פרדיננד לסל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרדיננד לסל
Ferdinand Lassalle.jpg
תאריך לידה 11 באפריל 1825
תאריך פטירה 31 באוגוסט 1864
זרם סוציאליזם
תחומי עניין מדע המדינה, כלכלה, פילוסופיה, משפטים
הושפע מ גאורג וילהלם פרידריך הגל, קרל מרקס
השפיע על הלסליאנים, אדוארד ברנשטיין, ולדימיר לנין

פרדיננד יוהאן גוטליבּ לָסָלגרמנית: Ferdinand Johann Gottlieb Lassal; ‏11 באפריל 182531 באוגוסט 1864), היה הוגה דעות ומנהיג סוציאליסטי יהודי-גרמני, מחלוצי רעיון המפלגה המודרנית. מראשוני מנהיגיה של תנועת הפועלים הגרמנית, ואבי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (ה-SPD).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסל בילדותו
בבית הספר למסחר בלייפציג

פרדיננד יוהאן גוטליב לסל נולד בעיר בּרֶסלָאו שבפרוסיה (כיום ורוצלאב שבפולין), כבן למשפחה יהודית אמידה; אביו, היימן לסל (במקור חיים וולפזון), עשה את הונו ממסחר במשי והיה מנכבדי קהילת ברסלאו. האב היגר לברסלאו מן הכפר לוסלוי שבשלזיה, ולקח את שם משפחתו החדש משם הכפר. היימן לסל היה יהודי דתי לא אדוק, ברוחו של משה מנדלסון, והושפע מרעיונות הרפורמה הדתית והפולחנית של אברהם גייגר, אבי התנועה הרפורמית היהודית בגרמניה.‏[1] כבית יהודי משכיל, רחשה משפחת לסל סביב משנתו של גייגר, ודמותו הרוחנית של לסל הצעיר התעצבה בהשפעתו. האם, רוזליה, הייתה בת לקהילה יהודית קטנה בארץ הריין, ונודעה כשומרת הלכה ומצוות עד שארית חייה.

פרדיננד הצעיר גדל בסביבה יהודית. הוא למד בגימנסיה עם ילדים יהודים, וגילה עניין בענייני השעה של העם היהודי; בגיל 14 כתב ביומנו על עלילת דמשק שהתרחשה בשנת 1840 והביע רגשות סולידריות ונקם כלפי העוול שנגרם ליהודי העיר.

לסל האב ייעד את בנו לעסקים. הוא שלחו ללימודים בבית ספר מכובד למסחר בלייפציג. שם עשה לסל את צעדיו הראשונים כמנהיג הסוחף אחריו רבים בכושר הדיבור שלו. לסל מירר את חיי המורים ומנהל בית הספר, ונשא נאומים חוצבי להבות בפני חבריו לכיתה כאשר ביקש להמרידם נגד סגל המורים. לסל השניא עצמו על סגל המורים וזכה להערות נוקבות בתעודת ההערכה שלו. חרף ציוניו הטובים, הוא לא זכה לכבוד – לא מצד המורים ולא מצד התלמידים.

פרק לימודיו בלייפציג הסתיים מבעוד מועד. לסל מרד באביו ועזב את בית הספר למסחר. ב-1841 הוא חזר לברסלאו וביקש להיבחן בבחינות הבגרות החיצוניות בגימנסיה, על מנת להתקבל ללימודים באוניברסיטה. ב-1843, בגיל 18, הגשים את חלומו והלך ללמוד היסטוריה באוניברסיטת ברסלאו, חרף התנגדותו של אביו.

בימי נעוריו התחוללה מהפכה אינטלקטואלית של ממש במחשבתו של לסל. מן השלב בו ניסה לפשר בין המסורת היהודית ובין חיי הסביבה המודרנית, חרג כבר בעת שעבר ללמוד בלייפציג; בשובו לברסלאו חדל מניסיונו להתאים בין הליברליזם הפוליטי ובין הליברליזם הדתי נוסח גייגר. הוא נטש למעשה את הליברליזם בכלל והדתי בפרט. ב-1843, בעת שזכה לתעודת הבגרות בברסלאו, לסל כבר היה לסוציאליסט.‏[2]

השפעת הפילוסופיה ההגליאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיאורג ו.פ. הגל

בשובו לברסלאו מלייפציג, החל לסל להתעמק בפילוסופיה ההגליאנית של גיאורג ו.פ. הגל, והושפע ממנה עמוקות. את מוטיבציות ההקרבה שגילה בשחר נעוריו, נוסח שמשון הגיבור ויהודה המכבי, החליף לסל בניסיון להתחקות אחר חוקיותה של ההיסטוריה. גישת ההיסטוריה של הגל, כמו גם תפיסת המדינה שלו, הטביעו חותם עמוק במחשבתו של לסל.‏[3]

מבחינה פילוסופית, מבוססת המחשבה ההגליאנית על תפיסת ה'רוח' (Geist), הדיאלקטיקה שלה (חוקיותה) והתגלותה ההיסטורית; תורת ה'רוח' ההגליאנית הייתה ללסל מערכת הלכתית חדשה, שתפסה את מקומה של האמונה היהודית. הצגתה לעולם של גרמניה כמדינת התבונה הייתה ל'מצוות-עשה' מרכזית. האיסור על עיסוק ביהודים היה בבחינת 'מצוות לא-תעשה'.

בהתפתחות השלבית של ה'רוח' לפי הגל, כל אומה רשאית לקוות כי בה תשכון 'רוח האנושות'. העם היהודי זכה לכך בעת העתיקה. בעידן המודרני מתגלה 'רוח האנושות' בפילוסופיה הגרמנית, המוצאת את משכנה במדינה הפרוסית. כתלמיד של הגל, ראה לסל במיזוג בין פרוסיה וגרמניה הגדולה את ביטוי חוקיותה של ההיסטוריה, וזו לפי ההגליאנים, הגשמת רצון האלוהים. הגותו של הגל הייתה בעלת תוקף של 'מדע אמת' אצל לסל.

בחיבורו המקיף והרדיקלי 'מניפסט התיגר על העולם', שנכתב בימיו כסטודנט, גרס לסל כי ההגליאנים, היודעים לאן מועדים פני ההיסטוריה, חייבים להשתלט על משאבי הכוח של החברה ולהיות חלוצי ההמונים חסרי התודעה. המהפכה תתכונן תוך ידיעת 'כללי המשחק': היעד הוא הכסף, האמצעי – הבורסה, וספר החוקים הפרוסי מכתיב את הכללים. האידיאה הפילוסופית היא שצריכה על כן להדריך את דרכו של המהפכן. מבחינה מדינית, לסל לא היה קוסמופוליט דוגמת המרקסיסטים בתקופתו. היה שכינוהו 'פרוסי אדום', כלומר סוציאליסט פטריוטי. מבחינתו, תקומתה של גרמניה הגדולה הייתה גילוי של ה'רוח' ההגליאנית; רעיון חידוש הלאומיות היהודית היה אבסורד לשיטתו, כי העם היהודי הוא לא פחות מ'מאובן' של ההיסטוריה, ועיסוק בתחייתו פירושו חזרה לאחור מבחינת שלבי האידיאה. ההגמוניה התרבותית של הגרמנים היא ההוכחה להתגלמותה של האידיאה בלאומיות הגרמנית. 'השכינה ההיסטורית' שוכנת בקרב העם הגרמני. תפיסת המדינה של הגל עיצבה את עולמו של לסל והכריעה את יחסו האוהד לאיחודה של הרפובליקה הגרמנית. לסל היה איפוא רפובליקן רדיקלי נוסח היעקובינים הצרפתים, במקביל לתפקידו כמהפכן סוציאליסט. לסל הצעיר היה דמות ייחודית במינה, בה נמזגו תפיסות סוציאליסטיות, ליבראליות ודמוקרטיות גם יחד.

לימודים באוניברסיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטודנט באוניברסיטה

ב-1843 התחיל לסל את לימודיו באוניברסיטת ברסלאו, ועבר עד מהרה לאוניברסיטת הומבולדט בברלין. מקצועות הלימוד המועדפים עליו היו היסטוריה, פילוסופיה ופילולוגיה. ב-1845 סיים את לימודיו באוניברסיטה, ובאותה שנה החל לעבוד על דברי הפילוסוף היווני הרקליטוס מנקודת מבט הגליאנית, במסה שנקראה 'הירקליט'; מסיבות שונות נקטעה כתיבת ה'הירקליט', ורק קטעים ממנו פורסמו באותה עת בפריז. כעבור למעלה מעשור שב לסל וסיים את חיבור ה'הירקליט', שהקנה לו פרסום והערכה רבים בחוגים האינטלקטואלים. בימי לימודיו בברלין, נוצר סביב לסל חוג חברים מצומצם שראה בו רב בתורת הגל, ומנהיג שיובילם דרך עולם הרוח אל המהפכה. ביניהם היו ארנולד מנדלסון (Arnold Mendelssohn), שהיה רופא בתחילת דרכו, אלכסנדר אופנהיים (Alexander Oppenheim), משפטן, וכן אלברט ליפלד (Albert Leefeld).

הקשר עם היינריך היינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינריך היינה ב-1843

ב-1845 התקשר לסל עם המשורר היינריך היינה, אשר ביקש להשקיע כספים בחברת מניות שהקים לסל יחד עם בן דודו פרדיננד פרידלנדר. היינה היה זקוק למנוף פיננסי למימון מאבק משפטי סביב ירושה משפחתית ודברי השכנוע של לסל הותירו בו רושם עז. בנוסף, הציע לסל להיינה את שירותיו המשפטיים באותו עניין. במכתב המלצה משנת 1846, תיאר היינה את דמותו של לסל:

Cquote2.svg

האדון לסל (...) הינו אדם צעיר בעל כישורי רוח מעולים (...) מיזוג של דעת ושל כושר עשייה (...) בן מובהק של העידן החדש (...) מבקש ליהנות ולהתבטא באופן מוחשי (...)‏[4]

Cquote3.svg

בסיוע מכתבי ההמלצה של היינה, ובפעולה המשפטית למען ירושתו, החל לסל להתקרב ל'ראשי המהפכה' הפריזאים ; המפגש עם היינה עורר אותו לפעולה משפטית כפרקליט, ועד ראשית שנות ה-60 יהיה זה עיסוקו המרכזי. היוזמה העסקית והמשפטית הסתיימו באכזבה מצד לסל; שירותיו המשפטיים לא היו נחוצים כאשר פתר היינה את מאבק הירושה בחשאי, בכוח קשריו. הרעיון הגרנדיוזי של חברת המניות נגנז. הקשר עם היינה הלך והתרופף בהדרגה, עד שנותק כליל בעת שהואשם לסל בפלילים. אלמלא פגש לסל לאחר מכן ברוזנת פון האצפלד, ייתכן וראשית דרכו כמשפטן הייתה מסתיימת במפח נפש.

פרשת הרוזנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוזנת סופי פון האצפלד
הרוזן פון האצפלד

בפברואר 1846, פגש לסל בברלין את הרוזנת סופי פון הַאצפֶלד (von Hatzfeldt), דרך חבר משותף. הרוזנת הייתה פרודה מבעלה הרוזן פון האצפלד מזה מספר שנים, והייתה במאבק משפטי עימו סביב החזקה על גידול בנם הצעיר. לסל נקשר לבעיית הרוזנת, ונעשה למומחה משפטי תוך זמן קצר, חרף העובדה שלא למד משפטים באוניברסיטה. בתום מאבק משפטי שארך 8 שנים, הצליח לסל, שהיה מיופה כוחה של הרוזנת, להביא לזכייתה בבית הדין; בסופו של דבר, הרוזן התפשר לטובת מרשתו של לסל, והיא זכתה לחזקה על בנה הצעיר, כמו גם לחלק מסוים מנכסיו של הרוזן.

עד סוף ימיו של לסל היה בינו ובין הרוזנת קשר עמוק, והוא נהנה מהגנתה ומתמיכתה הכלכלית. הרוזנת עמדה לימינו של לסל במהפכות 1848-‏1849 והחזיקה בעצמה בדעות סוציאליסטיות. שלמה נאמן, הביוגרף של לסל, ראה ביחסיהם הקרובים והמורכבים קשר של אם ובנה.

במהלך הדיון המשפטי הממושך הפגין לסל וירטואוזיות משפטנית שהקנתה לו יוקרה רבה בתור נואם ופרקליט. אולם במהלך המשפט התעוררה שערורייה רצינית, שרדפה את לסל למשך שארית חייו, וגרמה לו להסתבך בפלילים. הפרשה כונתה 'פרשת התיבה' ("Cassettengeschichte"): זוג חברים קרובים של לסל תכננו לגנוב תיבה השייכת לרוזן פון האצפלד, שהכילה מסמכים בעלי ערך משפטי רב. לסל הואשם בגניבת התיבה, מתן שוחד לעדים ובילוש תוך כדי משפט. על חבריו נגזר עונש מאסר. לסל נכנס לכלא מספר פעמים בעקבות חלק מן ההאשמות שיוחסו לו.‏[5]

מבחינת לסל, המאבק על צדקתה של הרוזנת היה מאבק למען שחרור החברה כולה. בתנאי הריאקציה של שנות ה-40, המאבק המשפטי של הרוזנת היה מבחינתו המבצע הפוליטי החשוב ביותר . עם שחרורו מן הכלא באוגוסט 1848, חש עצמו לסל בודד במערכה, והחליט על שינוי דרכו: פרשת הרוזנת עוד תמשיך להעסיקו בשנות ה-50, אך התמורות הפוליטיות המהפכניות בגרמניה שינו את אופי המאבק.

מהפכות 1848-‏1849[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתרסי ה-18 במרץ בברלין

ב-18 במרץ 1848 התחוללו מהומות אלימות בברלין. המהומות, שנקראו לימים 'מתרסי ברלין', או 'מתרסי ה-18 במרץ' , כללו עימותים בין המוני תושבי העיר, שהקימו מתרסים כנגד כוחות הצבא. המלך הסיג את כוחות הצבא מן העיר, והסכים לכונן בלחץ ההמון, אסיפה לאומית שתביא להקמת מונרכיה חוקתית. עבור לסל היווה המצב החוקתי החדש בברלין מהפכה של ממש. הוא ראה בכך סימן לפתיחתו של שלב חדש בהיסטוריה – ריבונותה של האסיפה הלאומית הפרוסית.

האירועים הסוערים היוו את נקודת פריצה של לסל לתודעה הציבורית; כאן הפך לראשונה למנהיג המונים כריזמטי. במקום מאבק משפטי החל לנקוט בשלוש דרכי מאבק חדשות: כתיבה פובליציסטית, פעילות פוליטית וארגון איגודי הפועלים. דרכים אלו, בעלות יסוד דמוקרטי, היוו את קרקע הפעולה של לסל כמנהיג. ארגון "אחוות הפועלים" הוקם בימי המהפכות, והפועלים בגרמניה החלו להתארגן לראשונה בצורה משמעותית‏[6] ; בצל רדיפת המשטרים נולדה תנועת הפועלים הגרמנית, על איגודיה השונים. לסוציאליסטים, וביניהם לסל וקרל מרקס, נודעה השפעה פוליטית מכרעת על אותם איגודים. לסל קשר את קשריו בתוך התנועה הסוציאליסטית ההולכת ומתהווה, ובכלל זה את יחסיו האמביוולנטיים עם קרל מרקס - רוויי מתחים ואי הסכמות, עם גילויי חיבה לצד סלידה. לסל ומרקס ניהלו חליפת מכתבים עד שנותיו האחרונות של לסל. מרקס השמיץ אותו בהזדמנויות שונות, ועם זאת העריך את רוח הלחימה שלו, כמו גם את העובדה שנלחמו באויב משותף.

חרף העובדה כי פעל במשך זמן קצר מאוד בתוך האירועים, ניכרה פעילותו הקדחתנית של לסל. הוא הקדיש את מרצו לנאומים נלהבים בפני קהל הפועלים, בייחוד בערים דיסלדורף וקלן, ושטח בפניהם את תביעותיה של תנועת המהפכה והדמוקרטיה. גם כשנכלא בבית המעצר של קלן, ביוני 1848, השתתף לסל ככותב פעיל בעיתון הדמוקרטי-רדיקלי 'הריין החדש' (Neue Rheinische Zeitung), שעורכו היה מרקס. אנשי העיתון היו לגוף מלוכד, מעין מפלגה של שותפים לפעילות פוליטית ומחאתית בלב ליבן של המהומות. לסל, שפעל עד אז בתוך חוגו המצומצם, החל לשתף פעולה עם 'ברית הקומוניסטים' (Bund der Kommunisten).

במאי 1848, במהלך האירועים המהפכניים, התכנסה 'האסיפה הלאומית של פרנקפורט'. האסיפה ביקשה להיות הפרלמנט הדמוקרטי הנבחר של גרמניה המאוחדת, אך הניסיון נכשל. לסל התנגד לאסיפה של פרנקפורט משום שלא הייתה ריבונית ולא חסתה תחת אחד משליטי מדינות גרמניה. הוא צידד לעומת זאת באסיפה הלאומית של ברלין, מפני שהתכנסה בחסותו של מלך פרוסיה. יתרה מכך – כאחד מחברי 'ברית הקומוניסטים' ראה לסל את גרמניה כרפובליקה מאוחדת, ולא כברית גרמנית גדולה ורופפת; הוא שלל את המדינה הגרמנית הקטנה הכפופה לכתר הפרוסי. מבחינתו, השאיפה הייתה הרחבת ריבונותו של הפרלמנט הלאומי של ברלין לכל גרמניה. בכך עמדו שאיפותיו בקנה אחד עם דרישותיו של קרל מרקס ביחס לאירועים המהפכניים .

קרל מרקס ב-1861

כבר בשלב מוקדם זה הופיעו הבדלים בין לסל ובין מרקס. הבדלים ראשוניים אלה, יהפכו בבוא היום ליריבות מרה בין הלסליאנים ובין המרקסיסטים – עימות שיוסיף להעסיק את התנועה משך שנים רבות. היו אלה הבדלים סגנוניים והבדלים מהותיים; בהתייחסו למתרסי ה-18 במרץ, דיבר מרקס על המושג 'פרולטריון', המתהווה מתוך מלחמת המעמדות ההיסטורית; הדמוקרטיה לשיטתו פירושה שלטון הבורגנות, וכל מהפכה בתחומיה היא מהפכה בורגנית. לסל, שראה את תולדות המהפכה, מהלכה וחשיבותה עין בעין עם למרקס, דיבר על מושג 'העם', שיחסל בבוא היום את שלטון המלכים והבורגנים. לשיטתו אין בורגנות, אלא בורגנים. המלך, הוא גדול הפיאודלים ואילו 'העם' הוא תשתית החברה והמדינה. היסטוריונים רבים ראו במונחיהם המנוגדים של מרקס ולסל הוכחה לניגודם של השניים: מרקס המטריאליסט, המדבר על מלחמת המעמדות, ולסל האידאליסט, המדבר על מאבקו של העם. אולם מבחינה מעשית לא היה הדבר כך; כאשר לסל דיבר על העם ש-96% ממנו חי בעוני, גם אם מושגים כמו 'מעמד הפועלים' או 'פרולטריון' נעדרו משפתו, הפועלים הבינו את תורתו, וזו דיברה אליהם ועליהם. לסל לא דיבר על 'מעמד הבורגנים' כגורם לקיטוב החברתי, אלא על בורגנים שגרמו לכך.

לסל גם לא דיבר על 'הערך העודף', אלא גיבש את 'חוק הברזל', שקבע כי שכר העבודה אינו עולה מעל המינימום ההכרחי לקיום הפועל. לפי לסל, עלות הייצור, כלומר שכרו המינימלי של הפועל, יחד עם הביקוש וההיצע של השוק, הם שקובעים את מחירה של העבודה; גם אם מחיר העבודה יעלה בהתאם לביקוש השוק, שכר הפועלים לא יעלה, אלא ילך ויישחק – כתוצאה מהצטרפותם של פועלים נוספים לשוק העבודה. לסל ראה בחוק הברזל של השכר את הניצול המובנה במערכת הקפיטליסטית. כדי להתגבר עליו, ביקש לעודד את הקואופרציה היצרנית של הפועלים בחסות המדינה, קואופרציה שתמנע תחרותיות בינם לבין עצמם ותבטיח את הגדלת הרווח שיישאר בידיהם. מרקס חלק עליו בנקודה הזו, וטען כי קואופרציה של הפועלים בחסות המדינה אינה מספיקה כדי לשנות את אופן הייצור הקפיטליסטי, בין השאר כי המדינה היא כלי שרת בידיהם של בעלי ההון הבורגנים.

מבחינה תאורטית ניתן למצוא הבדלים רבים ואף סתירות בין מרקס ולסל. אולם מבחינה מעשית, לא היו הבדלים תהומיים; הראייה לכך היא האיחוד המפלגתי בין ממשיכי דרכו של לסל והמרקסיסטים ב-1875 ב'תוכנית גותה', שהייתה למצע המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה – ה-SPD. לסל הואשם בנטילת חלק פעיל במהפכות 1848-1849, נכנס ויצא ממעצר, ונכלא לבסוף לחצי שנה באוקטובר 1850, לאחר משפט ממושך. המשטרה הפרוסית אסרה עליו להתיישב בברלין במהלך העשור שלאחר מכן. בעקבות מלחמת הירושה עם הרוזן פון האצפלד, שקנה לו השפעה בחצר המלך פרידריך וילהלם ה-4, התנגד גם האחרון לישיבתו של לסל בברלין.

תקופת הריאקציה בפרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלך פרוסיה פרידריך ווילהלם ה-4, שמלך בתקופת הריאקציה של שנות ה-50.

בתקופת הריאקציה של שנות ה-50 הייתה ברלין העיר הגדולה ביותר בגרמניה, ומרכז הכובד הפוליטי של פרוסיה. ניסיונותיו של לסל לשוב ולהתגורר בעיר בקביעות העלו חרס, והוא מצא עצמו חי לסירוגין בחלקה המערבי של פרוסיה (Rheinland), בייחוד בעיר דיסלדורף. ברלין הייתה ונותרה עבורו המקום ממנו תצמח מהפכת איחוד גרמניה.

אף כי פוזרו בכוח בידי המשטר הריאקציוני והוצאו אל מחוץ לחוק בשנות ה-50, הוסיפו אנשי 'ברית הקומוניסטים' לשעבר, ולסל ביניהם, לפעול במסגרת התנאים המחמירים. שלטון הריאקציה בפרוסיה ראה בסוציאליסטים 'בוגדים במלכות',‏[7] ואסר על פעילות ציבורית, פוליטית ופובליציסטית כאחת; בדומה לחבריו מן החוגים המהפכניים, שקע לסל בכתיבה ספרותית והגותית סביב ענייני השעה. עם יציאתו מן הכלא באפריל 1851, החל לסל להרצות באופן מחתרתי בפני פועלים. הוא בנה קורס שלם בהיסטוריה של התנועה הסוציאליסטית והעבירו בבית מגוריו. כעבור כעשר שנים יבנה לסל את חוברות התעמולה שלו על בסיס ההרצאות החשאיות הללו.

ב-1854 הסתיים הדיון המשפטי בפרשת הרוזנת, ולסל התפנה לעסוק במאבק המשפטי סביב ישיבתו הקבועה בברלין. משפחת פון האצפלד אסרה על הרוזנת ועל לסל לגור בעיר יחדיו, והדבר הביא לקרע זמני ביחסיהם. לסל השלים את כתיבת ה'הירקליט' ב-1857, והוצאתו לאור בברלין שימשה לו טיעון בעד שיבתו לעיר. כמו כן שלח ידו בכתיבת שירה גרמנית, שהגיעה לשיאה ביצירתו הטראגית 'פרנץ פון זיקינגן'. תוכן היצירה היה אלגוריה לחייו של לסל, נושאה היה הטרגדיה של המנהיג המהפכן, והמסר טען כי פעולה פוליטית משמעה מהפכה . שני גיבוריה של הטרגדיה היו צדדים באישיותו של לסל: האביר ההומניסט פון הוטן, איש האידיאה המשכיל הרוצה להפוך את גרמניה המאוחדת למשכנה של חירות המחשבה; והאביר הפוליטיקאי פון זיקינגן, המדריך את הקיסר בדרך לאיחוד גרמניה ומוכן אף להחליפו בבוא העת. בין השורות נמצאת אף רמיזה עבה לפרשת הרוזנת; בלתאסאר, מזכירו של פון זיקינגן נעשק על ידי אחד מן הנסיכים הגרמניים, ומשבח את אדונו הנלחם עבורו: "הראית פרקליט כזה? אין כמוהו בכל הארץ (...) כאשר ראה שנעשה לי עוול, אמר בפשטות: בלתאסאר, אם לא אוכל לשרתך בעט, אשרתך בפרשים. הוא יצא נגד אנשי העיר ובידו עשרת אלפים נימוקים בדמות כידונים. מרוב טענותיו זעו החומות, ולא הרתיעו אותו לא זעם הקיסר ולא סיכון עצמי, והוא הגן על ענייני."

בסוף 1858 הפך וילהלם הראשון למלך פרוסיה בפועל, בשל מחלת אחיו המלך פרידריך וילהלם ה-4. עלייתו סימנה את תחילת 'העידן החדש' בפרוסיה; וילהלם הראשון היה פרו-מערבי, וביקש לסיים את שלטון הריאקציה הנוקשה, ולהביא לחידוש הזירה הפוליטית.

חזרה לפעילות פוליטית בסוף שנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטונו של וילהלם ה-1 החלה מגמה של סובלנות כלפי החוגים המהפכניים בפרוסיה. לאחר הכתרתו ב-1861, הוכרזה חנינה כללית למנהיגי מהפכות 1848-1849. המגמה השלטונית החדשה איפשרה את הקמתה של 'המפלגה הפרוגרסיבית' – 'מפלגת הקידמה הגרמנית' (Deutsche Fortschrittspartei); הייתה זו מפלגה מאורגנת, הפועלת על בסיס חברים רשומים, מוציאה עיתונים ומפעילה מועדוני חברים. היה זה הגוף המפלגתי הראשון לאחר תקופת הריאקציה שהצליח להתבסס ולזכות בתמיכה הולכת וגוברת. לסל ראה במפלגה הפרוגרסיבית אויבת מן המעלה הראשונה; חרף היותם ליברלים בלתי-דמוקרטים, שלא תמכו במתן זכות בחירה כללית, זכו הפרוגרסיבים בליבם של הפועלים. כתגובת נגד, ביקש לסל לייסד מחדש את הפעילות המפלגתית במסגרת 'עיתון הריין החדש'. לשם כך הזמין את קרל מרקס לשוב לברלין ולחדש יחד איתו את החוג הרדיקלי מימי מהפכות 1848-1849. מרקס נענה להזמנתו וביקר בברלין אחרי גלות ארוכה מפרוסיה, מפני שרעיון הבטאון הרדיקלי קסם לו. לאחר ששב מרקס מברלין, לחיק משפחתו בלונדון, ניסה לסל לשווא להשיג לו זכות ישיבה קבועה בברלין; התברר כי החנינה המלכותית הייתה חלקית, ומרקס, שוויתר על אזרחותו הפרוסית בזמנו, לא היה זכאי לשוב ולהתגורר בפרוסיה .

בסוף שנות ה-50 הרבה לסל לכתוב על ענייני הזירה הבינלאומית, ובתוך כך עסק במדיניות החוץ של פרוסיה, כאשר לנגד עיניו עומדת תמיד השאיפה לאיחוד גרמניה סביב המדינה הפרוסית. במלחמת צרפת נגד אוסטריה ההבסבורגית, שנודעה כמלחמת אוסטריה-סרדיניה, תמך לסל בצרפת, בניגוד לעמדתם של שליטי פרוסיה; אלה גילו נטיות תוקפנות כלפי צרפת, שערערה על הסדר הריאקציוני שהתבסס בשנות ה-50. בעיני לסל, מימשה צרפת את הרוח הלאומית והדמוקרטית האידאלית של איטליה, ובנצחה את אוסטריה הביאה לערעור האיזון בין כוחה של פרוסיה ובין בית הבסבורג; לסל צידד באי-תקיפת צרפת בידי פרוסיה – מתקפה שעמדה על הפרק – כי ביקש להחליש את האוסטרים. שקיעתו של בית הבסבורג הביאה בסופו של דבר לאיחוד גרמניה בידי ביסמארק.

הדמיון בין רעיונותיו המדיניים של לסל ובין פעולותיו של ביסמארק כראש ממשלת פרוסיה, עורר ביקורת רבה כלפיו בקרב המרקסיסטים. בעיניהם, ערעור על השליטה של בית הבסבורג במרכז אירופה, היה דבר שלילי. מרקס ואנגלס, בניגוד ללסל, חזו כי המהפכה הדמוקרטית שתתחולל בגרמניה תירש את נחלות הכתר ההבסבורגי, ותכונן בבוא היום שוק גרמני לאומי רחב, מנתיב הדנובה עד לים האדריאטי. לכן הם נקטו במדיניות פרו-אוסטרית, לעומת לסל, שנקט במדיניות פרו-פרוסית. בשעה זו טען מרקס כי בינו ובין לסל מתקיים ניגוד מוחלט בכל, והם דומים אך ורק בחזון אחרית הימים.

לאחר המלחמה באיטליה קשר לסל קשרים עם התנועה הלאומית האיטלקית, והושפע עמוקות מאיגודי הפועלים הלאומיים וארגוני המגן העממיים באיטליה. שם החל להתגבש במחשבתו ייסוד איגוד פועלים כלל גרמני, בטרם היות האיחוד הפוליטי. ב-1861 פרסם לסל את מחקר מקיף שנקרא 'מערכת של זכויות נרכשות' System der erworbenen Rechte, וספג ביקורת קשה. הייתה זו היצירה המחקרית הרחבה ביותר שפרסם, והיא כוונה לחוגי הפילוסופיה והמדעים. הביקורת הקשה הביאה לתמורה בכתיבתו של לסל, שהחלה לפנות יותר 'לעם הפשוט' ופחות לחוגים אינטלקטואלים.

'אידיאת מעמד הפועלים' והביקורת על לסל בראשית שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסד המפלגה הפרוגרסיבית - הרמן שולצה דליטש.

המפלגה הפרוגרסיבית הגרמנית ומייסדה, הרמן שולצה-דליטש (Hermann Schulze-Delitzsch), אימצו את עקרון ה'עזרה עצמית' כפתרון למצוקת הפועלים. בפתרון ליברלי זה הם עודדו את הפועלים לחסוך משכרם, לרכוש השכלה ולהתקדם מבחינה מקצועית ופוליטית. שולצה-דליטש קרא לפועלים להשתלב במאבק הלאומי כשותפים זוטרים ולחזק את סמכות הפרלמנט אל מול הממסד הצבאי והבירוקרטי. הייתה זו אפוא קריאה לארגון תנועת פועלים בחסות מפלגת הליבראלים. לסל, שפעל לבד כנגד גופים מאורגנים וראה עצמו כעומד בראש מפלגת יחיד, הציע לפועלים פתרון שונה, תוך שהוא מבקר בחריפות את עקרון ה'עזרה עצמית'. ב-1862 הרצה בפני איגודי פועלים, והוציא את הרצאתו בספר המפורסם 'פרוגרמה של פועלים'. דברי התעמולה שלו הצביעו על הקשר שבין מציאות חייהם בהיסטוריה העכשווית ובין 'האידיאה של מעמד הפועלים', אותה אידיאה הגליאנית שמסבירה את תפקידם המרכזי של הפועלים, בהפלת 'האידיאה הליברלית', שמצידה הפילה את 'האידיאה הפיאודלית':

Cquote2.svg

נפל בחלקה של התקופה ההיסטורית שהחלה בפברואר 1848, להגשים את האידיאה הזאת של המדינה, ואנו רשאים להתברך בכך, שזכינו לחיות בדור שעתיד לראות בפעולה הנשגבת של ההיסטוריה, ולהשתתף בה בעצמנו.

Cquote3.svg

לאחר שתושג זכות הבחירה הכללית, טען לסל, יוכלו הפועלים לעצב את המדינה לפי צרכי הכלל. השוויון הבורגני, גרס, אינו צודק ואינו נותן הזדמנות שווה לחסרי הרכוש, שמהווים את רוב החברה. בניגוד לליברלים, הדגיש לסל את יחסי המעמדות ואת התביעה לזכות הבחירה הדמוקרטית. דבריו היו מלאי תעוזה וקראו תיגר על המפלגה הפרוגרסיבית, שהצליחה לזכות עד אז באהדת הפועלים, בייחוד בברלין.

הביקורת הותכה עליו מימין ומשמאל. הליברלים חיזקו את הקריאה ל'עזרה עצמית' והשמיצו אותו כמי שמבקש למכור את הפועלים למדינה הפרוסית ה'עריצה' כדברם. המרקסיסטים ביקרו את גישתו האידאלית וטענו שהוא מעתיק את דבריו מן המניפסט הקומוניסטי. בעיניהם, לא רק שלסל רצה להביא לפשרה במסגרת מלחמת המעמדות, הוא אף האדיר את מעמדה של המדינה וראה בשלטון מטרה נשגבת. מימין כינוהו 'משרת הריאקציה', ומשמאל 'הבארון איציג' הגנדרן . רק צירוף מקרים מיוחד שהביא לקשר עם פועלי לייפציג, הפריד בין מאבקו של לסל כ'גלדיאטור' בודד, ובין הקמת מפלגת הפועלים הגרמנית הראשונה.

ייסוד איגוד הפועלים הגרמני הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסל ב-1863

באביב 1862 התעוררה התסיסה בקרב פועלי גרמניה, ואיגודים חדשים קמו בערי גרמניה השונות. הרעיון להקים קונגרס כללי - שיכנס את נציגי האגודות המקצועיות והאינטלקטואליות, הקואופרטיבים והאסיפות המקומיות – קרם עור וגידים. לסל לא הביע התעניינות מיוחדת ברעיון, ורק משלחת מיוחדת של פועלי לייפציג, הסבה את תשומת לבו לרעיון הקונגרס המתהווה, בפגישה שנערכה בראשית 1863. המשלחת, שמנתה שלושה חברים מוועד פועלי לייפציג, ביקשה את הדרכתו של לסל, על מנת להתגבר על מכשולי הליברלים, שבחשו אף הם בקלחת הקונגרס הכללי.

בתחילה, הביע לסל התנגדות לרעיון הקונגרס. הוא לא זיהה את הפוטנציאל המהפכני שבו, ופטר את ההצעה כחסרת חשיבות. רק לאחר ששוכנע בפוטנציאל הטמון בדבר, הסכים לתת את הדרכתו, אך עשה זאת בתנאי שייעודו של הקונגרס ישונה לטובת הקמת מפלגה. למפלגה הוא ייעד מטרה אחת נכספת - תביעת זכות הבחירה הכללית: "זהו הנס האחד, ובסימן זה תנצחו. אין זולתו!" . לשיטת לסל היה זה האמצעי היחיד שיכול לשפר את מצבו החומרי של מעמד הפועלים.

הפגישה הסתיימה באווירה של אקסטזה מצד שני הצדדים; השלישייה חזרה ללייפציג ובפיה הבשורה כי נמצא המנהיג לתנועתם, והחלה לארגן את הוועדה היוזמת. לסל החל לעבוד במהרה על גיבוש המצע למפלגה החדשה. תוך זמן קצר, במרץ 1863, הוציא בדפוס את 'איגרת התשובה לפועלי לייפציג'; האיגרת הייתה למסמך היסטורי, שהביע לראשונה את רעיון מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית. האיגרת, שנכתבה כמניפסט, סחפה אחריה את מרבית חברי הוועדה היוזמת בלייפציג. הם ביטלו את רעיון הקונגרס, והחלו לארגן את מפלגת הפועלים. 'איגרת התשובה' הייתה למצע הראשוני של הגוף המפלגתי "אגודת הפועלים הגרמנית הכללית" (Allgemeiner Deutscher Arbeiterverein), ה-ADAV, שנקראה כך על שום שמוצאה היה מאגודה להשכלה של פועלים.

מבחינתם של בני תקופתו, הציבה האיגרת את לסל בשורה אחת עם מניחי היסודות של הסוציאליזם הפוליטי והחברתי, דוגמת רוברט אואן, פרודון, מרקס ואנגלס, ובאקונין. המשותף לכל אלה הוא לא בהכרח השפעתם התאורטית, כי אם הפיכת הלכה למעשה; אצל לסל, המעשה היה הקמת מפלגת הפועלים. בכך הניח את התשתית לפוליטיזציה של תנועת הפועלים, שעד אז לא הופיעה כיישות מפלגתית.

ב-23 במאי יוסדה באסיפה המכוננת בלייפציג מפלגת הפועלים - ה- ADAV - ולסל הוכרז כנשיאה הראשון ל-5 שנים. לכינוס הרשמי הגיעו נציגים מ-12 ערים שונות, ביניהן המבורג, פרנקפורט ודיסלדורף, שם פעל לסל בימי המהפכה של 1848-1849. חרף העובדה כי חברים רבים הסתייגו מתוכן המצע שלה, ביטאה המפלגה צורך ממשי, באשר רבים מן המהפכנים הגולים ששבו לגרמניה ב-1861, מצאו בה את ביתם החדש. תקנון המפלגה היה דמוקרטי, והקנה לכל חבר זכות הצבעה שווה. יחד עם זאת, לנשיא ניתנו סמכויות נרחבות, כמו הצעת יוזמות חדשות שדרשו אישור רק בדיעבד. הוא גם היה אחראי על הקשר בין הערים השונות, ומינה את פעילי המפלגה המורשים בכל סניף. בפועל, התנהלה המפלגה באופן ריכוזי וארגונה היה בנוי על דיקטטורת הנשיא . בראשית דרכו, לא הצליח ה-ADAV להתבסס במקומות בהם פעלו זה מכבר ארגוני הליברלים. רק באזורי תעשייה כפריים למחצה, כמו שלזיה וסביבות דיסלדורף, ניכרה פעולתו הנרחבת. בכל העת לא וויתר לסל על הניסיון 'לכבוש' את ברלין ופועליה, שהיו נתונים להשפעת המפלגה הפרוגרסיבית. זו האחרונה הנחילה לו תבוסות במאבק על דעת הקהל בעיר הבירה; בקרב פועלי ברלין נחשד לסל כמשרתם של ביסמארק והשמרנים. המרקסיסטים לא היו חלק מן ה-ADAV. וילהלם ליבקנכט, איש אמונו של מרקס ומי שלימים, יחד עם אוגוסט בבל, יקים את מפלגת הפועלים בסקסוניה, תיאר את לסל כמי שמנסה להחליש את האופוזיציה שנבנתה מול השמרנים, ומשרת את ביסמארק באופן ישיר.

הקשר עם אוטו פון ביסמארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסמארק כראש ממשלת פרוסיה.

בשנותיו האחרונות של לסל, התקיימו מספר פגישות וחילופי מכתבים בינו ובין הקאנצלר אוטו פון ביסמארק. הפגישות החלו בחודשים שקדמו להקמת מפלגת הפועלים, ביוזמתו של ביסמארק. לאחר התגבשות רעיון הקונגרס הכללי של הפועלים, והתרחבות פעילות המפלגה הפרוגרסיבית והאיגודים, ביקש ביסמארק להרחיב את ראייתו אודות בעיית תנועת הפועלים. מפני שהיה מוקף בסביבה של יועצים שמרנים ודתיים, הזמין אליו נציג משורות השמאל. לסל נבחר מפני שבעיני ביסמארק, הוא לא היה קוסמופוליט כמו שאר הסוציאליסטים, אלא פרוסי הנאמן למלכו. המשך הקשר נבע מהקמת ה-ADAV ותפקידו של לסל כמנהיג המפלגה.

לסל מצידו ראה בקשר עם ביסמארק פתח ליצירת ברית נגד הליברלים, אך בלי כוונה לשרת את הריאקציה. הפועלים שנאו את ביסמארק מפני שביקש לצמצם את חירותם, ולסל נאלץ לסנגר על הקשר איתו ביחס דו-ערכי; מצד אחד ראה בו אויב במטרה הסופית של תנועת הפועלים. מצד שני העריך אותו כי היה חומה בצורה נגד הליברלים. בסופו של דבר הסתייגויותיו מן הריאקציה נשכחו, והקשר עם ביסמארק תרם לדימויו השלילי של לסל, אף כי לא נודעה להתקשרות ביניהם משמעות אפקטיבית ומעשית.‏[8]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת חייו האחרונה התרכז לסל בבניית מפלגת הפועלים. נסע ללא הרף בין הערים השונות, גייס תומכים, נשא נאומים, כתב מאמרים, ומינה בעלי תפקידים שונים. מטרתו היה להכין את המפלגה לכך שתוכל להתקיים גם ללא הנהגתו הפעילה, אם יימצא מחוץ לפרוסיה. בנוסף, רצה לקבע את דמותו כמנהיג המסוגל לנהל את הארגון גם מרחוק. לפיכך גיבש פולחן אישיות סביב הנהגתו, ונהג בריחוק כלפי תומכיו. לאחר מותו לבש פולחן האישיות של לסל אופי משיחי.

לצד זה ניהל מאבק משפטי מתיש נגד מערכת המשפט הפרוסית, שהאשימה אותו בהוצאת ספרי תעמולה חתרניים. בקיץ 1864 שהה לסל בבית הבראה בשווייץ. בזמן שהותו שם פגש בעלמה הלנה דוניגס, בת למשפחת אצולה פרוסית. את הלנה הכיר עוד מלפני כן בחוגים הבורגניים של ברלין, והיא הייתה ידועה כעלמת חן שרבו סביבה המחזרים. אביה היה שגריר מלך בוואריה בברן, בירת שווייץ, ואמה הייתה יהודיה בת למשפחת בנקאים עשירה. בין לסל והלנה הצעירה נרקמה מערכת יחסים סוערת, ובמהלך השבוע המשותף שלהם בבית ההבראה תכננו לברוח לצרפת ולהינשא בחשאי.

הלנה דוניגס

לסל ידע שמשפחת דוניגס לא תקבל אותו לחיקה, בשל יהדותו וייחוסו הדל. לאחר שהלנה שבה לבית הוריה בברן, היא התוודתה בפניהם על אהבתה ללסל. הוריה כלאו אותה בחדרה כדי למנוע מפגש חוזר איתו, וקראו בדחיפות לחתנה לשעבר. שמו היה יאנקו ראקוביצה. הוא היה סטודנט בן תשע-עשרה, חולה שחפת, נצר למשפחת אצולה רומנית – שלא היה זוכה להתחתן עם הלנה בגלל מחלתו. בעיני המשפחה המבוהלת, אפילו ראקוביצה השחפן היה עדיף על יהודי מפוקפק משלזיה, שנודע בשערוריותיו הרבות.

יאנקו ראקוביצה

לסל רצה בהלנה בכל מאודו. יחד עם זאת, לא הסכים להצעת הבריחה לצרפת, מפני שביקש להינשא לה באופן חוקי. הוא נסע אחריה לברן, והצליח ליצור איתה קשר דרך המשרתת שלה. בעזרת המשרתת הצליחה הלנה להימלט לזרועותיו של לסל, אך הוא השיב אותה לאמה במחווה של כבוד אבירי. האם לא התרשמה מגינוני האבירות, וכלאה את הלנה בשנית.

שליחי המשפחה באו אל לסל, מסרו לו הודעה כי הלנה עתידה להינשא לראקוביצה, ושיקרו לו כי היא עזבה זה מכבר את העיר; הם ציינו כי נישואין עם לסל יביאו לחילול כבוד המשפחה. לסל החליט לא לוותר, ופנה לידידיו, ביניהם הרוזנת פון האצפלד, שיסייעו לו להפעיל לחץ על המשפחה. בין השאר פנו החברים למלך בוואריה, אדונו של האב דניגס, שמצידו גילה חוסר רצון להתערב ב'ענייני יהודים' . כאשר מסר לו חברו כי הלנה נטשה אותו והחליטה להתכחש לו, עלתה בליבו של לסל תחושת נקם. הוא תבע לקיים דו-קרב על העלבון שנגרם לו מצד המשפחה, וביקש מאדון דניגס ומשליחי המשפחה להתייצב נגדו על מנת להשיב את כבודו הרמוס. לסל דרש דם שיסיר את הכתם שדבק בו וישיב לו את כבודו הגברי.

האב דניגס הסתלק מן העיר ברן, והמשפחה החליטה כי יאנקו ראקוביצה, אף שלא לקח חלק פעיל בפרשה, יגן על כבודה בדו-קרב עם לסל. עתה היה לסל משוחרר מן הפחד שילעגו לו, ובז להלנה על חולשתה. הדו-קרב עצמו לא הטריד אותו, והוא בקושי השתכנע להתאמן מעט בירי באקדח. ראקוביצה לעומתו, שמעולם לא אחז בנשק, התאמן במסירות לקראת הקרב.

סופו של הדו-קרב בחורשה.

לפי עדויות מכריו, לסל ניגש לדו-קרב כאשר אימת המוות לא מעסיקה אותו. הוא כתב צוואה מפורטת, אך ביקש כי הדו-קרב יתנהל על אדמת צרפת, כדי שיוכל לאחר מכן להוסיף לשבת בז'נבה. ב-28 באוגוסט התייצבו שני היריבים עם שחר בחורשה מחוץ לעיר ז'נבה, בפרוור קָרוּז' (Carouge) שהיה בשטח צרפת. ראקוביצה ירה ראשון ממרחק של כ-15 מטרים ופגע במפשעתו של לסל. לסל ירה בחזרה אך החטיא. הוא צעד שני צעדים הצידה והתמוטט באומרו כי נפצע.‏[9] כעבור שלושה ימים נפטר בייסורים נוראים.

מצבתו של לסל בעיר ברסלאו.

מורשת לסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד האבל והתדהמה על מותו בטרם עת של לסל, הוסיפו תומכיו לפעול ולהמשיך בדרכו. הרוזנת פון האצפלד מינתה עצמה לאחראית על עזבונו, והתערבה בהוצאה לפועל של צוואתו. ארגון ה-ADAV גדל בקצב מואץ לאחר מותו והגיע ל-4,200 חברים רשומים. נדבך חשוב בהפיכתו למפלגה מודרנית רחבה היה הקמת בטאונו 'הסוציאל-דמוקרט'.

לאחר מותו, נודעה למפעלו של לסל משמעות מיתית והיסטורית גם יחד. בתוך מפלגתו פנימה הועלה לסל לדרגת משיח, ומשוררים ומטיפים נשאו דרשות בזכותו. פון שווייצר, מי שהיה יורשו כנשיא ה-ADAV, הודה כי אינו יכול לדכא את פולחן האישיות שקם ללסל.

פרידריך אנגלס גייס כעבור שנים את תלמידו הצעיר אדוארד ברנשטיין, למטרת כתיבת הביוגרפיה של לסל, על מנת להסיר מדמותו את הילת המשיח שדבקה בו. בביוגרפיה שיצאה ב-1892 כתב ברנשטיין כי תרומתו ההיסטורית של לסל הייתה שנתן לתנועת הפועלים את כלי נשקה - חרב התעמולה וחרב הדעת, ולימד אותם את חשיבות ההתארגנות הפוליטית העצמאית.‏[10] לנין אף הודה שהביוגרפיה הריאליסטית של לסל, שנכתבה על ידי ברנשטיין, גרמה לו להעריץ את מהפכנותו של האיש, אף כי לא היה מרקסיסט.

אף כי חלקו על לסל כאדם וכהוגה, לא יכלו מרקס ואנגלס להתנגד לתנועה שהקים. הם שיתפו את מפלגתו באינטרנציונל הראשון, שקם ב-1864 מיד לאחר מותו. למעשה, עד הקמת 'מפלגת העם של סקסוניה' (Sächsische Volkspartei) ב-1867, על ידי אוגוסט בבל וקרל ליבקנכט, הייתה מפלגתו של לסל מפלגת הפועלים היחידה באירופה; לכל אורך הדרך הייתה בעלת גישה רפורמית ושאפה להיות חלק מן הפרלמנט. שתי המפלגות התאחדו ב-1875, ויצרו את ה-SPD, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, שאיחדה בין ה'לסליאנים' ל'מרקסיסטים'.

אמרתו של לסל מעל גבי חולצה של השומר הצעיר ב-2013

במסורת הציונות הסוציאליסטית ידועה אמרתו המפורסמת של לסל "אתם הסלע, עליו ייבנה מקדש העתיד", שנכתבה במסתו 'פרוגרמה של פועלים' , כפרפרזה על דבריו של ישו לשמעון-פטרוס.‏[11] בנאומו בפני הפועלים שהתכנסו ברחובות ב-1918, ביקש ברל כצנלסון להעניק לקבוצת העלייה השנייה המדולדלת תודעת ייעוד המכשירה אותם להגשמתו, כשם שעשה לסל לפועלים בגרמניה בראשית דרכה של התנועה ; כמה דורות מאוחר יותר, בראשית שנות ה-2000, התגלגלה אמרתו של לסל לחולצתם של בוגרי 'השומר הצעיר', הפעם כפרפרזה לדברי ברל.

גישתו ליהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסל חלק על תפיסתו של שותפו משה הס ביחס ללאומיות היהודיות. הס טען כי הזכות להגדרה עצמית של כל לאום תלויה אך ורק ברצונו כקולקטיב. לסל, כתלמידו של הגל, החזיק בתפיסה אידאלית הגורסת כי הלאומיות היהודית היא חסרת תוקף היסטורי, והכיר בתפקידו של העם הגרמני כנושאה של 'רוח' (Geist) האנושות.‏[12] הוא ראה את יהדות מזרח אירופה כדת בלבד ולא כלאום.

לסל לא החשיב את יהדותו, אך היה מודע לכך שלא זכה למעמד חברתי שווה בגללה; היו שראו בו יהודי גם אם לא העיד על עצמו ככזה. בכתביו נמצאו עדויות לכך שתיעב יהודים, בין השאר כי ספג השמצות על התנהגותו היהודית ה'טיפוסית'. אולם חוג מכריו בברלין היה מורכב מיהודים, כמו גם מאנטישמים. אלה שראה בהן מועמדות לנישואין היו בחלקן יהודיות, ובכללן זו שגרמה לדו-קרב שהביא למותו. אף כי לא ראה ביהדותו מניע בפועלו, וגם אם לא רצה בכך, הייתה היהדות מרכיב בזהותו החברתית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה נאמן, פרדיננד לאסאל, תל אביב: עם עובד, תשמ"ד-1984.
  • זלמן רובשוב, לסל היהודי הגרמני, "מס בלתי ישר ומצבם של המעמדות העובדים", הוצאת ועדת התרבות של הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל, תל אביב 1925 (תרפ"ו)
  • פסח בן-עמרם (ליפובצקי), בלבת אש: פרשת חייו של פרדיננד לסל, תל אביב: נ. טברסקי, תש"י.‏[13]
  • יהודה באואר, אביב העמים, אנציקלופדיה למדעי החברה (עורך: דוד כנעני), כרך א', הוצאת ספרית פועלים, ת"א 1963
  • משה מישקינסקי, תנועת הפועלים בגרמניה, אנציקלופדיה למדעי החברה (עורך: דוד כנעני), כרך א', הוצאת ספרית פועלים, ת"א 1963
  • אברהם יסעור, ברית הקומוניסטים, אנציקלופדיה למדעי החברה (עורך: דוד כנעני), כרך א', הוצאת ספרית פועלים, ת"א 1963
  • אניטה שפירא, לקראת הימים הבאים, ברל – חלק א', הוצאת עם עובד, תל אביב 1981
  • Gosta von Uexkull, Ferdinand Lassalle in Selbstzeugnissen und Bilddokumenten, Rowohlt, Hamburg 1974
  • Eduard Bernstein, Ferdinand Lassalle as a social reformer, Swan Sonnenschein, London 1893, from: http://www.marxists.org/reference/archive/bernstein/works/ 1893/ lassalle/chap10.htm

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Die Philosophie Herakleitos des Dunklen von Ephesos, Berlin: 1858 ("הפילוסופיה של הרקלטוס האפל מאֶפְסוֹס")
  • Franz von Sickingen, 1859 ("פרנץ פון זיקינגן")
  • Über Verfassungswesen ("על מערכות חוקתיות")
  • Arbeiterprogramm ("תוכנית הפועלים")
  • Offenes Antwortschreiben an das Zentralkomitee zur Berufung eines Allgemeinen Deutschen Arbeiter-Kongresses zu Leipzig ("מכתב פתוח המשיב לוועדה המרכזית של כינוס קונגרס הפועלים הגרמניים הכללי בלייפציג")
  • Zur Arbeiterfrage ("בסוגיית העבודה")
  • Arbeiterlesebuch ("ספר קריאה לפועלים" - במובן של ספר לימוד והיכרות עם טקסטים)
  • Herr Bastiat-Schulze von Delitzsch, der ökonomische Julian, oder Kapital und Arbeit ("מר בַּסטִיאַט-שולצה פון שליטש, היוליאנוס של הכלכלה; או - הון ועבודה")

בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זלמן רובשוב, לסל היהודי הגרמני, "מס בלתי ישר ומצבם של המעמדות העובדים", הוצאת ועדת התרבות של הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל, תל אביב 1925 (תרפ"ו), עמ' 103
  2. ^ שלמה נאמן, פרדיננד לסל, הוצאת עם עובד, תל אביב 1984, עמ' 18
  3. ^ שלמה נאמן, פרדיננד לסל, הוצאת עם עובד, תל אביב 1984, עמ' 32
  4. ^ שלמה נאמן, פרדיננד לסל, הוצאת עם עובד, תל אביב 1984, עמ' 34
  5. ^ שלמה נאמן, פרדיננד לסל, הוצאת עם עובד, תל אביב 1984, עמ' 42
  6. ^ משה מישקינסקי, תנועת הפועלים בגרמניה, אנציקלופדיה למדעי החברה (עורך: דוד כנעני), כרך א', הוצאת ספרית פועלים, ת"א 1963, עמ' 841
  7. ^ אברהם יסעור, ברית הקומוניסטים, אנציקלופדיה למדעי החברה (עורך: דוד כנעני), כרך א', הוצאת ספרית פועלים, ת"א 1963, עמ' 725
  8. ^ שלמה נאמן, פרדיננד לסל, הוצאת עם עובד, תל אביב 1984, עמ' 164
  9. ^ Gosta von Uexkull, Ferdinand Lassalle in Selbstzeugnissen und Bilddokumenten, Rowohlt, Hamburg 1974, Pg. 127
  10. ^ Eduard Bernstein, Ferdinand Lassalle as a social reformer, Swan Sonnenschein, London 1893, from: http://www.marxists.org/reference/archive/bernstein/works/ 1893/ lassalle/chap10.htm
  11. ^ אניטה שפירא, לקראת הימים הבאים, ברל – חלק א', הוצאת עם עובד, תל אביב 1981, עמ' 122
  12. ^ שלמה נאמן, פרדיננד לסל, הוצאת עם עובד, תל אביב 1984, עמ' 93
  13. ^ מתוך הספר: פסח בן-עמרםלקראת נצחון, על המשמר, 12 במאי 1950. על הספר: ד"ר מ. א. נהיר, פסח בן-עמרם (ליפובצקי): בלבת אש, דבר, 29 בספטמבר 1950.
  14. ^ י. ח. בילצקיעל "אהבה של לאסאל", על המשמר, 24 במרץ 1944; עמנואל בן-גריוןזכרון בספר (סקירה חדשית), דבר, טור אחרון, 21 באפריל 1944; אביגדור המאיריבינותי בספרים: קורות אהבה של לאסאל, על המשמר, 30 ביוני 1944.
  15. ^ ג. קרסלמאצטבת הספרים: כתבי לסל בעברית, דבר, 22 בנובמבר 1946; ד. ב. מלכיןשניים בכרך אחד: עם הופעת כתבי פרדינאנד לאסאל, על המשמר, 20 בדצמבר 1946.