לדלג לתוכן

אורד צ'ארלס וינגייט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אורד וינגייט)
אורד צ'ארלס וינגייט
Orde Charles Wingate
מייג'ור גנרל אורד צ'ארלס וינגייט
מייג'ור גנרל אורד צ'ארלס וינגייט
לידה 26 בפברואר 1903
נייניטל, הראג' הבריטי (היום באוטראקהאנד, הודו) עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרג 24 במרץ 1944 (בגיל 41)
Manipur State, הראג' הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי הידיד
השכלה
תקופת פעילות 1921 – 24 במרץ 1944 (כ־23 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג

ערך בלתי־ידוע (24 בינואר 1935 – 24 במרץ 1944 (9 שנים וחודש)) עריכת הנתון בוויקינתונים

  • Lorna Elizabeth Margaret Paterson (מ-24 בינואר 1935) עריכת הנתון בוויקינתונים
ילדים Orde Jonathan Wingate עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר ילדים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אות השירות המצוין עריכת הנתון בוויקינתונים
שירות צבאי
השתייכות הצבא הבריטיהצבא הבריטי הצבא הבריטי
דרגה מייג'ור גנרל (צבא בריטניה) מייג'ור גנרל
1921 – 24 במרץ 1944
(כ־23 שנים)
תפקידים בשירות
מפקד פלגות הלילה המיוחדות
מפקד כח גדעון
מפקד הצ'ינדיטים
פעולות ומבצעים
המרד הערבי הגדול בארץ ישראל
מלחמת העולם השנייה: המערכה במזרח אפריקה, המערכה על בורמה
הנצחה
מכון וינגייט
ימין אורד
יער וינגייט
מקד"צ ימין אורד
רחובות וכיכרות בערי ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אורד צ'ארלס וינגייט (באנגלית: Orde Charles Wingate;‏ 26 בפברואר 1903 – 24 במרץ 1944) היה קצין בצבא הבריטי, שהתמחה בלוחמה זעירה (גרילה) והיה נוצרי ציוני. בעת שירותו בארץ ישראל יזם וינגייט ב-1938 את הקמת פלגות הלילה המיוחדות, יחידות לוחמה בהן שולבו חיילים בריטיים יחד עם צעירים יהודים מישובי האזור, חברי ארגון ההגנה. ווינגייט כונה "הידיד" בשל הזדהותו המוחלטת עם המפעל הציוני ותרומתו הגדולה לביטחון "המדינה שבדרך". במלחמת העולם השנייה הועבר לשירות באפריקה ובאסיה. הוא נהרג בהתרסקות מטוס בהודו, בהיותו בדרגת מייג'ור גנרל, המקבילה לאלוף בצה"ל.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינגייט נולד בנייניטל שבצפון הודו, באותה תקופה מושבה בריטית (הראג' הבריטי). משפחתו, ממוצא סקוטי, השתייכה לכת נוצרית אדוקה בשם "אחוות פלימות'", שהתנתקה מהכנסייה האנגליקנית במאה ה-17. הוא נקרא אורד לפי שם נעוריה של אמו, בת למשפחת אורד-בראון[1].

אביו ג'ורג'[2], שהיה בן 51 בעת הולדת בנו, שירת בצבא הקבע, ואורד זכה לחינוך נוצרי נונקונפורמיסטי דתי ופרו-ציוני מגיל צעיר, ברוח עקרונות משפחתו. בגלל היותו נונקונפורמיסט, היה פטור מהשתתפות בתפילות בימי לימודיו בבית הספר הפרטי היוקרתי צ'רטרהאוז.

ב-1921 נרשם כתלמיד האקדמיה הצבאית המלכותית בווליץ' שבלונדון שהייתה מכללה להכשרת קציני תותחנים והנדסה. באוגוסט 1923 סיים לימודיו[3], ובאותה שנה מונה כקצין תותחנים. הוא למד את השפה הערבית בבית הספר ללימודים אוריינטליים ואפריקאיים של אוניברסיטת לונדון, וב-1928 נשלח לסודאן בעזרת קרוב משפחתו רג'ינלד וינגייט, שהיה מושל המדינה, לאחר ששנה קודם לכן סייר שם באופן פרטי בחופשה, אותה נטל לצורך זה.

וינגייט הוצב בלגיון הסודאני, שם פיקד על חיילים מקומיים ממוצא סודאני. הוא עסק בלכידת סוחרי עבדים וציידים בגבול אתיופיה. הוא שינה את שיטת הפעולה מסיורים רגילים למארבים. הוא שימש בתפקיד כחמש שנים.[4] ב-1933, עם תום תקופת שירותו בסודאן, יצא למסע במדבר לוב בחיפוש אחרי שרידי צבאו האבוד של כנבוזי השני וזרזורה האגדית. כשתם מסעו בלא ממצא ראוי לשמו שב לבריטניה והוצב בחיל התותחנים. במרץ אותה שנה הפליג באלכסנדריה לאנגליה. באנגליה פגש את אשתו לעתיד, לורנה פטרסון, אף שהיה מאורס לבחורה בשם אניד ג'לי[5]. שנתיים אחר כך, ב-1935, נישאו וינגייט ופטרסון, שהייתה אז בת 18. בספטמבר 1936 נשלח בתפקיד של קצין מודיעין לארץ-ישראל[6] ואשתו התלוותה אליו.

שירותו בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינגייט, 1938

כשהגיע לארץ ישראל, הוצב וינגייט כקצין מודיעין במפקדת הדיוויזיה החמישית בחיפה בדרגת קפטן. לאחר דיכוי השלב הראשון של המרד הערבי, במהלך אוקטובר 1936, עבר וינגייט לשרת בענף המודיעין (I Branch) במפקדה הכללית של הצבא הבריטי בירושלים. וינגייט עסק בתקופה זו באיסוף מודיעין מהעיתונות הערבית והעברית, תרגומו לאנגלית ובניית מאגר מידע על הדמויות הבולטות בארץ[7]. הוא גם ניהל כרטסות על מנהיגי היישוב ומנהיגי החברה הפלסטינית בישראל. [4]במסגרת תפקידו יצר וינגייט קשרים עם בכירים בהנהגת היישוב העברי ובמערך המודיעין של ההגנה, בהם חיים ויצמן, משה שרת, יוחנן רטנר, דוד הכהן, עמנואל וילנסקי, ראובן שילוח ואחרים. וינגייט הציג עצמו בגלוי כציוני, המאמין בזכות היהודים להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל. הוא אף ניסח לוויצמן טיוטת הצעה להקמת צבא במדינה היהודית העתידה לקום בעקבות המלצות ועדת פיל[8]. עקב הזדהותו של וינגייט עם הציונות, הפך שם הקוד שניתן לו על ידי שילוח ו-וילנסקי ("הידיד שלך") לכינוי "הידיד", בו הוא נודע מאז ביישוב כולו.

וינגייט, שהיה אז סרן, ניסה לאתגר את הקונספציות ששררו בפיקוד הבריטי והצליח לשכנע את מפקדת הצבא הבריטי שבכוחו להפסיק את הפיגועים בצינור הנפט מעיראק לחיפה, שהכנופיות הערביות היו מבצעות בלילות - מה שיצר נזק תדמיתי ונזק כלכלי גדול לבריטים. וינגייט חשב שתורת הלחימה הבריטית נגד המורדים שגויה מיסודה, והצליח לשכנע את המפקדה העליונה להקצות לו כח קטן של חיילים בריטים להקמת היחידה המעורבת של פלגות הלילה.

לצורך הקמת היחידה שלח הצעה למפקד הצבא הבריטי בארץ, ולראש המחלקה המדינית בסוכנות – משה שרת, שהיחידה תכלול חיילים בריטיים לצד נוטרים יהודים ותפעל נגד המורדים בצוותים קטנים, בלילה, על סמך מודיעין ותוך שימוש בתחבולות והטעיות, מה שהיה חריגה ברורה מתורת הלחימה הבריטית באותו זמן[9]. במהלך חודשי מרץ ואפריל 1938 שהה וינגייט בקיבוץ טירת צבי לשם הגיע אחרי ששמע על גבורת הלוחמים בהדיפת התקפות הפורעים הערבים. משם סייר וינגייט בגליל ובעמק יזרעאל, כדי לבחון שיטות למנוע הברחה של אמצעי לחימה ולוחמים אל תוך הארץ על ידי אנשי הכנופיות הערביות. בסיוריו נעזר בנוטרים בני היישובים היהודים, וכן יצר קשרים עם המנהיגות היהודית המקומית ובראשם גרשון ריטוב – "המוכתר" של טירת צבי. בעקבות סיורים אלה, ונוכח המרד הערבי שהתחולל במאי 1938 והמחסור בכוח האדם בצבא הבריטי. בקשתו של וינגייט אושרה וביוני 1938 ייסד וינגייט את פלגות הלילה המיוחדות (פל"מ), שהורכבה מכ-40 חיילים בריטיים ו-75 נוטרים יהודים חברי ההגנה. ראשי "ההגנה" לא השתכנעו בקלות בטוהר כוונותיו, אך לבסוף האמינו לו. אחת ממטרות היחידה הייתה להגן על "צינור הנפט כירכוכ - חיפה."

וינגייט בנה לחברי הפלוגה תוכנית אימונים קשוחה ותובענית, התוכנית הפכה את פקודיו ללוחמים מצטיינים.[7] בין חברי הפלוגה היו משה דיין ויצחק שדה. תורות הלחימה שבנה, עד היום משמשות את צה"ל.

וינגייט קבע את מפקדתו בקיבוץ עין חרוד. אחראי הבטחון שם, חיים שטורמן, התידד מאד עם וינגייט. היחידה פעלה במתכונת שגיבש וינגייט כחצי שנה בסך הכול, מתוכה ארבעה חודשים בלבד תחת פיקודו. חרף זאת זכתה הפל"מ להצלחות מבצעיות יוצאות מהכלל, ופעילות לוחמיה (כ-40 בריטים ו-80 יהודים בסך הכל) הסבה כ-17% מכלל האבדות שנגרמו לכנופיות הערביות בכל הארץ בתקופה זו[10]. וינגייט עצמו קודם לדרגת מייג'ור (רס"ן) והוענק לו עיטור "צלב השירות המצוין", העיטור השני בחשיבותו באימפריה הבריטית[11].

באוקטובר 1938 חזר וינגייט לאנגליה. במהלך שהותו בממלכה, נפגש עם אישים בכירים במערכת הפוליטית הבריטית, בהם שר המושבות מלקולם מקדונלד, חבר הפרלמנט וינסטון צ'רצ'יל ואיל העיתונות הלורד ביוורברוק. בפגישותיו עמם ניסה וינגייט לשכנע את בני שיחו להביא לאימוץ מדיניות פרו-ציונית של ממשלת בריטניה, ולדחות על הסף את דרישות הערבים. מפגשים אלה עוררו מורת רוח אצל הממונים עליו והביאו להדחתו מהפיקוד על הפלוגה, ובסופו של דבר גם להרחקתו מארץ ישראל[12] תוך מתן חותמת שחורה בדרכונו לארץ ישראל. במאי 1939 הורה משרד המלחמה הבריטי לווינגייט לחזור לאנגליה כיוון שעמדותיו הפרו-ציוניות מסוכנות לכתר[13]. באנגליה ייעץ לחיים וייצמן ודוד בן גוריון איך להתנהל מול הבריטים. נודע כי העביר מידע מסווג להגנה.[7] היו גם מחשבות למנותו לרמטכ"ל הצבא העברי העתידי, או יועץ מיוחד.

שירות במלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינגייט רוכב בראש אנשיו באדיס אבבה המשוחררת, 5 במאי 1941

וינגייט, ששירת כמפקד יחידת נ"מ בבריטניה, הציע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939-1945) להקים צבא יהודי בארץ ישראל. הוא הוצב בסודאן, והקים יחידת גרילה בשם כוח גדעון (על שם השופט התנ"כי גדעון), שהורכבה מלוחמים בריטים, סודנים, אתיופים ומספר ותיקים מההגנה. היחידה החלה לפעול בפברואר 1941, ותקפה מטרות איטלקיות באתיופיה, במסגרת המערכה במזרח אפריקה[14]. הוא קודם לדרגת לוטננט-קולונל ופיקד על היחידה, שמנתה כ-1,700 לוחמים ולקחה בשבי כ-20,000 איטלקים. ביוני 1941 חזר וינגייט לקהיר, וחלה במלריה. בעקבות מצבו הנפשי הלקוי, וכנראה גם בהשפעת תרופות שנטל נגד המלריה, הוא ניסה להתאבד בדקירה[15]. אחרי תקופת החלמה בבריטניה נשלח להודו.

בפברואר 1942 קודם לדרגת קולונל, והקים יחידת גרילה שפעלה בבורמה. אחרי כיבוש בורמה על ידי היפנים שב להודו, ומונה למפקד חטיבת חיל רגלים, שהפכה בפיקודו לחטיבה מובחרת. בעקבות הניסיון שצבר בלוחמה זעירה בארץ ישראל ובאתיופיה, פיתח וינגייט השקפה, לפיה כוח קטן יכול לנהל לוחמת-חדירה ארוכת טווח מסוג חדש[16]. לדבריו, "אם אתה בצבא, אתה חייב לעשות משהו יוצא דופן כדי שיבחינו בכך". הפשיטה הראשונה של כוחות וינגייט החלה ב-8 בפברואר 1943, כאשר 3,000 חיילים בריטיים חצו את הנהר צ‘ינדווין ונכנסו לבורמה. מטרת המבצע הייתה לנתק מסילת ברזל באזור. המבצע עבר בהצלחה יחסית כשמסילת הברזל נותקה, אך הכוח נתקל בהתנגדות יפנית. לאחר קרבות קשים, הצליחו לשוב להודו פחות מ-2,200 חיילים מהכוח, תוך שהם נאלצים להשאיר את מרבית הפצועים מאחור. המבצע זכה לתהודה רבה ברחבי העולם, ולכוח של וינגייט הוענק הכינוי "צ'ינדיטים", על שם החיה המיתולוגית שחציה נשר וחציה אריה, שלפי המסורת הבורמזית שמרה על הפגודות. חרף הסיום הצורם נחשבה הפעולה להצלחה, והובילה לאישור פעולות דומות בגזרות אחרות. למרות נחיתותם המספרית, הצליחו הצ‘ינדיטים לפגוע שוב ושוב ביפנים, ולשבש את תוכנית הפלישה שלהם להודו, ובכך תרמו להכשלתה. הם גם הוכיחו כי היפנים אינם האדונים הבלעדיים של הג'ונגל, וכי הלוחמים הבריטיים מסוגלים להתמודד עימם בהצלחה גם בשטח זה.

עם זאת פועלו של וינגייט זכה אז גם לביקורת, והוויכוח על כך הפך לפולמוס היסטורי שנפרס על פני כמאה ספרים ומאמרים רבים[17].

וינגייט היה לעיתים אדם חסר עכבות, במיוחד כשעקף מדי פעם את סמכותם של קצינים בכירים וכן בגישתו הישירה לראש הממשלה דאז, וינסטון צ'רצ'יל, שהעריך אותו מאוד. הוא רכש לא מעט אויבים בארמייה ה-14, כשהרחיב את יחידתו מחטיבה לדיוויזיה. אופיו הושפע כנראה מהפרעה דו-קוטבית, בעקבותיה נהג לפעמים להלך במחנה, חבוש קסדת שעם ובידו שוט זנב-סוס לסילוק זבובים. כמו כן הוא סירב להתרחץ וניקה את גופו רק בקרצופים נמרצים במברשת נוקשה. וינגייט נהג לאכול בצלים חיים להנאתו, וטען במהלך ארוחת צהרים במשרד המלחמה כי הוא "אוהב בשר פיתון מבושל, שטעמו כבשר עוף".

וינגייט הוזמן ללונדון על ידי ראש הממשלה הבריטי, צ'רצ'יל, והופיע בוועידת קוויבק הצבאית באוגוסט 1943, שם הרצה על לוחמת גרילה. עם שובו להודו הוא קודם לדרגת מייג'ור-גנרל, וקיבל פיקוד על שש חטיבות. הוא תכנן תקיפה נוספת בבורמה, שכללה הקמת בסיסים מבוצרים בשטח היפני. התקיפה החלה ב-6 במרץ 1944 והצליחה לעכב את כוחות הצבא היפני, שניסו לכבוש את הודו. בתוך כך חלה וינגייט במחלת טיפוס הבטן.

מותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 במרץ 1944 ביקר וינגייט בשלושה בסיסי צבא בריטיים שהוקמו בבורמה. המטוס שהטיסו חזרה להודו, B-25 מיטשל של חיל האוויר האמריקני, התרסק באזור מניפור בהודו, וכל עשרת נוסעיו נהרגו[18]. שרידי גופתו של וינגייט וכובע השעם שלו נמצאו בשטח ההתרסקות רק באפריל 1947⁩[19], לצד גופות תשעת החיילים האחרים, ונקברו בקבר אחים בהודו. בעקבות הסכמים בין בריטניה לארצות הברית, ומפני ששבע מתוך הגופות היו של חיילים אמריקאיים, הועברו לבסוף השרידים לארצות הברית ונטמנו בבית הקברות הלאומי ארלינגטון (במדינת וירג'יניה שבארצות הברית).

ג'ונתן, בנו של וינגייט, נולד חודשיים לאחר מותו[20]. ג'ונתן וינגייט שירת כקצין תותחנים בצבא הבריטי, ופרש בדרגת קולונל (המקבילה לאלוף-משנה)[21]. ג'ונתן נפטר בשנת 2000.

תרומתו לכוח המגן העברי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינגייט היה איש צבא מקורי, נועז ובעל חזון, שדרכי פעולתו וחשיבתו בנושאי צבא היוו תשתית חשובה לבניית כוח המגן העברי, שהפך כעבור כעשר שנים לצה"ל. רבים ממפקדי הפלמ"ח, "ההגנה" וצה"ל במלחמת השחרור היו חניכיו, והושפעו עמוקות מערכיו ומשיטות הלחימה שלו. כך כתב שמעון אבידן: "לוינגייט היתה השפעה מכרעת על המחשבה הצבאית שלנו... היתה בו מזיגה נפלאה של "חוש שביעי" של התמצאות בה ניחן, ומנהיגות טבעית, שהטביעה חותמה על עיצוב דמות המפקד שלנו." [22] וינגייט נחשב לאחד ממניחי התשתית לתורת הלחימה של "ההגנה". תפישתו הצבאית התבססה על: איסוף מודיעין מדויק לפני מבצע (המכונה בצה"ל מל"מ), יוזמה, התקפיות, ניצול יתרון הלילה, פעולה ביחידות מובחרות קטנות, וכן על העברת עיקר הלחימה מהר ככל האפשר לשטח האויב – כללים שהפכו ליסודות תורת הלחימה של צה"ל מראשיתו. תפישה זו כונתה באותה עת "היציאה מן הגדר", והייתה שונה לחלוטין מתפישת הלחימה שקדמה לה שהתבססה על שמירה פסיבית על היישובים, ועל פריסת מארבים. בין חניכיו של וינגייט היו משה דיין, יגאל אלון, פנחס קופל (לימים מייסד משמר הגבול ומפכ"ל משטרת ישראל) ועוד רבים אחרים, שהובילו בהמשך את כוח המגן העברי ואת כוחות הביטחון במדינת ישראל. השפעתו ניכרת אף בכינוי "סיירת" ליחידה מיוחדת – זכר לסיורים הרגליים המפרכים שביצעו אנשי הפל"מ.

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלט מחוץ לבית שבו התגורר אורד וינגייט ברחוב חובבי ציון 18 בירושלים

בנאום בפרלמנט הבריטי, אמר עליו צ'רצ'יל: ”שמנו יהבנו על המפקד העליון, האדמירל לואי מאונטבאטן, וﬠל ﬠוזרו המבריק, מייג'ור ג'נרל וינגייט, אשר לדאבוננו פרﬠ את חובו של חייל. היה זה איש גאוני, אשר קרוב לוודאי יכול היה להיות איש של ייﬠוד. הוא הלך, נסתלק מאתנו, אולם רוחו שורה ﬠל קבוצות החדירה לטווח ארוך, וﬠומדת ביסוד כל אותם מבצﬠים מסובכים ונוﬠזים באוויר וביבשה, המבוססים ﬠל תובלה אווירית וﬠל אספקה אווירית”.

בהתאמה ליחסים הקרובים בין וינגייט לבין היישוב היהודי בישראל, נקראים אתרים רבים בישראל על שמו של וינגייט: מכון וינגייט לחינוך גופני, כפר הנוער ימין אורד שבכרמל, מעיין "עין הידיד" שבאזור כוכב הירדן ויער וינגייט בהר הגלבוע. כן קרויים על שמו רחובות בתל אביב, חיפה, באר שבע, הרצליה, רעננה, זכרון יעקב, קריית אתא, עפולה וקריית אונו, וכיכרות בירושלים ובבת-ים. גם אוניית המעפילים אורד וינגייט נקראה על שמו.
בקיבוץ עין חרוד שבו התגורר ישנה תצוגה קבועה בבית שטורמן, המוקדשת לווינגייט, ומתארת את תפיסותיו הצבאיות ואת פועלו בהקמת פלגות הלילה המיוחדות בארץ ישראל. באוקטובר 1961⁩ מסרה משפחתו את אוסף מדיו ועוד חפצים אישיים נוספים למוזיאון ההגנה בתל אביב, למטרת הנצחתו[23].

בבריטניה שמו חקוק על חלקה האחורי של מצבת זיכרון לכוח הצ'ינדיטים, הניצבת על רציף ויקטוריה בלונדון, בסמוך לבניין משרד ההגנה. בנוסף, נקרא בית ספר על שמו באדיס אבבה בירת אתיופיה, לציון תרומתו להשגת עצמאותה[22].

במוזיאון בית שטורמן בעין חרוד מוצגת תערוכת הקבע "הידיד", המוקדשת לדמותו ומתמקדת בתקופה בה הקים ופיקד על פלגות הלילה המיוחדות שמרכזן היה בעין חרוד. כן משתקפת שם מערכת היחסים המיוחדת, שנרקמה בין וינגייט לחיים שטורמן, עד לנפילתו של האחרון.

ב-2025 נתרם לספרייה הלאומית בירושלים אוסף כתבי היד של וינגייט מימי שהותו בארץ ישראל. האוסף מוצג כ"ארכיון וינגייט" בספרייה הלאומית, והוא כולל מסמכים רבים בכתב ידו ובהם סיכומי מבצעים, הצעות פעולה, מדריך להקמת יחידות, יומן מבצעים ודפי תרגול כתיבה בעברית. מתוך הארכיון אפשר לעקוב אחר הלך התפתחות החשיבה שלו כקצין צעיר ואחר התפתחות היחידה שהקים[9].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ אתר למנויים בלבד Lt-Col Orde Wingate (Obituary), The Telegraph, 3 November 2000
  2. ↑ עקביה, עמ' 13.
  3. ↑ עקביה, עמ' 18.
  4. 1 2 ורד ליון ירושלמי, אורד וינגייט: סיפורו של מייסד הסיירות בצה״ל, ומי שיועד להיות הרמטכ״ל הראשון, בהסכת "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אורח: ד"ר שלומי שטרית, ספוטיפיי, אפל
  5. ↑ עקביה, עמ' 22.
  6. ↑ ראו את תיאורו של עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, מעריב, תל אביב 1975, עמ' 14-13
  7. 1 2 3 שלומי שטרית, פלגות הלילה המיוחדות (SNS)במרד הערבי – מאפייניה של היחידה ותורת הלחימה שלה במבחן הפעילות הצבאית בכּאוכּב אל-הווא, דבּוריה וח'רבּת ליד-אל עוואדין, 2013, עמ' 47.
  8. ↑ אלחנן אורן, "וינגייט מציע להקים צבא למדינה היהודית, 1937–1938", בתוך: מוטי גולני (עורך), עלי זית וחרב: מדיניות מלחמה – מדיניות שלום, ג, תל אביב: משרד הביטחון והעמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, 1999, עמ' 109-93.
  9. 1 2 שלומי שטרית, קפטיין וינגייט לומד עברית: מסמכים נדירים של הקצין שלימד אותנו להילחם בטרור, באתר הספרנים – מגזין הספרייה הלאומית, ‏5.2.26
  10. ↑ שלומי שטרית, פלגות הלילה המיוחדות (SNS) במרד הערבי – מאפייניה של היחידה ותורת הלחימה שלה במבחן הפעילות הצבאית בכּאוכּב אל-הווא, דבּוריה וח'רבּת ליד-אל עוואדין, 2013, עמ' 139-138.
  11. ↑ שלומי שטרית, פלגות הלילה המיוחדות (SNS) במרד הערבי – מאפייניה של היחידה ותורת הלחימה שלה במבחן הפעילות הצבאית בכּאוכּב אל-הווא, דבּוריה וח'רבּת ליד-אל עוואדין, 2013, עמ' 192.
  12. ↑ שלומי שטרית, פלגות הלילה המיוחדות (SNS) במרד הערבי – מאפייניה של היחידה ותורת הלחימה שלה במבחן הפעילות הצבאית בכּאוכּב אל-הווא, דבּוריה וח'רבּת ליד-אל עוואדין, 2013, עמ' 73.
  13. ↑ משה יגר, אורד וינגייט: קורותיו והציונות, ירושלים: מוסד ביאליק, 2013
  14. ↑ ישראל באר, וינגייט לאורנס של המלחמה הזאת, דבר, 16 ביוני 1943
  15. ↑ וינגייט טופל בתרופה אתאברין, שעשויה להגביר מצבי דיכאון. מאחר שלא מצא את אקדחו, דקר את עצמו בסכין. רופאו האישי של צ'רצ'יל, הלורד מורן, כתב ביומנו שווינגייט היה בעל אישיות בלתי יציבה.
  16. ↑ גל פרל פינקל, ישראל וחזבאללה מבקשים לצבור הישגים בלי לפוצץ את המשחק, באתר זמן ישראל, 27 ביולי 2020
  17. ↑ אחד ממפקדיו של וינגייט, פילדמרשל ויליאם סלים, כתב בזיכרונותיו: "וינגייט ראה עצמו כנביא, וזה גורם תמיד לאגוצנטריות הגובלת בקנאות, על כל מגרעותיה" (משה יגר, אורד וינגייט, קורותיו והציונות, עמ' 169)
  18. ↑ מייקל קאלברט, "אסירי תקוה: בעקבות וינגייט במסע בורמה", הוצאת מערכות, 1955, עמ' 62.
  19. ↑ נמצאו עצמות אורד וינגייט, הארץ, 20 באפריל 1947
  20. ↑ ברכת י. בן־גוריון למרת וינגייט, דבר, 16 במאי 1944
  21. ↑ Great Contemoraries: Orde Wingate – "A Man of the Highest Quality", The Churchill Project – Hillsdale College, ‏8 OCT 2020
  22. 1 2 "תערוכת הידיד" – רטרוספקטיבה מקיפה על חייו של אורד צ'ארלס וינגייט., באתר בית חיים שטורמן
  23. ↑ בגדי צ'רלס אורד וינגייט נמסרו ל"מוזיאון ההגנה", על המשמר, 11 באוקטובר 1961
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אורד_צ%27ארלס_וינגייט&oldid=42835341"