בנקאות בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

הבנקים מהווים את עמוד התווך של הפעילות הכלכלית במשק הישראלי. מרבית הפעילות הכלכלית מתבצעת במימונם.

בנק ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבניין הראשי של בנק ישראל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בנק ישראל

בנק ישראל הוא הבנק המרכזי של מדינת ישראל. בראש הבנק עומד נגיד בנק ישראל.

תפקידיו המרכזיים של בנק ישראל הם שמירה על יציבות המחירים באמצעות קביעת שער הריבית ונקיטת אמצעים משלימים במסגרת המדיניות המוניטרית, פיקוח ורגולציה על הבנקים, וניהול יתרות המט"ח הלאומיות.

בבנק ישראל יחידת הפיקוח על הבנקים אשר מקיימת פיקוח על מערכת הבנקאות הבנקים, ואלה תפקידיה:

  • פקוח על יציבות התאגידים הבנקאיים מהיבט ההגנה על כספי המפקידים.
  • שמירה על הניהול התקין של התאגידים הבנקאיים.
  • שמירת ההגינות ביחסים העסקיים שבין הבנקים ללקוחותיהם.

המשרדים הראשיים של הבנק שוכנים בקריית הממשלה בירושלים ויש לה סניפים בתל אביב וחיפה, אשר עוסקים בהנפקת מטבעות ושטרות לבנקים.

בנק ישראל מפרסם מחקרים בתחומי הבנקאות, רובם בכתב העת "סוגיות בבנקאות" ובסדרה "ניירות לדיון" וכן סקירות (שנתית וחצי-שנתית) המתארות ומנתחות את ההתפתחויות במערכת הבנקאות.

הבנקים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחקנים העיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2016 פועלים בישראל 12 בנקים מסחריים, 4 בנקים זרים, 2 חברות שירותים משותפות ומוסד כספי אחד. כולם נתונים לפיקוח יחידת הפיקוח על הבנקים של בנק ישראל.

בישראל פועלות חמש קבוצות עיקריות ששולטות ברוב הפעולות הבנקאיות בארץ, הגדול שבהם הוא בנק הפועלים שנוסד בשנת 1921 על ידי המוסדות המרכזיים של היישוב באותה עת – ההסתדרות הציונית וההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י. בשנות קיומו, פיתח הבנק רשת סניפים ופעילות בנקאית מסחרית בכל תחומי הבנקאות, והוא מספק כיום מגוון רחב של שירותים בנקאיים ופיננסיים בארץ ובחו"ל.

השני הוא בנק לאומי, שנוסד על פי חזונו של בנימין זאב הרצל וביזמתו האישית ונועד לשמש זרוע כלכלית לתנועה הציונית הצעירה. הוא נקרא בראשיתו בנק אנגלו פלשתינה. לאחר קום המדינה הוסב שמו ל"בנק לאומי" והוא שימש את המדינה בראשית דרכה כמעין בנק מרכזי. ניסיונות מתמשכים של המדינה להפריט את הבנק על ידי מכירתו כולו או לפחות את גרעין השליטה - לא צלחו. כישלון תוכניות ההפרטה ה"סטנדרטיות" הביאו את המדינה לתכנן את הפרטת הבנק בדרך של חלוקת מניותיו לכלל הציבור הרחב.

השלישי בגודלו מבין הבנקים בישראל הוא בנק דיסקונט. בנק זה נוסד בשנת 1935 בשם "בנק א"י לדיסקונט" על ידי משפחות קרסו, אלבו ורקנאטי. הבנק שרד את שנות המשבר הקשות של מלחמת העולם השנייה ולאחר קום המדינה הפך לבנק גדול ומוביל. בשנים האחרונות חווה הבנק קשיים עקב החלטות עסקיות שגויות ויחסי עבודה רעועים בין ההנהלה וועד העובדים, אך התאושש מהם. הבנק שולט גם שליטה מלאה בבנק מרכנתיל דיסקונט והוא נשלט על ידי משפחת ברונפמן הקנדית-ישראלית.

הבנק הרביעי בגודלו הוא בנק מזרחי טפחות. הבנק נוסד בשנת 1923 על ידי תנועת המזרחי נשלט כיום על ידי קבוצת עופר-ורטהיים, בנוסף מחזיק הבנק ב 50% מהשליטה בבנק יהב.

הקטן מבין חמשת הבנקים הגדולים הוא הבנק הבינלאומי שנשלט על ידי קבוצה בראשות איש העסקים צדיק בינו. בבעלותו נמצאים בנק אוצר החייל ובנק מסד.

בנוסף לחמש הקבוצות העיקריות פועלים בישראל עוד שני בנקים מסחריים הנותנים שירות ללקוחות פרטיים ועסקיים: בנק אגוד ובנק ירושלים.

בנקים בעולם פתחו סניפים בישראל: Citibank N.A, HSBC BANK PLC, BNP Paribas SA ו-State Bank of India.

תחרותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריכוזיות בתחום הבנקאות בישראל מתבטאת בכך ששני הבנקים הגדולים - בנק הפועלים ובנק לאומי - שולטים יחד ברוב הפעילות הבנקאית. מסיבה זו הם מכונים על ידי מבקריהם דואופול. נתח השוק הנותר מתחלק רובו ככולו בידי שלושה בנקים נוספים. מניות חמשת הבנקים הגדולים נסחרים בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בנק ישראל באמצעות הפיקוח על הבנקים פועל להגברת התחרות בענף, בייחוד במגזר משקי הבית. בין הצעדים שננקטו:

למרות התפתחויות אלו, רמת הריכוזיות במערכת הבנקאית עדיין גבוהה בהשוואה לרמתה בעולם המערבי, והתחרותיות בה נמוכה יחסית. המענה לכך נמצא בהמשך פיתוח השוק הפיננסי החוץ-בנקאי, לרבות פיתוח שוק הון משוכלל והסדרת הפעילות במכשירים פיננסיים מורכבים. התפתחויות אלו צריכות להיות מלוות בהתמודדות עם הסיכונים הכרוכים בהן ובהסדרת הפיקוח על שווקים אלו.[4]

בניסיון לצמצם את הריכוזיות ואת ניגוד האינטרסים במערכת הבנקאית, אישרה הכנסת ב-2005 את רפורמת בכר, שעיקרה הפרדת קרנות הנאמנות וקופות הגמל מהבנקים ומכירתן לחברות השקעות פרטיות וחברות ביטוח.

בנקים שנסגרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעמים אחדות הגיעו בנקים בישראל למצב של חוסר יכולת לפרוע את התחייבויותיהם, ולכן נתפסו על ידי בנק ישראל והועברו לפירוק. בכל המקרים פעל בנק ישראל לצמצום הפגיעה במפקידים. ברבים מהמקרים הועמדו לדין מנהלי הבנקים, על מעשים פליליים שלהם שגרמו להתמוטטות הבנק, ובחלק מהמקרים הוגשה תביעה אזרחית נגד דירקטורים, לפיצוי בנק ישראל על הנזק שנגרם לו. הבנקים שהתמוטטו הם:

ניהול הפעילות הבנקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות הבנקים בישראל מנוהלת באמצעות שבעה מגזרי פעילות עיקריים. מגזרי הפעילות נקבעו על פי הנחיות המפקח על הבנקים בבנק ישראל, והיא מבוססת על מאפייני הלקוחות וסוגי המוצרים בכל מגזר, על פי קריטריונים שקובעת לעצמה הנהלת הבנק.

  1. מגזר בנקאות עסקית – משרת חברות גדולות ובעיקר מתן אשראי
  2. מגזר בנקאות פרטית – משרת לקוחות בעלי עושר פיננסי גבוה.
  3. מגזר בנקאות מסחרית – משרת לקוחות עסקיים בינוניים.
  4. מגזר משקי הבית - משרת לקוחות פרטיים כגון מקבלי משכורת ובעלי תיקי השקעות קטנים.
  5. מגזר עסקים קטנים – משרת לקוחות עסקיים קטנים.
  6. מגזר ניהול פיננסי – עוסק בפעילות ניהול הנכסים והתחייבויות של הבנק, כגון סיכוני שוק ונזילות וכן את ניהול תיק הנוסטרו.
  7. המגזר האחר - כולל הכנסות והוצאות אחרות שלא ניתן לשייך לאחד המגזרים האחרים.

משבר מניות הבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משבר מניות הבנקים (ישראל 1983)

משבר מניות הבנקים היה משבר כלכלי חריף, שהתרחש בישראל בשנת 1983 והביא להלאמת הבנקים הגדולים בישראל כדי למנוע את התמוטטותם, וירידה ניכרת בערכן של השקעות הציבור במניות הבנקים במסגרת "הסדר מניות הבנקים".

משבר המניות נוצר בעקבות פעולה מכוונת של רוב הבנקים הגדולים לווסת את שערי מניותיהם תוך הבטחת עלייה מתמדת ורצופה בשערי המניות (ומניעת ירידה או אף קיפאון ברמת השערים, ולו אף ליום אחד). בתהליך זה החל בנק הפועלים בראשות מנהלו יעקב לוינסון ואחריו נסחפו יתר הבנקים הגדולים והבינוניים שמניותיהם נסחרו בבורסה לניירות ערך (למעט הבנק הבינלאומי הראשון). כדי להבטיח זאת, הזרימו הבנקים, בהתמדה, מדי יום, ביקוש גדול למניותיהם (כאשר הם נסוגו ממנו בהגיע השער היומי לרמה הרצויה להם). בפעולה זו נעזרו הבנקים בכספי המשקיעים והחוסכים בבנקים, אותם שיכנעו לרכוש את מניות הבנקים, כ"השקעה סולידית" ובטוחה, וכן בכספי קופות הגמל וקרנות הנאמנות, אותן ניהלו עבור הציבור. פעולת הוויסות הביאה לכך ששערי מניות הבנקים עלו באופן קבוע ומתמיד, כך שנראה כאילו מניות אלה חסינות מירידה ונושאות תשואה נאותה. עליית שערי מניותיהם אפשרה לבנקים להמשיך ולמכור מניות נוספות ולהגדיל את יכולתם להשקיע ולגייס כספים (מנוף פיננסי).

מאמצע שנת 1983 איבד הציבור את אמונו בבועת מניות הבנקים והחל מוכר את מניות הבנקים ורוכש במקומן מטבע זר. כעבור זמן קצר, החלו הבנקים להתקשות ברכישת היצע המניות של הציבור וב-6 בספטמבר 1983 הגיעו לקצה יכולתם ופרץ משבר. אובדן היכולת לספוג את ההיצע עלול היה להביא רבים מלקוחות הבנקים לפשיטת רגל, משום שרכשו את המניות באשראי שאותו לא יוכלו לפרוע, ולהביא את הבנקים עצמם לפשיטת רגל, משום שהבטוחות לאשראי רב שנתנו היו מניותיהם בלבד. כדי למנוע אפקט דומינו זה, שיביא לקריסה כלכלית, הופסק המסחר במניות ארבעת הבנקים הגדולים, ובתוך שבועיים גובש "הסדר מניות הבנקים", שבו נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות במועדים שונים, יחסית לערכן ערב סגירת הבורסה. השליטה בבנקים עברה לידי ממשלת ישראל, אך למנהליהם החדשים הושארה עצמאות עסקית מלאה, במטרה לאפשר לבנקים שמירה על כושרם לפעול בשוקי הכספים.

בשנים האחרונות משלימה הממשלה את הפרטת הבנקים, ורק בבנק לאומי נותרה הממשלה בעלים עיקרי.

עמלות הבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמלות אלו נגבות בידי הבנקים בתמורה למתן שירותים. הן מהוות מרכיב בעלות המוטלת על הלקוח בעת ביצוע עסקה פיננסית. כאשר מדובר בפיקדון, העמלה העיקרית היא דמי ניהול חשבון. על הלוואה הלקוח משלם ריבית - ברמה התלויה בשיעורי הריבית בשוק הכספים. בנוסף לכך הוא יישלם עמלה על העבודה שהבנקאי השקיע לשם ביצוע ההלוואה.

כן ניתן לחייב בעמלה עבור מתן שירותים ללקוח: קניות ומכירות של ניירות ערך, או עמלות מיוחדות כמו עבור הזמנת דו"ח שמאות לנכס במטרה לקבל אותו לביטחון אשראי.

הבסיס לחישובי העמלה הבנקאיים הוא, בתאוריה, העלות הכרוכה בביצוע הפעולה. ואכן, חישובי העלות של פעולה בנקאית נדרשו מהרשויות המפקחות על הבנקים. אך קיים קושי אובייקטיבי בעריכת החישוב. בכל תמחיר מבחינים בין "הוצאות ישירות" לבין "הוצאות כלליות". את הראשונות קל לזקוף לחובת הפעילות המבוצעת. לעומת זאת, את ההוצאות הכלליות, בגין אוסף רחב של פעולות (כולל למשל הוצאות פרסום), קשה לאמוד את החלק היחסי שלהן בגין הפעילות הפיננסית הספציפית. ולכן, התחשיב אינו מבוסס במלואו על התמחיר. ככלל, אין עמלות הבנקים חורגות מן השיטה המקובלת לקביעת מחירים: עד כמה קיימת תחרות במכירת המוצר, האם ללקוח קל או קשה להפסיק את השימוש במוצר, ושאר חישובים כלכליים. זהו המפתח שמתאר לחובת אילו עסקאות יש לכלול יותר "הוצאות כלליות" במרכיב התמחיר של העמלה הבנקאית.

לוח העמלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנק ישראל הגיע למסקנה כי הדרך היעילה לפיקוח על העמלות הוא אישורן מראש של העמלות העיקריות וחובת פרסומן בציבור. האישור מראש כרוך בהגשת חישוב העלויות, והוא, כאמור, אינו חד משמעי. לפיכך, הפרסום בפומבי של לוח העמלות נשאר המכשיר החשוב העומד לרשותו של הצרכן.

צעד חשוב שהונהג בבנקאות, בהתאם להוראות החוק, הוא החובה ליידע את הלקוח, לפני ביצוע העסקה, בכמה עמלה כרוכה ביצוע העסקה. לדוגמה, ניתן לראות במסכי המכשירים האוטומטיים בבנקים הודעה האומרת מהו התשלום הנדרש עבור מסירת מידע בנקאי באמצעות המכשיר האוטומטי. צעד נוסף הוא פישוט התהליך של מעבר לקוח מבנק אחד לשני - מכשול אשר מנע מעבר לקוחות אל בנקים שהציעו עמלות נמוכות יותר.

סוגי העמלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר, העמלות הבנקאיות החשובות בבנקאות הישראלית היו אלו שניגבו על פעולות הקשורות בביצוע עסקאות סחר בינלאומי כמו אשראי דוקומנטרי. תפקיד הבנק בעסקאות אלה הוא הכרחי, שכן לא נעשית עסקה בתחום זה ללא הבנק. יחד עם זאת, המומחיות הדרושה לביצוע העסקה היא רבה, ולכן ניתן היה לדרוש תשלום מיוחד מהעוסק בסחר הבינלאומי. גם היבואנים לא הביעו הסתייגות רבה מגובה העמלות, והם כללו אותן בעלות המוצר המיובא. רק בעסקאות ייצוא, שהמדינה בקשה לעודד, היה נהוג לתת פיצוי ממשלתי עקיף, אשר נועד בין השאר לכסות על העמלות הבנקאיות ושאר העמלות של עמילי המכס וחברות הביטוח בתחום זה.

העמלות על עסקאות במטבע חוץ החלו להיגבות כאשר הבנקים ביקשו להבחין בין העלויות של רכישת מטבעות ומכירתם הנקבעות בהתאם לתנאי השוק, לבין ההוצאות שלהן בגין ביצוע העסקאות. בעוד שהעלויות הראשונות היו ברורות וניתן היה לראות אותן בפומבי בכל עת, בעבר במכשירי רויטרס ובהווה באינטרנט, הרי העלויות מהסוג השני היו נתונות לשיקולים מסחריים כמו שאר העמלות.

העמלות בעסקאות ניירות הערך הן מסוגים אחדים: על ביצוע עסקאות קנייה ומכירה, על ניהול הפיקדון למשמרת של ניירות הערך ועמלות מיוחדות הקשורות בפעולות בניירות ערך. בתחום זה קיימת תחרות רבה שכן הפעילות של הגופים מחוץ לבנקים בשוק ההון היא רבה. לקוחות אשר להם תיקי השקעות גדולים עשויים לשלם עמלות נמוכות יותר בגין ניהול חשבונם. יחד עם זאת, הם עשויים לשלם תשלום גבוה על ניהול תיק ההשקעות ובכך המוסדות הפיננסיים מפצים עצמם על העלויות.

עמלות על פעולות בחשבון הלקוח הפרטי בבנקאות הונהגו רק אחרי משבר מניות הבנקים בשנות ה-80 למאה הקודמת. עד אז השירותים ניתנו בחינם, בפועל "סובסדו" על ידי גביית העמלות בתחומים אחרים. לשם המחשה, הלקוח הפרטי לא היה מודע כי במחיר עבור הסוכר שהוא קונה בחנות כלולה עמלת ייבוא, אשר מכסה לבנק את השרות ללקוח הפרטי. לאחר משבר המניות הונהגה בבנקים מדיניות של "רציונליזציה" והוחל בגביית עמלות מלקוחות פרטיים: תחילה בשיעורים נמוכים ובהמשך, עדיין בשיעורים נמוכים, אבל על היקף רחב יותר של שירותים - כמו על ה"שורות" בדף ניהול החשבון.

במהלך השנים הונהגו עמלות שלא היו מקובלות בעבר: "דמי ניהול חשבון" - תשלום קבוע שנגבה מדי חודש, "רישום שורה" - סכום שנגבה על כל פעולה המבוצעת בחשבון ודמי "הקצאת אשראי" - תשלום על הנכונות להעמיד מסגרת אשראי ללקוח.

העמלות ככלי לעידוד המעבר לאמצעים הדיגיטליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד התהליכים המרכזיים שעובר על הענף הבנקאי הוא תהליך המעבר לאמצעים הדיגיטליים הכולל את החשבונות האישיים באתרי האינטרנט, ביישומונים והמכונות האוטומטיות (כספומטים). תהליך זה נועד למצות את היעילות של הטכנולוגיה ובכך לצמצם את השימוש באמצעים הישנים, שזה כולל את הסניפים והפקידים (כספרים). במסגרת התהליך כל הבנקים (למעט מזרחי טפחות) סגרו סניפים, סגרו קופות וגם עשו שימוש בגובה העמלות על מנת לעודד את הלקוחות להשתמש באמצעים הדיגיטליים ולהיגמל מהתלות בפקידים. לשם כך, הבנקים קבעו עמלות נמוכות משמעותית על פעולות באמצעים הדיגיטליים בהשוואה לעמלות הנגבות על פעולות אצל הפקידים בשיעור של כ-70%.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עו"ד גלעד נרקיס, פרקים בדיני בנקאות, המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ
  • מאיר חת, הבנקאות בישראל במנהרת הזמן : 2012-1965, הוצאת ראובן מס, 2015. ‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היום הפעילות של הבנקים הזרים היא בקרב לקוחות גדולים בלבד
  2. ^ דו"ח הוועדה לקידום התחרותיות במגזר הבנקאי
  3. ^ [1], כלכליסט
  4. ^ מקור: סקירה שנתית של המפקח על הבנקים 2007
  5. ^ הבנק התמזג לתוך בנק הלואה וחסכון בשנת 1968, לבקשת בנק ישראל, לאחר שדיווח על הפסדים גדולים, ולאחר שבנק ישראל ערב להפסדי בנק זרובבל
  6. ^ בנק ישראל - פרסום הודעה לעיתונות על סיוע לבנק לפיתוח תעשייה למניעת התמוטטותו.