ג'וזף פורקר

ג'וזף פורקר
Joseph B. Foraker
	ג'וזף פורקר, 1902 בערך
לידה	5 ביולי 1846; מחוז היילנד, אוהיו, ארצות הברית
פטירה	10 במאי 1917 (בגיל 70); סינסינטי, אוהיו, ארצות הברית
שם מלא	ג'וזף בנסון פורקר
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות ספרינג גרוב, סינסינטי, אוהיו, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת ווסליאן באוהיו; אוניברסיטת קורנל ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	ג'וליה פורקר
	4 במרץ 1897 – 3 במרץ 1909; (12 שנים)
	→ קלווין ברייס תאודור ברוטון (אנ') ←
	11 בינואר 1886 – 13 בינואר 1890; (4 שנים)
סגן מושל אוהיו	רוברט פ. קנדי ; סילס קונרד ; ויליאם ק. ליון
	→ ג'ורג' הודלי ג'יימס קמפבל ←
חתימה

ג'וזף בנסון פורקר (באנגלית: Joseph Benson Foraker;‏ 5 ביולי 1846 – 10 במאי 1917) היה פוליטיקאי אמריקאי מאוהיו, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל אוהיו ה-37 בשנים 1886–1890 וכסנאטור מטעם מדינתו בשנים 1897–1909.

פורקר נולד באזור הכפרי של אוהיו. בגיל 16, כאשר פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית, הוא התגייס לצבא האיחוד. הוא לחם במשך כמעט שלוש שנים, והגיע לדרגת קפטן. לאחר המלחמה הוא היה אחד מתלמידי המחזור הראשון של אוניברסיטת קורנל והוסמך כעורך דין. ב-1879 הוא נבחר כשופט ונודע כנואם פוליטי. בהתמודדות הראשונה שלו למשרת מושל אוהיו ב-1883 הוא נוצח, אך שנתיים לאחר מכן עלה בידו להיבחר. כמושל אוהיו, הוא כרת ברית עם התעשיין מקליבלנד מארק האנה, אך ב-1888 הוא הסתכסך עמו. בבחירות לכהונה שלישית כמושל של 1889 נוצח פורקר, אך ב-1896 הוא נבחר לסנאט של ארצות הברית על ידי האספה הכללית של אוהיו, לאחר שב-1892 לא עלה בידו להיבחר למשרה זו.

כסנאטור, תמך פורקר במלחמת ארצות הברית-ספרד ובסיפוח הפיליפינים ופוארטו ריקו. חוק פורקר העניק לפוארטו ריקו את הממשלה האזרחית הראשונה שלה תחת השלטון האמריקאי. הוא נקלע למחלוקת עם הנשיא תאודור רוזוולט על הרגולציה של הרכבות ועל הפטרונות הפוליטית. המחלוקת הגדולה ביותר שלהם הייתה בנוגע לפרשת בראונסוויל, שבה חיילים אפרו-אמריקאים הואשמו בהטלת טרור על עיירה בטקסס, ורוזוולט הדיח משירות את כל חיילי הגדוד. פורקר התנגד בקנאות לצעדיו של רוזוולט כבלתי הוגנים, ונאבק להחזרתם לשירות של החיילים. המחלוקת בין השניים הגיעה לידי עימות בארוחה במועדות גרידירון ב-1907, שלאחריה פעל רוזוולט לגרום לתבוסתו של פורקר בבחירות לכהונתו השלישית כסנאטור.

פורקר נפטר ב-1917. ב-1972 ביטל צבא ארצות הברית את צעדי ההדחה של החיילים וניקה אותם מכל חשד. ב-1899 נקרא על שמו של פורקר הר פורקר, הפסגה השנייה בגובהה ברכס אלסקה והשלישית בגובהה בכל ארצות הברית.

ראשית חייו

ג'וזף פורקר נולד בחווה השוכנת מייל אחד מצפון לריינסבורו, מחוז היילנד, אוהיו. הוא היה בנם של הנרי ומרגרט (לבית ריס) פורקר, ואחד מ-11 ילדיהם, שמתוכם תשעה הגיעו לבגרות. מוצאו של הנרי פורקר היה ממחוז דבון שבאנגליה עם השפעות גרמניות וסקוטיות-איריות. הוא היה הראשון שאיית את שם המשפחה באופן זה. אביו, ששמו היה ג'ון, איית את השם Fouracre או Foreacer. מוצאו של דייוויד ריס, סבו של ג'וזף פורקר מצד אמו, היה אנגלי והוא הגיע ממחוז גרייסון, וירג'יניה כדי להיות טוחן ואיכר.

הבית בו נולד פורקר היה מעון נוח בעל שתי קומות. פרסומים ממסעות הבחירות שלו תיארו אותו לימים כבקתת עץ. כאשר היה פורקר בן שנתיים, נפטר סבו, דייוויד ריס, והמשפחה רכשה את הטחנה וחווה סמוכה. שם גדל ג'וזף כנער חווה טיפוסי. הוא זכה לחינוך פורמלי בהיקף מועט, וביקר בבית הספר במשך שלושה או ארבעה חודשים בכל חורף. על על פנים, הוא טעם את טעמה של ההיסטוריה הצבאית וניחן בכישרון דיבור. כבר מגיל צעיר הוא החל לגלות עניין בפוליטיקה. בגיל עשר הוא היה לאוהד של המפלגה הרפובליקנית שהוקמה אז. ארבע שנים לאחר מכן הוא תמך במועמד המפלגה, לשעבר חבר בית הנבחרים מטעם אוהיו, אברהם לינקולן בבחירות לנשיאות של 1860, צעד בתהלוכות של ארגון הנוער "התעוררות רחבה" (Wide Awakes) ושל קבוצות אחרות שתמכו בלינקולן, ונכח בעצרות רבות ככל שהתאפשר לו. כאשר התרשם מאחד הנואמים ועקב אחריו לעיירה הסמוכה, הוא למד שאין לשאת את אותו נאום תוך יומיים, לכל הפחות לא במקומות כה סמוכים זה לזה.

מלחמת האזרחים

באוקטובר 1861 עזב פורקר את בית הוריו ועבר להילסבורו, עיר המחוז, שם הוא חי עם דודו, ג'יימס ריס, שהיה המבקר של מחוז היילנד, ועבד כפקיד במשרדו. הוא נשלח לשם כדי להחליף את אחיו הגדול, ברץ', שאז כבר היה מגויס לצבא האיחוד כאשר מלחמת האזרחים כבר הייתה בעיצומה. בזכרונותיו ציין פורקר שבעוד שהזמן בו הוא עבד כפקיד של דודו שיפר משמעותית את אומנות הכתיבה שלו, הוא גם גרם לו להיות בקשר עם פקידים רבים במחוז, ולימד אותו את רזי הממשל. הפקיד הצעיר התרשם ממכתביו של אחיו שהגיעו הבייתה, והיה נחוש בדעתו להתגייס גם הוא על אף גילו הצעיר. זמן קצר לאחר שמלאו לו 16 שנים, נודע לפורקר שידיד המשפחה ארגן פלוגת מתנדבים, וביקש להתגייס. דודו נתן לו הסכמה מהוססת, וב-14 ביולי 1862 הוא גויס לפלוגה A של רגימנט הרגלים ה-89 של אוהיו. בסוף אוגוסט, לאחר שסיים את הכשרתו, הוא קיבל דרגת סמל שני. כאשר התקדמו כוחות צבא הקונפדרציה אל תוך קנטקי, ואיימו על סינסינטי, נערך הרגימנט לעמדות מגננה מעבר לנהר אוהיו בניופורט. אנשי הקונפדרציה לא הגיעו לאוהיו, לאחר שהם נהדפו דרומה, והרגימנט ה-89 התקדם לפורט שלר, ליד ניופורט. כאשר היה פורקר בפורט שלר, פרסם הנשיא לינקולן את הצהרת האמנציפציה. פורקר סיפר בזכרונותיו שהוא וחבריו חשו שמשמעות ההצהרה היית שהם לוחמים למען סיומה של העבדות, לא רק לשם שמירת שלמותו של האיחוד.

בספטמבר 1862 נשלח הרגימנט לחלקה המערבי של וירג'יניה (כיום וירג'יניה המערבית) כדי לתגבר את כוחות צבא האיחוד שם, ולהצטרף לתנועת ההתקדמות שלהם למשך חודש. הם התכוננו להתמקם שם למשך החורף, אך קיבלו קריאה לעבור לטנסי, שם הם סייעו לשחרר את פורט דונלסון בפברואר 1863. עד לפעולה זו השתתף פורקר בפעולות קרביות מעטות, ומראות הדם גרמו לו להלם. הוא כתב להוריו, "כדי לדעת כמה איומה המלחמה עליך לראות אותה בעצמך". הרגימנט ה-89 נשאר בפורט דונלסון במשך מספר ימים ואז נשלח להסתפח לארמיית קמברלנד, שהייתה תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ויליאם רוזקרנס ליד קרתאג' טנסי, שם קודם פורקר לדרגת לוטננט משנה. ביוני הוביל פורקר משמר קדמי שנתקל בכוח של הקונפדרציה במה שהתפתח לקרב מעבר הובר, וכוחות צבא האיחדו התקדמו לאט על פני טנסי, ובספטמבר הגיעו לצ'טנוגה. מצ'טנוגה נשלחו פורקר ושני קצינים נוספים הבייתה כדי לאסוף חיילים חדשים שהיו צפויים להתגייס, אך תוכנית הגיוס בוטלה עקב התנגדות פוליטית. בנובמבר הוא שב לצ'טנוגה, שם היה אז הרגימנט ה-89 חלק מארמיית טנסי בפיקודו של בריגדיר גנרל ויליאם שרמן, ולחם בקרב על מיסיונרי רידג'.

במאי 1864 החל שרמן במערכת אטלנטה (אנ'). במערכה זו לחם פורקר במספר קרבות קשים, כולל בקרב רסאקה, קרב כנסיית ניו הופ וקרב הר קנסאו. אטלנטה, או מה שנותר ממנה לאחר השריפה הגדולה, נפלה ב-2 בספטמבר. פורקר הוקצה לטובת בית הספר של גייסות הקשר שהוקם על ידי הצבא באטלנטה, ובילה שם חודש. הוא הוצב בדיוויזיה של מייג'ור גנרל הנרי סלוקום, ונשאר איתה כאשר היא השתתפה בצעדה אל הים, והותירה שובל של הרס מאחוריה. בסוף דצמבר 1864 הגיע הצבא לסוואנה, ופורקר, על אף הסערה, הצליח לקיים קשר עם ספינות צי ארצות הברית שעגנו מול החוף כדי להזהיר אותם על נוכחות צבאו של שרמן במקום. לאחר חודש, צעד הצבא צפונה אל תוך קרוליינה הצפונית, נחוש בדעתו להביא חורבן אף יותר גדול למדינה שפרשה ראשונה מהאיחוד. פורקר היה אחראי על שמירת הקשר בין אגפי הצבא, והוצב על ספינת תותחים שהתקדמה במעלה נהר סוואנה. הוא השתתף יותר בפעילות כשליח בין כוחותיו הראשיים של שרמן לבין הכוחות של סלוקום במרץ 1865 כאשר הם נתקלו בכוחות הקונפדרציה בקרוליינה הצפונית בקרב בנטונוויל. ביום הקרב, 19 במרץ 1865, קודם פורקר לדרגת ייצוג של קפטן, ועד מהרה מונה כשליש האישי של גנרל סלוקום. באפריל, כשצבאו של שרמן נע באיטיות צפונה, הגיע הידיעה על כניעת גנרל הקונפדרציה רוברט אדוארד לי וכוחותיו באפומטוקס, וירג'יניה, ובכך למעשה הסתיימה המלחמה. בראשית מאי נעה ארמיית ג'ורג'יה בפיקוד של שרמן צפונה אל וושינגטון הבירה, כדי לצעוד ב-23 במאי בפני הנשיא החדש אנדרו ג'קסון, שהושבע לאחר רצח לינקולן חודש קודם לכן. לאחר מכן שב פורקר לאוהיו ושוחרר מהשירות.

לימודים וראשית הקריירה

עוד כשעבד כפקיד אצל דודו, שאף פורקר להיות עורך דין. עם תום המלחמה הוא נרשם ללימודים של שנה באקדמיית סיילם, וב-1866 הוא החל ללמוד באוניברסיטת אוהיו וסליין שבעיר דלאוור. הוא ראה בסטודנטים שלא שירתו במלחמה כלא בוגרים. הוא בחר במסלול לימודים יוצא דופן, רובו בלימודים קלאסיים, עם כמה קורסים במדעים, ונרשם לעבוד כפקיד אצל עורך דין מקומי. באותה תקופה הוא חיזר אחר ג'וליה בנדי, בתו של חבר בית הנבחרים הזקיה בנדי, וסטודנטית בקולג' וסליין אוהיו לנשים הסמוכה. ב-1870 נישאו השניים. ב-1868 נודע לפורקר שאוניברסיטת קורנל, שנפתחה אז באית'קה, ניו יורק, הציעה למעוניינים לעבור אליה להרשם לבחינות כניסה. יחד עם חבריו לספסל הלימודים בווסליין אוהיו, מוריס ליון בוקוולטר וג'ון אנדרו ריאה, נרשם פורקר לקורנל. השלושה הקימו את הסניף הראשון במדינת ניו יורק של אחוות פי-קאפא-פסי, וב-1869 סיימו את לימודיהם כחלק מהמחזור הראשון של קורנל שכלל שמונה סטודנטים. בשנות בגרותו היה פורקר חבר בחבר הנאמנים של קורנל.

לאחר סיום לימודיו בקורנל עבר פורקר לסינסינטי, שם הוא חידש את לימודי המשפטים שלו כמתלמד במשרד עורכי דין מקומי. באוקטובר 1869 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין. משרתו הראשונה כעורך דין הייתה כנוטריון ציבורי. בזכרונותיו הוא כתב על הזמן הרב שהצריכה כתיבת התצהירים בימים שלפני שמכונות הכתיבה היו נפוצות. פורקר כתב שהוא הרוויח 600 דולר בשנתו הראשונה כעורך דין, אך בשנת עבודתו הרביעית הגיעה הכנסתו ל-2,700 דולר. "לאחר מכן זה היה קל יותר", הוא כתב.

בשנתיים הראשונות לאחר נישואיהם חיו בני הזוג פורקר בבית הארחה ברחוב אלם שבסינסינטי. לאחר מכן הם עברו לבית בפרבר נורווד, וב-1879 הם בנו בית במחוז מאונט אובורן היוקרתי. בתחילה התכוון פורקר להתמקד בעבודתו כעורך דין, אך בראשית שנות ה-70 הוא היה לדובר בולט של הרפובליקנים. ב-1872 הוא היה פעיל במסע הבחירות של הנשיא יוליסס ס. גרנט במערכת הבחירות לכהונתו השנייה. ב-1875 הוא היה לראשונה נציג לוועידה הרפובליקנית המדינתית, שם הוא תמך בבן עירו אלפונזו טאפט לתפקיד מושל אוהיו. טאפט בכל אופן הפסיד בהתמודדות על מועמדות המפלגה למושל המכהן רתרפורד הייז, שבאותו סתיו קבע תקדים בהיסטוריה של אוהיו כשנבחר לכהונה שלישית (לא רצופה) כמושל. בשנה שלאחר מכן השתתף פורקר בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית כמשקיף, והקשיב קשב רב כאשר הסנאטור ממיין רוברט אינגרסול הציג באופן דרמטי את ג'יימס בליין כמועמד המפלגה לנשיאות וכינה אותו "האביר שיש להתגאות בו". אף על פי שהכינוי שהדביק אינגרסול לבליין בנאומו דבק בו כל השנים, הוא לא זכה בסופו של דבר במועמדות המפלגה למשרת המושל, והבחירה נפלה על הייז. פורקר תמך בהייז, שנבחר באותו קיץ בבחירות צמודות ושנויות במחלוקת.

ב-1876 התמודד פורקר בבחירות לתפקיד שופט שלום. הונאת בחירות של המנהיג הפוליטי הדמוקרטי אף האוורד, גרמה לתבוסתו של פורקר ושל כל המתמודדים מטעם המפלגה הרפובליקנית. ב-1878 הוא התמודד למשרת התובע המדינתי של מחוז המילטון (המחוז בו שוכנת סינסינטי), אך הובס שוב על ידי הדמוקרטים. ב-1879 זכה פורקר במשרתו הנבחרת הראשונה כשופט בבית המשפט הגבוה של סינסינטי.^[1] הוא כיהן על כס השיפוט שלוש שנים מתוך תקופת כהונה של חמש שנים, והתפטר ב-1882 עקב מחלה, אם כי לאחר כמה חודשי מנוחה הוא החלים.

ההתמודדות על משרת המושל

ב-1883 חיפש צ'ארלס פוסטר, שכיהן כמושל אוהיו מאז 1880, מועמד רפובליקני שיירש אותו. פוסטר שאף להרחבת הפיקוח על הסחר במשקאות חריפים, פגע ברבים מהאמריקאים ממוצא גרמני, שככל הנראה הצביעו בתגובה עבור הדמוקרטים, והתרכז בבעיקר בנעשה בסינסינטי. מעטים צפו שהרפובליקנים יצליחו להחזיק במשרת המושל, ומועמדים בולטים כמו הסנאטור ג'ון שרמן וחבר בית הנבחרים בנג'מין באטרוורת', דחו את ההצעה להתמודד. פוסטר ראה בפורקר כמועמד שיצליח. הוא היה ותיק מלחמת האזרחים עם עבר ראוי כעורך דין ונואם מוצלח, ועצם היותו תושב סינסינטי עשוי היה להביא לו מספר בלתי מבוטל של קולות. רבים הסכימו עמו. התובע הפדרלי המקומי כתב לשרמן שהרפובליקנים צריכים למנות את "פורקר או אדם אחר שלא יעורר התנגדות". בהתאם כתב פוסטר לפורקר, הציע לו את ההזדמנות לכהן ב"תפקיד מכובד ומביא תועלת". פורקר הגיע לקולומבוס זמן קצר לפני הוועידה המדינתית של המפלגה של 1883, ונפגש עם מנהיגי הרפובליקנים במדינה כמו שרמן וחבר בית הנבחרים ויליאם מקינלי. כאשר הבין פורקר שהם מוכנים לתמוך בו, הוא הסכים ששמו יוצב ברשימת המועמדים, ומרגע שהיה ברור ששרמן לא יתמודד, קיבלה הוועידה בתשואות את פורקר כמועמד המפלגה למשרת המושל. העיתון הדמוקרטי Cincinnati Enquirer סיכם את האסטרטגיה של הרפובליקנים": "הם נחושים להקריב כמה שפחות, ולפיכך הם הקריבו את פורקר".

הדמוקרטים בחרו כמועמדם את ג'ורג' הודלי, גם הוא תושב סינסינטי, שאיתו היו לפורקר יחסי ידידות. הסוגיה המרכזית של מערכת הבחירות הייתה המשקאות החריפים. בית המחוקקים העביר חוק שהתיר לעיריות להעניק רישיונות לבתי מרזח, והעביר לשני משאלי עם להחליט על תקנות נוספות. הודלי, אף על פי שחלה במלריה בחלק ממערכת הבחירות, תמרן במיומנות את פורקר, שלא היה עדיין מנוסה בפוליטיקה, להצהיר שהוא לא יסכים למשאלי העם. הצהרתו זו פגעה ברפובליקנים תומכי האיסור על משקאות חריפים, וכך התפצלה המפלגה. פורקר ניהל מסע בחירות בכל רחבי המדינה, והגיע כמעט לכל מחוז ונאם לפחות פעמיים בכל יום. אף על פי כן הוא הובס בהפרש של יותר מ-12,000 קולות, והפסיד ברוב מחוזות המדינה, כולל במחוז המילטון. לדבריו של הביוגרף של פורקר, אברט וולטרס, "אף על פי שנוצח בבחירות, הוא הפיק מהם תועלת. הוא זכה במוניטין פוליטי בכל רחבי המדינה. יותר הוא לא היה האלמוני". אחת הסיבות שיוחסו לתבוסתו של פורקר הייתה כישלונו לפנות לאפרו-אמריקאים, שהיוו שני אחוזים מאוכלוסיית המדינה ואחוז ההצבעה בקרבם עבור הרפובליקנים היה גבוה בהשוואה לזה של האוכלוסייה הכללית.

לאחר הבחירות שב פורקר לעסוק בעריכת דין, בתחילה כדי להימנע מפעילות פוליטית. עם זאת, הוא קיבל מספר מכתבים שהציעו לו תמיכה בהתמודדות על משרת המושל ב-1885. ועידת המפלגה המדינתית של 1884 בחרה בפורקר כנציגה לוועידת המפלגה הארצית לצד מקינלי והתעשיין מארק האנה. הפעילים הפוליטיים המרכזיים של שרמן ביקשו מפורקר להשתתף באופן פעיל במסע הבחירות של שרמן לנשיאות, ולהציג את שמו כמועמד בוועידת המפלגה, והוא אכן עשה זאת, אם כי נאומו תואר כ"רפה ובלתי מרשים" בהשוואה למאמציו המאוחרים יותר. בין המועמדים האחרים לנשיאות נמנו הנשיא המכהן צ'סטר ארתור וג'ון לוגן, אך הוועידה נשלטה בעיקר על ידי תומכיו של בליין. בסבב ההצבעה הראשון קיבל שרמן 30 קולות, רובם מאוהיו, ולאחר מכן ירד מספר הקולות לטובתו בהדרגה, ובסבב ההצבעה הרביעי עלה בידו של בליין להבטיח את בחירתו כמועמד. היו דיבורים על כך שתוצג מעמדותו של פורקר כסגן הנשיא. הוא קיבל קול אחד מהנציג מניו יורק ונשיא אוניברסיטת קורנל אנדרו וייט. הנאום בו הציג פורקר את מועמדותו של בליין, על אף חסרונותיו, הפך את פורקר לדמות בעלת הכרה לאומית. בוועידה פעל פורקר בשיתוף פעולה עם מארק האנה ועם צ'ארלס ג. קורץ מקולומבוס, שניהם יהיו תומכיו של פורקר בשנים הבאות, אם כי במקרה של האנה, לזמן מוגבל. במערכת הבחירות הכלליות תמכו פורקר והאנה בבליין, וליוו אותו במסע הבחירות שלו שנערך באוהיו באוקטובר. על כל פנים, בליין הובס בבחירות הכלליות על ידי מועמד הדמוקרטים, מושל ניו יורק גרובר קליבלנד.

כבר קודם לכן קיבל פורקר תמיכה בניסיונו השני להתמודות על משרת המושל ב-1885, אך לא דיבר על כך רבות עד לכינוס הוועידה המדינתית של המפלגה בספרינגפילד ביוני. עם זאת, הוא הגיב להאשמות שהוא הפלה את השחורים בעבודתו כעורך דין ושהוא עזב את לימודיו באוהיו וסליין בשל קבלתו ללימודים של סטודנט שחור. הוא הפריך את ההאשמות הללו מבלי לציין שהוא מועמד למשרת המושל. לוועידה הוא נכנס לצלילי שיר הלכת "לצעוד דרך ג'ורג'יה", כהתייחסות לשרותו במלחמת האזרחים, וכבר בסבב ההצבעה הראשון זכה בניצחון קל. לדבריו של אברט וולטרס "ועידת ספרינגפילד של 1885 סימנה את הגעתו של פורקר, הפוליטיקאי". הסוגיה המרכזית במסע הבחירות הייתה שוב סוגיית האלכוהול, שבה הוכיח פורקר את עצמו כמיומן יותר בהשוואה למסע הבחירות שנתיים קודם לכן. סוגיה מרכזית נוספת הייתה היחס למצביעים השחורים, נושא שהטיפול בו התבקש לאחר התקרית בסינסינטי ב-1884 כאשר שוטר בעל זיקה לדמוקרטים, מייק מולן, נעל 150 שחורים בלילה לפני הבחירות הכלליות כדי למנוע מהם מלהצביע. מול פורקר התמודד שוב הודלי, שחנן את מולם, ושקיבל סכום של 150,000 דולר מחברת הרכבת הדרומית של סינסינטי שהייתה בבעלות העיר, אם כי הודלי התיימר לא לדעת על מקור הכספים. פורקר יצר ברית עם העורך השחור הארי קליי סמית', שהיה לתומך שלו לכל אורך הקריירה שלו. ב-13 באוקטובר 1885 ניצח פורקר את הודלי בהפרש של 17,451 קולות. אף על פי שהוא ניצח ברמה המדינתית, במחוז המילטון לא עלה בידו להשיג ניצחון בשל הונאת בחירות.

מושל אוהיו

מדיניותו

ב-12 בינואר 1886 הושבע פורקר כמושל אוהיו. באותו יום התחוללה סופת שלגים שמנעה ממועדוני הצעידה הפוליטיים לכבד אותו לרגל הגעתו לבירת המדינה קולומבוס. בנאום ההשבעה שלו דחק פורקר בשינוי שיטת הבחירות, הקמת לשכה לרישיונות למכירת משקאות חריפים, ביטול החוקים שהפלו את השחורים, והקמת מועצת בריאות מדינתית. הרוב של הרפובליקנים בשני בתי המחוקקים של אוהיו, הוביל ליישום רוב הצעותיו, כולל החוק שדרש הרשמת מצביעים בקליבלנד ובסינסינטי (ובהמשך בכל הערים הגדולות), והחוק שעל פיו הוקמו מועצות בלתי מפלגתיות למינוי פקידי הבחירות. העיתון אוהיו סטייט ג'ורנל הגיב, "זה לא כל מה שנדרש לתיקון חוקי הבחירות של אוהיו, אך בתוך התחלה זה יועיל". חוק דאו הטיל מס שנתי על בתי עסק שמכרו משקאות חריפים, כשרוב ההכנסות ממנו הועברו לרווחת העניים ולמימון פעילות המשטרה. בתמיכתו של פורקר, בוטלו החוקים האחרונים שגרמו לאפליה גזעית.

במהלך תקופת כהונתו כמושל, זכה פורקר לאהדה על "נפנוף בחולצה המוכתמת בדם", כלומר, האשמת הדרום במלחמת האזרחים. ב-1887 ביקש הנשיא קליבלנד ממושלי מדינות הצפון להשיב את דגלי הקרב של הקונפדרציה שנתפסו במלחמה. כאשר נשאל פורקר על ידי תומך שלו אם הוא יאפשר להשיב את הדגלים, הוא השיב במברק, "שום דגל של המורדים לא יושב כל עוד אני המושל". קליבלנד נסוג מבקשתו, ופורקר זכה לשבחים כגיבור על ידי רבים, וקיבל הודעות ברכה רבות. הוא מתח ביקורת על הנשיא על כך שהטיל וטו על הצעת חוק שהגדילה את הקצבאות לוותיקי המלחמה ועל כך שיצא לדיג ביום הזיכרון. כאשר ביקר פורקר בפילדלפיה מאוחר יותר באותה שנה לרגל האירוע לציון מאה שנה לכינון חוקת ארצות הברית, הוא רכב בראש מצעד של הרגימנט של המיליציה של אוהיו ועבר על פני הבימה שעליה עמד קליבלנד. כאשר הצדיע לו פורקר, הרים הנשיא את כובעו, אך לא קד קידה קלה כפי שעשה כאשר עברו לפניו שאר מושלי המדינות. מאוחר יותר באותו יום, הוביל פורקר כוח של ותיקי "הצבא הגדול של הרפובליקה" (Grand Army of the Republic) שעבר על פניו של קליבלנד במצעד אחר, ונשא מערך של דגלי הקונפדרציה שנשבו בקרבות.

עד אמצע 1888 זכה פורקר בתמיכתו הנלהבת של מארק האנה, שעדיין דחף לבחירתו של ג'ון שרמן לנשיאות, והיה תורם נדיב למסעות הבחירות של פורקר ב-1885 וב-1887. האנה קיווה שיתאפשר לו לשלוט על הפטרונות הפוליטית בצפון אוהיו. בכל אופן, לדבריו של הביוגרף של האנה, ויליאם ט. הומר, "לרוע מזלו של האנה, סירב פורקר להעניק לו את הסמכות שעל פי המסורת הוא קיבל ככל הנראה". דוגמה אחת לכך, שמאוחר יותר הובאה על ידי פורקר כסיבה לסיום ידידותם הקרובה, הייתה סוגיית משרת המפקח המדינתי על הנפט, ששכרו שולם לא על ידי משלמי המיסים, אלא על ידי חברות הנפט, והוא היה רשאי למנות מספר רב של סגנים. ב-1885, זמן קצר לאחר השבעתו של פורקר, דחף האנה למינויו של ויליאם מ. ביין, בעוד שחבר בית הנבחרים מקינלי לחץ למינויו של אדווין הארטסהורן. האנה הסכים לסגת ממינויו של ביין, לא כדי להתאים עצמו למקינלי, אלא כדי למנוע קשיים מפורקר. בכל אופן, פורקר מינה את המפקח המכהן, לואיז סמיתנייט. אחד האנשים שמונו כסגני המפקח היה הארי סמית', עורך העיתון האפרו-אמריקאי שתמך בפורקר בבחירות של 1885. מקינלי פנה שוב לפורקר לאחר הבחירות של 1887 וביקש ממנו שוב למנות את הארטסהורן. בכל אופן, פורקר מינה את ג'ורג' ב. קוקס, בוס פוליטי של הרפובליקנים בסינסינטי, וסמיתנייט המשיך להיות סגנו. בשנים הבאות רמז פורקר שעניין המפקח על הנפט היה הסיבה לניתוק היחסים שלו עם האנה וכריתת הברית שלו עם מקינלי, בציינו לאחר מותו של האנה ב-1904, "עלה בדעתי מאז לעיתים קרובות שכשמיניתי את קוקס, הפכתי את מקינלי לנשיא".

הוועידה של 1888 והתבוסה בבחירות לכהונה השלישית כמושל

וולטרס עקב אחר הבקיעים בין תומכיו של פורקר לבין תומכיו של שרמן החל מ-1887. עלייתו המטאורית של פורקר בשמי הפוליטיקה של אוהיו היוותה איום עבור שרמן, במיחוד על רקע העובדה שפורקר ככל הנראה היה אמור לשאוף לבחירה לתפקיד נוסף לאחר שישלים את ימי כהונתו כמושל. ב-1887 נפגשו מקינלי, האנה, שרמן ואחרים בביתו של מקינלי בקנטון, והחליטו לקדם את מועמדותו של שרמן לנשיאות בוועידת המפלגה המדינתית שתתקיים בטולידו באותה שנה, ולאיים על פורקר אם הוא יסרב להתיישר על פי קו זה. על אף תחושות נגד שרמן באוהיו, ההחלטה לקדם את בחירתו אומצה פה אחד על ידי הוועידה שחידשה את מועמדותו של פורקר למשרת המושל, ובהמשך אותה שנה הוא נבחר לכהונה שנייה.

שרמן היה המועמד המוביל במפלגה הרפובליקנית לנשיאות, כשלזכותו עמדה התמיכה של אוהיו, רובה של פנסילבניה ומדינות הדרום. חוסר הוודאות בנוגע למועמדותו של בליין ריחפה בחלל האוויר במהלך הוועידה הארצית של המפלגה שהתכנסה ביוני 1888 בשיקגו. אף על פי שבליין הצהיר שהוא לא יתמודד, תומכיו קיוו שהוא ישנה את דעתו. שרמן לא בטח באופן מלא בפורקר, והעביר את ניהול מסע הבחירות שלו להאנה. הוא גם דחה את ההצעה שפורקר יכריז בוועידה על שמו כמועמד, והעביר את התפקיד לדניאל הייסטינגס מפנסילבניה. בוועידה הביע פורקר את תמיכתו בהכרזה של הייסטינגס על מועמדותו של שרמן, אך זה האחרון קיבל בסבב ההצבעה הראשון מעט קולות מעבר למדינות שהיה ידוע שיתמכו בו. התמיכה של שרמן בדרום לא נלקחה בחשבון, שכן היה ברור שמדינות הדרום לא יצביעו עבור מועמד רפובליקני, ושרמן שילם את הוצאות הנסיעה של נציגי מדינות אלו, שלרוב היו שחורים.

בסבב ההצבעה הרביעי, שנערך בשבת, 23 ביוני, זכה שרמן בכמעט אותו מספר של קולות שהיו לו מלכתחילה, אך הוא אותגר על ידי הסנאטור לשעבר מאינדיאנה, בנג'מין הריסון. לאחר מכן התפזרה הוועידה עד ליום שני, 25 ביוני. כשנותרו כמעט יומיים לביצוע תחבולות, נפוצו שמועות בקרב משתתפי הוועידה שמועמדותו של בליין תוצג למרות הכל. בשעה מאוחרת בלילה של שבת, הוציא פורקר הצהרה שהוא יתמוך בבליין. וולטרס מנה מספר סיבות לצעדו זה של פורקר: פורקר היה סבור שלשרמן אין שום סיכוי, הוא היה ממורמר על כך ששרמן לא הודה לו על נאום התמיכה השני שלו בהצגת מועמדתו, והוא חש מירמור על כמות הקולות הזעומה שקיבל מקינלי, בהרגישו שזה האחרון הוכן למעשה כמועד לגיבוי עבור המחנה של שרמן. נפוצו גם שמועות שפורקר היה אמור להיות מועמד בעצמו, כנשיא או כסגן נשיא, אם כי הוא ציין שהוא לא יקבל על עצמו את המועמדות ללא הסכמתו של שרמן. השינוי בעמדתו של פורקר פגע במועמדותו של שרמן כאשר היה ברור שמושל המדינה שלו לא תומך בו, ואף על פי שפורקר שב לתמוך בשרמן לאחר שבליין שיגר מברק בו הוא מסיר את מועמדותו, הנזק כבר נעשה. בסבב ההצבעה השמיני נבחר הריסון כמועמד המפלגה. לדבריו של ויליאם הורנר, הנטישה הזמנית של פורקר את שרמן הייתה "המהלך שככל הנראה סגר באופן סופי את הגולל על מערכת היחסים שלו עם האנה". בכל אופן, פורקר נתן סיבות אחרות לניתוק היחסים בין השניים, בציינו לאחר מותו של האנה שאחת הסיבות לכך הייתה שהאנה רכש עודף של כרטיסים עבור נציגים אפרו-אמריקאים מהדרום לוועידה, מהלך שפורקר ראה כמושחת. ג'. ב. מורו, עורך העיתון שהשתמש בהצהרתו של פורקר כמקור לביוגרפיה משנת 1912 של האנה, פרי עטו של הרברט קרולי, לא הסכים עם קביעה זו: "היה ברור באותה עת שליבו [של פורקר] לא היה עם מועמדותו של שרמן... אין אני מסוגל להאמין לתחושות הזעם שלו על ההתמקחות של האנה עם נציגי הדרום". לדבריו של הורנר, לקרע בין פורקר לבין האנה היו השפעות עמוקות על התנהלותם של השניים לאחר מכן, על הקריירות הפוליטיות שלהם, ועל המפלגה הרפובליקנית באוהיו, שהתפלגה עקב הסכסוך בין השניים.

בבחירות לנשיאות שהתקיימו בנובמבר ניצח הריסון את הנשיא המכהן קליבלנד. ב-1889 כבר התגבשה באוהיו סיעה של רפובליקנים שהתנגדה בגלוי לפורקר והובלה על ידי האנה, שרמן ומקינלי. פסק הזמן נתן לפורקר תחושת הקלה. הוא כתב לאחד מידידיו, "בנסיעה מטולידו לשיקגו חשתי שעול מונח על צווארי, אך כעת אני חופשי". על אף ההתנגדות כלפיו, הוא שאף להיבחר לכהונה שלישית ב-1889, בתקווה שאם הרפובליקנים ישמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים המדינתי, הוא יוכל להיבחר כסנאטור כעמיתו הזוטר של שרמן בבחירות שעמדו להתקיים בינואר 1890. בוועידת המפלגה המדינתית שהתקיימה בקולומבוס, נבחר פורקר כמועמד בסבב ההצבעה השני, שכן האופוזיציה נגדו הייתה מפולגת.

בתקופת כהונתו של פורקר כמושל עבר חוק לסגירת בתי המרזח בימי ראשון. כאשר הודיע ראש עיריית סינסינטי, ג'ון ב. מוסבי, על כוונתו לאכוף את החוק לנוכח התנגדות מקומית, שיגר לו פורקר מברק שהוא יקבל את תמיכת המדינה. צעד זה עורר את זעמם של רבים ממתנגדי חוק היובש במפלגה הרפובליקנית. תקרית נוספת שגרמה נזק הייתה טענתו של פורקר, שהתבססה על מסמכים שהגיעו לידיו ומאוחר יותר התבררו כמזויפים, שמועמד הדמוקרטים למשרת המושל, ג'יימס קמפבל תמך בהכנסת השימוש בקלפיות שיוצרו על ידי חברה שלכאורה היו לו בה אינטרסים עסקיים. המסמך גם נשא את חתימותיהם של שרמן, מקינלי ויריבים פוליטיים אחרים של פורקר. בהמשך הוכח שהחתימות נלקחו ממכתבים מבוילים. למעשה לקמפבל לא היה כל קשר עם החברה, והפרשה עלתה לפורקר באובדן קולות. ועדה של הקונגרס ניהלה ב-1891 חקירה, וניקתה מחשד את כל אלו שחתימותיהם התנוססו על המסמך. על כל פנים, הוועדה האשימה את פורקר בכך שעשה שימוש במסמך מבלי לבדוק את מקוריותו. באותה עת פורקר כבר לא כיהן כמושל, לאחר שנוצח על ידי קמפבל בהפרש של 10,873 מכלל 750,000 קולות המצביעים במדינה. הביוגרף של מקינלי, ה. ויין מורגן, ציין, "ברור שפורקר נהג בחיפזון ובחוסר תבונה, שכן הוא היה נואש להאבק נגד קמפבל והיה ממורמר כלפי חסידיו של שרמן". לתבוסתו של פורקר היו השלכות עבורו. לדבריו של ביוגרף אחר של מקינלי, קווין פיליפס, "כשפורקר נוצח בבחירות השלישיות, הפך מקינלי לבא בתור בין הפוליטיקאים של אוהיו כמועמד המועדף לנשיאות".

תקופת המדבר

שובו לעריכת דין והניסיון להתמודד לסנאט

לאחר שנוצח בבחירות לכהונה שלישית כמושל, שב פורקר לסינסינטי לעיסוקו בעריכת דין. אף על פי שבתחילה הוא הצטרף מחדש למשרד עורכי הדין שבו החל את דרכו, ב-1893 הוא פתח משרד משל עצמו. באותה שנה סיים בנו, ג'וזף בנסון פורקר הבן, את לימודיו בקורנל והיה לעוזר במשרדו של אביו. פורקר הבן היה הילד הראשון של בוגר קרונל שסיים בעצמו את לימודיו באוניברסיטה. פורקר האב, אף על פי שקיבל על עצמו מגוון של סוגי תיקים, היה "פרקליט פוליטי", שביצע פעולות שדלנות בבית המחוקקים כדי שיוענקו זיכיונות ללקוחותיו, ודאג לביטול חוקים שלא היו נוחים ללקוחותיו, ביניהם חברת החשמל של אדיסון, חברת הטלפונים בל של סינסינטי וחברת החשמליות של סינסינטי.

פורקר זעם כאשר במרץ 1890 נשא מארק האנה נאום בניו יורק בהצהירו, "פורקר מת כגורם בפוליטיקה שלנו ואוהיו היא שוב מדינה רפובליקנית שניתן לסמוך עליה כפי שהיא תמיד הייתה". פורקר היה נחוש בדעתו להיבחר לסנאט של ארצות הברית. אף על פי שבית הנבחרים של אוהיו, שהיה בשליטת הדמוקרטים, בחר באותה שנה בקלווין ברייס, מושבו של שרמן עמד לבחירה בינואר 1892. בבחירות של נובמבר 1890 נוצח מקינלי כאשר ביקש להיבחר לכהונה נוספת בבית הנבחרים, אך כוחו בפוליטיקה של אוהיו לא נחלש בשל ההפסד, שכן נראה היה שהוא נפל קורבן לגֶ'רימנדרינג. כאשר התמודד מקינלי על משרת המושל בשנה שלאחר מכן, הוא ביקש מפורקר שיציג את שמו כמועמד. אף על פי שהיו אנשים שראו זאת כהתקרבות מחודשת בין סיעתו של שרמן לבין זו של פורקר, תומכיו של פורקר, כמו קורץ והתעשיין המיליונר מספרינגפילד אסא בושנל, החלו כבר לקדם את בחירתו של פורקר לסנאט.

בנובמבר 1891 נבחר מקינלי כמושל, והרפובליקנים זכו ברוב של שני שלישים בבית הנבחרים של אוהיו. במהלך מסע הבחירות, הן תומכיו של פורקר והן אלה של שרמן ביקשו התחייבויות מהמועמדים ולאחר הבחירות לבית הנבחרים שניהם הביעו את ביטחונם בבחירתם. המגבלות של שרמן היו גילו, 68, חוסר הפופולריות שלו, ואופיו הקריר. לדבריו של הורנר, "פורקר היה פשוט יותר איש של העם בהשוואה למה ששרמן יכול היה אי פעם לקוות לו". עוזרו של שרמן, ג'ייקוב דונלדסון, כתב מאוחר יותר, "המצב היה גרוע, כמעט נואש". האנה תרם תרומות משמעותיות למועמדים לבית הנבחרים, והוא זעם כאשר מחוקקים שהוא האמין שיעדיפו את שרמן הכריזו במקום זאת בפומבי שהם יצביעו עבור פורקר. לדברי הביוגרף של האנה, הרברט קרולי, "המצב נראה נואש, אך בסופו של דבר הוטב, כך שמר שרמן בעצמו הצהיר בפני ידידיו, על סמך האנרגיות, ההתלהבות והיכולות של מר האנה לכפות על האנשים האחרים את רצונו. שלושה מהנציגים מקליבלנד, שהתחבאו והתחמקו, התגלו בסופו של דבר ואולצו להתיישר עם הקו. דונלדסון ציין, "כמה מהם פגעו בעצמם בשל בגידתם". בבחירות המקדימות של הרפובליקנים נוצח פורקר בהפרש נמוך, בתחילה בהצבעה שהייתה חשאית (שממנה הוא יכול היה להרוויח), ולאחר מכן בהצבעת האשרור, שבה התמיכה ניתנה לשרמן, שבסופו של דבר נבחר על ידי בית הנבחרים. לדבריו של הורנר, קשה לדעת מה הטריד יותר את האנה - להבטיח שידידו הוותיק שרמן ימשיך להחזיק בתפקידו או להבטיח שפורקר לא יקבל אותו.^[2]

שרמן לא קיבל את ניצחונו באצילות נפש, באומרו לידידיו שהוא לא ינוח עד שהוא יחסל את אחרון תומכיו של פורקר". אף על פי כן, בוועידת המדינתית של הרפובליקנים, עלה בידיהם של פורקר ותומכיו להשיג את מטרתם למנות את מחצית הנציגים לוועידה הארצית של המפלגה של 1892 במיניאפוליס, ושהם יהיו חופשיים להצביע כאוות נפשם. הנשיא הריסון ביקש להיבחר לכהונה שנייה. מועמדים אפשריים נוספים היו בליין (ששוב התכחש לאפשרות שהוא יתמודד) ומקינלי. טרם כינוס הוועידה במיניאפוליס, כתב האנה לפורקר בפעם הראשונה מזה ארבע שנים, וביקש ממנו לשים בצד את חילוקי הדעות ביניהם כדי לתמוך במקינלי. פורקר הסכים. הוא חש סלידה להריסון ולא היה סבור שהוא יצליח להיבחר לכהונה שנייה. בבחירות המקדימות הגיע מקינלי למקום השלישי אחרי בליין שהגיע שני והריסון שנבחר כמועמד המפלגה. בבחירות הכלליות שהתקיימו בנובמבר נוצח הריסון על ידי קליבלנד, ומקינילי הסתמן כמועמד הרפובליקני האפשרי לבחירות של 1896.

הבחירות לסנאט ומעורבותו בבחירות לנשיאות

מעורבותו של פורקר בפוליטיקה הייתה מצומצמת בשנים 1893–1894 והוא התרכז יותר בעיסוקו בעריכת דין. עם זאת, הוא עדיין שאף להיבחר לסנאט, ותכנן בזהירות את האסטרטגיה שלו לקראת ועידת המפלגה המדינתית שהתקיימה בזיינסוויל. אנשיו של פורקר ריכזו את כל כוחותיהם, הציגו את מועמדותו של בושנל כמושל במקומו של מקינלי, ודאגו להציב את בעלי בריתו של פורקר במשרות נוספות במדינה. הוועידה גם אישרה את מועמדותו של פורקר לסנאט. לדבריו של וולטרס, "ועידת זיינסוויל ייצגה את שיא כוחו של פורקר בפוליטיקה של אוהיו. הוא בחר את המצע, בחר את המושל הבא, והבטיח לעצמו את בחירתו לסנאט של ארצות הברית". פורקר נטל לעצמו תפקיד מוביל כדובר במסע הבחירות, והבחירות בנובמבר הסתיימו בניצחון לבושנל וברוב רפובליקני בבית המחוקקים המדינתי. רוב זה בחר ב-15 בינואר 1896 את פורקר כחבר הסנאט של ארצות הברית.

עוד לפני הבחירות לסנאט, הסיעות היריבות במפלגה הרפובליקנית באוהיו נאבקו זו בזו במידה פחותה מהרגיל, אך רק ביום הבחירות הגיעו מקינלי ופורקר להבנה מוחלטת לשלום ביניהם בבחירות של 1896. פורקר הסכים לתמוך במועמדותו של מקינלי לנשיאות, ולנסוע לניו יורק כדי להיפגש עם הבוס הפוליטי של המפלגה במדינת ניו יורק, סנאטור תומאס פלאט, בתקווה להשיג את תמיכתו במקינלי. במרץ פנה פורקר לוועידת המפלגה המדינתית בנאום תמיכה במקינלי שזכה לפרסום רב. עם זאת, הוא היסס אם להיות נציג לוועידת המפלגה הארצית, מתוך חשש שהוא יואשם במקרה בו ישתבש משהו בנוגע למועמדותו לנשיאות של מקינלי. רק לאחר מאמצי שכנוע כבירים מצד מקינלי הסכים פורקר לשמש כנציג בוועידה, ולהציג את שמו של מקינלי כמועמד. מקינלי שאף שפורקר יציג את שמו כדי להראות שתמיכת המפלגה מאחוריו שלמה. בסופו של דבר הסכים פורקר ונשא את נאום הצגת המועמדות של מקינלי, שחלק ממנו שמע מקינלי דרך הטלפון בביתו בקנטון.

כמועמד הדמוקרטים נבחר חבר בית הנבחרים לשעבר מנברסקה ויליאם ג'נינגס ברייאן, שחשמל את ועידת המפלגה הדמוקרטית ב"נאום צלב הזהב" שלו. כאשר קיבל ברייאן את המועמדות בנאום ארוך בניו יורק, העיר פורקר, "מר ברייאן בנה את עצמו בנאום אחד, וכעת הוא הרס את עצמו בנאום אחד". אף על פי שפורקר יצא לאירופה לארבעה שבועות (הפעם היחידה בה הוא יצא את גבולות ארצות הברית), הוא נשא כמעט מאתיים נאומים עבור הרפובליקנים בשובו. בבחירות הכלליות ניצח מקינלי ונבחר כנשיא.

סנאטור

ב-4 במרץ 1897, באותו יום בו הושבע ויליאם מקינלי כנשיא ארצות הברית, הושבע פורקר כסנאטור מטעם אוהיו. השבעתו סייעה ליצור רוב צנוע לרפובליקנים בסנאט. פורקר המשיך לעסוק בעריכת דין במגזר הפרטי, נוהג שלא היה בלתי רגיל באותה תקופה כאשר סנאטורים רבים המשיכו בעת כהונתם לעבוד בעיסוקיהם הפרטיים. גם העושר שהוא צבר בזכות עיסוקו הפרטי לא בלט בנוף האנושי של הסנאט, שכן הוא חלק מ"מועדון העשירים של הסנאט", שבאותה תקופה מנה כ-25 מיליונרים.

היריבות עם האנה

במהלך מערכת הבחירות של 1896, שימש האנה כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית, שהייתה אחראית על מסע בחירות של מקינלי, והשיג מיליוני דולרים עבור המועמד לנשיאות באמצעות גיוס תרומות מאנשי עסקים אמידים. לאחר הבחירות בנובמבר, נפגש פוקר עם האנה והופתע לדעת שהנשיא הנבחר מקינלי והאנה תכננו ששרמן ימונה כמזכיר המדינה ושהאנה ימלא את מקומו של שרמן בסנאט. פורקר התנגד לשני המרכיבים של תוכנית זו, מתוך תחושה שהאנה חסר את הכישורים הדרושים למחוקק, וששרמן, שיכולותיו החלו להחלש, לא צריך להתמנות כמזכיר המדינה. פורקר קיים פגישה עם מקינלי, אך לא עלה בידו לשכנעו לחזור בו מתוכנית זו.

המושל בושנל (שהיה אמור למנות מחליף זמני), ופורקר (שהיה בעל ברית פוליטי קרוב של המושל) לא היו מעוניינים למנות את האנה. בסיעתם ניתן היה למנות מספר מועמדים, כולל בושנל עצמו, שיכהנו עד לבחירות הבאות על מושבו של שרמן בסנאט ב-1898. התנגדותם של השניים נמשכה כחודש עד שנודע על המינוי של שרמן בינואר 1897, ובזמן זה הציע בושנל את המושב לחבר בית הנבחרים תאודור ברטון, שדחה את ההצעה. רק ב-21 בפברואר הודיע לבסוף בושנל על מינויו של האנה, בתלות בהתפטרותו של שרמן. מחלוקת זו האפילה במידת מה על השבעתו של פורקר כסנאטור ב-4 במרץ. חסידיו של האנה טענו שבושנל עיכב בכוונה את מועד כניסת מינויו של האנה עד לאחר שפורקר יושבע כך שהאנה יהיה הסנאטור הזוטר מבין השניים. בזכרונותיו הכחיש זאת פורקר, בציינו ששרמן לא היה מוכן להתפטר מהסנאט עד לשעות אחר הצהריים של 4 במרץ, כאשר הנשיא החדש והקונגרס הושבעו, והקבינט החדש, כולל שרמן אושר על ידי הסנאט. האנה קיבל את מינויו כסנאטור מידי בושנל רק בבוקר 5 במרץ.

לפורקר היה ברור שלאור כניסתו של מקינלי לבית הלבן והישארותו של שרמן כסנאטור הבכיר, הוא יוכל לצפות למינויי פטרונות פוליטית באופן מוגבל בלבד עבור תומכיו. לעומת זאת, כשהאנה, ידידו הקרוב של מקינלי, הושבע כסנאטור, יכול היה פורקר להמליץ על מינויים בפני הנשיא, אך מקינלי התיר להאנה להטיל וטו על מועמדיו של פורקר.

פורקר לא היה מעורב באופן גלוי במאמצים הבלתי מוצלחים לשלול מהאנה את הבחירה לכהונה נוספת ב-1898, אך כמה מבעלי בריתו, כולל בושנל וקורץ, היו חלק מההתנגדות להאנה. בוועידת המפלגה של 1900 הציג פורקר שוב את מועמדותו של מקינלי לכהונה שנייה כנשיא. השבחים העזים שהוא הרעיף על הנשיא גרמו לשביעות רצונם של צירי המפלגה. כשסגן הנשיא הראשון של מקינלי, גארט הוברט, נפטר ב-1899, היה דרוש לו שותף חדש להתמודדות בבחירות של 1900, והוועידה בחרה בגיבור מלחמת ארצות הברית-ספרד הפופולרי, מושל ניו יורק תאודור רוזוולט. פורקר שמר על יחסי ידידות עם רוזוולט מאז שהשניים הכירו בוועידה של 1884, אך האנה התנגד במרירות לבחירה זו. פורקר נאם רבות במהלך מסע הבחירות לכהונה השנייה של מקינלי.

לאחר רצח הנשיא מקינלי בספטמבר 1901, נכח פורקר בטקסי ההלוויה ונאם בטקס זיכרון גדול שהתקיים באולם המוזיקה בסינסינטי. כאשר התחדשה הפעילות הפוליטית לאחר הרצח, הגן פורקר על הנשיא רוזוולט שהזמין את איש הציבור האפרו-אמריקאי בוקר טי. וושינגטון לבית הלבן. צעד זה אפשר לקבל תמיכה מהקהילה השחורה לבחירתו לכהונה שנייה של פורקר לסנאט בינואר 1902, שאליה לא התנגדה סיעתו של האנה.

לפני רצח מקינלי, הן האנה והן פורקר הוזכרו כמועמדים אפשריים לנשיאות ב-1904. כעת, כאשר היה סביר שרוזוולט יתמודד, נדחו שאיפותיהם של השניים לנשיאות בארבע שנים נוספות. האנה במיוחד התלבט אם להסיר באופן פומבי את מועמדותו לנשיאות, בהאמינו שהשארת מועמדות זו על הפרק תועיל לבחירתו מחדש לסנאט ב-1904. ב-1903 ראה פורקר הזדמנות להביך את האנה ולהאיץ את הסיכויים שלו להיות מועמד לנשיאות ב-1908 באמצעות שיכנוע ועידת המפלגה של אוהיו להעביר החלטה לתמיכה בבחירתו לכהונה שנייה של רוזוולט. אם האנה היה תומך בהחלטה זו, הוא היה מבהיר למעשה שהוא לא מועמד. אם הוא היה מתנגד לה, הוא היה מסתכן בזעמו של רוזוולט. האנה שלח לרוזוולט מברק בו הוא כתב שהוא יתנגד להחלטה. תשובתו של רוזוולט הייתה שהוא ציפה שתומכי ממשלו יצביעו עבור החלטה כזו, והאנה חזר בו.

בפברואר 1904, נפטר האנה כתוצאה מטיפואיד, ואת מושבו בסנאט ומעמדו כראש סיעה קיבל צ'ארלס דיק, שכיהן קודם לכן ארבע תקופות כהונה בבית הנבחרים וזכה לפרסום חיובי בשל שירותו במלחמת ארצות הברית-ספרד. דיק פעל להשגת פשרה עם סיעתו של פורקר ולאחר מכן נחשב למנהיג סיעת הרפובליקנים באוהיו שלא ראו שום צורך מידי בשינויים חברתיים.

המלחמה והאפשרויות לסיפוחי שטחים

בשנה שבין השבעתו כסנאטור ובין פרוץ מלחמת ארצות הברית-ספרד, היה פורקר תומך נלהב בעצמאותה של קובה מספרד. מושב מיוחד של הקונגרס, שזומן לבקשתו של הנשיא מקינלי, התכנס החל ממרץ 1897 כדי לשקול חקיקת מיסוי חדשה. סנאטורים ניציים, כולל פורקר, שהיה לחבר בוועדת החוץ של הסנאט, ניצלו את ההזדמנות להפעיל לחץ לתמיכה במורדים הקובנים. פורקר היה חסר סבלנות כלפי מדיניותו של מקיני כלפי ספרד, והפגין זילזול כלפי נאום מצב האומה שנשא הנשיא בדצמבר אותה שנה וכלפי מה שכונה "הודעת המלחמה" שלו, שהיו כאלו שהחשיבו אותה כבלתי תוקפנית דייה, שאותה הוא מסר באפריל 1898. פורקר הצהיר בפני עיתונאי על הצהרת המלחמה של הנשיא, "אין לי סבלנות להצהרה זו ואתה יכול לצטט אותי. לא שמעתי דבר מלבד גינוי של ההצהרה מכל עבר".

פורקר הגיש הצעה שקראה לספרד לסגת מקובה, ולהכרה במורדים כממשלה החוקית של קובה העצמאית. ההחלטה שעברה בקונגרס באפריל קראה לביצוע כל הצעדים הללו למעט ההכרה במורדים, שנמחקה מנוסח ההחלטה לבקשת הממשל, והסמיכה את הנשיא לעשות שימוש בכוח כדי להשיג את המטרות הללו. חתימתו של מקינלי על ההחלטה המשותפת של שני בתי המחוקקים גרמה לספרד לנתק את היחסים הדיפלומטים עם ארצות הברית ועד מהרה פרצה המלחמה. פורקר עקב מקרוב אחר מהלכי המלחמה - בנו הבכור היה מגויס - והוא היה מראשוני התומכים בהחזקת המושבות הספרדיות על ידי ארצות הברית משעה שהן נכבשו, כמו הפיליפינים ופוארטו ריקו.

מקינלי ניסה לספח את הרפובליקה של הוואי, אך הסכם הסיפוח לא אושר על ידי הסנאט. מנהיגי הקונגרס החליטו לנסות שוב, הפעם תוך קבלת החלטה משותפת שתעקוף את הצורך ברוב של שני שלישים בסנאט. הניצחון האמריקאי בקרב מפרץ מנילה בראשית מאי החיה את האינטרס בהוואי. פורקר היה התומך המרכזי בהחלטה בוועדת החוץ והיה חבר הוועדה היחידי שנשא דברים בדיון. ההתנגדות לא באה בעיקר מהדמוקרטים, שהתנגדו להפיכה ב-1893 שבה נתפסה השליטה על האינטרסים האמריקאים באיים, צעד שזכה לתמיכתו של פורקר. בראשית יולי עלה בידם של התומכים בהחלטה בשני בתי הקונגרס להעביר אותה, וב-8 ביולי חתם עליה הנשיא מקינלי.

הנחלה האמריקאית החדשה בפוארטו ריקו נקלעה לקשיים כלכליים זמן קצר לאחר סיפוחה. ענף הייצוא העיקרי שלה, קפה, היה כעת חסום בשל מכסים גבוהיים הן מצד הספרדים והן בשווקים האמריקאים. פורקר הוביל את ניסוח החקיקה ואת הלחצים לקבלתה שעל פיה תוקם ממשלה אזרחית באי. אף על פי שהוא הציע לבטל את המכסים על יבוא מפוארטו ריקו, כדי להבטיח את העברת החוק, היה עליו לקבל שער של 15 אחוזים למשך שנתיים כאשר תתפתח באי מערכת מיסוי, כשלאחר מכן לא יוטלו שום מכסים והכספים ישמשו לפיתוח האי. ב-19 באפריל 1900 חתם הנשיא מקינלי על "חוק פורקר". בחוק נקבע שיכהן באי מושל אמריקאי ממונה ובית מחוקקים שבו הרוב בבית העליון יהיה ממונה על ידי האמריקאים, ושלא תוענק לתושבי פוארטו ריקו אזרחות אמריקאית. פורקר היה מעוניין להעניק לתושבי האי אזרחות אמריקאית, אך הן הממשל והן הקונגרס התנגדו לכך. ב-1901 אושר חוק פורקר על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית, שפסק בפסק הדין "דאונס נגד בידוול" (Downes v. Bidwell) שחוקת ארצות הברית לא חלה על פוארטו ריקו, ושהקונגרס לא יכול לחוקק חוקים שנוגעים לו.

התנגדותו לרוזוולט

באופן כללי שמר פורקר על יחסים ידידותיים עם רוזוולט בתקופות כהונתו הראשונה כנשיא. בהיותו נשיא שלא נבחר בבחירות, היה רוזוולט מחויב להמשיך במדיניותו של מקינלי לאחר הרצחו. בנובמבר 1904, לאחר שנבחר בזכות עצמו, חש רוזוולט חופשי יותר לתמוך בצעדי מדיניות פרוגרסיביים. כאשר סיפר רוזוולט לפורקר על תוכניותיו לאחר הבחירות, לא נזעק פורקר בתחילה, אך לדבריו של וולטרס, "היריבות שהתעוררה כתוצאה מכך הובילה לחיסולו הפוליטי של פורקר ב-1908".

מערכת היחסים בין השניים החלה להתדרדר על רקע שאלת הפיקוח על ענף הרכבות. ב-1905 דחף רוזוולט לחקיקה שתעניק לנציבות הסחר הבין-מדינתי את הסמכות לקבוע את תעריפי התובלה. פורקר החשיב את החוק המוצע כסותר את החוקה, והגיש הצעת חוק שעל פיו חברות הרכבת תוכלנה לקבוע את התעריפים בעצמן, ואם נציבות הסחר תמצא שהם חריגים, היא תוכל לבקש מהתובע הכללי של ארצות הברית להגיש עתירה. פורקר דיבר שוב ושוב נגד הצעת החוק שהועדפה על ידי הממשל כאשר זו נדונה בסנאט, והיה אחד משלושת הסנאטורים היחידים (והרפובליקני היחידי) שהתנגדו לחוק הפבורן בשלבי החקיקה הסופיים שלו בסנאט. כשבית המחוקקים של אוהיו קיבל החלטה שקראה לפורקר ולדיק להצביע בעד הצעת החוק, הוא נתקל בזעם מבית. באחד העיתונים נכתב שפורקר חיסל את סיכוייו להיבחר כנשיא בהצבעה זו. בשנה שלאחר מכן, נקלע פורקר לעימות עם הממשל בשאלת קבלתן של אריזונה וניו מקסיקו כמדינות באיחוד, בתחושה ששתי הטריטוריות לא צריכות להתאחד למדינה אחת, אלא אם כן יאושר האיחוד במשאלי עם. עמדתו של פורקר שלטה בקונגרס. על אף עמדתו חתם רוזוולט על החוק. השניים גם היו חלוקים בשאלת הפטרונות הפוליטית, ובנוגע לסדרה של הסכמים בינלאומיים שהצריכו את אישור הסנאט. רוזוולט כתב לאחד מידידיו שנראה לו שפורקר נחוש בדעתו להאבק בו בכל סוגיה, לטוב ולרע.

פרשת בראונסוויל

בליל ה-14 באוגוסט 1906 נשמעו יריות בעיירת הגבול בראונסוויל שבטקסס. אחד מתושבי העיירה נהרג ושוטר נפצע. כמה ממצאים כולל תרמילי קליעי רובה, הוגשו על ידי ראש העיר כעדות לכך שכוחות של רגימנט הרגלים ה-25, שחנו מחוץ לעיר ושכוח האדם שלהם כלל אפרו-אמריקאים, היו אחראים לירי. כאשר הם נחקרו הכחישו כולם את מעורבותם. אף על פי כן, קציני הרגימנט הלבנים דיווחו למחלקת המלחמה שאנשים לא מזוהים שהשתייכו לרגימנט היו אחראים למעשה ושאחרים בגדוד שלהם ידעו מי הם, אך נצרו את לשונם. אף על פי שלא הייתה שום עדות, ב-5 בנובמבר הורה הנשיא רוזוולט להדיח מהשירות 167 חיילים כך שלא יהיו זכאים להתקבל לעבודה בממשל הפדרלי, כולל חיילים מעוטרים כמו סמל ראשון מינגו סנדרס, שלחם לצד רוזוולט בקובה. הנשיא דבק בהחלטתו על אף פניות הן מלבנים והן משחורים.

בתחילה היה פורקר משוכנע באשמתם של האנשים, אך שקל את דעתו מחדש לאחר שבחקירה פרטית שבוצעה על ידי ארגונים פרוגרסיביים עלו עדויות שהוצגו בפניו. עורך הדין שהציג את העדויות לא התקבל לשיחה עם רוזוולט. לדברי הביוגרף של רוזוולט, אדמונד מוריס, "פורקר היה להוט לצדק גזעי". בהזכרו בשאיפתו של פורקר כחייל, לראות את העבדות מבוטלת ואת השחורים מקבלים את אותם זכויות אזרחיות ופוליטיות כמו אלו של הלבנים, הסביר מוריס, "הסנאטור פורקר חש את אותה תחושה כלפי החוקה ב-1906 כפי שטוראי פורקר חש ב-1862". בנוסף לשאיפתו לראות את הצדק נעשה, פורקר גם ראה את היתרון הפוליטי שבהתעמתות עם רוזוולט על רקע פרשת בראונסוויל. הוא היה עשוי לקדם את שאיפותיו לנשיאות ב-1908 על ידי כך שיגרום הן לרוזוולט והן ליורשו המיועד, מזכיר המלחמה ויליאם האוורד טאפט, להראות באור שלילי.

פורקר נאבק לפתיחה בחקירה של הסנאט בפרשת בראונסוויל, והצליח לגרום לקבלת החלטה שדרשה מטאפט להעביר את המידע המתאים. בסוף ינואר 1907, לאחר חקירה נוספת, ביטל רוזוולט את החלק בהוראתו לשלול מהחיילים המודחים את האפשרות לתעסוקה בממשל הפדרלי, והצהיר שהוא ישקול מחדש את המקרה של כל אחד מהם שיציג עדויות לחפותו. פורקר טען שלנשיא לא הייתה הסמכות להדיח את האנשים. כדי שתתקבל החלטה על הקמת ועדת חקירה, היה עליו לסגת מטענתו זו.

הפרשה הייתה לנושא שיחה בארוחה השנתית של מועדון גרידירון ב-27 בינואר. בתוכנית הערב הוצגו קריקטורות שהציגו את המשתתפים המרכזים. המלל שהושם בפיו של פורקר בקריקטורה היה "כל השחורים נראים לי דומים", ורימז על כך שעמדתו בפרשת בראונסוויל נועדה למשוך מצביעים שחורים. לדבריו של וולטרס, "הבדיחות היו מחודדות והקריקטורות היו צורבות". נראה היה שהנשיא רוזוולט זעם. על כל פנים, כאשר עלה רוזוולט לנאום, כל מה שצופה ממנו היו כמה דקות של הערות מבדחות. תחת זאת, בנאומו תקף רוזוולט את פורקר והגן על התנהלותו בפרשת בראונסוויל. היה נהוג להתיר לכל מי שיחפוץ בכך לעלות לנאום לאחר נאומו של הנשיא, ופורקר הורשה להגיב. העיתון וושינגטון פוסט דיווח שפורקר "הטיח בנשיא את המסר הגלוי ביותר שאי פעם הוטח בו". הוא הצהיר שסמל סנדרס הודח מהשירות אף על פי ש"הוא היה נקי מכל הפרת חוק מכל סוג שהוא בדיוק כמו הנשיא עצמו", והוא האשים את רוזוולט על כך שהיה מודע באופן מלא לכך שלחיילים נגרם עוול. הוא הכחיש את הטענה שהוא שאף לזכות בקולות מצביעים שחורים, "ביקשתי לתת לאנשים הללו את ההזדמנות להשמיע את קולם למען הגנתם, לתת להם את ההזדמנות להתעמת עם מאשימיהם ולחקור את העדים חקירה נגדית, ולבסס את העובדות האמיתיות במקרה זה". רוזוולט הכחיש את הדברים בזעם, אך לדבריו של הביוגרף שלו מוריס, "אף פעם קודם לכן בארוחה של מועדון גרידירון או בשום מקום אחר, לא נקרא תיגר בצורה כזאת על הנשיא בפני קהל".

תבוסתו בבחירות לכהונה שלישית בסנאט

לאחר הארוחה במועדון גרידירון, נודה פורקר בהדרגה, הן מבחינה פוליטית והן חברתית. כאישיות בלתי רצויה בבית הלבן הוא הודר מכל תהליכי הפטרונות הפוליטית. אף על פי כן, בין החודשים פברואר ויוני 1907 קיימה ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט, שבה היה פורקר חבר, שימועים בנוגע לפרשת בראונסוויל. ההיסטוריון גקון וויבר, בספרו מ-1997 על פרשת בראונסוויל ציין את "הצגת העובדות והחוקים המיומנת של פורקר, כולל החקירה הצולבת שלו את העדים שנועדו להוכיח לוועדה את אשמת החיילים. במרץ 1908 הוציאה הוועדה דוח, שהתקבל ברוב של 9 מול 4, בו אושרו צעדיו של הנשיא. בעוד שבחוות דעת המיעוט בוועדה נכתב שהעדויות לא היו חד משמעיות, חתמו פורקר והסנאטור מקונטיקט מורגן בלקלי על דוח נפרד שבו הצהירו ש"שקילת העדויות מראה שאף אחד מחיילי הרגימנט לא השתתף באירוע הירי".

אף על פי שפורקר ידע שסיכויו לזכות קלושים, הוא התמודד מול בן עירו ויליאם האוורד טאפט על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. הוא קיווה להשיג עסקה שבה הוא יתמוך בטאפט בתמורה לתמיכה שלו בהתמודותו בבחירות לסנאט בינואר 1909. רוזוולט היה נחוש בדעתו להרחיק את פורקר מהפוליטיקה, וטאפט סירב לעסקה. טאפט ניצח בכל סבבי ההצבעה, וזכה בקולותיהם של כל נציגי אוהיו למעט שניים. בוועידת המפלגה הארצית של 1908 קיבל טאפט 702 קולות ונבחר כמועמד המפלגה לנשיאות. פורקר קיבל 16 קולות, מתוכן 11 של נציגים אפרו-אמריקאים.

לאחר שכשל מלהשיג את מועמדות המפלגה לנשיאות, התמקד פורקר במסע הבחירות שלו לכהונה שלישית בסנאט. הצבעתו על חוק הפבורן והתנגדותו לרוזוולט עוררו התנגדות כלפיו בשורות חברי המפלגה באוהיו. בנוסף, גם הוא וגם דיק נחשבו על ידי אנשים מסוימים כאנשי הדור הישן של המפלגה, נבדלים מהגישה הפרוגרסיבית. רבים מאלו שהתנגדו לפורקר הציעו את חבר בית הנבחרים תאודור ברטון כמועמד לסנאט. פורקר הודיע שהצעד הנחוץ הראשון הוא להבטיח שבית הנבחרים יהיה בשליטה רפובליקנית, ושהשאלה מי יכהן כסנאטור תדחה לאחר השגת הניצחון.

על רקע ההשערות על עמדתו של טאפט כלפי פוראקר, השניים קיימו פגישה, שנחזתה כלבבית, ב-2 בספטמבר בכינוס של ה"צבא הגדול של הרפובליקה" בטולידו, ומאוחר יותר באותו יום הופיעו השניים על אותה במה. טאפט דיבר על פורקר בהערכה, וציין שכמושל הוא מינה אותו כשופט, ונתן לו את הדחיפה הראשונית לחיים הציבוריים. פורקר מצידו הצהיר שפורקר יהיה עבורו מנהיג המפלגה במהלך מסע הבחירות, וביקר אותו במטה הבחירות שלו בסינסינטי שבוע לאחר מכן. במטה הבחירות של טאפט ביקשו מפורקר להיות מנהל המטה, ולהציג את טאפט בעצרת בחירות שעמדה להתקיים באולם המוזיקה של סינסינטי ב-22 בספטמבר. במכתב לאחד מעורכי העיתונים, ציין טאפט שפורקר "עשוי להיות מועיל עם קולותיהם של המצביעים השחורים ועם אלה של אנשי הצבא הגדול".

ההתקרבות מחדש לכאורה בין השניים התנפצה כאשר המוציא לאור ויליאם רנדולף הרסט נשא נאום בקולומבוס, ובו קרא מכתבים לפורקר מסגן נשיא חברת סטנדרד אויל, ג'ון ד. ארצ'בולד. במהלך כהונתו הראשונה של פורקר בסנאט, הוא ביצע עבודה משפטית עבור החברה. במכתבים התייחס ארצ'בולד לצעדי חקיקה שעוררו בו סלידה, וכן הזכיר את התשלומים שקיבל פורקר. הרסט רמז שהתשלומים היו שוחד על סיכול החוקים. עד מהרה הכחיש פורקר כל התנהלות בלתי ראויה, וטען שמערכת היחסים לא הייתה חשאית ושהדברים הוצאו מהקשרם. פורקר ציין שכאשר נשכרו שירותיו על ידי התאגיד בדצמבר 1898, הדברים לא נבדקו על ידי הממשל הפדרלי, וכאשר ארצ'בולד ביקש לשכור את שירויו ב-1906, הוא דחה את בקשתו. סטנדרד אויל לא הייתה פופולרית, והמחלוקת הציבה את טאפט במצב קשה. פורקר שלח לטאפט מכתב שנמסר אליו אישית על ידי הסנאטור דיק, בו הוא הביע את נכונותו להימנע מהגעה לעצרת בבית המוזיקה. טאפט אמר שהוא רק קיווה שפורקר ייפגש עם מארגני האירוע ויקשיב להמלצותיהם, אמירה שפורקר פירש כמתן אמון של טאפט בהאשמות של הרסט ושהוא לא מעוניין בנוכוחותו שם. פורקר ביטל את כל נאומי הבחירות שתוכננו להמשך. בבחירות הכלליות הצביעה אוהיו בעד טאפט, בחרה מושל דמוקרטי, אך השיבה את הרוב לבית המחוקקים המדינתי, שבינואר 1909 בחר את הסנאטור הבא.

במשך כל חודש דצמבר, פעל פורקר להשאיר בידיו את מושבו בסנאט, דבר שהצריך פעולה בבית המחוקקים המדינתי בעידן שלפני בחירת הסנאטורים בבחירות כלליות. יריביו היו ברטון ואחיו של הנשיא הנבחר, חבר בית הנבחרים לשעבר צ'ארלס פלפס טאפט, אם כי לקראת תום ההתמודדות, ביקש סגן המושל לשעבר וורן הרדינג להציג גם הוא את מועמדותו. הן פורקר והן ברטון התנגדו לקריאתו של צ'ארלס טאפט לבחירת המועמד לסנאט על ידי חברי בית הנבחרים המדינתי הרפובליקנים. ב-29 בדצמבר שקל הנשיא רוזוולט בעניין. רוזוולט לא בזבז זמן והודיע לחברי סיעת הרפובליקנים בבית המחוקקים של אוהיו שבחירתו מחדש של פורקר לסנאט תחשב כלא פחות מבגידה במפלגה. רוזוולט האשים את פורקר בניהול משא ומתן עם הדמוקרטים להבטיח את בחירתו מחדש תמורת החלפתו של דיק במועמד דמוקרטי ב-1911. לנוכח ההתערבות הנשיאותית בבחירות, ופרישתו של צ'ארלס טאפט מהמרוץ, לא ראה פורקר סיכוי לבחירתו וב-31 בדצמבר הודיע על פרישתו מהמרוץ. יומיים לאחר בחרו הרפובליקנים בברטון, וב-12 בינואר בחר בו בית המחוקקים.

פורקר המשיך לפעול בנוגע לפרשת בראונסוויל במהלך הימים שנותרו לו לכהן בסנאט, והוביל בקונגרס מהלך להקמת ועדת חקירה עם סמכות להשיב את החיילים לשירות. הצעת החוק, שאליה הממשל לא התנגד, הייתה מקוצצת בהשוואה לשאיפותיו של פורקר. הוא קיווה שיוחלט שלמעט במקרה בו תהיה עדות משמעותית נגד כל אחד מהחיילים, הוא יורשה להתגייס מחדש. הצעת החוק עברה בשני בתי הקונגרס, וב-2 במרץ 1909 חתם עליה רוזוולט. ב-6 במרץ, זמן קצר לאחר שפורקר סיים את כהונתו בסנאט, הוא היה אורח הכבוד בכינוס המוני בכנסייה המתודיסטית אפיסקופלית האפריקנית המטרופולינית בוושינגטון הבירה. אף על פי שהן לבנים והן שחורים נכחו באירוע כדי לחלוק כבוד לפורקר, כל הדוברים היו שחורים. כאשר הוענק לו גביע כסף כאות הוקרה, הוא פנה אל הקהל ואמר: ”אמרתי שאני מאמין שאף אחד מאנשי גדוד זה לא היה קשור לירי בבראונסוויל, אך אם כן, זוהי חובתנו כאומה גדולה, חזקה ורבת עוצמה לקיים שימוע לכל אחד מהם, לדון כל אחד מהם בהגינות ובכנות, לראות שהצדק נעשה עמו, ושקולו יוכל להישמע.”

שנותיו האחרונות

כמו לאחר תבוסתו בבחירות לכהונה נוספת כמושל עשרים שנים קודם לכן, שב פורקר לסינסינטי לאחר תבוסתו בבחירות ועסק בעריכת דין. הוא השיג מספר תאגידים ששכרו את שירותיו בשכר נאה. הוא ייצג את חברת מולטיגרף האמריקאית בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית, מתוך תקווה להפוך על פניו את החוק שחוקק בתמיכת ממשל טאפט שבו הוטל מס חברות. כמה תיקים אוחדו לפסק הדין "פלינט נגד חברת סטון טרייסי" שבו אישר בית המשפט העליון את תאימותו של החוק.

אף על פי שתחושתו הייתה מרירה כאשר סיים את כהונתו בסנאט, ואמר שהלוואי שהוא מעולם לא היה עוזב את החווה במחוז היילנד, עד מהרה חידש פורקר את מעורבותו בפוליטיקה, ונאם לטובתו של וורן הרדינג שניסה ללא הצלחה להיבחר כמושל אוהיו ב-1910. הרדינג נמנה קודם לכן על תומכיו של פורקר, אם כי ב-1908 הוא תמך בטאפט. בבחירות לנשיאות של 1919 נשא פורקר נאומים במסע הבחירות של טאפט לכהונה שנייה, זאת על אף תחושתו שטאפט לא נהג בו כשורה במערכת הבחירות הקודמת. עם זאת, פורקר סירב לתקוף את מועמד המפלגה השלישית, יריבו משכבר הימים, הנשיא לשעבר רוזוולט, שמועמדותו פילגה את המפלגה והובילה לבחירתו של הדמוקרט וודרו וילסון.

ב-1913 התקבל התיקון ה-17 לחוקת ארצות הברית ששינה את שיטת בחירת הסנאטורים מבחירה על ידי בתי המחוקקים לבחירה בבחירות כלליות על ידי הציבור. מעודד מהתגובות החיוביות להשתתפותו במסע הבחירות של 1912, ומתוך תקווה לנקום את תבוסתו ב-1908, הציג פורקר את מועמדותו בבחירות המקדימות של הרפובליקנים ב-1914 מול הסנאטור ברטון וחבר בית הנבחרים לשעבר רלף קול. כאשר פרש ברטון מהמרוץ, הפך פורקר למועמד המועדף. עם זאת, לפורקר היו אויבים, ואחרים האמינו שהיותו איש הדור הישן של המפלגה הפך אותו לבלתי רלוונטי. הרדינג היסס, אך בסופו של דבר שוכנע להציג את מועמדותו. אף על פי שהרדינג לא תקף את פורקר, תומכיו, כולל המוציא לאור מקליבלנד, דן האנה, בנו של הסנאטור המנוח, לא היססו לתקוף אותו. בבחירות המקדימות ניצח הרדינג כאשר זכה ב-88,540 קולות מול 76,818 הקולות שקיבל פורקר ו-52,237 הקולות שקיבל קול, ובסופו של דבר ניצח בבחירות הכלליות. הרדינג שלח לפורקר מכתב בנוגע לתוצאות הבחירות המקדימות, אך פורקר חש תחושת מרירות כלפי ציבור הבוחרים, וחש כפיות טובה מצידו על שירותו הציבורי בעבר.

כשהקריירה הפוליטית שלו הגיע לסיומה, החל פורקר לכתוב את זכרונותיו, וב-1916 הוציא ספר בשם "הערות על חיים עמוסים" (Notes of a Busy Life). לאחר שקרא רוזוולט את האוטוביוגרפיה של פורקר, הוא כתב שהוא התחרט על מתקפותיו כלפיו. את מכתבו סיכם רוזוולט בהזמנה לפורקר לבקרו בביתו בניו יורק. פורקר שמר את המכתב, וחש שהיה זה חידוש הידידות בין השניים, אם כי השניים לא נפגשו עוד עד למותו של פורקר.

פורקר תמך בנשיא וילסון כאשר זה הוביל את האומה לכניסה למלחמת העולם הראשונה. באפריל 1917 היה פורקר אחד מקבוצה של אישים מסינסינטי שארגנו את התמיכה בווילסון כאשר זה ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה על הקיסרות הגרמנית. מצב בריאותו הרופף של פורקר, שסבל מכמה התקפי לב בחורף הקודם, הגבילו את השתתפותו באירועים. ב-7 במאי, בעת ששהה במרכז העיר סינסינטי, הוא לקה בהתקף לב נוסף, נלקח לביתו, ואיבד לסירוגין את הכרתו במשך שלושה ימים.

ג'וזף פורקר נפטר ב-10 במאי 1917. מאות מנכבדי סינסינטי נכחו בהלווייתו שהתקיימה ב-13 במאי בבית הקברות ספרינג גרוב שבעיר.

על שמו של פורקר נקרא הר פורקר, המתנשא לגובה של 5,304 מטרים מעל פני הים בפארק הלאומי דנאלי, 24 ק"מ מדרום-מערב להר דנאלי שברכס אלסקה. ההר נקרא על שמו עוד ב-1899, כאשר כיהן בסנאט, על ידי לוטננט ג'. ס. הרון. זהו ההר השני בגובהו ברכס אלסקה והשלישי בגובהו בארצות הברית.

לקריאה נוספת

Notes of a Busy Life. 1 (3rd ed.), Cincinnati: Stewart & Kidd Company, 1916, 1917.
Joseph Benson Foraker, Notes of a Busy Life. 2, Cincinnati: Stewart & Kidd Company, 1916.
Everett Walters, An Uncompromising Republican:Joseph Benson Foraker, Columbus, Ohio: The Ohio History Press, 1948.
John D. Weaver, The Senator and the Sharecropper's Son: Exoneration of the Brownsville Soldiers, College Station, Tex: Texas A&M University Press, 1997.
Merrill Edwards Gates, Men of mark in America, Washington, D.C: Men of mark publishing company, 1905-1906, עמ' 330-335.
Benjamin B. Kendrick, "McKinley and Foraker", Political Science Quarterly. The Academy of Political Science 31 (4), (December 1916), עמ' 590-604.
Percy E. Murray, "Harry C. Smith–Joseph B. Foraker alliance: Coalition politics in Ohio", The Journal of Negro History. Association for the Study of African American Life and History, Inc. 68 (2), Spring 1983, עמ' 171–184.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'וזף פורקר בוויקישיתוף

ג'וזף פורקר, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
ג'וזף פורקר באנציקלופדיה בריטניקה (מהדורת 1911) (באנגלית)
ג'וזף פורקר באנציקלופדיית אפלטון לביוגרפיה אמריקאית (באנגלית)
ג'וזף פורקר באתר The Political Graveyard (באנגלית)
ג'וזף פורקר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

[1] George Irving Reed, Emilius Oviatt Randall, Charles Theodore Greve, Bench and Bar of Ohio: A Compendium of History and Biography, Century Publishing and Engraving Company, 1897, p 74.

[2] William T. Horner, Ohio’s Kingmaker: Mark Hanna, Man and Myth, Ohio University Press, 2010, p 86.

[1]

[2]