אורד צ'ארלס וינגייט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורד צ'ארלס וינגייט
Ordecharleswingate.jpg
מייג'ור ג'נרל אורד צ'ארלס וינגייט
נולד 26 בפברואר 1903
מקום לידה נייני טאל שבצפון הודו
נהרג 24 במרץ 1944
כינוי הידיד
השתייכות Flag of the British Army.svg הצבא הבריטי
תקופת שירות 1921 - 24 במרץ 1944
דרגה גנרל (צבא בריטניה) מייג'ור ג'נרל
תפקידים צבאיים

מפקד פלגות הלילה המיוחדות
מפקד כח גדעון

מלחמות וקרבות

מלחמת העולם השנייה
המרד הערבי הגדול

הנצחה

מכון וינגייט
ימין אורד
יער וינגייט
מקד"צ ימין אורד

אורד צ'ארלס וינגייטאנגלית: Orde Charles Wingate;‏ 26 בפברואר 190324 במרץ 1944) היה קצין בצבא הבריטי, שהתמחה בלחימה זעירה (גרילה), והיה תומך נלהב של הציונות. בעת שירותו בארץ ישראל, בשנת 1938, יזם וינגייט את הקמתן של פלגות הלילה המיוחדות של ארגון ההגנה, בעקבות המרד הערבי הגדול, ועקב כך כונה "הידיד". במלחמת העולם השנייה שירת באפריקה ובאסיה, ונהרג בהתרסקות מטוס בהודו, בדרגת מייג'ור גנרל (המקבילה לאלוף).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינגייט נולד בנייניטאל שבצפון הודו, שהייתה באותה תקופה מושבה בריטית. משפחתו, ממוצא סקוטי, השתייכה לכת נוצרית אדוקה בשם אחוות פלימות', שהתנתקה מעל הכנסייה האנגליקנית במאה ה-17. בהתאם לכך, העניק לו אביו את השם "אורד" על שם ארד, בנו של בנימין בן יעקב. אביו, שהיה בן 51 בהולדת בנו, שירת בצבא הקבע, ואורד זכה לחינוך נוצרי נונקונפורמיסטי דתי ופרו-ציוני מגיל צעיר, ברוח עקרונות משפחתו.‏‏ בגלל היותו נונקונפורמיסט, היה פטור מהשתתפות בתפילות בימי לימודו בבית הספר הפרטי היוקרתי צ'רטרהאוז.

בשנת 1921 התקבל לאקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ' בלונדון שבאנגליה, שהייתה מכללה להכשרה של קציני תותחנות והנדסה, ובשנת 1923 מונה לקצין תותחנים. הוא למד את השפה הערבית בבית הספר למדעי המזרח התיכון בלונדון, ובשנת 1928 נשלח לסודאן בסיוע קרוב משפחתו, רג'ינלד וינגייט, ששירת כמושל המדינה, לאחר ששנה קודם לכן סייר שם באופן פרטי בעת חופשה אותה נטל לצורך זה.

וינגייט הוצב בצבא סודאן, ועסק בלכידת סוחרים וציידים בגבול אתיופיה. הוא שינה את שיטת הפעולה מסיורים רגילים למארבים, ובשנת 1933 שב לבריטניה. בשנת 1935 נישא ללורנה פטרסון, שהייתה בת 18 באותה שנה. בשנת 1936 נשלח לארץ ישראל, בתפקיד קצין מודיעין. אשתו התלוותה אליו לארץ-ישראל.‏[1]

שירותו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לאמונתו הדתית, האמין וינגייט בזכותם של היהודים להקים מדינה בארץ ישראל. אולם רק אחרי שהוצב לשרת בארץ ישראל, שלא ביזמתו, הפך לציוני נלהב (על פי הגדרתו שלו), והתחבר עם מנהיגי היישוב. בעקבות פריצת המרד הערבי הגדול (1936-1939), שבמהלכו תקפו הערבים מטרות יהודיות ובריטיות, יזם ביוני 1938 את הקמתן של פלגות הלילה המיוחדות - יחידות מובחרות שהורכבו מלוחמי ההגנה והצבא הבריטי, בתמיכת הסוכנות היהודית. וינגייט אימן אותן ופיקד עליהן, והן ערכו מארבים, פשיטות על בסיסי מחבלים ופעולות תגמול בכפרים. בגלל אהדתו הפומבית לציונות וליישוב היהודי, כונה על ידי בני היישוב בשם "הידיד", אולם תמיכתו במפעל הציוני לא נשאה חן בעיני גורמים בשלטון הבריטי, והוא הוחזר לבריטניה במאי 1940.

שירות במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינגייט רוכב בראש אנשיו באדיס אבבה המשוחררת, 5 במאי 1941

וינגייט, ששירת כמפקד יחידת נ"מ בבריטניה, הציע עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939-1945) להקים צבא יהודי בארץ ישראל. הוא הוצב בסודאן, והקים יחידת גרילה בשם כוח גדעון (על שם השופט התנ"כי גדעון), שהורכבה מלוחמים בריטים, סודנים, אתיופים ומספר ישראלים. היחידה החלה לפעול בפברואר 1941, ותקפה מטרות איטלקיות באתיופיה, במסגרת המערכה במזרח אפריקה. וינגייט קודם לדרגת לוטננט-קולונל ופיקד על היחידה, שמנתה כ-1,700 לוחמים ולקחה בשבי כ-20,000 איטלקים. ביוני 1941 חזר וינגייט לקהיר, וחלה במלריה. בעקבות מצבו הנפשי הלקוי, וכנראה גם בהשפעת תרופה כנגד המלריה, הוא ניסה להתאבד בדקירה‏[2]. אחרי תקופת החלמה בבריטניה הוא נשלח להודו.

בפברואר 1942 קודם לדרגת קולונל, והקים יחידת גרילה שפעלה בבורמה. אחרי כיבוש בורמה על ידי היפנים שב להודו, ומונה למפקד חטיבת חיל רגלים, שהפכה בפיקודו לחטיבה מובחרת. ניסיונו של וינגייט בלוחמה זעירה הלכה למעשה בארץ ישראל ובאתיופיה, היא ששכנעה אותו כי כח קטן יוכל לנהל לוחמת חדירה ארוכת טווח מסוג חדש. על-פי דבריו, "אם אתה בצבא, אתה חייב לעשות משהו יוצא דופן כדי שיבחינו בכך". הפשיטה הראשונה של כוחות וינגייט החלה ב-8 בפברואר 1943, כאשר 3,000 חיילים בריטיים חצו את הנהר צ‘ינדווין ונכנסו לבורמה. מטרת המבצע הייתה לנתק מסילת ברזל באזור. המבצע עבר בהצלחה יחסית לאחר שמסילת הברזל נותקה, אך הכוח נתקל בהתנגדות יפנית. לאחר קרבות קשים, הצליחו לשוב להודו פחות מ-2,200 חיילים מהכוח, תוך שהם נאלצים להשאיר את מרבית הפצועים מאחור. המבצע זכה לתהודה רבה ברחבי העולם, ולכוח של וינגייט הוענק הכינוי "צ‘ינדיטים", על שם החיה המיתולוגית שחציה נשר וחציה אריה, שעל פי המסורת הבורמזית שמרה על הפגודות. על אף הסיום הצורם, נחשבה אז הפעולה להצלחה, והובילה לאישור של פעולות דומות בגזרות אחרות. למרות נחיתותם המספרית, הצליחו הצ‘ינדיטים לפגוע שוב ושוב ביפנים, ולשבש את תוכנית הפלישה שלהם להודו, ובכך תרמו לכישלונה. הם גם הוכיחו כי היפנים אינם האדונים הבלעדיים של הג'ונגל, וכי הלוחמים הבריטיים מסוגלים להתמודד עמם בהצלחה גם בשטח זה.

יחד עם זאת, פועלו של וינגייט באותה תקופה זכה גם לביקורת, והוויכוח על כך הפך לפולמוס היסטורי שנפרס על פני כמאה ספרים ומאמרים רבים. על פי ההיסטוריוגרפיה הצבאית הבריטית הרשמית, פעולותיו בבורמה נחשבות לכישלון‏[3].

וינגייט היה אדם חסר עכבות לפעמים, במיוחד בכך שעקף לעתים את סמכותם של קצינים בכירים, ובניצול גישתו הישירה אל ראש הממשלה אז, וינסטון צ'רצ'יל, שהעריך אותו מאד. הוא רכש לא מעט אויבים בארמייה ה-14, כאשר הרחיב את יחידתו מחטיבה לדיוויזיה. אופיו כלל כנראה הפרעה דו-קוטבית, שבעקבותיה נהג לפעמים להלך עירום במחנה, לבוש בקסדת שעם ובידו שוט זנב סוס לסילוק זבובים. כמו כן הוא סירב להתרחץ וניקה את גופו רק בקרצופים נמרצים במברשת נוקשה. וינגייט, שנהג לאכול בצלים חיים להנאתו, טען במהלך ארוחת צהרים במשרד המלחמה כי הוא "אוהב בשר פיתון מבושל, שטעמו כבשר עוף".

וינגייט הוזמן ללונדון על ידי ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, והופיע בוועידת קוויבק הצבאית באוגוסט 1943, בה הרצה בנושא לחימת הגרילה. עם שובו להודו הוא קודם לדרגת מייג'ור-גנרל, וקיבל פיקוד על שש חטיבות. הוא תכנן תקיפה נוספת של בורמה, שכללה הקמת בסיסים מבוצרים בשטח היפני. התקיפה החלה ב-6 במרץ 1944 והצליחה לעכב את כוחות הצבא היפני, שניסו לכבוש את הודו. בתוך כך חלה במחלת טיפוס הבטן.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 במרץ ביקר וינגייט בשלושה בסיסים שהוקמו בבורמה. המטוס שבו טס חזרה להודו (B-25 של חיל האוויר האמריקני) התרסק, ועשרת נוסעיו נהרגו[4]. גופתו של וינגייט לא נמצאה מעולם, ובשטח אותרה רק קסדתו. מצבות לזכרו, ללא קבר, נמצאות בחלקת הקבורה של משפחת וינגייט בבית הקברות צ'ארלסטון בלונדון, וכן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון (במדינת וירג'יניה).

בנו של וינגייט, ג'ונתן, אשר מת בשנת 2000, שירת כקצין תותחנים בצבא הבריטי ופרש בדרגת קולונל (המקבילה לאלוף-משנה).

תרומתו לכוח המגן העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעה המקובלת בישראל היא, שוינגייט היה איש צבא מקורי, נועז ובעל חזון, שדרכי פעולתו וחשיבתו בנושאים צבאיים היוו תשתית חשובה לבנייתו של כוח המגן העברי, שהוביל כעבור כעשור לצה"ל. הוא נחשב לאחד המייסדים המרכזיים של תורת הלחימה של "ההגנה". תפיסתו הצבאית התבססה על איסוף מודיעין מדויק לפני המבצע (המכונה כיום בצה"ל מל"מ), יוזמה, התקפיות, ניצול יתרון הלילה, שימוש ביחידות קטנות ומובחרות, וכן העברה של עיקר הלחימה מהר ככל האפשר לשטחו של האויב - כללים שהפכו ליסודות של תורת הלחימה של צה"ל בראשיתו. תפיסה זו כונתה באותה עת היציאה מן הגדר, באשר היא הייתה שונה לחלוטין מאורח הלחימה שקדם לה, שהתבסס על מארבים ועל שמירה פסיבית על היישובים.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום בפרלמנט הבריטי, אמר עליו צ'רצ'יל: "שמנו יהבנו על המפקד העליון, האדמירל לואי מאונטבטן, וﬠל ﬠוזרו המבריק, מייג'ור ג'נרל וינגייט, אשר לדאבוננו פרﬠ את חובו של חייל. היה זה איש גאוני, אשר קרוב לוודאי יכול היה להיות איש של ייﬠוד. הוא הלך, נסתלק מאתנו, אולם רוחו שורה ﬠל קבוצות החדירה לטווח ארוך, וﬠומדת ביסוד כל אותם מבצﬠים מסובכים ונוﬠזים באוויר וביבשה, המבוססים ﬠל תובלה אווירית וﬠל אספקה אווירית".

בהתאמה ליחס הקרוב וההדדי בין וינגייט לבין היישוב היהודי בישראל, נקראים אתרים רבים בישראל על שמו של וינגייט: מכון וינגייט לחינוך גופני, כפר הנוער ימין אורד שבכרמל, המעיין עין הידיד ויער וינגייט בגלבוע, וכן רחובות בתל אביב, חיפה, באר שבע, הרצליה, רעננה,זכרון יעקב וקרית אונו, וכיכרות בירושלים ובבת-ים. גם ספינת מעפילים נקראה על שמו.

לעומת זאת, בבריטניה ארצו מיעטו להנציחו. שמו חקוק על חלקה האחורי של מצבת זיכרון לכוח ה"צ'ינדיטים", הניצבת על רציף ויקטוריה בלונדון, בסמוך לבנין משרד ההגנה. כמו כן נקרא בית ספר על שמו באדיס אבבה בירת אתיופיה, לאות על תרומתו להשגת עצמאותה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה את תיאורו של עזר ויצמן, לך שמים לך ארץ, מעריב, תל אביב 1975, עמ' 14-13
  2. ^ וינגייט טופל בתרופה אתאברין, שעשויה להגביר מצבי דיכאון. מאחר שלא מצא את אקדחו, דקר את עצמו בסכין. רופאו האישי של צ'רצ'יל, הלורד מורן, כתב ביומנו שוינגייט היה בעל אישיות בלתי יציבה.
  3. ^ אחד ממפקדיו של וינגייט, פילדמרשל וויליאם סלים, כתב בזיכרונותיו: "וינגייט ראה עצמו כנביא, וזה גורם תמיד לאגוצנטריות הגובלת בקנאות, על כל מגרעותיה (אורד וינגייט, קורותיו והציונות, מאת משה יגר, עמ' 169)
  4. ^ מייקל קאלברט, "אסירי תקוה : בעקבות וינגייט במסע בורמה", הוצאת מערכות, 1955, עמוד 62.