‏CM.170 פוגה מגיסטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פוגה CM.170 מגיסטר
Fouga Magister IAF.jpg

"צוקית", פוגה מגיסטר משודרגת, של חיל האוויר הישראלי
מאפיינים כלליים
סוג מטוס אימון
ארץ ייצור צרפתצרפת  צרפת
יצרן אייר פוגה, עד 1958
פוֹטֵז(אנ'), עד 1967
סוד אוויאסיון, עד 1970
SNIAS (איירוספסיאל), עד 1977
ייצור ברישיון:
ואלמט, פינלנד
פלוגצויג אוניון סיד, גרמניה
מכון בדק מטוסים, ישראל
טיסת בכורה 23 ביולי 1952
תקופת שירות 1956 – 2010
(בחיל האוויר הישראלי)
צוות 2
יחידות שיוצרו 929
ממדים
אורך 10.06 מטר
גובה 2.8 מטר
מוטת כנפיים 12.15 מטר (כולל מכלי דלק)
שטח כנפיים 17.3 מטר מרובע
משקל ריק 2,150 ק"ג
משקל טעון 2,850 ק"ג
משקל המראה מרבי 3,200 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 715 קמ"ש בגובה 9,000 מטר
קצב נסיקה 17 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי 925 קילומטר
סייג רום 36,080 רגל (11,000 מטר)
עומס כנף 165 ק"ג למטר רבוע
דחף 2 מנועים, 880 ליברות כל אחד
חימוש
תותחים 2 מקלעים 7.5 או 7.62 מ"מ, 200 פגזים.
פצצות עד 140 ק"ג חימוש על שתי נקודות תלייה על הכנפיים, כולל פצצות שימוש כללי במשקל עד 50 ק"ג, רקטות או טילים נגד טנקים SS.11 מתוצרת נורד אוויאסיון
הנעה
2 מנועי טורבו סילון טורבומקה מרבורה
תרשים
AEROSPATIALE MAGISTER CM. 170.png
סרטונים המטוס בתצוגה אווירית

פוגה CM.170 מגיסטר (צרפתית: Fouga CM-170 Magister) הוא מטוס סילון תת קולי דו-מנועי ודו מושבי, שיוצר בצרפת על ידי חברת אייר פוגה, כמטוס אימון לקורסי טיס צבאיים. המטוס נודע בזנבו הייחודי, בצורת "V", שנקרא גם "פרפר". המטוס שירת בלמעלה מעשרים מדינות, וגם לאחר יציאתו משירות צבאי מופעל המטוס על ידי אנשים וגופים פרטיים. בשל יכולותיו האווירובטיות הופעל המטוס בכמה חילות אוויר בצוותים אווירובאטיים.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 שדרגה התעשייה האווירית לישראל את מטוסי הפוגה מגיסטר של חיל האוויר הישראלי. הדגם המשופר נקרא "צוקית".

תכנון ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב1948 תכננה חברת אייר פוגה מטוס אימון ראשוני עבור חיל האוויר הצרפתי, שסומל CM.130. המטוס נבחן ונמצא ששני מנועיו, טורבומקה פאלאס, חלשים מדי. החברה תכננה מחדש את הדגם על ידי הגדלת התכנון הבסיסי והחלפת המנועים לדגם מרבורה (Marboré) החזקים יותר. הזנב הייחודי בצורת V, שהיה חלק מהתכנון החדש, בא מהדאון שייצרה החברה, פוגה CM.8. החברה בחנה גם אב טיפוס עם זנב קונבנציונלי, אך מצאה שתצורת ה-V תהיה נוחה יותר לטייס אם יצטרך לנטוש את מטוסו. במטוסי התקופה, טייסים שנאלצו לנטוש מטוס היו צריכים לפתוח את חופת המטוס ולצאת בכוחות עצמם מתא הטייס. בעת היציאה נתקלו בזרם האוויר החזק שהיה הודף אותם אל אחורי המטוס, ויוצר סיכון חמור לפגיעה מזנב המטוס. יתרון נוסף של הזנב היה בכך שלא הפריע לזרימת גזי הפליטה מן המנוע. הדגם החדש נקרא CM.170, ובדצמבר 1950 הזמין חיל האוויר הצרפתי שלושה אבות טיפוס לבחינה. הראשון שבהם טס לראשונה ב-23 ביולי 1952. עשרה מטוסי קדם-ייצור הוזמנו ביוני 1953, ובעקבותיהם קיבלה חברת פוגה ב-13 בינואר 1954 הזמנה ל95 מטוסים סדרתיים. החברה בנתה מפעל חדש בנמל התעופה טולוז - בלניאק, והמטוסים נכנסו לשירות ב1956.

ב1954 בחרה נאט"ו במטוס כמטוס האימונים הבסיסי למדינות הברית. לאור החלטה זו התקבלו בחברה הזמנות ממספר מדינות (ראו להלן). בנוסף יוצר המטוס ברישיון בגרמניה המערבית, ישראל ופינלנד. בסך הכל נבנו 929 מטוסים. במהלך השנים עברה חברת פוגה כמה מיזוגי חברות ובהתאם השתנה שמו במהלך השנים לפוטז פוגה CM.170 מגיסטר, סוד אוויאסיון (פוגה) CM.170 מגיסטר וארוספטיאל (פוגה) CM.170 מגיסטר.

זרוע האוויר של הצי הצרפתי הפעילה נגזרת של ה-CM.170,‏ CM.175 זפיר (צרפתית: Zéphyr, "צפריר", רוח בוקר קלה). טיסה ראשונה של גרסה זו התקיימה ב-31 ביולי 1956. המטוס נועד לאמן את טייסי הצי בנחיתות על נושאות מטוסים. לצורך זה צויד המטוס בוו עצירה, חופה שהחליקה לאחור (ולא נפתחת על ציר, כבדגמים האחרים), וכן נסע מחוזק. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 יוצר דגם מתקדם יותר של המטוס שנקרא CM.170-2. דגם זה הונע על ידי מנועים חזקים יותר מדגם מרבורה IV.

לקראת סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 הוצע דגם מתקדם שנקרא פוגה 90. הדגם כלל תא טייס משודרג, כיסאות מפלט ומנועים חזקים יותר. אב הטיפוס טס לראשונה ב-20 באוגוסט 1978, אך לא נתקבלו הזמנות והמטוס לא נכנס לשירות סדרתי.

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס פוגה CM-170R מגיסטר של חיל האוויר הצרפתי

בצרפת נכנסו מטוסי פוגה מגיסטר לשירות ב1956 ואספקת המטוסים נמשכה עד 1969 המטוס שימש כמטוס אימונים אך גם כמטוס קישור. החל מ1984 הוחל בהוצאה הדרגתית של המטוס משירות, תהליך שהסתיים ב1996. את המטוס החליף מטוס האימונים דאסו דורנייר אלפא ג'ט. הצי הצרפתי קיבל 28 מטוסי זפיר בין מאי 1959 לאוקטובר 1960. אחרוני המטוסים יצאו משירות בצי הצרפתי ב1994.

גרמניה המערבית הייתה הלקוח הזר הראשון של המטוס. 62 המטוסים הראשונים סופקו על ידי חברת פוגה, 22 הבאים יוצרו בגרמניה מקיטים שסופקו על ידי חברת פוגה, ו-166 מטוסים נוספים יוצרו במלואם בגרמניה על ידי פלוגצויג אוניון סיד (Flugzeug Union Süd), קונסורציום משותף של מסרשמיט והיינקל. המטוסים סופקו בין השנים 1958 ל-1961.

בשנים 1958 - 1959 רכשה פינלנד 18 מטוסים. 62 מטוסים נוספים נבנו ברישיון על ידי חברת ואלמט בין השנים 1958 - 1967. בחיל האוויר הפיני שימש המטוס כמטוס אימונים בין השנים 1958 - 1988, עד שהוחלף על ידי מטוס האימונים הבריטי בריטיש אירוספייס הוק. 21 מטוסי פוגה נהרסו בתאונות אוויריות, שש מהן קטלניות. המטוס נודע בפינלנד בכינוי "קוקופילי" (פינית: Kukkopilli, אוקרינה), בשל הקול הייחודי שיצרו מנועי המטוס.

מטוסי פוגה CM.170 מגיסטר שימשו כמטוסיהם של צוותים אווירובאטיים בחילות אוויר שונים, ביניהם הצוותים של חיל האוויר הבלגי, "השדים האדומים"; הגיס האווירי של אירלנד, "הסנוניות הכסופות"; חיל האוויר הברזילאי, "טייסת העשן" (פורטוגזית: Esquadrilha da Fumaça); והצוות האווירובאטי בחיל האוויר הישראלי.

כאמור לעיל, למטוסי הפוגה מגיסטר היה חימוש קל, וניתן היה לעשות שימוש במטוס כמטוס תקיפה לסיוע אווירי קרוב. מטוסי פוגה מגיסטר של אל סלוודור הופעלו למשימות תקיפה במהלך מלחמת האזרחים באל סלוודור במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20. לא ידוע על מטוסים שאבדו בקרב, אך מ-12 המטוסים שהיו ברשות חיל האוויר של אל סלוודור בתחילת המלחמה נותרו חמישה מטוסים שמישים בלבד בסופה. חיל האוויר המלכותי של מרוקו עשה שימוש במטוסי פוגה מגיסטר במלחמתו נגד חזית פוליסריו בסהרה המערבית. כמה מן המטוסים אבדו במהלך הלחימה ובשל כך הפסיקה מרוקו להשתמש במטוסים למטרות מבצעיות בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. גם חיל האוויר הישראלי הפעיל מטוסי פוגה מגיסטר למשימות תקיפה במהלך מלחמת ששת הימים, כמפורט להלן.

מטוסי פוגה מגיסטר יצאו משירות בחילות האוויר השונים במהלך שנות ה-80 ושנות ה-90 של המאה ה-20. המטוסים הצבאיים האחרונים הוצאו משירות בבלגיה ב2007. חיל האוויר הישראלי הפעיל את הגרסה המשודרגת של המטוס עד שנת 2010 (ראו להלן). בעשור השני של המאה ה-21 מופעל המטוס על ידי ארגונים אזרחיים וטייסים פרטיים.

בשירות חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר הישראלי החל לבחון אפשרויות למטוס אימון סילוני חדש בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, ומטוס הפוגה התברר כאפשרות מועדפת. במקביל, מפעל "בדק מטוסים", שלימים הפך לתעשייה האווירית לישראל, שאף לעלות מדרגה ממפעל לתיחזוק ושיפור מטוסים למפעל ייצור. הרכבת הפוגה בארץ הייתה הזדמנות לעליית מדרגה מעין זו. אנשי המפעל, בראשות אל שווימר, ביקרו בצרפת וב1958 הגיעו להסכם עם המפעל הצרפתי על הרכבה ברישיון של הפוגה בישראל. באמצע 1959 החלו העבודות להרכבת המטוסים, וביולי 1960 הושלמה הרכבת המטוס הראשון. ב-7 ביולי 1960 נמסר המטוס הראשון לחיל האוויר, בטקס בנוכחות ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, שהעניק למטוס שם - "סנונית". שנים עשר המטוסים האשונים הורכבו מקיטים שהגיעו מהיצרן בצרפת, ומן המטוס ה-13 והלאה נבנו המטוסים מחלקים שיוצרו בארץ. חלק מן החלקים שופרו במפעל הישראלי, ויוצרו מאלומיניום ומפיברגלס. בסך הכל יוצרו בישראל 50 מטוסי פוגה. הייצור הופסק ב1964 לאחר שחיל האוויר קיבל מטוסים מעודפי חיל האוויר הגרמני, שהיו זולים יותר.[1]

שירות במטוסי תקיפה במלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים שימשו מטוסי הפוגה גם כמטוס תקיפה לסיוע אווירי קרוב. בעת התכנונים למלחמה הסתבר כי כוחות צה"ל, שיתחילו לתקוף את מתחמי הצבא המצרי ברפיח בבוקר היום הראשון למלחמה ייאלצו לפעול ללא סיוע אווירי, מכיוון שמטוסי חיל האוויר יהיו עסוקים במבצע מוקד. מפקד חיל האוויר הציע לדחות את תחילת מתקפת היבשה, אך מפקדי כוחות הקרקע החליטו שההתקפה תתחיל בשעות הבוקר. בשל כך הוחלט ש-44 מטוסי הפוגה מגיסטר יוקצו לסיוע קרוב לכוחות אלה.[2]

לצורך הפעלת המטוסים הוקמה מחדש טייסת 147 ("האיל הנוגח"), שהוקמה לראשונה ערב מבצע קדש ונסגרה לאחריו. הטייסת הוקמה בבסיס חצרים וכללה בוגרים טריים של קורס טיס ולצידם טייסים ותיקים כמו אלי איל, מטייסי מלחמת העצמאות. המטוסים חומשו בשני מקלעי בראונינג 0.3 אינץ' (7.62 מ"מ) בחרטום ובכוורות רקטות. משימתו הראשונה של המטוס בתחילת המלחמה הייתה משימת הטעייה: בבוקר ה-5 ביוני, כאשר רוב מטוסי החיל היו בדרכם למצרים עם תחילת מבצע "מוקד", המריאו כמה רביעיות של מטוסי פוגה מגיסטר לטיסת אימונים שגרתית, כדי להטעות את מאזיני האויב ולהציג רושם של בוקר שגרתי.[3]

במלחמה עסקה הטייסת בתקיפת מטרות קרקע ברקטות, פצצות ומקלעים. ביום הראשון למלחמה הטייסת תקפה יעדים בחזית המצרית, בתחילה ברפיח ובהמשך בחאן יונס ועמדות מצריות אחרות בגבול רצועת עזה. בהמשך היום הופנו מטוסי הטייסת לתקיפת יעדים בעזה, אל עריש, ג'בל ליבני, קוסיימה ואום כתף. גיחות נוספות הופנו לאזור ירושלים, עם תחילת המערכה באזור זה. במבצעים אלה נהרגו ארבעה טייסים.[4]

ביום השני למלחמה התרחקה חזית הלחימה המצרית אל תוך סיני ויצאה מטווח הפעילות של מטוסי הפוגה ועל כן החל מהיום השני הופנתה הטייסת לסייע בחזית הירדנית. לאור העובדה שמטוסים רבים נפגעו ביום הראשון מאש מנשק קל הוחלט על תקיפות מגובה רב יותר. במהלך התקיפות ביום זה תקפה הטייסת בעיקר כוחות שריון ירדניים, בין השאר בציר ירושלים - יריחו ובצפון מערב השומרון. ביום זה נהרג טייס אחד ליד מנזר מאר אליאס, מדרום לירושלים.[5] גם ביום השלישי תקפה הטייסת כוחות שריון בחזית הירדנית, ביניהם כוחות של דיוויזיית שריון עיראקית שהגיעה ממזרח לסיוע.[3]

היקף פעילותה של הטייסת הצטמצם בימים השלישי והרביעי של המלחמה, בשל יכולתו של חיל האוויר להפנות מספר רב יותר של מטוסים למשימות אלו. ואולם, בלחצם של מפקד בסיס חצרים, אלוף משנה ג'ו אלון, ומפקד הטייסת, רב סרן אריה בן-אור, הועברה הטייסת ביומה החמישי של המלחמה לבסיס רמת דוד, כדי שתוכל לצאת לגיחות סיוע לכוחות הקרקע בחזית הסורית. ואולם, בגיחה הראשונה הופל מטוסו של מפקד הטייסת, והגיחה הופסקה. בסך הכל איבדה הטייסת במלחמה שישה מטוסים וטייסים. שני טייסים זכו בציונים לשבח, שהומרו מאוחר יותר לעיטור העוז: מפקד הטייסת, אריה בן אור[6] וסרן יעקב מורגן.[7] שיעור האבידות הגדול יחסית לגודל הטייסת, יחד עם היעדר כיסא מפלט במטוסי הפוגה מגיסטר ומהירותם האיטית, הוביל להפסקת השימוש המבצעי במטוסים אלה, והטייסת נסגרה לאחר המלחמה.[8]

הצוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 של המאה ה-20 בחן חיל האוויר אפשרויות להחלפת מטוסי הפוגה שהחלו להתיישן. הבחינה העלתה ששדרוג המטוסים יהיה הפתרון הטוב ביותר. במסגרת השדרוג הוחלפו מנועי המטוס למנועי מרבורה VI חזקים יותר והותקנה מערכת התנעה אוטומטית למנועים. כדי לדמות את תא הטייס לתאי הטיסה של המטוסים החדשים מתוצרת ארצות הברית שנקלטו בחיל נעשו שיפורים רבים בתאי החניך והמדריך כולל מערכת לבימוי תקלות המופעלת מתא המדריך, החלפת כיסאות הטייסים והחלפת מערכות שונות. בסך הכל בוצעו במטוסים כ-300 שינויים חדשים. השדרוג נעשה על ידי התעשייה האווירית, שזכתה בפרס קפלן על ביצועו המוצלח. המטוס החדש נקרא "צוקית", וטיסת הבכורה נערכה בספטמבר 1980. המטוס הראשון נמסר לחיל האוויר ב1981, והאחרון בנובמבר 1986.[9] התעשייה האווירית הציעה למדינות זרות דגם לייצוא שכונה AMIT, אך לא התקבלו הזמנות.[10]

הצוקית שימשה כמטוס ההדרכה של מגמת קרב בשלב ראשוני בקורס הטיס של חיל האוויר. פרט להדרכה, שימשו מטוסי הפוגה את הצוות האירובטי של חיל האוויר במשך 50 שנה, מ-1960 ועד 2010. בשיאו מנה הצוות האווירובאטי 9 מטוסים, ומטוסיו היו ייחודיים לצוות ולא שימשו להדרכה. עם השנים הצטמצם מספר המטוסים בצוות לארבעה, וכולם היו מטוסים ששימשו במקביל להדרכה.‏[11][8] בשנת 2010 החלו מטוסי הצוקית לצאת משירות, והוחלפו על ידי מטוסי T-6 טקסאן II.

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • CM.160
הצעה לדגם קל משקל, נגזרת של דגם CM.170R, להפעלה ממסלולי דשא ומסלולים מאותרים.
  • CM.170 מגיסטר
שלושה אבות טיפוס ועשרה מטוסי קדם ייצור.
  • CM.170-1 מגיסטר
גרסה ראשונה, בעלת מנועי טורבומקה מרבורה II. נבנו 761 מטוסים, מתוכם נבנו ברישיון 188 במערב גרמניה, 62 בפינלנד ו-50 בישראל.
  • CM.170-2 סופר מגיסטר
גרסה עם מנועי מרבורה VI‏, 1,055 ליברות דחף כל אחד. נבנו 137 מטוסים.
  • CM.171 מאקלאו
גרסה עם גוף מוגדל, מנועי טורבומקה גביזו בעלי דחף של 2,422 ליברות כל אחד. יוצר אב טיפוס אחד בלבד, שאבד בתאונה ב-20 במרץ 1957.
  • CM.173 סופר מגיסטר/פוטז 94
גרסה עם מנועי מרבורה סופר VI בעלי דחף של 1,143 ליברות כל אחד וכיסאות מפלט. נבנה אב טיפוס אחד.
  • CM.175 זפיר
גרסה ימית עבור הכוח האווירי של הצי הצרפתי, עם כן נסע מחוזק, התאמות להמראה בעזרת מעוט, וו עצירה והתאמות נוספות. נבנו 30 מטוסים.
  • פוטז CM.191
גרסה ארבע מושבית של המגיסטר. נבנו שני אבות טיפוס.
  • התעשייה האווירית לישראל צוקית
גרסה משודרגת של המטוס, כולל מנועים משודרגים, אוויוניקה משופרת, ועוד.
  • פוגה 90/90A
דגם שפותח מדגם CMץ170, עם מנועי טורבומקה אסטאפן בעלי דחף של 1,715 ליברות כל אחד, חופה משופרת לראות טובה יותר ואוויוניקה משופרת. נבנה אבטיפוס אחד.

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוגה CM.170 של חיל האוויר הצרפתי
פוגה CM-170 מגיסטר של חיל האוויר הפיני
פוגה CM.170 מגיסטר של חיל האוויר הבלגי
פוגה CM.170 מגיסטר של חיל האוויר הבנגלדשי
פוגה CM-170R של חיל האוויר של אל סלוודור
חיל האוויר האוגנדי - 12 מטוסים שנרכשו מישראל
חיל האוויר האוסטרי - 18 מטוסים
הגיס האווירי של אירלנד - 7 מטוסים
חיל האוויר של אל סלוודור - 9 מטוסים שנרכשו בישראל ו-3 שנרכשו בצרפת
חיל האוויר האלג'יראי - 28 מטוסים שנרכשו מגרמניה
חיל האוויר של ביאפרה - 5 מטוסים
חיל האוויר הבלגי - 50 מטוסים
חיל האוויר של בנגלדש - 8 מטוסים שנרכשו מגרמניה
חיל האוויר הברזילאי - 7 מטוסים בשירות הצוות האווירובטי, "טייסת העשן"
חיל האוויר של גבון - 5 מטוסים שנרכשו מגרמניה
לופטוואפה - 250 מטוסים, 188 מתוכם יוצרו ברישיון
בונדסמרינה - 15 מטוסים
חיל האוויר של טוגו - 4 מטוסים שנרכשו מגרמניה
חיל האוויר הישראלי - 52 מטוסים
חיל האוויר הלבנוני - 8 מטוסים שנרכשו מגרמניה
חיל האוויר הלובי - 12 מטוסים שנרכשו מצרפת
חיל האוויר המרוקאי - 21 מטוסים
חיל האוויר של ניקרגואה
חיל האוויר של סנגל - 5 מטוסים שנרכשו מברזיל
חיל האוויר של פינלנד - 80 מטוסים, 18 יחידות יוצרו בצרפת ו-62 יחידות יוצרו בפינלנד
חיל האוויר הצרפתי - 397 מטוסים
הצי הצרפתי - 32 מטוסים
חיל האוויר החרמי הלאומי וחיל האוויר המלכותי הקמבודי - 4 מטוסים
חיל האוויר של קמרון - 9 מטוסים שנרכשו מצרפת
חיל האוויר של רואנדה - 3 מטוסים שנרכשו מצרפת

נתונים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוגה מגיסטר CM.170 R של הלופטוואפה, בית הספר לטיסה בלנדסברג, 1955
מנוע טורבומקה מרבורה II, במוזיאון התעופה של מרכז פינלנד

פוגה CM.170-1 מגיסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 2 (מדריך וחניך)
  • אורך: 10.06 מטר
  • מוטת כנפיים: 12.15 מטר
  • גובה: 2.80 מטר
  • שטח כנף: 17.30 מ"ר
  • משקל ריק: 2,150 ק"ג)
  • משקל טעון: 2,850 ק"ג
  • משקל ההמראה מקסימלי: 3,200 ק"ג
  • הנעה: 2 מנועים טורבו סילון טורבומקה מרבורה IIA בעלי דחף של 400 ק"ג כל אחד

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהירות מקסימלית: 386 קשר (715 קמ"ש) בגובה 30,000 רגל (9,000 מטר)
  • טווח: 925 ק"מ
  • תקרת שירות: 36,080 רגל (11,000 מטרים)
  • קצב טיפוס: 3,345 רגל לדקה (17 מטר בשנייה)
  • עומס כנף: 165 ק"ג למ"ר
  • יחס דחף-משקל: 0.28 כוח סוס לליברה

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקלעים: שני מקלעים בקליבר 0.303 אינץ' (7.62 מ"מ), 200 כדור לכל מקלע
  • נקודת נשיאת חימוש אחת על כל כנף. עליהן ניתן לשאת:
עשר רקטות בקוטר 2.75 אינץ' (69.85 מ"מ) (חמש על כל כנף);
או - שתי פצצות שימוש כללי, אחת בכל כנף, כל אחת במשקל 50 ק"ג;
או - שני טילים נגד טנקים נורד אוויאסיון SS.11

התעשייה האווירית לישראל צוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוקית 579 של חיל האוויר הישראלי, מסדר סיום קורס טיס, יוני 2007

מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 2 (מדריך וחניך)
  • אורך: 10.06 מטר
  • מוטת כנפיים: 12.15 מטר
  • גובה: 2.80 מטר
  • שטח כנף: 17.30 מ"ר
  • משקל ריק: 4,740 ליברות (2,550 ק"ג)
  • משקל המראה מקסימלי: 7,055 ליברות (3,200 ק"ג)
  • הנעה: 2 מנועים טורבו סילון טורבומקה מרבורה VI בעלי דחף של 571 ק"ג כל אחד

ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהירות מקסימלית: 381 קשר (705 קמ"ש) בגובה 30,000 רגל (9,000 מטר)
  • טווח: 1,200 ק"מ
  • תקרת שירות: 44,500 רגל (13,563 מטרים)
  • קצב טיפוס: 2,950 רגל לדקה (14.9 מטר בשנייה)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני שלום: 50 שנות עליונות אווירית. כנרת, בית הוצאה לאור, ישראל 1998.
  • דני שלום: מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה. באוויר - פרסומי תעופה וחלל, ראשון לציון. תשס"ו, 2005.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא CM.170 פוגה מגיסטר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי בית הספר לטיסה, דף מורשת מס' 48. מאוחזר באתר הספרייה הדיגטאלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר.
  2. ^ דני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, עמ' 122, 124.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 דני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, עמ' 124.
  4. ^ הטייסים שנהרגו הין רב סרן ארנון לבנת, סגן מתי בירנבוים, שניהם בתקיפות באזור אל עריש; רב סרן רפאל אלישע, במהלך קרב אום-כתף; וסרן שבתאי בן-אהרון, באזור מעלה אדומים. בן אהרון הצליח לנטוש את מטוסו ולצנוח בשלום, אך נרצח על הקרקע על ידי חיילים ירדניים.[3]
  5. ^ סגן דן גבעון.
  6. ^ עיטור העוז של אריה בן-אור, באתר הגבורה
  7. ^ עיטור העוז של יעקב מורגן, באתר הגבורה
  8. ^ 8.0 8.1 דני שלום, 50 שנות עליונות אווירית, עמ' 125.
  9. ^ על פי בית הספר לטיסה, דף מורשת מס' 49. מאוחזר באתר הספרייה הדיגטאלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר.
  10. ^ דני שלום, "מטוסי חיל האוויר, מהטייגר מות' עד הסופה", עמ' 73.
  11. ^ יהונתן מרוז, ‏שלום לצוקית, באתר חיל האוויר הישראלי, 23 ביוני 2010.