גמאל עבד אל נאצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף גמאל עבדול נאצר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גמאל עבד אל נאצר
جمال عبدالناصر
Gamal Abdel Nasser (c. 1960s).jpg
Nasser(PresidentofEgypt).jpg
לידה 15 בינואר 1918
אלכסנדריה
פטירה 28 בספטמבר 1970 (בגיל 52)
קהיר, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מצרים
השכלה אוניברסיטת קהיר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה איחוד הסוציאליסטים הערבים
דת אסלאם, אסלאם סוני עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג תאחייה נאצר
נשיא מצרים ה-2
תקופת כהונה 14 בנובמבר 195428 בספטמבר 1970 (15 שנים)
הקודם מוחמד נגיב
הבא אנואר סאדאת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גמאל עבד אל נאצר[1] (בערבית: جمال عبدالناصر, על פי ההגייה המצרית: גַּמַאל עַבֵּד אֵ־נַאסֵּר; 15 בינואר 1918 - 28 בספטמבר 1970) היה נשיא מצרים משנת 1954 ועד מותו, לאומן ערבי והבולט שבמנהיגי מדינות ערב במאה ה-20.

מהפכת הקצינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מהפכת הקצינים החופשיים

נאצר נולד באלכסנדריה שבמצרים. במהלך מלחמת העצמאות (של ישראל) שירת כקצין המודיעין בדרגת רב-סרן בחטיבה הסודנית של הצבא המצרי שפלש לישראל, ובמשך חודשים אחדים היה נתון במצור שהוטל על הכוחות המצרים ב"כיס פלוג'ה".[2] בזמן המצור ליווה את הרב שלמה גורן למקום שבו קברו את 87 חללי הפלוגה הדתית. הוא אירח אותו שם בכבוד רב ואף הצדיע לו בהיותו נמוך ממנו בדרגה (גורן היה סגן אלוף). במסגרת הסכמי שביתת הנשק הותר לכוח הנצור לשוב למצרים. בשנת 1952 הנהיג נאצר את המרידה הצבאית נגד המלך פארוק, בן לשושלת ממוצא אלבני שהומלכה על ידי העות'מאנים. כתוצאה מהמרידה סולקו הכוחות הבריטיים ממצרים, ולשלטון עלה הגנרל מוחמד נגיב (محمد نجيب). בשנת 1954 הדיח נאצר את נגיב, וב-25 בפברואר 1954 הפך לשליט מצרים בפועל. אומנם כעבור כמה ימים הוחזרו לנגיב תפקידיו באופן רשמי, אך באפריל הדיח אותו נאצר מתפקידו כראש ממשלה, ובנובמבר הדיחו מהנשיאות ושם אותו במעצר בית. ב"בחירות" שנערכו כעבור שנתיים היה נאצר המועמד היחיד, ונבחר לנשיא מצרים.

נאצריזם ופאן-ערביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאצריזם

התבלטותו של נאצר כמוביל בעולם הערבי וכראש החזית הערבית מול ישראל, נבעה ראשית כל מאישיותו הכריזמטית ומיכולותיו הרטוריות. אישיות זו היא שאפשרה לו להפוך כשלונות להצלחות הן מהבחינה התודעתית והן במישור המדיני. נאצר ריכז את משנתו ותורתו בחיבורו "הפילוסופיה של המהפכה", בו הוא מביא את תורת שלושת המעגלים: המעגל הערבי, המעגל המוסלמי והמעגל האפריקאי. נאצר ראה את מצרים כמובילה וכמנהיגה של מעגלים אלו.

כך, מהפכת הקצינים אשר נבעה במקור ממניעים פנימיים, בבקשה לסלק את השלטון הבריטי ולבצע הלאמת אדמות לטובת רפורמה אגררית שוויונית יותר, הביאה בסופו של דבר לסוף עידן הליברליזם במצרים ולאי שוויון כלכלי ופוליטי חדש, שהוסבה על ידי נאצר אל הזירה הבינלאומית כשהוא הופך למוביל רעיון העל-לאומיות והמאבק בישראל. באופן דומה הצליח להתעלות על "משבר סואץ" ב-1956, שבו הפך להצלחה את תבוסת מצרים ואובדן שליטתה על סיני ותעלת סואץ בהתקפה מתואמת של ישראל, בריטניה וצרפת, תוך שימוש באמצעים מדיניים בלבד, גייס את שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, ללחוץ על השלוש לסגת מסיני ומאזור התעלה באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם.

מבחינת נאצר, המאבק לעצמאות לאומית, והקמת מדינות ערביות עצמאיות, היו רק תחנה בדרך להקמת מסגרת הלאומית כלל-ערבית. מבחינה זאת הוא אחד המייצגים המובהקים של רעיון הפאן-ערביות. ה"נאצריזם" הוא בעצם גרסה של הפאן-ערביות בהובלת נאצר, השואפת לכונן מחדש את האימפריה המוסלמית החולשת על כל המזרח התיכון, כבימי ראשית הח'ליפוּת המוסלמית. בין מהלכיו הבולטים בתחום הפאן-ערביות היו: הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ) - איחוד פדרטיבי של מצרים וסוריה, מתוך כוונה להרחיבו למדינות ערביות אחרות, שידורי קול ערב(אנ'), היוזמה להקמת אש"ף ועוד.

מבקריו הערבים טענו כי כישלון רע"מ, כישלון מלחמת ששת הימים והיעדר הישגים מצד אש"ף נבעו מחיפוש אחר הגמוניה והובלה יותר מאשר אחדות. מבקריו במצרים מדגישים את אובדן החופש, השיח הדמוקרטי ואת אי צמצום הפערים הכלכליים שהיו לדגל המהפכה.

הפדאיון ועסקת הנשק הצ'כוסלובקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מבצע חץ שחור של צה"ל בעזה, חתם נאצר על עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית והתקרב לגוש המזרחי. כתוצאה מהתקרבות זו הסכימה ברית המועצות לממן את הקמת סכר אסוואן הגבוה. תוצאה נוספת של התקרבות זו הייתה הכרזתו של נאצר על מימוש הסוציאליזם במצרים, הכרזה שבסופו של דבר התבטאה בעיקר ברפורמה אגררית.

משבר סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורת חדשות באנגלית על הלאמת התעלה

לאחר שארצות הברית חזרה בה מתמיכתה הפיננסית בבניית סכר אסוואן, ב-26 ביולי, הלאים נאצר את תעלת סואץ, אשר מהווה עד היום אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של מצרים, כדי לממן באמצעותה את בניית הסכר. סכר אסואן הפך הכרח לאומי להתפתחות מצרים, שיאפשר אספקת חשמל, יווסת את ההשקיה, יבטיח את קיומה של מצרים התחתית ויאפשר בניה באזור הנילוס.

במקביל, במהלך תקופה זו הפך נאצר את הפידאיון לחלק מהצבא המצרי וזאת במטרה לתקוף את ישראל מבלי שמצרים תואשם בכך. ב-16 בינואר 1956 התפאר נאצר בכוונתו לשחרר את פלסטין, כלומר לכבוש את ישראל. באותה שנה הלאים את תעלת סואץ, צעד שפגע ביחסי מצרים עם בריטניה וצרפת, שחברו לישראל במלחמת סיני שבמסגרתו כבשה ישראל את חצי האי סיני. בלחץ המעצמות נסוגה ישראל מסיני כעבור חודשים אחדים. בסיום המשבר אולצו השלוש לסגת, התעלה הולאמה, וגם חזונו הגדול של נאצר לבנות את סכר אסואן התממש, בעזרתם הנדיבה של הסובייטים.

הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1958 יצר נאצר איחוד בין מצרים לסוריה, שנקרא הרפובליקה הערבית המאוחדת - רע"ם. המילה "רעם" שהייתה לה גם משמעות סמלית לא נראתה ראויה בישראל, ובעיתונות הכתובה ובשידורי קול ישראל כונה האיחוד בשם "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת). נאצר ניסה לצרף לאיחוד גם את תימן, ובמסגרת זו שלח חיילים מצריים לתימן, שם נגרר למלחמה שבמהלכה תקף את תושבי צפון תימן בנשק כימי. ניסיון שעשה ב-1958 לספח את ירדן בכוח נכשל. האיחוד עם סוריה התפרק ב-1961, אך מצרים המשיכה להתקרא "הרפובליקה הערבית המאוחדת" עד 1971. לתושבי ישראל זכור שם זה בזכות תחנת שידור בעברית שפעלה ממצרים בשנות השישים, ונקראה בשם "קול הרע"ם מקהיר".

במהלך התקופה שבין מבצע קדש למלחמת ששת הימים הפך נאצר למנהיג הפופולרי ביותר במדינות ערב ואף הצליח להקים תנועות שתמכו באידאולוגיה הנאצריסטית. באותה תקופה היה גם לאחד ממנהיגי גוש המדינות הבלתי מזדהות, ואף טיפח שאיפות להנהיג את יבשת אפריקה כולה, שמרבית מדינותיה השתחררו זה לא כבר מהקולוניאליזם.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חודש מאי 1967 הכניס נאצר כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני (תוך שהוא מסלק את כוחות האו"ם), וחסם את מצרי טיראן לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל אילת. נאצר הכריז במסיבת עיתונאים בקהיר: "אנחנו לא מקבלים כל בסיס לדו-קיום עם ישראל. עצם קיומה של ישראל הוא תוקפנות".[3] נאצר הכריז כי ארצו ושאר מדינות ערב (אשר חתמו עם מצרים על ברית הגנה) ערוכות להילחם בישראל ולהשמיד אותה. במלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה מידי ישראל: חצי האי סיני נכבש על ידי ישראל, ותעלת סואץ נסגרה לשיט.

על תחושתו של נאצר בעקבות התבוסה כתב סגנו, אנואר סאדאת: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-28 בספטמבר 1970 מת האיש אלא ב-5 ביוני 1967, שעה אחת בדיוק לאחר שפרצה המלחמה".[4]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 ביוני, יומה האחרון של מלחמת ששת הימים, הודיע נאצר על התפטרותו והעברת כל סמכויות נשיא מצרים לסגנו, זכריא מוחי א-דין. יש שטענו כי ההתפטרות היוותה מחוות פיוס כלפי ארצות הברית, עימה נותקו הקשרים במהלך המלחמה; מוחי א-דין נחשב כאישיות המקובלת על ארצות הברית. אחרים ראו בהתפטרות ניסיון מוסווה להתחמק מאחריות לתבוסה. העם המצרי, שממדי התבוסה טרם נודעו לו, סירב להשלים עם ההתפטרות והפגנות המונים סוערות, שייתכן והיו ספונטניות וייתכן כי נערכו בהשפעת מנגנון ביטחון המדינה המאורגן, הביאו את נאצר להיכנע ללחץ ההמונים שקראו לו לחזור, ולבטל את התפטרותו שתוקפה נמשך יום אחד בלבד.[5] בנאום ב-23 ביולי 1967 הכריז נאצר כי על אף המפלה הצבאית וכיבוש סיני לא יסכים לכרות שלום עם ישראל וכי המאבק עומד להיות ממושך ורצוף קרבנות עד לשחרור פלסטין.[6] באוגוסט 1967, בוועידת חרטום, נחלש מעמדו בעולם הערבי בהופעתו עם פייסל, מלך ערב הסעודית כמנהיגים במשותף את הוועידה, לעומת הוועידות הקודמות בהן הופיע כמנהיג הבכיר היחיד. ב-23 בנובמבר 1967 נאם נאצר כי מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח, חזר על החלטות ועידת חרטום לא הכרה בישראל, לא שלום, לא משא ומתן, לא ויתור על זכויות הפלסטינים, והוסיף כי לא ייסוג מהדרישה לנסיגה ישראלית מלאה וכי תעלת סואץ תישאר חסומה לישראל גם אם תיסוג מכיוון שהיא קשורה לבעיה הפלסטינית.[7]

בהמשך הכריז נאצר: "איני יכול לכבוש את סיני אך אני יכול להתיש את ישראל", ופתח במלחמת ההתשה.

ב-10 בספטמבר 1969 לקה נאצר באוטם שריר הלב. תחילה לא פורסם על כך דבר, רק פורסם שביקורו במוסקבה נדחה, ללא ציון הסיבה,[8] לאחר שבוע פורסם שנאצר חולה מאוד.[9]

גמאל עבד אל-נאצר מת מהתקף לב ב-28 בספטמבר 1970, שבעה שבועות לאחר תום מלחמת ההתשה.

לפני מותו קיבל נאצר את תוכנית רוג'רס (השנייה) שהתבססה על החלטה 242 של האו"ם ועל הפסקת אש של 90 יום.[10] מכיוון שמצרים הפרה את הפסקת האש מיד עם כניסתה וקידמה לעבר קו המים סוללות נ"מ, סירבה ישראל להצטרף למשא ומתן בתיווך האו"ם, כפי שהוסכם על ידי הצדדים בתוכנית רוג'רס. הפלסטיניים[דרושה הבהרה] שהתנגדו לתוכנית איימו על המלך הירדני וכמה שעות אחרי שהצליח נאצר לפשר בין הצדדים בקהיר, מת מהתקף לב. בעיני חסידיו מת מות קדושים על רעיון האחווה הבין-ערבית, כתוצאה מהמתח של מלחמת האזרחים בירדן ודאגתו למצוקת הפלסטינים. הוא גם סבל מהמוכרומטוזיס.

מחליפו בשלטון היה אנואר סאדאת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Boss: the Story of Gamal Abdel Nasser (McGraw-Hill, 1960), Robert St. John
  • גמאל עבד אל נאצר, הפילוסופיה של המהפכה, הוצאת ירון גולן, 1998
  • Said K. Aburish, Nasser: The Last Arab, Macmillan, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במרבית להגי הערבית האות ج נהגית בתור ג', אולם בלהג המצרי היא נהגית כ-ג. לכן ההיגוי הנכון הוא גמאל, ולא ג'מאל
  2. ^ בשנת 1980 נמצא מעילו הצבאי השחור של גמאל עבד אלנאצר בביתו של ארז נבוני בהרצליה. המעיל הובא לשם על ידי אביו של ארז נבוני שלחם מול כוחותיו של נאצר בכיס פלוג'ה. בשנת 1980 ראו דוד צוקרמן וגלעד צוקרמן את המעיל כאשר בקרו שם. ארז נבוני וגלעד צוקרמן למדו אז באותה כיתה בחטיבת בינים. מעיל דומה לבש סעיד טאהא שלישו של נאצר. הוא צולם פנים אל פנים מול יצחק שדה. הצילום נמצא בלקסיקון לביטחון ישראל שכתבו זאב שיף ואיתן הבר.
  3. ^ אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 78.
  4. ^ אנור אל-סאדאת, סיפור חיי, תרגם אהרן אמיר, עידנים, 1979
  5. ^ פ.ג'. וטיקיוטיס, "תולדותיה של מצרים, ממוחמד עלי עד סאדאת", הוצאת מאגנס, ירושלים, 1983, עמ' 396
  6. ^ עיתון "דבר", נאומו של נאצר ביום 23 יולי 1967, עמוד ראשון
  7. ^ נאומו של נאצר ביום 23 בנובמבר 1967, דבר, 24 בנובמבר 1967
  8. ^ נדחה ביקור נאצר במוסקוה, דבר, 16 בספטמבר 1969
  9. ^ נאצר חולה קשה וחדל מכל עיסוקיו המדיניים, דבר, 18 בספטמבר 1969
  10. ^ ראו פרסום של ארכיון המדינה על קבלת תוכנית רוג'רס וסיום מלחמת ההתשה: http://israelidocuments.blogspot.co.il/2015/08/45_9.html



הקודם:
מוחמד נגיב
נשיא מצרים הבא:
אנואר סאדאת