אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ח
משנה מסכת חולין, פרק ה'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי פרק ה'
משנה תורה לרמב"ם הלכות שחיטה, פרק י"ב
שולחן ערוך שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ט"ז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות לרמב"ם לאו קא

ספר החינוך מצווה רצד

בהלכה חל איסור על שחיטת בהמה ובנה ביום אחד[1] בבהמות כשרות לאכילה,[2] ובשחיטה כשרה בלבד.[3] איסור זה מבוסס על הלאו המופיע בפסוק: "ושור או שה, אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא, כ"ב, כ"ח). זהו איסור שלוקים עליו,[4] והוא נמנה במניין המצוות.[5]

דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יום אחד" שנאמר במקרא מכוון ליום שנקבע על פי הלילה; כלומר, היממה האמורה מתחילה מהלילה.[6]

למרות שהפסוק עוסק בשחיטת קדשים, הוא מהווה איסור כללי, שחל גם כאשר בית המקדש חרב, גם לגבי שחיטת חולין, ואף בחוץ לארץ.[7] וזאת מכיוון שהאיסור מוגדר כ"איסור גברא" - איסור שמהותו נעוצה אישית באדם המבצע, ולא "איסור חפצא" - איסור שמהותו היא התוצאה או המעשה שנעשה.[8]

בשר בהמה שנשחטה תוך עבירה על איסור זה - אינו נאסר באכילה.[9] עם זאת נפסק להלכה כי ביום השחיטה הבשר אסור באכילה. יש שאומרים כי מדובר בגזירת חכמים שאנשים לא יהנה ממעשה אסור, ויש שחולקים וסבורים כי הבשר אסור מדאורייתא.[10] דעה נוספת היא שהבשר אסור רק לשוחט עצמו, אך לא לאחרים.[11]

שני דינים מהותיים נוספים מופיעים בתלמוד באשר ליישומה של ההלכה הזו: הראשון הוא כי לא משנה סדר השחיטה; כלומר, למרות שבמקרא נכתב "אותו" ולאחר מכן "את בנו" - דבר שלכאורה מלמד כי חל איסור על שחיטת ההורה קודם לצאצא - האיסור קיים גם כאשר שוחטים את הצאצא קודם להורה. ובנוסף, קובע התלמוד, גם אם השחיטה נעשתה על ידי שני אנשים שונים - השוחט השני חייב, ואין צורך שאותו אדם ישחט גם את ההורה והצאצא, שכן הוא במעשהו, הביא לידי כך, שההורה והצאצא נשחטו באיסור (ביום אחד).

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת עצם הוראת הלאו האוסרת על האדם לשחוט בהמה ובנה ביום אחד, שזו מפורשת בפסוק. הרחבת הדינים המופיעה בתלמוד, הכוללת את שחיטת הצאצא קודם להורה ואת הכללת האיסור גם אם הפעולה נעשית על ידי שני אנשים שונים - כל אחד בהמה אחרת, אינה מפורשת בבירור בפסוק, אלא נלמדת מדיוק במילה "תשחטו" באופן זה: בכך שהאיסור נאמר בלשון רבים - הרי שבא המקרא להוחיל את האיסור אף על מקרה שבו השוחט את הבהמה - לא הוא זה ששחט לפני כן את אִמה (או את בנה, וכדלהלן). ומכך שנכתב "תִּשָׁחֲטוּ" בלשון רבים (בעוד שלהבנת הפסוק, די היה במילה "תשחט", בלשון יחיד, או - כדי להוחיל את האיסור אף אם נשחטו הבהמה ובנה על ידי שני אנשים נפרדים, כנ"ל - היה ניתן לכתוב "לא יִשָּׁחֲטוּ", בלשון נסתרים בבניין נפעל), מזה נובע כי המקרא עוסק במקרה שבו שחיטת בהמה אחת עשויה לגרום בהמשך איסור על שתי שחיטות שונות, והמקרא בו לאסור את המעשה על שתיהן. אפשרות זו היא במקרה שחיטה משולש: כגון שאחד שחט פרה, ושניים האחרים שחטו זה את אִמה וזה את בנה (לא משנה מי מהם קודם לחברו).[12]
התלמוד אינו מקבל את האפשרות לומר כי מדובר בשחיטת בהמה ושני בניה, או בשחיטת בהמה, בנה ובן בנה, שכן בשני מקרים אלו אין כל חידוש, שאין אלו אלא מקרים בהם שני אנשים עברו על אותו איסור ממש, והמקרא, ששינה בלשונו, ודאי בא לחדש דבר נוסף. מה שאין כן במקרה השחיטה המשולש, בו נשחטו תחילה הדור האמצעי ולאחר מכן הדורות ה-1 וה-3, שיש חידוש בזה שהאיסור הוא לא רק כאשר נשחטת הבהמה ואחר כך בנה, אלא אף כאשר נשחט תחילה הבן (הדור האמצעי) ואחר כך אִמו (הדור ה-1). וממילא משתמע מכך אף למקרה שחיטה כפול בו נשחטו תחילה הבן ואחר כך אִמו.[13]

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שעבר על האיסור, ושחט הורה וצאצאו באותו היום - מקבל 40 מלקות. כפועל יוצא מכך, אדם ששחט שני צאצאים של הורה אחד מתחייב ב-80 מלקות, שכן עבר פעמיים על האיסור.

מחלוקת תנאים מתעוררת כאשר בשלושה דורות נשחטו הדור הראשון והשלישי - מעשה לגיטימי כשלעצמו - אך באותו היום אדם נוסף שחט את הבהמה בת הדור האמצעי. שיטתו של תנא קמא היא שהשוחט החדש מתחייב ב-40 מלקות, מכיוון שבפועל קרה מעשה אחד של שחיטת בהמה אחת. לעומתו, שיטתו של רבי מאיר שצוטטה על ידי סומכוס, היא שהשוחט השני ששחט את בת הדור האמצעי לוקה 80, וזאת מכיוון שבמעשה אחד גרם השוחט לפגיעה בשני אספקטים שונים של אותו איסור - הוא הרג בהמה אחת, אמנם, אך נשחטה בהמה שהיא הורה וצאצא גם יחד לשתי בהמות שנשחטו באותו היום.[14]

מקרה ביניים נוסף הוא מצב בו נשחטו שני צאצאים, ובאותו היום שחט אדם אחר את אחד ההורים שלהם. גם כאן לדעת תנא קמא, היות שנשחטה בהמה אחת השוחט יתחייב 40 מלקות. אך בנוגע לדעתם של רבי מאיר וסומכוס יש מחלוקת אמוראים. לשיטה אחת גם במקרה זה יתחייב 80 מלקות, מכיוון שאמנם נעשה איסור אחד בלבד, אך הוא פעל באופן כפול - נשחטה בהמה שהיא הורתן של שני ולדותיה שנשחטו באותו היום,[15] ואילו השיטה השנייה סוברת כי במקרה זה מודים רבי מאיר וסומכוס שלוקים 40 מלקות בלבד, מכיוון שבשונה מהמקרה הקודם בו שני האיסורים היו בעלי אספקטים שונים, במקרה שלפנינו שחיטת הבהמה היחידה ששני הוריה נשחטו באותו היום, כללה אספקט אחד בלבד, של שחיטת צאצא שהורהו נשחט באותו היום.[16]

ההלכה למעשה נפסקה כשיטת תנא קמא, לפיה תמיד לוקים 40 מלקות בלבד.[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האיסור נוהג בעיקרו באם וצאצאה, משום שהאם היא ודאית, בעוד שהאב אינו ידוע. כאשר ידוע מי האב - קיים ספק האם חל איסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ולפיכך מספק אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, אך אם עשה כן - אינו לוקה (רמב"ם הלכות שחיטה יב,יא; שולחן ערוך יורה דעה טז,ב). האבן עזרא בפירושו לתורה (ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ח) נוקט עמדה בספק זה, וכותב: "והמצווה על זכר ונקבה".
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שחיטה, פרק י"ב, ח'. קביעה זו מבוססת על הדוגמאות שנכתבו במקרא: "שור או שה".
  3. ^ משנה, מסכת חולין, פרק ה', ב'.
  4. ^ 4.0 4.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות שחיטה, פרק י"ב, י"ב.
  5. ^ ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה, ק"א; סמ"ג, לאווים, קמ"ט; ספר החינוך, מצווה רצ"ד.
  6. ^ מסכת חולין, דף פ"ג, א'. וזאת בדומה לגישת היהדות כי היממה מתחילה מהלילה, כפי שנאמר במקרא: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (ספר בראשית, פרק א').
  7. ^ משנה, מסכת חולין, פרק ה', א'.
  8. ^ על פי פירושי רש"י ותוספות למסכת חולין, דף ע"ח, א'. ליישומים אחרים לחילוק מסוג זה בין "גברא" ל"חפצא", ראו: שיטת בריסק#"חפצא וגברא".
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שחיטה, פרק י"ב, א'.
  10. ^ ב"ח על ארבעה טורים, חלק יורה דעה, סימן ט"ז, ג'.
  11. ^ דרישה ופרישה, בחלק ה"פרישה", על ארבעה טורים, חלק יורה דעה, סימן ט"ז, ג'.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ב, עמוד ב'.
  13. ^ על פי רש"י בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ב, עמוד ב', ד"ה הרי כאן.
  14. ^ משנה, מסכת חולין, פרק ה', ג'; ספרא, פ"ח, ח'; ההסבר לדעותיהם של רבי מאיר וחכמים נדון בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ב, א'.
  15. ^ תוספתא על חולין, פרק ה'; מצוטטת גם בתלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק י"א, א'.
  16. ^ שיטתו של רבי יוחנן, המצוטטת בתלמוד ירושלמי הנ"ל.