות ניצולים. חלק מהחוקרים טוענים כי ברנדוט התנגד למעשה להצלת יהודים ואף ניסה לשכנע את הימלר שלא לכלול יהודים בקרב המיועדים לשחרור.‏[3] אולם לבסוף ניאות להציל יהודים בשל לחצו של הימלר, שנבע מאימת הדי הקרב עם תום המלחמה ונסיון לצבור נקודות זכות אצל בעלות הברית המערביות. לעומתם טוענים אחרים שברנדוט לא התייחס בצורה שלילית ליהודים, ושנמנע מלהשתדל למען הצלתם מתוך שיקולים פרגמטיים בלבד, לאור השימוש של היטלר ביהודים כקלף למיקוח. ברנדוט האמין שדרישה לשחרר יהודים תיתקל בסירוב ותקשה על המשא ומתן לגבי אסירים אחרים. אותם החוקרים גם מציינים שברנדוט השתדל למען הצלת יהודים בעלי אזרחות סקנדינבית. העובדה ששיירה בהשתתפותו נסעה תוך סיכון עצמי רב ובתנאים קשים עד גטו טרזיינשטט על מנת לפנות משם כ-600 יהודים דנים, מצביעה לטענתם על יחסו ההומניטרי של ברנדוט לכל האסירים, כולל יהודים.

ההיסטוריון יו טרבור-רופר כתב כי במהלך המגעים בין ברנדוט והימלר, כאשר האחרון הציע לברנדוט להעביר עשרת אלפים יהודים לשבדיה, ברנדוט סירב וב-13 במרץ 1945 שיגר מכתב להימלר בו כתב בין היתר: "יחסי אל היהודים הוא כשלך". המכתב מופיע בספרו של טרבור-רופר.‏[4]

ברנדוט וארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנדוט עם שר החוץ משה שרת בקריה, ספטמבר 1948

ב-20 במאי 1948 בחרה מועצת הביטחון של האו"ם ברוזן ברנדוט כמתווך בין מדינת ישראל למדינות ערב, בנסיון להביא קץ למלחמה בדרכי שלום. במאמצי התיווך שלו הושגה ההפוגה הראשונה ב-10 ביוני 1948. ב-24 ביולי 1948 הגיע ברנדוט לארץ ישראל.

תוכנית ברנדוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות משא ומתן שקיים עם שני הצדדים (בנפרד) תחילה במובלעת חיפה ולאחר מכן ברודוס, ברנדוט גיבש תוכנית אותה הציע בכתב לשני הצדדים ב-28 ביוני, ואלו עיקריה:

כל מדינות ערב, פרט לירדן, דחו את ההצעה. ישראל אמנם דחתה את התוכנית, אבל הייתה מוכנה למשא ומתן נוסף‏‏‏[5].

לאחר ההפוגה השנייה, ויתר ברנדוט על רעיון הקונפדרציה והציע תוכנית חדשה הכוללת את בנאום ירושלים‏[5]. תוצאות מבצע יואב קברו את התוכנית סופית.

ההתנקשות בברנדוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה של לח"י נגד ברנדוט
הפגנת לח"י נגד ברנדוט בירושלים

ב-17 בספטמבר 1948, יום לאחר שהגיש את התוכנית החדשה לאו"ם, נרצח ברנדוט בירושלים‏[5] על ידי ארגון הלח"י, בפינת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי דהיום. המכונית שבה נסע בחלק היהודי של ירושלים נתקלה בג'יפ שחסם את הרחוב. מספר צעירים הקיפו את המכונית, ואחד מהם פתח באש לתוכה מתת מקלע "שמייסר". ברנדוט ואחד מעוזריו, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו, נהרגו. בין נוסעי הג'יפ היו שלושה לוחמי לח"י ולוחם אצ"ל אחד, שכפי הנראה לא ידע על הכוונה להתנקש בברנדוט. המתנקשים נמלטו מהמקום בג'יפ, למעט יהושע כהן שנמלט מהמקום רגלית, כשבידו השמייסר מפורק לחתיכות.

עוצר הוטל בירושלים, אך מבצעי רצח פוליטי זה לא נתפסו. ארגון לא ידוע שכינה עצמו בשם "חזית המולדת" נטל את האחריות למעשה, אך לא היה ספק בדעת הקהל כי הרצח בוצע על ידי לח"י, שהתנגד לתוכניתו של ברנדוט למסור את ירושלים לידי הערבים (הדבר הפך לוודאי בעקבות גילויים שנחשפו במרוצת עשרות השנים שחלפו מאז). מתכנן ההתנקשות היה יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים. יצחק שמיר, מי שהיה בזמנו אחד משלושת ראשי הלח"י, כתב בספרו כי בזמנו אמר לחברי הלח"י: "יש לסלק את ברנדוט מהזירה, אין לי כל התנגדות להתנקשות".[דרוש מקור] שמיר מודה כי ידע את שמותיהם של חברי החוליה שהתנקשה בברנדוט אך סירב למסרם לשרות הביטחון. גם דוד בן-גוריון ידע ואף כתב את שמותיהם ביומנו אך לא פעל להעמדתם לדין.

בעקבות ההתנקשות חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת מניעת טרור, המטילה עונשים כבדים על מי שמשתתף בפועל בפעולות טרור ועל כל חבר בארגון טרור. לח"י וחזית המולדת הוכרזו כארגוני טרור ונעצרו כ-200 איש, ביניהם אחד משלושת ראשי הלח"י, נתן ילין מור.

גופתו של ברנדוט נשלחה לקבורה בשבדיה.

דו"ח ברנדוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה ימים אחרי מותו של ברנדוט פורסם הדו"ח על מאמצי השלום שלו, שעיקר המלצותיו הן‏‏‏[6]:

  • להפוך את ההפוגה הראשונה לשלום של קבע, או לפחות לשביתת נשק, ולקבוע את הגבולות הסופיים בין החלק הערבי לחלק היהודי של ארץ ישראל.
  • למסור את הנגב לערבים ואת הגליל ליהודים.
  • להפוך את ירושלים ל"עיר בינלאומית".
  • למסור לידי מדינות ערב (למעשה לידי עבר הירדן) את החלקים הערביים של ארץ ישראל.
  • להפוך את נמל חיפה ואת נמל התעופה בלוד לנמלים שישמשו את ארץ ישראל כולה (על שני חלקיה, היהודי והערבי) ואת המדינות הערביות השכנות.
  • להחזיר את הפליטים הערביים לבתיהם.
  • למנות ועדת פיוס למען השגת שלום סופי.

ממשלת ישראל דחתה את ההצעה.

עם מותו של ברנדוט מונה כמתווך במקומו האמריקאי ראלף באנץ' אשר פעל עד להשגת הסכמי שביתת הנשק ברודוס.

יומנו שהתפרסם לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • To Jerusalem. Publisher: Holder & Stoughton, 1951
  • לירושלים, הוצאת אחיאסף, 1952

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עופר רגב, נסיך ירושלים , פרשת ההתנקשות ברוזן השבדי פולקה פון-ברנדוט, ירושלים 1948, פורת הוצאה לאור, 2006.
  • אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל: Byers, Ann: Rescuing the Danish Jews: A Heroic Story from the Holocaust, Leo Paper Group, China 2011, pp. 90-100
  2. ^ Åke Svensson, 1945, Sune Persson, 2002, Ingrid Lomfors, 2005.
  3. ^ יגאל צור, רצח ברנדוט: תחנות ירושלמיות אחרונות בחיי הרוזן, באתר ynet‏, 17 בספטמבר 2006
  4. ^ ההפניה לספרו של טרבור-רופר לא מדויקת דיה. העדות על קיום מכתב כזה מיוחסת למטפל של הימלר, קרסטן, במאמר של טרבור-רופר בירחון Atlantic מ-1953. מאוחר יותר הטיל טרבור-רופר בעצמו ספק באמינותו של קרסטן, בגלל נסיונותיו להמעיט בתפקידו של ברנדוט במבצע, ולהאדיר את עצמו.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 ‏אביגייל אורן, חיה רגב "תוכנית ברנדוט", מתוך הקמת המדינה ושנותיה הראשונות‏ (תל אביב:המרכז לטכנולוגיה חינוכית,1995)
  6. ^ ‏ראו גם: "מפת תוכנית ברנדוט : ספטמבר 1949", בתוך: אביגיל אורן וצביה לוטן, מסע אל העבר : לכיתות ט : תולדות המאה ה- 20, המרכז לטכנולוגיה חינוכית.‏