ביטול שמירת המקדש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביטול שמירת המקדש
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים א'ה'
משנה מסכת מדות, פרק א', משניות א'ב'
משנה תורה ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק ח', הלכה ג'
ספרי מניין המצוות ספר החינוך, מצווה שצ"א
ספר המצוות, לאו ס"ז

האיסור לבטל את שמירת המקדש הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור לכהנים וללוויים להימנע ממצוות שמירת המקדש.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מחלוקת קרח ועדתו, שבעקבותיה נשרפו מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, חששו בני ישראל שימותו כשיתקרבו למקום המשכן, ולכך פנו בני ישראל למשה:

הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת - האם תמנוּ לגו‍ֹע?

בעקבות זאת, ציווה ה' את אהרן ואת כל שבט לוי על שמירת המקדש:

אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם. וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם. וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

חז"ל דרשו שהציווי "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד" הוא מצוות עשה של שמירת המקדש, והציווי "וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ" הוא מצוות לא תעשה האוסר על ביטול שמירה זו. הרמב"ם הסביר שלימוד זה נובע מכך ששמירה היא לשון איסור, כמו מצוות "שמור את יום השבת".[1] ספר החינוך הוסיף והסביר שכיוון שקיימים שני ציוויים בפסוקים, חז"ל דרשו את הציווי בלשון נוכח כמצוות לא תעשה שתוקפה חמור יותר, ואת הציווי בלשון נסתר כמצוות עשה, שכן לשון נסתר היא פחות תקיפה.

הרמב"ם וספר החינוך מונים מצווה זו בכלל תרי"ג מצוות, אך מוני מצוות אחרים כגון ספר מצוות גדול אינם מונים אותה בכלל המצוות.

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר החינוך הסביר שטעם המצווה הוא כדי לכבד את בית המקדש ולשמור עליו כדרך ששומרים על בתי מלכים ואנשים חשובים.[2] וכפי שכתב הרמב"ם: ”אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין“ (משנה תורה לרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ח', הלכה א').

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצווה היא מצווה תאומה של מצוות העשה שמירת המקדש, והמבטל את מצוות שמירת המקדש עובר על לאו ועשה.[1] בכלל המצווה נדרשים הכהנים והלוויים לשמור על המקדש וללכת סביבו בכל לילה.[2] המצווה נועדה לכבד את המקדש, ולכן היא תקפה אף כשאין סכנה מצד אויבים ושודדים.[3]

המשנה במסכת מידות מתארת את המקומות בהם היו הכהנים והלוויים שומרים.[4] המשנה מתארת גם את תפקידו של איש הר הבית, שהיה מופקד על עירנות השומרים:

איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שאינו עומד, אומר לו איש הר הבית "שלום עליך". ניכר שהוא ישן - חובטו במקלו. ורשות היה לו לשרוף את כסותו. והם אומרים: "מה קול בעזרה? קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין, שישן לו על משמרו". רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן, ושרפו את כסותו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]