גמאל עבד אל נאצר
 | |||||
| נאצר, 1962 | |||||
| לידה |
15 בינואר 1918 אלכסנדריה, מצרים | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
28 בספטמבר 1970 (בגיל 52) קהיר, מצרים | ||||
| מקום קבורה |
 קהיר, מצרים | ||||
| מדינה |
סולטנות מצרים, רפובליקת מצרים, ממלכת מצרים, הרפובליקה הערבית המאוחדת  | ||||
| השכלה |
| ||||
| תקופת פעילות |
מ-1938 | ||||
| מפלגה | איחוד הסוציאליסטים הערבים | ||||
| השקפה דתית |
אסלאם | ||||
| בת זוג | תחיה קאזם | ||||
| ילדים |
Khalid Abdel Nasser, Mona Gamal Abdel Nasser, Hoda Gamal Abdel Nasser | ||||
| מספר ילדים |
5 | ||||
| פרסים והוקרה |
| ||||
| חתימה |
 | ||||
| |||||
| שירות ביטחוני | |||||
| השתייכות |
צבא מצרים | ||||
| דרגה |
קולונל | ||||
| פעולות ומבצעים | |||||
| |||||
  | |||||
גמאל עבד אל נאצר[א] (בערבית: جمال عبد الناصر, על פי ההגייה המצרית: גַּמַאל עַבְּדֶל-נַאסֶר; 15 בינואר 1918 – 28 בספטמבר 1970) היה נשיא מצרים משנת 1954 ועד מותו בשנת 1970, לאומן ערבי והבולט שבמנהיגי מדינות ערב במאה ה-20.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נאצר נולד באלכסנדריה שבמצרים, אך גדל גם בקהיר, אסיוט וערים מצריות נוספות, זאת משום שאביו עבד בדואר, ובתוקף תפקידו הוצב בערים שונות ונאלץ לעבור אליהן עם משפחתו. בעת לימודיו בתיכון בקהיר בשנות השלושים הצטרף נאצר לפעילות האנטי בריטית שרווחה אז במצרים. הוא התנגד להסכם האנגלו-מצרי של שנת 1936 והשתתף בהפגנות נגדו.[1] נאצר שאף להתקבל לאקדמיה הצבאית, אולם בתחילה נדחה עקב פעילותו הפוליטית. לבסוף, לאחר שהצליח להפגש עם סגן שר ההגנה, התקבל לאקדמיה ולמד באותו מחזור עם אנואר סאדאת ועבד אל-חכים עאמר, שלימים יהיו בין חבריו בקצינים החופשיים. בשנת 1944 הוא התחתן עם תחיה קאזם.
מלחמת 1948
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1948 נלחמה מצרים נגד ישראל כחלק מקואליציה של מדינות ערב. נאצר שירת כקצין מודיעין בדרגה המקבילה לרב-סרן, בחטיבה הסודאנית של הצבא המצרי שפלש לישראל. במשך חודשים אחדים היה נתון במצור שהוטל על הכוחות המצריים בכיס פלוג'ה, ושב למצרים רק בתום המלחמה, במסגרת הסכמי שביתת הנשק. עוד במהלך המצור, על פי תיאום עם ועדת שביתת הנשק, הותר לצה"ל לשלוח נציג על מנת לאתר את קבריהם של חיילי צה"ל שנהרגו בקרבות מבצע חיסול ונקברו על ידי המצרים בקבר אחים מאולתר.[2] הנציג מטעם צה"ל היה הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן ורס"ן נאצר ליווה אותו מטעם המצרים. נאצר הובילו למקום שבו נקברו 87 חללי הפלוגה הדתית, וכך יכול היה הרב לקבוע הלכתית את מותם של החללים. הרב גורן סיפר כי נאצר אירח אותו בכבוד רב[ב] ואף הצדיע לו משום שהיה נמוך ממנו בדרגה (גורן היה סגן-אלוף). כשנה לאחר הפינוי חזר נאצר לפלוג'ה לצורך זיהוי נוסף ומדויק יותר של מקום הקבורה.
מהפכת הקצינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מהפכת הקצינים החופשיים
בשנת 1952 הנהיג נאצר את המרידה הצבאית נגד המלך פארוק, בן לשושלת ממוצא אלבני שהומלכה על ידי העות'מאנים. כתוצאה מהמרידה סולקו הכוחות הבריטיים ממצרים, ולשלטון עלה הגנרל מוחמד נגיב. בשנת 1954 הדיח נאצר את נגיב, וב-25 בפברואר 1954 הפך לשליט מצרים בפועל. אומנם כעבור כמה ימים הוחזרו לנגיב תפקידיו באופן רשמי, אך באפריל הדיח אותו נאצר מתפקידו כראש ממשלה, ובנובמבר הדיחו מהנשיאות ושם אותו במעצר בית. ב"בחירות" שנערכו כעבור שנתיים היה נאצר המועמד היחיד, ונבחר לנשיא מצרים.
נאצריזם ופאן-ערביות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – נאצריזם
התבלטותו של נאצר כמוביל בעולם הערבי וכראש החזית הערבית מול ישראל, נבעה ראשית כל מאישיותו הכריזמטית ומיכולותיו הרטוריות, שאפשרו לו להפוך כישלונות להצלחות הן מהבחינה התודעתית והן במישור המדיני. נאצר ריכז את משנתו בחיבור "הפילוסופיה של המהפכה", בו הוא מביא את תורת שלושת המעגלים: המעגל הערבי, המעגל המוסלמי והמעגל האפריקאי. נאצר ראה את מצרים כמובילה וכמנהיגה של מעגלים אלו.
כך, מהפכת הקצינים אשר נבעה במקור ממניעים פנימיים, בבקשה לסלק את השלטון הבריטי ולבצע הלאמת אדמות לטובת רפורמה אגררית שוויונית יותר, הביאה בסופו של דבר לסוף עידן הליברליזם במצרים ולאי שוויון כלכלי ופוליטי חדש, והוסבה על ידי נאצר אל הזירה הבינלאומית כשהוא הופך למוביל של רעיון העל-לאומיות והמאבק בישראל. באופן דומה הצליח להתעלות על "משבר סואץ" ב-1956, שבו הפך להצלחה את תבוסת מצרים ואובדן שליטתה על סיני ותעלת סואץ בהתקפה מתואמת של ישראל, בריטניה וצרפת: תוך שימוש באמצעים מדיניים בלבד, הצליח לגייס את שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, וללחוץ על השלוש לסגת מסיני ומאזור התעלה באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם.
מבחינת נאצר, המאבק לעצמאות לאומית והקמת מדינות ערביות עצמאיות היו רק תחנה בדרך להקמת מסגרת לאומית כלל-ערבית. מבחינה זאת הוא אחד המייצגים המובהקים של רעיון הפאן-ערביות, השואף לכונן מחדש את האימפריה המוסלמית ולחלוש על כל המזרח התיכון כבימי ראשית הח'ליפוּת המוסלמית. ה"נאצריזם" הוא בעצם גרסה של הפאן-ערביות בהובלת נאצר. בין מהלכיו הבולטים בתחום הפאן-ערביות היו: הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ) – איחוד פדרטיבי של מצרים וסוריה, שנאצר תכנן לצרף אליו מדינות ערביות נוספות; הקמת תחנת הרדיו קול ערב; היוזמה להקמת אש"ף; ועוד.
מבקריו הערבים טענו כי כישלון רע"מ, כישלון מלחמת ששת הימים והיעדר הישגים מצד אש"ף נבעו משאיפה להגמוניה ולהובלה יותר מאשר לאחדות. מבקריו במצרים מדגישים את אובדן החופש והשיח הדמוקרטי, ואת אי ההגשמה של דגל המהפכה – צמצום הפערים הכלכליים.
עסקת הנשק הצ'כוסלובקית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1955, לאחר מבצע חץ שחור של צה"ל בעזה, חתם נאצר על עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית והתקרב לגוש המזרחי. כתוצאה מהתקרבות זו הסכימה ברית המועצות לממן את הקמת סכר אסוואן הגבוה. תוצאה נוספת של ההתקרבות לברית המועצות הייתה הכרזתו של נאצר על מימוש הסוציאליזם במצרים, הכרזה שהתבטאה בסופו של דבר בעיקר ברפורמה אגררית.
הפדאיון ומשבר סואץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-16 בינואר 1956 התפאר נאצר בכוונתו לשחרר את פלסטין, כלומר לכבוש את ארץ ישראל. בהמשך אותה שנה, כדי לתקוף את ישראל מבלי שמצרים תואשם בכך, הוא צירף לצבא המצרי את הפדאיון, מיליציה חמושה של לאומנים פלסטינים.
ב-26 ביולי 1956, לאחר שארצות הברית חזרה בה מתמיכתה הפיננסית בבניית סכר אסוואן, הלאים נאצר את תעלת סואץ כדי לממן באמצעותה את בניית הסכר. סכר אסואן היה הכרח לאומי להתפתחות מצרים, לאספקת חשמל, לוויסות של ההשקיה, להבטחת קיומה של מצרים התחתית ולבנייה באזור הנילוס. הלאמת התעלה פגעה ביחסי מצרים עם בריטניה וצרפת, שחברו לישראל ויצאו למלחמה בה נכבש חצי האי סיני. חודשיים מאוחר יותר, בלחץ המעצמות והאו"ם, נאלצו השלוש לסגת מסיני. תעלת סואץ עודה שייכת למצרים, ומהווה עד היום אחד ממקורות ההכנסה העיקריים למדינה. חזונו של נאצר לבנות את סכר אסוואן התממש בסופו של דבר בסיוע סובייטי.
הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1958 יצר נאצר איחוד בין מצרים לסוריה, בשם הרפובליקה הערבית המאוחדת – רע"ם. המשמעות הסמלית של המילה "רעם" לא נראתה ראויה בישראל, ולכן כונה האיחוד בעיתונות הישראלית ובשידורי קול ישראל בשם "קע"מ" (קהילייה ערבית מאוחדת). נאצר ניסה לצרף לאיחוד גם את תימן, ולשם כך שלח אליה חיילים מצריים ונגרר למלחמה בה תקף את תושבי צפון תימן בנשק כימי. באותה שנה ניסה גם לספח בכוח את ירדן, ונכשל. האיחוד עם סוריה התפרק ב-1961, אך מצרים המשיכה להתקרא "הרפובליקה הערבית המאוחדת" עד 1971. לתושבי ישראל זכור שם זה בזכות תחנת שידור בעברית שפעלה ממצרים בשנות השישים, ונקראה בשם "קול הרע"ם מקהיר".
במהלך התקופה שבין מבצע קדש למלחמת ששת הימים הפך נאצר למנהיג הפופולרי ביותר במדינות ערב ואף הצליח להקים תנועות שתמכו באידאולוגיה הנאצריסטית. באותה תקופה היה גם לאחד ממנהיגי גוש המדינות הבלתי-מזדהות, ואף טיפח שאיפות להנהיג את יבשת אפריקה כולה, שמרבית מדינותיה השתחררו זה לא כבר מהקולוניאליזם.
מלחמת ששת הימים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך חודש מאי 1967 הכניס נאצר כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני (תוך שהוא מסלק את כוחות האו"ם), וחסם את מצרי טיראן לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל אילת. נאצר הכריז במסיבת עיתונאים בקהיר: "אנחנו לא מקבלים כל בסיס לדו-קיום עם ישראל. עצם קיומה של ישראל הוא תוקפנות".[3] נאצר הכריז כי ארצו ושאר מדינות ערב (אשר חתמו עם מצרים על ברית הגנה) ערוכות להילחם בישראל ולהשמיד אותה. ב-22 במאי אמר בפני טייסים בביר גפגפה: "היהודים מאיימים במלחמה ואנו אומרים להם: אהלן וסהלן".[4] במלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה מידי ישראל: חצי האי סיני נכבש על ידי ישראל, ותעלת סואץ נסגרה לשיט.
על תחושתו של נאצר בעקבות התבוסה כתב סגנו, אנואר סאדאת: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-28 בספטמבר 1970 מת האיש אלא ב-5 ביוני 1967, שעה אחת בדיוק לאחר שפרצה המלחמה".[5]
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-10 ביוני, יומה האחרון של מלחמת ששת הימים, הודיע נאצר על התפטרותו והעברת כל סמכויות נשיא מצרים לסגנו, זכריא מוחי א-דין. יש שטענו כי ההתפטרות היוותה מחוות פיוס כלפי ארצות הברית, עימה נותקו הקשרים במהלך המלחמה; מוחי א-דין נחשב כאישיות המקובלת על ארצות הברית. אחרים ראו בהתפטרות ניסיון מוסווה להתחמק מאחריות לתבוסה. העם המצרי, שממדי התבוסה טרם נודעו לו, סירב להשלים עם ההתפטרות והפגנות המונים סוערות, שייתכן והיו ספונטניות וייתכן כי נערכו בהשפעת מנגנון ביטחון המדינה המאורגן, הביאו את נאצר להיכנע ללחץ ההמונים שקראו לו לחזור, ולבטל את התפטרותו שתוקפה נמשך יום אחד בלבד.[6] בנאום ב-23 ביולי 1967 הכריז נאצר כי על אף המפלה הצבאית וכיבוש סיני לא יסכים לכרות שלום עם ישראל וכי המאבק עומד להיות ממושך ורצוף קרבנות עד לשחרור פלסטין.[7] באוגוסט 1967, בוועידת חרטום, נחלש מעמדו בעולם הערבי בהופעתו עם פייסל, מלך ערב הסעודית כמנהיגים במשותף את הוועידה, לעומת הוועידות הקודמות בהן הופיע כמנהיג הבכיר היחיד.
ב-23 בנובמבר 1967 נאם נאצר כי מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח, חזר על החלטות ועידת חרטום לא הכרה בישראל, לא שלום, לא משא ומתן, לא ויתור על זכויות הפלסטינים, והוסיף כי לא ייסוג מהדרישה לנסיגה ישראלית מלאה וכי תעלת סואץ תישאר חסומה לישראל גם אם תיסוג מכיוון שהיא קשורה לבעיה הפלסטינית.[8]
בהמשך הכריז נאצר: "איני יכול לכבוש את סיני אך אני יכול להתיש את ישראל", ופתח במלחמת ההתשה.
ב-10 בספטמבר 1969 לקה נאצר באוטם שריר הלב. תחילה לא פורסם על כך דבר, רק פורסם שביקורו במוסקבה נדחה, ללא ציון הסיבה,[9] לאחר שבוע פורסם שנאצר חולה מאוד.[10]
גמאל עבד אל נאצר מת מהתקף לב ב-28 בספטמבר 1970,[11][12] שבעה שבועות לאחר תום מלחמת ההתשה. הוא גם סבל מהמוכרומטוזיס. להלווייתו של נאצר (אנ') הגיעו מנהיגים רבים מארצות ערב והשתתפו בה מיליוני מצרים[13]. במסע הלוויה פרצו מאות אלפי משתתפים את שורות האבטחה המשטרתיות. כתוצאה מכך, נהרגו עשרות אזרחים שניסו לצפות בטקס אך נדחקו, נרמסו או נפלו מבניינים. לא זו בלבד, כ־200 נפצעו, וכ־500 התעלפו, רובם ככולם כתוצאה מהצפיפות, הדוחק וחוסר הסדר.[14] נאצר נקבר במסגד בקהיר הנושא את שמו, שהוקם עוד בחייו.
לפני מותו קיבל נאצר את תוכנית רוג'רס (השנייה), שהתבססה על החלטה 242 של האו"ם ועל הפסקת אש של 90 יום.[15] מכיוון שמצרים הפרה את הפסקת האש מיד עם כניסתה וקידמה לעבר קו המים סוללות נ"מ, סירבה ישראל להצטרף למשא ומתן בתיווך האו"ם, כפי שהוסכם על ידי הצדדים בתוכנית רוג'רס. אש"ף והחזית העממית לשחרור פלסטין, נציגי הפלסטינים, התנגדו לתוכנית ואיימו על המלך הירדני. ב-27 בספטמבר 1970, יום לפני מותו, יזם נאצר פגישה בקהיר בה ניסה לפשר בין הצדדים, ללא הצלחה.[16] בעיני חסידיו מת מות קדושים על רעיון האחווה הבין-ערבית, כתוצאה מהמתח של מלחמת האזרחים בירדן ודאגתו למצוקת הפלסטינים.
כמה שנים לאחר מותו הונצח נאצר ועל שמו נקרא "רחוב גמאל עבד אל נאצר" בעזה. בקהיר נפתח מוזיאון על אודותיו בבית שבו התגורר.
מחליפו בשלטון היה אנואר סאדאת.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רוברט סנט ג'ון, ה״בוס״ : סיפורו של גמאל עבד אל־נאצר (עברית: אריה חשביה, הוצאת מערכות משרד הביטחון, 1962)
- The Boss: the Story of Gamal Abdel Nasser (McGraw-Hill, 1960), Robert St. John
- גמאל עבד אל נאצר, הפילוסופיה של המהפכה, הוצאת ירון גולן, 1998
- Said K. Aburish, Nasser: The Last Arab, Macmillan, 2013.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גמאל עבד אל נאצר, ברשת החברתית Goodreads
גמאל עבד אל נאצר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
גמאל עבד אל נאצר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
גמאל עבד אל נאצר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- האתר הרשמי באנגלית, ערבית וצרפתית.
- מידע על גמאל עבד אל נאצר בקטלוג הספרייה הלאומית
- דבר גת - שלום מחכה לנאצר - סיפור ביקורו של נאצר בקיבוץ גת
- מותו של נשיא מצרים נאצר – תגובות בישראל לפטירתו של מנהיג העולם הערבי, פורסם בבלוג של ארכיון המדינה, 24 בספטמבר 2015
- "מפסיקים לירות ומתחילים לדבר" – קבלת תוכנית רוג'רס וסיום מלחמת ההתשה, באתר ארכיון המדינה.
- אלי אשד, הכל התחיל בנאצר, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 10.08.2017
- נאצר נבחר לנשיא, 4 בפברואר 1958, ארכיון הסרטונים של AP
אויבים: סודותיהם של מנהיגי ערב, סרטון באתר יוטיוב- גמאל עבד אל נאצר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- גמאל עבד אל נאצר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
50 שנה למותו של גמאל עבד אל נאצר, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 28 בנובמבר 2020
ג'מאל עבד אלנאצר (1918-1970), דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ אברהם תירוש, חברו של נאצר מוכן להפגש עמו, מעריב, 2 באוקטובר 1967
- ↑ תום שגב, 1949 – הישראלים הראשונים, עמ' 23.
- ↑ אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 78.
- ↑ יהושפט הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם, עמ' 153.
- ↑ אנור אל-סאדאת, סיפור חיי, תרגם אהרן אמיר, עידנים, 1979
- ↑ פ.ג'. וטיקיוטיס, "תולדותיה של מצרים, ממוחמד עלי עד סאדאת", הוצאת מאגנס, ירושלים, 1983, עמ' 396
- ↑ אהוד יערי, נאצר: איננו רוצים בסיוע הצבא האדום, דבר, 24 ביולי 1967
- ↑ נאומו של נאצר ביום 23 בנובמבר 1967, דבר, 24 בנובמבר 1967
- ↑ נדחה ביקור נאצר במוסקוה, דבר, 16 בספטמבר 1969
- ↑ נאצר חולה קשה וחדל מכל עיסוקיו המדיניים, דבר, 18 בספטמבר 1969
- ↑ נאצר מת מהתקף לב; סאדאת ממלא מקומו, דבר, 29 בספטמבר 1970
- ↑ נאצר מת מהתקף לב, למרחב, 29 בספטמבר 1970
- ↑ תמונה: https://english.ahram.org.eg/UI/Front/MultimediaInner.aspx?NewsContentID=82636&newsportalname=Multimedia, לפי גרסאות שונות: א. לפחות 3 מיליון, ב. 6 מיליון, ג. 7 מיליונים. לפי ספר השיאים של גינס משנת 1979 לויתו הייתה הלויה רבת המשתתפים ביותר. השיא נשבר מאז.
- ↑ ברק בר-זוהר, בנפול אויבך: סיקור מותם של נשיאים מצרים בעיתונים ובאתרי חדשות ישראליים, קשר 58, עמ' 82-59
- ↑ ראו פרסום של ארכיון המדינה על קבלת תוכנית רוג'רס וסיום מלחמת ההתשה: http://israelidocuments.blogspot.co.il/2015/08/45_9.html(הקישור אינו פעיל, 31.12.2023)
- ↑ הייתכן שלום בלי הפלשתינאים?, על המשמר, 28 בספטמבר 1970
| שליטי מצרים המודרנית | ||
|---|---|---|
| שושלת מוחמד עלי | מוחמד עלי (1805–1848) • אבראהים פאשא (1848) • עבאס חלמי הראשון (1848–1854) • מוחמד סעיד פאשא (1854–1863) • אסמאעיל פאשא (1863–1879) • תאופיק פאשא (1879–1892) • עבאס חלמי השני (1892–1914) • חוסיין כאמל (1914–1917) • פואד הראשון (1917–1936) • פארוק (1936–1952) • פואד השני (1952–1953) |  |
| נשיאי מצרים המודרנית | מוחמד נגיב (1952–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1970) • אנואר סאדאת (1970–1981) • חוסני מובארכ (1981–2011) • מוחמד חוסיין טנטאווי (שליט בפועל, 2011–2012) • מוחמד מורסי (2012–2013) • עדלי מנסור (נשיא זמני, 2013–2014) • עבד אל-פתאח א-סיסי (2014 ואילך) | |
.svg)
| ראשי ממשלת מצרים | ||
|---|---|---|
ח'דיוות מצרים |
נובהר פאשא (1878–1879) • אסמאעיל פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוחמד שריף פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוסטפא ריאד פאשה (1879–1881) • מוחמד שריף פאשא (1881–1882) • מחמוד סאמי אל-בארודי (1882) • ראע'ב פאשא (1882) • אחמד עוראבי (1882) • מוחמד שריף פאשא (1882–1884) • נובהר פאשא (1884–1888) • מוסטפא ריאד פאשה (1888–1891) • מוסטפא פהמי פאשא (1891–1893) • חוסין פאחרי פאשא (1893) • מוסטפא ריאד פאשה (1893–1894) • נובהר פאשא (1894–1895) • מוסטפא פהמי פאשא (1895–1908) • בוטרוס ראלי (1908–1910) • מוחמד סעיד פאשא (ראש ממשלה) (1910–1914) • חוסיין רושדי פאשא (1914) | |
סולטנות מצרים .svg){kind=small} |
חוסיין רושדי פאשא (1914–1919) • מוחמד סעיד פאשא (1919) • יוסף ווהבה (1919–1920) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1920–1921) • עדלי יאקון פאשא (1921–1922) | |
ממלכת מצרים .svg){kind=small} |
עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1922) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1922–1923) • יחיא איברהים פאשא (1923–1924) • סעד זע'לול (1924) • אחמד זוהיר פאשא (1924–1926) • עדלי יאקון פאשא (1926–1927) • עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1927–1928) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1928) • מוחמד מחמוד פאשא (1928–1929) • עדלי יאקון פאשא (1929–1930) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1930) • איסמעיל סידקי (1930–1933) • עבד-אל פתח יחיא פאשא (1933–1934) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1934–1936) • עלי מאהר (1936) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1936–1937) • מוחמד מחמוד פאשא (1937–1939) • עלי מאהר (1939–1940) • חסן סברי פאשה (1940) • חוסיין סירי (1940–1942) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1942–1944) • אחמד מאהר (1944–1945) • מחמוד פהמי נוקראשי (1945–1946) • איסמעיל סידקי (1946) • מחמוד פהמי נוקראשי (1946–1948) • אבראהים עבד אל-האדי (1948–1949) • חוסיין סירי (1949–1950) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1950–1952) • עלי מאהר (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • חוסיין סירי (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • עלי מאהר (1952) • מוחמד נגיב (1952–1953) | |
הרפוליקה של מצרים .svg){kind=small} |
מוחמד נגיב (1953–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954) • מוחמד נגיב (1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1958) | |
הרפובליקה הערבית המאוחדת  |
גמאל עבד אל נאצר (1958–1962) • עלי סברי (1962–1965) • זכריא מוחי א-דין (1965–1966) • מוחמד סדקי סוליימן (1966–1967) • גמאל עבד אל נאצר (1967–1970) • מחמוד פאוזי (1970–1971) | |
| הרפובליקה הערבית של מצרים |
מחמוד פאוזי (1971–1972) • עזיז צדקי (1972–1973) • אנואר סאדאת (1973–1974) • עבדל עזיז מוחמד חיג'אזי (1974–1975) • ממדוח סאלם (1975–1978) • מוסטפא ח'ליל (1978–1980) • אנואר סאדאת (1980–1981) • חוסני מובארכ (1981–1982) • אחמד פואד מוחי א־דין (1982–1984) • כמאל חסן עלי (1984–1985) • עלי לוטפי מחמוד (1985–1986) • עאטף צדקי (1986–1996) • כמאל גנזורי (1996–1999) • עאטף עבייד (1999–2004) • אחמד נזיף (2004–2011) • אחמד שפיק (2011) • עיסאם שרף (2011) • כמאל גנזורי (2011–2012) • הישאם קנדיל (2012–2013) • חאזם אל-בבלאווי (2013–2014) • אבראהים מחלב (2014–2015) • שריף אסמאעיל (2015–2018) • מוסטפא מדבולי (2018–מכהן) | |
| הקודם: מוחמד נגיב |
נשיא מצרים | הבא: אנואר סאדאת |
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| מאגרי מידע | |
| אנציקלופדיות | |
| בקרת זהויות |
|