יהדות אירופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

יהודים התיישבו באירופה לראשונה בתקופה ההלניסטית וביתר שאת בתקופת הרפובליקה הרומית.

במהלך התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התפתחו קשרי מסחר בין ארץ ישראל ויוון, כחלק מקשרים אלו היו סוחרים שנסעו לשהייה של תקופות קצרות או ארוכות ליוון והתפתחה קהילה קטנה שם.

בצורה דומה התפתחה גם הקהילה היהודית באיטליה (ובמיוחד ברומא) ובמדינות שכנות.

הזינוק הגדול במספר היהודים והקהילות בדרום אירופה חל אחרי דיכוי המרד הגדול ואחריו מרד בר כוכבא, כאשר אלפי שבויים הובאו מישראל לאיטליה.

יהודים נדדו למקומות נוספים באימפריה הרומית והקימו קהילות בכל מדינות הבלקן, ספרד, צרפת וגרמניה.

במהלך רדיפות שונות, בהן מסעי הצלב, המוות השחור נדדו קהילות יהודיות ממערב אירופה למזרחה. גירוש ספרד גרם לנדודיהם של יהודים רבים מחצי האי האיברי מזרחה, חלקם לתחומי האימפריה העות'מאנית, חלקם למדינות שונות באירופה, כולל האיים הבריטיים ומיעוטם למדינות יבשת אמריקה.

במאה ה-17 אירעו מספר אירועים שגרמו לנדידה הפוכה, ממזרח אירופה למרכזי הסחר במערבה ומצפון אירופה לדרומה. וזאת במקביל להגירה מועטה לארצות הברית ומדינות דרום אמריקה. בין האירועים הללו מלחמת שלושים השנים, פרעות חמלניצקי ופלישת השבדים לפולין.

במאות ה-18 וה-19 היגרו לארצות הברית יהודים מפולין וממדינות אשכנז.

השואה וההגירה שאחריה גרמו להתרוקנות מדינות רבות מיהודיהן ולהעברת מרכז הכובד היהודי האירופאי לרוסיה.

פתיחת שערי ברית המועצות גרמה לפריחה מחודשת של קהילות יהודיות באוסטריה, גרמניה ומדינות נוספות.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילות יהודיות התפתחו מחוץ לארץ ישראל. יש בכתובים אזכורים של קהילות גדולות באלכסנדריה שבמצרים, באנטיוכיה שבסוריה רבתי (הכוללת חלקים מטורקיה של ימינו) ובמקומות נוספים.

מאחר ולא נכתב על קהילות חקלאיות יהודיות מחוץ לארץ ישראל ניתן להניח כי היו אלו יהודים עירוניים שעסקו במלאכה ובמסחר. גודלן של הערים באותה תקופה הביא לכך שהקהילות היהודיות בהן תהיינה קטנות.

עד חורבן בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש עדויות מוקדמות על התיישבותם של יהודים ביוון. בתנ"ך מצויים מספר מקומות שמעידים על יישוב יהודי ביוון. יש ידיעות מהמחצית הראשונה של המאה השלישית לפנה"ס על קשר בין יהודה וספרטה. ספר מקבים א' מתאר חליפת מכתבים בין יונתן הוופסי לבין אנשי אשפרתא, היא ספרטה. חליפת מכתבים שנועדה לחדש קשר קודם. מכתבו של הקונסול הרומאי מ-142 לפנה"ס, שהעתקים ממנו נשלחו לספרטה וסיקיון שבפלופונסוס, מעיד על קיום יישובים יהודים במקומות אלה. הכהן הגדול חוניו השלישי נמלט לספרטה מפני אנטיוכוס אפיפנס, אדם במעמדו נמלט רק למקום שיש בו קהילה שתקיים אותו ברמת חיים גבוהה.

במאה ראשונה לספירה היו, לפי עדותו של פילון האלכסנדרוני יהודים ברוב חלקי הפלופונסוס. פאולוס מצא יהודים ובתי כנסת בעיר קורינתוס. אספסיאנוס שלח אלפי שבוים יהודים אל נירון קיסר לעבוד באיסתמוס הקורינתי.

במקביל להתיישבות ביוון ידוע על התיישבות של יהודים גם בארצות אחרות.

סיפורי עם מספרים כי כבר בתחילת ימי בית ראשון התיישבו יהודים בספרד. היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדונירם, גובה המס של שלמה המלך, שלפי האגדה הגיע עם ספנים פיניקיים ונהרג בספרד, בעיר סגונט. המסורות סיפרו גם כי העיר טולדו, שכינויה העברי היה "טוליטולא" נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון. משפחת אברבנאל, מהמשפחות המיוחסות והוותיקות בספרד, התייחסה לגזע דוד המלך ולפי מסורת משפחתית באה לספרד עוד לפני חורבן בית שני.

חוקר יהדות בולגריה, ההיסטוריון שלמה אברהם רוזאניס, טוען בכתביו, שיהודים הגיעו לבולגריה עוד בתקופת בית ראשון, במאה ה-6 לפנה"ס, אך לטענה זו אין תימוכים פיזיים בכתבים או שרידים ארכאולוגיים.

בשנת 161 לפנה"ס נוצר הקשר הראשון בין היהודים לבין רומא כאשר הגיעו לרומא שליחי החשמונאים. מאוחר יותר הגיעו לרומא סוחרים יהודים מאלכסנדריה שבמצרים וייסדו את הקהילה.

על פי המסורת, הקיסר הרומי אוגוסטוס הדיח והגלה לגאליה את נשיא יהודה ארכלאוס בן הורדוס יחד עם פמלייתו אחרי שנציגי היהודים ביהודה פנו אליו בבקשה להחליפו. ארכלוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39.

אחרי חורבן בית שני ודיכוי המרד ברומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליגולה הגלה את הורדוס אנטיפס לגאליה, אחרי שקליגולה חשד בו בבגידה.

בתקופה הביזנטית הייתה בארצות הבלקן קהילה יהודית רומניוטית אשר הגיע מארץ ישראל.

החל משנת 69 לספירה ואחרי חורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס בשנת 70, החלו להגיע לרומא גלי שבויים מיהודה הכבושה, חלקם נפדו על ידי יהודי העיר ונשארו בה. מעריכים את מספרם של יהודי רומא בתקופת זו ב-50,000, כעשירית מאוכלוסיית העיר, על סמך כתובות שנמצאו בקטקומבות יהודיות ברומא היו ברומא 12 בתי כנסת.

מקצת היהודים הגיעו לגאליה

עדות כתובה ראשונה להימצאותם של יהודים בבולגריה היא כתובת עתיקה בלטינית בה מופיע שמו של יוסֵי, ראש בית הכנסת (archisynagogos Joseph) ומנורה , מהמאה ה-2. הכתובת נמצאה בעיר היוונית העתיקה אוֹאֶסקוּס (Oescus) - כיום הכפר גִיגֶן (Gigen) ליד העיר ניקופול, שהייתה מושבה רומית בגבול הצפוני של בולגריה של היום, ליד הגשר על הדנובה המוביל לרומניה של היום.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים חייתה יהדות אירופה תחת שלטון חברה מונותאיסטית שמנהיגיה, הן הדתיים והן החילוניים טענו שהם מבינים את היהדות טוב מהיהודים וכי יש להשפיל את היהודים על מנת שיבינו את האמת, כפי שנראתה בעיני השלטון, ויתנצרו או יתאסלמו (בהתאמה לשלטון). המרת הדת הייתה פשוטה וזמינה ויהודי שהמיר דתו זכה לשוויון זכויות עם שכנו בעל דת הרוב.

העדויות על קיומה של יהדות באירופה בזמן שקדם לימי האימפריה הקרולינגית מעורפלות. בזמן קיום האימפריה כתבי זכויות שניתנו ליחידים הבטיחו לסוחרים היהודים שנדדו באותם ימים ביטחון והגנה. היהדות האשכנזית התחילה בצרפת ושלחה זרועות לאנגליה ולגרמניה.

בספרד הייתה קהילה יהודית, אולם בשנת 613 גורשו היהודים מספרד ואלו שלא עזבו התנצרו. ב-633 הותר ליהודים להתגורר בספרד תחת מגבלות. ביולי 711 כבשו המוסלמים את מרבית ספרד, ואז החלה תקופה המכונה תור הזהב של יהדות ספרד, במהלך תקופה זו חייתה מרבית יהדות אירופה בחצי האי הספרדי.

תחילת האלף השני באירופה הייתה מאופיינת בבנייה אינטנסיבית של ערים. מקומם של היהודים בסחר העולמי הפך לחשוב פחות, ובמקום זאת תפסו עמדה חשובה בסחר המקומי. כתבי זכויות שניתנו להם היו כבר קולקטיביים.

בתקופת מסעי הצלב נחלשו היהודים מאוד והתמודדו עם רדיפות ההמונים. השלטונות דחקו את רגליהם, וההלוואה בריבית שבה לא יכולים היו הנוצרים לעסוק מסיבות דתיות, הפכה למשלח היד העיקרי שלהם. מבחינה משפטית החלו להחשיב אותם ל"עבדי האוצר", והיה עליהם לשלם מיסים כבדים תמורת הגנתם. מאידך - משמעותו של מעמד זה הייתה שמעמדם היה טוב בהרבה משל רובה של אוכלוסיית האיכרים והצמיתים באירופה, שכן בניגוד אליהם, היו היהודים מוגנים וישבו במקומותיהם בזכות חוקית. פגיעה בהם הייתה כפגיעה באוצר המלך, ומשמעות דבר זה היא שלא הם קיבלו עליה פיצוי, אלא המלך.

שלהי ימי הביניים ותקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגירוש ממערב אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים גורשו מאנגליה ב-1290, מצרפת ב-1306 ואחר כך פעמים נוספות. תקופה קשה זו סיכמה חמש מאות שנים של הדרדרות הדרגתית במצב היהודים, ובסיומה סולקו רוב היהודים ממערב אירופה. גירוש ספרד ב-1492 שינה לחלוטין את מפת ההתיישבות היהודית באירופה.

תקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליטי היהודים הגיעו אל פולין, וייתכן שהתערבבו באנשי ממלכת כזריה המתגיירת, שעם התפוררותה, מאות שנים קודם לכן, אפשר שהגרו חלק מבניה לארצות מזרח אירופה, אם כי רב הערפל בנושא זה. יחס השלטון הפולני אליהם היה אוהד, ושוב הייתה להם חשיבות רבה בכלכלה. בפולין כמעט שלא הושפעו היהודים מתרבות הארץ. שפתם הייתה זו שהביאו איתם מגרמניה, יידיש. בסופו של דבר ההיסטוריה חזרה על עצמה, גם כאן לבסוף התחדד העימות בין אנשי העיר הנוצרים לבין היהודים.

באמצע המאה ה-16 ניתן ליהודים פתח מילוט. נוספו לפולין אזורים בליטא ובמזרחה. היהודים היו פעילים ביותר בפיתוח אזורים אלו ובהתיישבות בהם, כפופים לאצילים הפולנים שהיו אדוני הארץ.

בתחילת המאה ה-17 היו רק שני ריכוזי יהודים גדולים, באימפריה העות'מאנית, כולל מדינות אירופה שבשליטתה, והממלכה הפולנית-ליטאית. פרט לכך הייתה קהילה קטנה באיטליה וקהילות יהודי החצר בחצרות הנסיכים בגרמניה.

מרד הקוזאקים באצילים פגע קודם כל בחוכרי האדמות היהודים ונקרא לכן בפי היהודים גזירות ת"ח ות"ט.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת החדשה חלו תהליכים שונים במדינות שונות באירופה.

במאה ה-17 התחוללה השבתאות, באמצע המאה ה-18 הייתה התפרצות שבתאית גדולה בפולין, כאשר הקים יעקב פרנק את התנועה הפרנקיסטית וטען שנשמתו של שבתי צבי התגלגלה לתוכו.

במערב אירופה התקיימו קהילות עירוניות מעטות ברציפות מאז ימי הביניים. במהלך המאה ה-17 ואחריה נוסדו או חודשו קהילות רבות במערב אירופה. קהילות אלו נוסדו על ידי יהודים שהיגרו מהמרחב הכפרי שבמערב אירופה, ממזרח אירופה ומגורשי ספרד ששאפו לשפר את תנאי חייהם וחיפשו מקומות נוספים להתיישב בהם.

חלק מהיהודים מצאו לעצמם קשרים בחצרות השליטים השונים ויצרו את מעמד יהודי החצר.

במאה ה-18 החלה תנועת ההשכלה להתפשט במערב ומרכז אירופה וגם בקרב יהודיה. התוצאה הייתה חילון הולך וגובר. מבין יהודי אשכנז שנטשו את חומות הגטו יצאו אנשי הגות ומדע מפורסמים. אמנציפציה ושוויון זכויות בארצות המערב היטיבו מאוד את חיי היהודים, אבל גם הביאו איתם התבוללות רבה.

במקביל עלתה תנועת החסידות בפולין.

באימפריה הרוסית שסיפחה אליה שטחים הכוללים יהודים התחילו רדיפות היהודים, הוטלו עליהם הגבלות רבות, והם היו נתונים בעוני גדול. מצב זה עודד את הגירתם לארצות הברית, שבה עתידים היו לרכוש השפעה שלא עמדה בשום יחס לגודלם האמיתי באוכלוסייה.

התנאים הקשים והרצון להיטמע בחברה הכללית הביאו להתנצרות של עשרות אלפי יהודים ולנישואי תערובת של רבים אחרים במהלך המאה ה-19, יחד עם זאת, במהלך המאה ה-19 עלה אחוז היהודים באירופה מכלל האוכלוסייה, למרות גידול אוכלוסייה כללי באירופה. במהלך המאה ה-19 עלה מספר היהודים באירופה מ-2 מיליון ל-7 מיליון‏[1]. חלק מההסבר נובע מתמותת תינוקות נמוכה יותר אצל יהודים, חלק מאורך החיים הממוצע הגבוהה יותר אצל יהודים בגלל שמירה על היגיינה וטיפול מסור בחולים.

במהלך המאה ה-19 היו גלי נדידה של יהודים בתוך אירופה, וכן הגירה מחוץ לה - בעיקר לארצות הברית. בסוף המאה ה-19 היו ברוסיה כ-4 מיליון יהודים, בקיסרות האוסטרו הונגרית כמיליון וחצי יהודים, בגרמניה כ-550,000 (שלוש אוכלוסיות אלו כוללות את יהודי פולין המחולקת). וכמיליון נוספים בשאר הארצות.

מצבם של היהודים במערב התגלה כבטוח פחות מאשר נטו היהודים להאמין. פרשת דרייפוס העלתה תחושה זו בקרב יהדות צרפת, ותרמה להתגבשות הרעיון הציוני אצל תיאודור הרצל. יהודי גרמניה נותרו שאננים ואף האמינו שאירוע כמו פרשת דרייפוס אינו יכול לפקוד אותם, אולם ארבעים שנה לאחריה, משעלתה המפלגה הנאצית לשלטון, החל גל רדיפות קשה ששיאו המחריד, חסר התקדים בתולדות עם ישראל, היה השואה.

לאחר הטבח שביצעו הנאצים ולאחר הקמת מדינת ישראל, הידלדל מאוד מספר היהודים באירופה. על פי נתוני הסוכנות היהודית בסוף 2004 חיו באירופה מיליון ו-161 אלף יהודים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א' מלמט, ח' תדמור, מ' שטרן ושמואל ספראי תולדות עם ישראל בימי קדם הוצאת דביר
  • חיים הלל בן ששון תולדות ישראל בימי הביניים הוצאת דביר
  • ש. אטינגר תולדות עם ישראל בעת החדשה הוצאת דביר, תשכ"ט

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ש. אטינגר תולדות עם ישראל בעת החדשה הוצאת דביר תשכ"ט, עמ' 76


יהדות אירופה

אוסטריהאוקראינהאוזבקיסטןאזרבייג'ןאיטליהאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנד ·הונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניהנורבגיהסלובניהסלובקיהספרדפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשבדיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנזמזרח אירופה
אירופה