התנחלות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מתנחל)
מפת משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים של ההתנחלויות, עדכנית ליוני 2020
תוואי גדר ההפרדה המאושר והלא מעודכן, נכון למאי 2005

התנחלות היא התיישבות יהודית-ישראלית בשטח בשליטה ישראלית אך לא בריבונות ישראלית, לרוב בשטחים המוחזקים על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים.[1] כיום המונח מתייחס ליישובים ביהודה ושומרון, ובעבר הוא כלל יישובים בסיני (עד החזרתו למצרים ב-1982), רצועת עזה (עד ההתנתקות ב-2005), ורמת הגולן (עד לסיפוחה בשנת 1981).

בסוף 2021 התגוררו בהתנחלויות כ-894,000 איש,[2] הכוללים כ-375,000 במזרח ירושלים בשכונות שניבנו לאחר מלחמת ששת הימים.[3] וכ-27 אלף ברמת הגולן,[4] המהווים יחד כעשירית מאוכלוסיית ישראל. רובם של המתנחלים מתגוררים במרחב התפר, בין הקו הירוק וגדר ההפרדה.[5][6]

מכיוון ששטחי יהודה ושומרון לא סופחו למדינת ישראל, תושבי ההתנחלויות נתונים תחת ממשל צבאי. בפועל, חלקים רבים מהחוק הישראלי הוחלו, באמצעות צווים צבאיים, על ההתנחלויות. הריבון באזור זה הוא אלוף פיקוד המרכז של ישראל, כיום מכהן בתפקיד האלוף יהודה פוקס.

רוב הקהילה הבינלאומית וחלקים בציבור בישראל מתנגדים להתנחלות ישראלית בשטחים שמעבר לקו הירוק, וההתנחלויות הן במרכז המחלוקת הפוליטית בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו מספר התנחלויות בחסות ממשלת ישראל בראשות המערך, ולאחר המהפך הפוליטי בישראל ב-1977 עלה מספרן במהירות בתמיכת ממשלות ימין. התמיכה בהתנחלויות מזוהה עם הימין ועם הדתיים, וההתנגדות להן מזוהה עם השמאל. המצדדים בהתנחלויות רואים בהן מימוש זכות היסטורית או דתית של עם ישראל על יהודה ושומרון וכן גורם המונע השתלטות פלסטינים על השטח והקמת מדינה פלסטינית. מתנגדי ההתנחלויות רואים בהן מכשול לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, סכנה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וגורם הפוגע כלכלית וביטחונית במדינה.[7][8] חלקם רואה בהתנחלויות גם הפרה של זכויות אדם ושל החוק הבינלאומי.

מעמדן של ההתנחלויות מבחינת המשפט הבינלאומי שנוי במחלוקת. לדעת מדינת ישראל הקמת ההתנחלויות מותרת על פי המשפט הבינלאומי, וארצות הברית הצטרפה לעמדה זו בהצהרה בנובמבר 2019. מאידך, בקהילה הבינלאומית ובשמאל בישראל מקובלת ההתייחסות עליהן כמנוגדות לחוק הבינלאומי.[9][10]

משמעות המונחים "התנחלות" ו"מתנחלים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש במושג "התנחלות" בשנת 1955

בהגדרתו הבסיסית, המושג "התנחלות" מקביל להתיישבות ב"נחלה". המילה התנחלות באה מהשורש נ-ח-ל גזרת פ"י בניין התפעל, שפירושו, על פי מילון אבן-שושן: ירש, קיבל לרשותו אחוזה.[11] הביטוי "נחלת אבות" מתייחס לחלקת ארץ העוברת מדור לדור כירושה משפחתית. כלומר, למונח "התנחלות" (שהוא בעיקרו מילה נרדפת ל"התיישבות") יש אסוציאציה שונה במקצת מזו של "התיישבות". "התנחל" מופיע פעמים אחדות בספר במדבר, למשל: ”וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ, אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל, לוֹ יִהְיֶה. לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם, תִּתְנֶחָלוּ“.[12] במשמעות זו הוא עוסק בהתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל.

הביטוי "התנחלות" מציין מעבר של קבוצת אוכלוסייה לאזור בו לא נמצאו בעבר, בין אם מדובר במעבר של שבטים נוודים מהמדבר לארץ נושבת ובין אם מדובר בהגירה מארץ לארץ. למשל: התנחלות שבטי בדואים. בכנס החברה הגאוגרפית הישראלית, שהתקיים ב-1978 באוניברסיטת בר-אילן, הרצה פרופ' ארנון סופר בנושא: "תהליכי התנחלות ערבית בישראל - השלכות וממדים".

בתולדות הציונות שימש המושג "התנחלות" לתיאור ההתיישבות היהודית, ובמיוחד ההתיישבות החלוצית, בארץ ישראל. למשל, ראשוני המתיישבים ברמת השרון ראו בעצמם "מתנחלים" ובעיר נקרא רחוב "המתנחלים" על שמם.[13] אפשר למצוא את המושג "התנחלות" גם בדברי חיים ארלוזורוב: ”מהעלייה החלוצית של חמש השנים האחרונות קיבל רק חלק קטן מאוד אפשרות התנחלות“.[14] המונח "התיישבות" (וכן "מושבות", שנקראו בתחילה גם "קולוניות") שימש גם הוא לתיאור ההתיישבות היהודית, אולם, בד בבד, שימש גם כתרגומו של המונח "קולוניזציה" ("קולוניות") שרווח בלשונות אירופה בתקופת הקולוניאליזם.

לאחר מלחמת ששת הימים החל כינוי זה לשמש גם לציון יישובים יהודיים שהוקמו או שוקמו מעבר לקו הירוק,[15] בדומה לתיאור ההתיישבות היהודית בראשית הציונות המודרנית. בשיח היומיומי הישראלי, המונח 'התנחלות' מתייחס בדרך כלל להתנחלויות שבעומק השטח, ולא ליישובים הסמוכים לקו הירוק.

בשל התגברות הביקורת על מפעל ההתנחלות ביהודה, שומרון ועזה במהלך השנים, ובשל היחס השלילי של חלקים בציבור למתנחלים ולהתנחלויות, יש המבקשים להימנע מייחוד התואר "מתנחלים" לתושבים בשטחים אלה[15] (ובמיוחד לתושבי היישובים המזוהים עם גוש אמונים, לעומת יישובי בקעת הירדן והיישובים הפרבריים הקרובים לקו הירוק למשל), בטענה שאין הבדל מהותי בינם לבין היהודים בשאר חלקי ארץ ישראל ושייחוד התואר "מתנחלים" להם נובע ממגמה לתייגם ולהדירם אל מחוץ למחנה.

למרות זאת, מרבית דוברי העברית משתמשים במושגים "התנחלויות" ו"מתנחלים" לתיאור היישובים והתושבים הישראליים ביהודה ושומרון (ובעבר גם לההתנחלויות ברצועת עזה). ביטויים אלה משמשים הן את מתנגדי ההתנחלויות (אשר נמנעים מן השימוש בביטויים "יישובים" ו"מתיישבים" לגבי היישובים והתושבים היהודיים שמעבר לקו הירוק), הן את הנייטרלים ביחס אליהן, ולעיתים אף את המתנחלים עצמם.

בקרב חלקים בשמאל הרדיקלי הישראלי, כגון עמותת זוכרות, וערביי ישראל רווח השימוש במונח "התנחלות" גם לתיאור יישובים יהודיים היושבים על מקום כפרים שחרבו במלחמת העצמאות או באזורים בעלי רוב ערבי.

רקע היסטורי להקמת ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנחלות בשומרון, (שא-נור) 1978

מלחמת ששת הימים העמידה את ישראל בפני דילמה. מצד אחד, רצתה ממשלת ישראל להשתמש בשטחים שכבשה למטרות ביטחון, ולהמשיך ולהחזיק בכולם או ברובם לאורך זמן. גם הזיקה ההיסטורית לאזורים אלה עודדה צעד זה. מצד שני, סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל היה עלול לעורר התנגדות בינלאומית (כפי שאכן עורר סיפוח מזרח ירושלים ולימים סיפוח רמת הגולן), וכן היה מחייב להעניק לתושבים הפלסטינים במקום, שהיו חפצים בכך, זכויות אזרח במדינת ישראל, מה שהיה מעמיד בסכנה את הרוב היהודי במדינה, רוב שכל ממשלות ישראל רואות בו חשיבות.

הדרישה הציבורית להקים יישובים ישראליים בשטחים שנכבשו החלה להישמע זמן לא רב אחרי המלחמה, והשאלה שנותרה בלתי פתורה גרמה ליחס דואלי של ממשלות ישראל לחבלי ארץ אלו. כמה ממשלות מימין ומשמאל תמכו ואף יזמו הלכה למעשה את ההתנחלויות, אך הותירו את האזורים שבהן הוקמו מחוץ לשטחה הריבוני של מדינת ישראל. ממשלות אחרות פעלו להגבלה ואף לפינוי של ההתנחלויות. ברבות הימים הוקמו התנחלויות בכל השטחים שנכבשו ובחצי-האי סיני בכלל זה, אך לא בשטחים שנכבשו מאוחר יותר, כמו דרום לבנון.

הסכם השלום בין ישראל למצרים הוביל לפינוין של ההתנחלויות בחצי האי סיני, ותוכנית ההתנתקות הביאה לפינוי ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון השומרון. אף ממשלה לא הכריעה בצורה חד משמעית את גורלם של יהודה והשומרון. עקב כך, נוצרה מציאות שבה קיימת התיישבות של מאות אלפי ישראלים יהודים על אדמות, שמצד אחד לעם היהודי יש זיקה היסטורית ודתית אליהן, ורבים בימין הפוליטי סוברים שהן גם בעלות חשיבות ביטחונית למדינת ישראל, ומצד שני אינן בתחומה הריבוני של מדינת ישראל, והן בתוך אזור המיושב במספר רב של פלסטינים, שעל כולו או מרביתו סוברים אש"ף ורבים בקהילה הבינלאומית בהנהגת האו"ם[16][17] שיש להקים מדינה פלסטינית.[18]

פעולת ההתיישבות היהודית בשטחים שלא סופחו לישראל מכונה בשם "מפעל ההתנחלות", מממשת את שליטת ישראל בשטחים אלו, תוך שימוש במשאביהם (בעיקר קרקעות ומים) ומקשה על פינוים. ישראל מצדיקה התיישבות זו בטיעונים של זכויות היסטוריות וכן בטיעונים משפטיים של ארעיות וצרכים ביטחוניים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר אריאל, "בירת השומרון"
ההתנחלות ענתות בגוש אדומים

ההתנחלויות הראשונות היו היאחזיות הנח"ל רפיח ותרשיש, שהוקמו מיד לאחר מלחמת סיני ב-1956 ופונו עם נסיגת צה"ל מסיני ועזה.

ההתנחלות הראשונה לאחר מלחמת ששת הימים הייתה קיבוץ מרום גולן שהוקם ברמת הגולן ב-14 ביולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים. ההתנחלות הראשונה ביהודה ושומרון הייתה כפר עציון בגוש עציון, ששוקם ב-27 בספטמבר 1967 על חורבותיו של הכפר שנכבש במלחמת העצמאות, ובמקביל הוקם בית ספר שדה הר גילה על ידי יהורם בן-מאיר, שקבל מעמד רשמי ב-1969. ההתנחלות הראשונה ברצועת עזה הייתה כפר דרום שהוקמה ב-1970. בדומה לכפר עציון, גם התנחלות זו הוקמה על חורבות יישוב יהודי שנכבש במלחמת העצמאות.

רוב ההתנחלויות הוקמו במהלך שלוש ממשלות הליכוד הראשונות, בין 1977 ו-1986, גדלה כמות ההתנחלויות בתוך הגושים מ-6 ל-17, וכמות ההתנחלויות מחוץ לגושים מ-32 ל-110. ומאז המספר נשאר דומה, ובשנת 2015 מספר ההתנחלויות בתוך הגושים עומד על 19, ומחוץ לגושים על 106 יישובים.[19] גם מספר המתנחלים עלה באופן יחסי בכמות הרבה ביותר בתקופה הזו, כשכ-1,900 המתנחלים שבשנת 1977 הפכו עד שנת 1986 לכ-50,000, גדילה של פי 25.[19]

עשור ראשון (1967 - 1977)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1967 הציג שר החקלאות יגאל אלון לראש הממשלה לוי אשכול את תוכנית אלון, שהמליצה לספח לישראל את בקעת הירדן, מדבר יהודה, גוש עציון ושטחים בין ירושלים ורמאללה (לצורך הרחבת פרוזדור ירושלים הצר), ואת רמת הגולן ושטחים בסיני ודרום רצועת עזה. התוכנית התחשבה בעיקר בשיקול הדמוגרפי, והשטחים שהמליצה לספח היו בעלי אוכלוסייה פלסטינית דלילה. על אף שהתוכנית לא אומצה על ידי הממשלה ולא קיבלה מעמד רשמי, ממשלות ישראל פעלו על פי רוחה עד למהפך של 1977, והתנחלויות הוקמו בשטחים שייעדה התוכנית לסיפוח. כך הוקמו התנחלויות בקעת הירדן ומדבר יהודה: ארגמן, מחולה וקליה (1968), גלגל, ייטב, מעלה אפרים ומשואה (1970), חמרה ומצפה שלם (1971), גיתית ומכורה (1973), מעלה אדומים ופצאל (1975), נתיב הגדוד ורועי (1976), אלמוג, כוכב השחר, נירן ותקוע (1977). בנוסף, הקומו ושוקמו יישובי גוש עציון: כפר עציון (1967), ראש צורים ואלון שבות (1969-1970), אלעזר (1975) ומגדל עוז (1977), והוקמה (ב-1971) קריית ארבע בסמוך לחברון. כן הוקם מבוא חורון (1968) בכיס לטרון כדי למנוע ויתור על הכיס בכל הסכם עתידי.[20]

בפברואר 1973 התקבלה ההחלטה על הקמת העיר ימית בוועדת השרים להתיישבות ביוזמת השר ישראל גלילי[21] ובתמיכת שר הביטחון משה דיין.[22]

ב־3 בספטמבר 1973 אישרה מזכירות מפלגת העבודה את מסמך גלילי, שקרא להתיישבות בפתחת רפיח, רמת הגולן, בקעת הירדן והרכסים מעליה בהתאם לתוכנית אלון, כחלק ממצעה של המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השמינית. בד בבד נערכו שיחות שלום בראשות מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס (תוכנית רוג'רס), ואף הוצע שמדינת ישראל תחכור את פתחת רפיח במסגרת הסכם שלום.[23]

אחרי מלחמת יום הכיפורים, בפברואר 1974, חלה התפתחות משמעותית, כאשר הציונות הדתית נטלה לידיה את יוזמת ההתנחלות. לאור החשש מנסיגות, הקימו פעילים, רבים מהם תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, את תנועת "גוש אמונים". התנועה דגלה בהחלת הריבונות הישראלית על הגולן, על יהודה ושומרון, על רצועת-עזה ועל סיני. בתקופה של אווירת נכאים, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הצליחה התנועה להפיח בקרב תומכיה תקווה חדשה. בין תומכיה בציבור החילוני היו אנשי ההתיישבות העובדת כגון נעמי שמר, אריאל שרון ומאיר הר-ציון שראו במתנחלים את ממשיכי דרכם מבחינת התיישבות וציונות. פעילות התנועה הביאה להקמת עפרה במאי 1975, להקמת קדומים בשנת 1976 ולהקמת אלקנה בשנת 1977.

עד 1977 התגוררו בהתנחלויות כ-1,500 איש, קרוב למחציתם בסיני.[24]

עשור שני (1977–1986)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית הליכוד לשלטון, ציפו בגוש אמונים להאצה משמעותית של קצב הקמת ההתנחלויות לאור הבטחתו של מנחם בגין: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה", אולם ממשלתו של מנחם בגין היססה והקימה התנחלויות מעטות. בשנים 1977–1978 הוכנה והוצעה על ידי גוש אמונים "הצעת תוכנית להתיישבות ביהודה ושומרון בקיץ תשל"ז" ובהתאם לכך, עלו להתיישבות גרעיני גוש אמונים במסגרת "מבצע 12 הגרעינים". ההתנחלויות היו: מצפה יריחו, נווה צוף, בית אל, שילה, שבי שומרון, גבעון, שא-נור, קרני שומרון, בית חורון, תקוע ואלון מורה. חלק מהנקודות שוכנו בתחילה בתוך מחנות צבא. הממשלה הייתה שותפה פעילה בבניית ההתנחלויות והיא תמכה בהן בהטבות כלכליות, בניית תשתיות והגנה משפטית, בניצוחו של שר החקלאות אריאל שרון, מתוקף תפקידו כיושב ראש וועדת השרים לענייני התיישבות.

בשנת 1978 הוקמה תנועת אמנה, כתנועה המיישבת של "גוש אמונים". בשנת 1979 אישרה ממשלת ישראל את "תוכנית שרון להתיישבות", שכללה הקמת יישובים עירוניים בגב ההר כדי לשלוט במישור החוף והקמת יישובים לאורך בקעת הירדן כדי להגן על גבולה המזרחי של ישראל.[25]

לאחר הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, נכנסה התחייה לממשלה ויובל נאמן מונה ליושב ראש ועדת השרים לענייני התיישבות. בשנים 1983–1984 הקימה הממשלה עשרות התנחלויות חדשות ברחבי יהודה ושומרון. עם זאת, ההתנחלויות היו ברובן קטנות וכלל המתנחלים ביהודה ושומרון מנו כ-23,700 נפש, כ-0.6% מאוכלוסיית ישראל.[26]

1986 - 1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת ממשלת ישראל העשרים ואחת, שהייתה ממשלת אחדות לאומית, גרמה לעצירה והפסקה בהקמת התנחלויות חדשות. ההקפאה נמשכה גם במהלך כהונה של ממשלת ישראל העשרים ושלוש ורק התנחלויות מעטות הוקמו על ידה, לאור אילוצים מדיניים שלהם היה נתון ראש הממשלה. התנחלויות שהוקמו לאחר שנת 1990 הוקמו לרוב כ"הרחבות" של יישובים סמוכים ולא זכו לסמל יישוב נפרד. בין אלו ניתן למנות את שבות רחל, נריה וטל מנשה.

הגם שבמחצית השנייה של שנות ה-80 הוקמו אך מעט התנחלויות חדשות, הוחל אז בהרחבה מסיבית של ההתנחלויות הקיימות. האינתיפאדה הראשונה שכנעה חלק מהיישובים, כמו עפרה, להתרחב כדי להביא ציבור יהודי גדול ליהודה ושומרון. בנוסף, הוקמו בשנים הללו היישובים העירונייים החרדים הגדולים ביתר עילית (1988) ומודיעין עלית (1990), כפתרון מגורים מוזל בסמוך לריכוזים החרדים בירושלים ובני ברק.

בסוף 1990 הגיע מספר המתנחלים לכ-81,600.[24]

משנת 1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת ממשלת רבין השנייה, פעלה הממשלה להפסיק את גידול ההתנחלויות, ביטלה חוזים לבניית בתים בהתנחלויות וסירבה לאכלס בתים שכבר נבנו. עם זאת, ממשלה זו בנתה ופיתחה כבישים עוקפים לאחר הסכמי אוסלו. אוכלוסיית המתנחלים המשיכה לגדול, בקצב של כ-10,000 נפש בשנה בסוף 1993 הגיע מספרם לכ-115,600 ובסוף 1995 הגיע מספר המתנחלים לכ-134,300. קצב זה נמשך גם בימי ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו ובסוף 1999 עמד מספר המתנחלים על כ-183,900.[27]

בסוף שנות ה-90, לאור האיסור על הקמת התנחלויות חדשות, החלו מתנחלים במדיניות של הקמת מאחזים בקרבת התנחלויות אם. במקרים רבים הוקמו המאחזים בתיאום עם הממשלה, תוך שמשרדי ממשלה מממנים את הקמת התשתיות. לחץ של ארצות הברית להסיר את המאחזים הביא את ממשלת אהוד ברק, ולאחר מכן את ממשלתו של אריאל שרון להסיר מספר מאחזים קטנים, אך במקביל הוקמו מאחזים נוספים, מאחזים רבים עובו ובחלק מהם הוקמו מבני קבע. באמצע שנות ה-2000 הזמין אריאל שרון את דו"ח טליה ששון, שהביא להאטה ניכרת בהקמת מאחזים חדשים ובהרחבתם.

מספר האזרחים בהתנחלויות התקרב בסוף 2004 לרבע מיליון תושבים.[28] שטח C, בו נמצאות כל ההתנחלויות והוא מהווה כ-60% משטח יהודה ושומרון, הוכפף ברובו לתחומי השיפוט המוניציפלי של ההתנחלויות. בסוף 2013 הוערך מספר המתנחלים בכ-370,000 נפש, כ-4.3% מאוכלוסיית ישראל. בעשור השני של המאה ה-21 שיעור התחלות הבנייה בהתנחלויות לא היה יציב. בשנים 2013 ו-2016 היה המספר גבוה יותר מבשנים אחרות (אם כי לא הגיע לשיאים מתחילת המאה ה-21[29]). בסוף 2016 היה מספר תושבי ההתנחלויות כ-420,000, לא כולל את 375,000 היהודים שמתגוררים במזרח ירושלים.[30] נכון לשנת 2017, כ-100,000 מהמתנחלים מתגוררים מעבר לגדר ההפרדה.[6]

פינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות
מפת רצועת עזה וגוש קטיף

בתחילת 2004, הכריז ראש ממשלת ישראל אריאל שרון על כוונתו לפנות באופן חד צדדי התנחלויות ברצועת עזה. מפלגות הימין וחלקים גדולים מן הליכוד הביעו התנגדות קשה לתוכנית זו, ואיימו לנסות ולהפיל את אריאל שרון.

חלק מהרבנים, ובראשם הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, אף החלו להטיף בגלוי לחיילי צה"ל לסרב לפקודות, אם יהיו כאלה, לפנות מתנחלים והתנחלויות, ורואים בפינוי כזה פקודה בלתי חוקית בעליל.

בשנת 2005 התבצעה תוכנית ההתנתקות ורצועת עזה פונתה מכל תושביה היהודיים וכוחות צה"ל. כלי צמ"ה של משרד הביטחון הרסו את הבתים הפרטיים, ואילו את בתי הכנסת, שישראל נמנעה מלהרוס, החריבו פלסטינים. בנוסף להתנחלויות ברצועת עזה פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. אף על פי שהפינוי עבר באופן כללי עם אירועי אלימות מוגבלים יחסית, הקרע בין הציונות הדתית ותומכי ההתנחלויות לבין מתנגדי ההתנחלויות והמוסדות הציבוריים (בג"ץ, התקשורת ואפילו צה"ל) רק התרחב. את הקרע הרחיב אף יותר פינוי והריסת תשעה בתי קבע במאחז הבלתי חוקי עמונה בתחילת פברואר 2006, וזאת בשל האלימות שליוותה אותו והעובדה שבניגוד לגוש קטיף לא נסתיים הפינוי (שהתקיים ערב הבחירות לכנסת ה-17) בפשרה אלא במספר גדול של פצועים.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות התיישבו ממניעים אידאולוגיים וראו בהתיישבותם חלק מהגשמת מטרה חשובה יותר, כגון מצווה דתית, הקדמת הגאולה המשיחית, תרומה לביטחון ישראל, הגשמת הציונות והזדמנות להקים חברת מופת במסגרת התיישבות חלוצית הרחק מחיי העיר הסואנת. טיעונים ומניעים מקובלים למפעל ההתנחלויות הם:

ביטחון ישראל ומניעים מדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענה מרכזית להצדקת חשיבותן הביטחונית של ההתנחלויות הוא חלישתן על אזורים אסטרטגיים בישראל. לדוגמה, מישור החוף כפי שנראה מן ההתנחלות הר ברכה באזור שכם. מסומנים בחץ: מגדלי עזריאלי.

חלק מהתומכים בקיומן של ההתנחלויות מנמקים זאת בחשיבותן עבור ביטחונה של מדינת ישראל או של אזורים ותשתיות רגישים בה - גבולות בני הגנה. טענה מרכזית המושמעת בהקשר זה היא שללא שטחי יהודה ושומרון רוחבה המינימלי של מדינת ישראל הוא כ-15 קילומטרים, ולכן ניתן לפצלה לשניים במתקפת בזק מהירה. עוד נטען שהרי יהודה וגבעות השומרון חולשים על מישור החוף, גוש דן וירושלים וללא התנחלויות, טרוריסטים פלסטינים ומדינות ערב העוינות את ישראל, ינצלו אותם כבסיסים להתקפות רקטות וטילים על ריכוזי האוכלוסייה והתשתיות של ישראל. טיעונים דומים מושמעים בזכות ההתיישבות בבקעת הירדן, המהווה טריז בין ערביי השטחים לערביי ירדן, עיראק וסוריה ומונעת יצירת חזית ערבית מאיימת מהמזרח הנושקת לעורפה של ישראל.

מנגד, המתנגדים להתנחלויות אומרים שהגנתן היא נטל הפוגע בביטחון ישראל ובכלכלתה. בפרט בלט הדבר בדיונים על גדר ההפרדה. יש הסבורים כי ההתנחלויות והמאחזים הוקמו ומוקמים במגמה למנוע מסירת שטחים אלו במסגרת הסדר שלום עם הפלסטינים. עוד נטען כי מרביתם של המתנחלים הם "מתנחלי איכות חיים" שאינם מוכנים להתיישב באזורים מבודדים יחסית, ומעדיפים אזורים בעלי גישה נוחה ומהירה לערים הגדולות. טענה זו מתבססת על העובדה כי רק כשליש מהמתנחלים יושבים באזורים שאינם סמוכים לקו הירוק.

זיקה דתית והיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעונים היסטוריים מתבססים על כך ששטחי יהודה ושומרון הם חלק מרכזי מארץ ישראל ההיסטורית וערש תרבות התנ"ך. על פי התנ"ך ועל פי מקורות אחרים, שטחים אלו ברובם היו בריבונות יהודית בתקופת מלכות יהודה וישראל ובתקופת החשמונאים. עיקר הטענה מוסב על שטחי יהודה ושומרון שבהם היה עיקר ההתיישבות היהודית בעת העתיקה ולא במישור החוף בו מרוכזת מרבית ההתיישבות היום. מסיבות אלו נטען כי אין לוותר על שטחים אלו בשל הזכות ההיסטורית שיש לעם היהודי על ארץ ישראל. גם החשמונאים התבססו בכיבושיהם על זכויות היסטוריות (לרבות במישור החוף) וידועה תשובתו של שמעון החשמונאי (שכבש את יפו ואת גזר) לשליח אנטיוכוס השביעי שבא בדרישות טריטוריאליות: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו".[31]

טיעונים דתיים - שעיקרם הדגשה גוברת והולכת של מצוות יישוב ארץ ישראל, עד כדי טענה שהיא מהחשובות שבמצוות - העלה בין היתר הרב צבי יהודה קוק, שהגותו שילבה בין הצד המעשי בציונות המעשית, הצד הלאומי אצל המחנה הרוויזיוניסטי, והתפיסה של מדינת ישראל כתחילת תהליך הגאולה מהאידאולוגיה של אביו.

התיישבות אידאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק על ידי האדריכל גרשון שבח.

מתנחלים רבים (בהם תמכו גם אנשי שמאל וקיבוצים מתנועת ארץ ישראל השלמה כמו יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד) רואים את עצמם כממשיכי דרכם של הקיבוצים ושל יישובי חומה ומגדל המממשים את הקריאה הציונית להתיישב בכל ארץ ישראל, אף בלב יישוב ערבי (כדוגמת תל חי שהייתה דגל הציונות וחניתה שהייתה סמל ליישובי חומה ומגדל), שכן "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו" (יוסף טרומפלדור[32]). חרף זאת, לא זכתה תנועת "גוש אמונים" לתמיכה רבה בקרב אנשי ההתיישבות העובדת.

חלק מהמתנחלים ראו בהתנחלויות בחבלי ארץ התנ"ך הזדמנות להקים חברת מופת המשלבת תורה ועבודה, יהדות וציונות. כך, למשל, נטען על ידי המתנחלים שדגם היישוב הקהילתי, השכיח באזורים רבים בארץ, הומצא לראשונה ביישוב עפרה. רבות מההתנחלויות הן בעלות אופי של יישוב קהילתי-דתי, ובלא מעט מהן הוקמו מוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים ותורניים, לרבות ישיבות, ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות (המכינה הקדם צבאית הראשונה, מכינת בני דוד, הוקמה בהתנחלות עלי). רבים מתושבי גוש קטיף התגאו בקהילה שהקימו ובנווה המדבר הירוק שהקימו בלב החולות של רצועת עזה. רוב היישובים הללו היו יחסית סגורים ואפשרו הקפדה על אורח חיים דתי אדוק, ובמקומות מסוימים אף חרדי.

אחרים רואים בשטחים הזדמנות להתחבר לטבע ולהתנתק מהעיר והעולם המערבי המתועש. כתוצאה מכך, בהתנחלויות ובמאחזים פרחו ענפים של חקלאות אורגנית, ובהרבה מאחזים יש תושבים העוסקים בחקלאות ולעיתים אף ברעיית צאן. חלק מתושבי המאחזים הם נוער הגבעות, וכן חסידי ברסלב וחוזרים בתשובה המחפשים אחרי הארה רוחנית בנוף שמציעים מדבר יהודה וגבעות השומרון, עם ההיסטוריה רבת השנים שלהם, עוד מתקופת התנ"ך.

התיישבות חרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי מגורים רבי קומות בעיר החרדית מודיעין עילית.

ברחבי יהודה ושומרון קיימים מספר יישובים עירוניים בעלי אוכלוסייה חרדית: ביתר עילית ומודיעין עלית שהן שתי ההתנחלויות הגדולות ביותר, אך גם בגבעת זאב, תל ציון (כוכב יעקב), עמנואל, מעלה עמוס ומיצד ישנה אוכלוסייה חרדית משמעותית. האידאולוגיה של התנחלויות אלה מבוססת על הרצון לחיות ביישוב שיהיו בו חרדים בלבד, והקמתן נבעה כפתרון דיור ולא ממניעים אידאולוגיים לאומיים. בחלק מיישובים אלה פועלת ועדת אכלוס, אשר תפקידה לדאוג לצביונה החרדי של אוכלוסיית העיר. התיישבות החרדים איננה זוכה להדים רבים בשיח אודות ההתנחלות, אף על פי שהם מהווים כשליש מאוכלוסיית המתנחלים. בחלק מיישובים אלה קצב גידול האוכלוסייה הוא המהיר ביותר, בפרט בשל ריבוי טבעי.[33]

מעמד משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת מעמדן המשפטי של ההתנחלויות, ובפרט שאלת הזכות להקמתן, שנויה במחלוקת הן בציבוריות הישראלית והן בין ישראל לעולם. הכנסת אשרה את סיפוח שטחי מזרח ירושלים ורמת הגולן לישראל באמצעות חקיקת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (ב-1980) וחוק רמת הגולן (ב-1981), אך אף מדינה לא הכירה בסיפוחים אלה, למעט ארצות הברית בשנת 2019. אוסטרליה גינתה מספר החלטות של האו"ם נגד ההתנחלויות.[34][35] בשנת 1988 הכריזה ירדן כי היא מוותרת על כל תביעותיה לריבונות בשטחים ביהודה ושומרון, אך ישראל לא סיפחה שטחים אלה ולא החילה עליהם את החוק הישראלי. מעמדם החוקי של אזרחי ישראל הגרים באזורים אלה הושווה בחלק מחוקי המדינה לזה של תושבי ישראל (למשל: סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי), אולם השטח עצמו אינו מוגדר מבחינה חוקית כחלק ממדינת ישראל.

לפי פסיקת בית המשפט העליון, אחיזתה של ישראל בשטחים שלא סופחו היא בגדר תפיסה לוחמתית. לפי התפיסה המקובלת בעולם, הקמת יישובים בשטחים אלו מהווה הפרה של עקרונות אמנת ז'נבה הרביעית, לפיהם "המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח שכבוש על ידה",[36] אולם יש החולקים על תחולת פסקה זאת של האמנה על ההתנחלויות. טענה נוספת שהועלתה נגד חוקיות ההתנחלויות היא שישראל מפלה לרעה את הפלסטינים ומונעת מהם לבנות בתים, בעודה נותנת למתנחלים סיוע לבנייה.[37]

מעמדם של יהודה ושומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת לגבי המעמד המשפטי של שטחי יהודה ושומרון שמעבר לקו הירוק. לרוב רואים בשטחים אלו שטח כבוש - זו העמדה הרשמית של כל מדינות העולם, המשתקפת בהחלטות רבות של האו"ם, והדעה המקובלת בקרב מומחים למשפט בינלאומי[דרוש מקור], ביניהם גם מומחים ישראליים כגון פרופ' ארנה בן-נפתלי מהמכללה למינהל וד"ר אייל גרוס מאוניברסיטת תל אביב.[38]

מנגד, יש הרואים בהם "שטחים שנויים במחלוקת", ומועלית הטענה שמכיוון שישראל כבשה את השטחים במסגרת הגנה עצמית במלחמת ששת הימים, זכותה להחזיק בשטחים עד השגת הסכם מדיני שיקבע גבולות אחרים.[39] כך, למשל, המשפטן פרופ' סטיבן שוובל, יועץ משפטי למחלקת המדינה האמריקנית ולאחר מכן נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.[40] פרופ' יוליוס סטון מבכירי התיאורטיקנים בתחום המשפט הבינלאומי,[41] פרופ' יוג'ין רוסטוב, תת מזכיר המדינה לעניינים מדיניים של נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, וממנסחי החלטה 242[42], ויש גם משפטנים ישראלים, כפרופ' טליה איינהורן ממרכז אריאל למחקרי מדיניות,[43] ואף נשיאי בית המשפט העליון לשעבר השופט שמעון אגרנט,[44] והשופט מאיר שמגר,[45] אשר שוללים את הראייה של יהודה ושומרון כשטח כבוש, ואף רואים בישראל את בעלת הזכויות החזקות ביותר בשטחים אלה: יותר מירדן, שסיפוחה את יהודה ושומרון לא הוכר רשמית על ידי רוב מדינות העולם, ויותר מהפלסטינים, שמעולם לא הייתה להם ריבונות שם.

התומכים בהתנחלויות מבססים את חוקיותן מבחינת המשפט הבינלאומי על ההכרה הבינלאומית בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. בועידת סן רמו (1920) החליטו 52 מדינות חבר הלאומים להפקיד בידי בריטניה את המנדט לשלוט בארץ ישראל לצורך מימוש סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, הקובע כי "קהילות שבעבר נשלטו בידי האימפריה הטורקית הגיעו לשלב התפתחות בו ניתן להכיר באופן זמני בקיומן כאומות עצמאיות, וזאת בכפוף למתן סיוע וייעוץ מנהלי על ידי המעצמה המנדטורית עד לרגע בו יוכלו לעמוד על רגליהן". כתב המנדט הבריטי קבע כי "שום שטח ארצישראלי לא יינתן בצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באיזה אופן שהוא תחת שלטונה" בנוסף, קבע כתב המנדט כי ממשלת ארץ ישראל תעודד "התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע".[46] לדברי המצדדים בגישה זאת, זכויות אלו נשארו בתוקף גם לאחר סיום המנדט הבריטי והקמת ארגון האו"ם במקום חבר הלאומים, וזאת על סמך סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות המעגן את כל ההסכמים והחוקים הבינלאומיים הקודמים. לדבריהם, גם תוכנית החלוקה מ-1947 אין בכוחה לבטל זכויות אלו, כיוון שהיא נדחתה על ידי העולם הערבי. פרופ' דאגלס פיית' ששימש תת-מזכיר ההגנה אף הוסיף כי "אם ליהודים אין עתה שום זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלה בשום מקום בארץ ישראל".[47][48]

בנוסף, רבים מהתומכים בזכות ישראל על יהודה ושומרון מדגישים את הזכות ההיסטורית של היהודים אשר שלטו בחבל ארץ זה במשך מאות שנים לסירוגין, עד לחורבן בית שני.

מעמד ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת האם אמנת ז'נבה הרביעית חלה על יהודה ושומרון, מכיוון שהאמנה מגדירה בסעיף 2 שהיא חלה על שטח שנכבש על ידי מדינה החתומה על האמנה מידי מדינה אחרת החתומה על האמנה.[דרושה הבהרה] ישראל טוענת שכיוון שיהודה ושומרון לא הוחזקה באופן חוקי על ידי ירדן, האמנה אינה חלה עליה, אך עם זאת, מחילה מרצון באופן כללי את רוח האמנה.[49]

קיימת מחלוקת האם האמנה מתכוונת לאסור על אזרחי המדינה הכובשת לעבור באופן וולונטרי לשטח הכבוש או רק על מדיניות גירוש כפוי של אזרחים לשטח הכבוש. לטענת הטוענים לאי חוקיות ההתנחלויות, כוונת האמנה היא שבתקופת הכיבוש, המדינה הכובשת חייבת להתייחס אל אוכלוסיית השטחים הכבושים הכפופה למרותה כאל אוכלוסייה מוגנת, ועל כן המדינה הכובשת חייבת למנוע באופן אקטיבי שינוי של המאזן הדמוגרפי בשטח הכבוש, ולמנוע מאזרחיה להשתמש במשאבי השטחים שתחת כיבושן (ובכלל זה משאבי קרקע, מים, מחצבים וכדומה). לעומתם טוענים משפטנים כי האמנה העוסקת בפשעי מלחמה מכוונת רק למנוע גירוש כפוי של אזרחים לשטח הכבוש,[50] הן מבחינה פורמלית (המינוח המדויק באמנה, לצד "דפורטציה", הוא "טרנספר", מונח המתייחס להעברה, בדרך כלל שלא מרצון, של אוכלוסייה גדולה מחבל ארץ אחד לאחר; בפרסומי האו"ם שאינם דנים ישירות בישראל, המונח "טרנספר" מיוחד להעברה כפויה של אוכלוסייה),[51] והן מבחינת "כוונת המחוקק" - ניסוח זה נבחר לאחר מאמצים רבים מצד מדינות אירופאיות כגון צרפת ואנגליה, להגן על האוכלוסיות שלהן בשטחי האימפריות שלהן בעבר.[52] עמדת ביניים גורסת שהאמנה אוסרת על התנחלות ביוזמה ובמימון ממשלתי, אך אינה אוסרת על התנחלויות שהן יוזמה פרטית.[53]

נציגים ישראלים רשמיים טוענים[54] לחוקיות ההתנחלויות, ויש משפטנים זרים התומכים בעמדה זו.[55][56] ביולי 2012 הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, שהוקמה בהחלטת הממשלה, פרסמה את מסקנותיה, לפיהן ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון חוקית, גם לפי המשפט הבינלאומי, ולישראל יש זכות להתנחל בכל יהודה ושומרון. מאידך מועצת הביטחון של האומות המאוחדות[57] וגופים בינלאומיים רבים נוספים[58][38][59] טענו שהקמתן הייתה בניגוד למשפט הבינלאומי. רוב מדינות העולם מתנגדות למדיניות הקמת ההתנחלויות של ישראל.

פינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקומות רבים בעולם ממשל חדש מעודד התיישבות של תושבי מדינתו בשטחים שסיפח, כגון ההתיישבות הצרפתית בחבל הסאר אחרי מלחמת העולם השנייה ועד 1957, או ההתיישבות האינדונזית במזרח טימור ובפפואה וההתיישבות הטורקית בקפריסין. לפי פרופ' יוג'ין קונטורוביץ' מאוניברסיטאות שיקגו וג'ורג' מייסון, גם כשהשלטון הזר מסתיים והטריטוריה מקבלת שלטון עצמי, אין דרישה לפנות את ההתנחלויות, או את תושבי הטריטוריה המשתייכים לקבוצה אתנית מסוימת, והדרישה הפלסטינית לפינוי המתנחלים חסרת תקדים.[60]

בשיח הציבורי הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העצרת הכללית של האומות המאוחדות, הצהירה פעמים רבות כי ההתנחלויות מנוגדות למשפט הבינלאומי. באוקטובר 1977 קיבלה העצרת החלטה כנגד פעולות ישראליות לשינוי המצב המשפטי בשטחים הערביים הכבושים וכינתה צעדים אלו בלתי חוקיים.[61] ביולי 1980 קבלה העצרת הכללית החלטה הקוראת לנסיגה ישראלית ללא תנאי מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים כולל ירושלים, ולמימוש מלא של זכות השיבה תוך התנגדות לכל פתרון של בעיית הפליטים הפלסטינים מחוץ לגבולות ישראל.[62] בדצמבר 1995 הצהירה העצרת הכללית שההתנחלויות ביהודה ושומרון ובירושלים הן בלתי חוקיות.[63]

בשנים הראשונות, באופן כללי הייתה עמדתה של ארצות הברית שההתנחלויות אינן חוקיות. בשנת 1978, בעת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר, נתקבלה במועצת הביטחון החלטה לפיה ההתנחלויות נעדרות בסיס חוקי, וקוראת לישראל לשמור בקפידה על אמנת ז'נבה הרביעית ולהימנע משינוי דמוגרפי משמעותי באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה.[57] בשלהי כהונתו של קרטר נתקבלה החלטה נוספת של מועצת הביטחון, לפיה מדיניות ישראל ליישב אזרחים ועולים חדשים בשטחי שמעבר לקו הירוק היא הפרה בוטה של אמנת ז'נבה הרביעית.[64] בשנת 1980 הזמינה ממשלת ארצות הברית חוות דעת משפטית של מומחים מטעמה, בה נקבע, בסופו של דבר, כי ההתנחלויות אינן בלתי חוקיות. הנשיא רונלד רייגן אמר בריאיון לניו יורק טיימס שההתנחלויות חוקיות, והממשלים אחריו נמנעו מלהגדירן כבלתי חוקיות.[65] מאז עד שנת 2016, על אף שהוגשו הצעות החלטה נוספות במהלך השנים, הטילה ארצות הברית בקביעות וטו על ההחלטות.[66] בראשית 2011 ניסה ממשל אובמה לשכנע את הרשות הפלסטינית לוותר על הצעת החלטה לפיה ההתנחלויות "אינן חוקיות", תמורת הצהרה של יו"ר מועצת הביטחון שההתנחלויות "אינן לגיטימיות", אך משלא נענתה, הטילה וטו על הצעת ההחלטה.[37] בסוף 2016, בשלהי כהונת הנשיא ברק אובמה, קיבלה מועצת הביטחון החלטה מספר 2334 שלפיה ההתנחלויות אינן חוקיות, בתמיכת כל חברות המועצה, למעט ארצות הברית שנמנעה. הנשיא הנבחר דונלד טראמפ[67] והקונגרס החדש[68] הביעו התנגדות להחלטה, בלי להתייחס לסוגיית החוקיות כשלעצמה.

עד 2019 שמר הממשל בארצות הברית על עמימות בנוגע לעמדתו בנושא חוקיות ההתנחלויות. חוות דעת רשמית שהוכנה על ידי משרד החוץ האמריקאי בשנת 1978 קבעה שההתנחלויות אינן תואמות את החוק הבינלאומי. ישנם הטוענים שחוות דעת זאת ביטאה את העמדה הרשמית של ממשלת ארצות הברית גם בהמשך.[69][70] אחרים טענו שרייגן שינה את המדיניות.[71] מעבר לסוגיית החוקיות, הממשלים בארצות הברית התנגדו להרחבת ההתנחלויות, ראו בה מכשול לשלום וכינו אותה בלתי לגיטימית.[72] בנובמבר 2019 הודיע מזכיר המדינה מייק פומפיאו שעמדת ממשל טראמפ היא שהקמת התנחלויות אינה נוגדת את המשפט הבינלאומי.[73] עם זאת הדגיש שעמדתה של ארצות הברית ביחס למעמדה הסופי של הגדה המערבית לא השתנתה ויש לקבוע את מעמדה הרשמי במשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים.[74]

בית הדין הבינלאומי לצדק, בפסיקתו נגד חוקיות גדר ההפרדה, פסק, בצטטו את החלטת מועצת הביטחון משנת 1980, שההתנחלויות אינן חוקיות.[58]

ביוני 2008 קרא מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, להקפיא כל בנייה בהתנחלויות. המזכ"ל אמר כי "המשך הבנייה בהתנחלויות בשטחים הכבושים מנוגדת לחוק הבינלאומי, להתחייבויותיה של ישראל על פי מפת הדרכים ולתהליך אנאפוליס".[75] בפברואר 2011 תמכו 14 מחברות מועצת הביטחון בהצעה לגנות את ישראל על הבנייה בהתנחלויות. הגינוי נמנע עקב וטו שהטילה ארצות הברית.[72]

בינואר 2020 פרסם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ את 'תוכנית המאה' שבה הכירה ארצות הברית לראשונה בתביעה הישראלית לסיפוח כל היישובים הישראלים ביו"ש; בהמשך להכרה של מזכיר המדינה מייק פומפאו בחוקיות ההתנחלויות בנובמבר 2019. התוכנית כוללת מפה המשרטטת רצף טריטוריאלי בריבונות ישראלית למרבית היישובים הישראלים.

פרקליטות המדינה ומשרד היועץ המשפטי לממשלה הגנו באופן שיטתי על עמדתם לפיה זכותה של מדינת ישראל לבנות בהתנחלויות. משרד החוץ הישראלי אף הצהיר בשנת 2001 שהטענות לגבי אי חוקיות ההתנחלויות במשפט הבינלאומי חסרות בסיס ונובעות משיקולים פוליטיים.[51] משרד החוץ הוסיף בנחרצות:[76] "ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית הן חוקיות גם תחת החוק הבינלאומי וגם תחת ההסכמים בין ישראל לפלסטינים." רשויות המשפט הישראליות גרסו כי בניית ההתנחלויות על אדמות מדינה נעשית לצורכי ביטחון, אבל גם שמדובר בחבלי ארץ מולדתו של העם היהודי, וכי "זכות עם ישראל להתנחל ביהודה ושומרון".[77] בתי המשפט הישראליים קיבלו טענות אלה.

ביולי 2021 החליטה קרן הפנסיה הגדולה בנורווגיה, KLP, להפסיק להשקיע ב-16 חברות בגלל הקשר שלהן לכיבוש.[78]

התנחלות על קרקעות של פלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שבג"ץ קיבל את טענת החוקיות של ההתנחלויות ואף את הלגיטימיות העקרונית של הפקעת קרקעות פלסטיניות פרטיות לצרכים ביטחוניים, באמצעות צו תפיסה צבאי (לדוגמה, בבג"ץ בית אל), בבג"ץ אלון מורה אסר בג"ץ על הפקעה כזו לצורך הקמת התנחלות בשל חילוקי דעות פנימיים במערכת הביטחון לגבי מידת החשיבות הביטחונית של הקמת אלון מורה.

בעקבות פסיקה זו התקבלה החלטת ממשלה כי מעתה יבנו התנחלויות חדשות אך ורק על גבי אדמות מדינה, ועל כן נעשה מאמץ להסדרת מעמד של אדמות מדינה בשטחים נרחבים ביהודה ושומרון. בראש המאמץ עמדה פליאה אלבק שהייתה במשך 24 שנים מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בתפקידה זה הגדירה את המנגנון המשפטי שאיפשר להכריז על הקרקע כאדמת מדינה על פי החוק העות'מאני מ-1858. הדבר לא כלל את מערכת הכבישים עוקפים, שנבנו עקב בעיות ביטחון מחד ורצון להפרדה בין ישראלים וערבים מאידך, ושלצורך הקמתם הופקעו שטחים פרטיים נרחבים. עם זאת, במרץ 2007 פרסמה תנועת "שלום עכשיו" דו"ח המתבסס על נתוני המנהל האזרחי, לפיו כ-32% מהשטח עליו שוכנות ההתנחלויות ו-24% מהשטח הבנוי בהתנחלויות הן קרקעות פלסטיניות פרטיות.[79]

סימון תוצרת ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 פרסמה הנציבות האירופית מסמך הקורא לסימון נפרד של מוצרים מההתנחלויות כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן. ההנחיה לסימון נפרד לא יושמה במרבית מדינות אירופה, אך בעקבות יישומה בצרפת פנה יקב פסגות לבית המשפט המנהלי בצרפת נגד סימון מוצריו. בית המשפט קיבל את עמדת היקב והורה על הקפאת יישום ההנחיה, והעביר את הנושא להכרעת בית הדין האירופי לצדק. בנובמבר 2019 פסק בית הדין שעל כל מדינות האיחוד האירופי לסמן את תוצרת ההתנחלויות כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן.[80] משרד החוץ של ישראל הגיב לפסק הדין: ”קיימים כ-200 סכסוכים טריטוריאליים שונים ברחבי העולם, אשר בעניין סימון מוצריהם לא פסק ביה"ד ואליהם אף לא התייחס. זוהי החלטה פוליטית מפלה“. מכון המחקר NGO Monitor ביקר את פסיקת בית הדין, וקבע כי היא מהווה "חלק בלתי נפרד מקמפיין ה-BDS". גם מחלקת המדינה של ארצות הברית גינתה את הפסיקה: ”הנסיבות סביב דרישת התיוג והעובדות כפי שהוצגו בפני בית המשפט, מרמזות על הטיה אנטי-ישראלית. למעשה הדרישה זו משמשת רק לעידוד, הקלה וקידום של חרם, סנקציות ופגיעה בישראל“.

התנגדות לפסיקה עלתה גם בבתי הנבחרים של חלק ממדינות האיחוד האירופי. הפרלמנט של הולנד קרא לממשלה ההולנדית "להסביר לנציבות האירופית כי ההנחיה לסמן רק מוצרים מישראל מהווה אפליה ביחס לסכסוכים אחרים בעולם", וגם הפרלמנטים בהונגריה ובצ'כיה הביעו התנגדות לסימון המוצרים.[81][82]

בנובמבר 2020 הכריז מזכיר המדינה של ארצות הברית מייק פומפיאו, כי ארצות הברית תגדיר את מוצרי ההתנחלויות כ"תוצרת ישראל".

ההסדרים החוקיים בהתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – החוק הישראלי בהתנחלויות ביהודה ושומרון

החוק הבסיסי החל בשטחי יהודה ושומרון הוא החוק הירדני שחל שם לפני מלחמת ששת הימים, והחוק הבסיסי שחל ברצועת עזה הוא החוק המצרי שחל שם לפני מלחמת ששת הימים. באמצעות צווים של אלוף פיקוד המרכז הוחלו ביהודה ושומרון הוראות חוק ישראליות, כגון פקודת הראיות. מעמדם החוקי של אזרחי ישראל הגרים באזורים אלה הושווה בחלק מן החוקים (למשל: סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי) לזה של תושבי ישראל. אופן תחולתו של חוק מס ערך מוסף בשטחי יש"ע נקבע בסעיף 1א לחוק. ללא החלה מפורשת, בחקיקה, בצו של אלוף הפיקוד או בפסיקה, החוק הישראלי אינו חל על אזרחי ישראל הנמצאים ביהודה ושומרון או מתגוררים שם.[83]

צו אלוף הפיקוד[84] מחייב תשלום שכר מינימום בהעסקת עובד בהתנחלות[85] ובהעסקה על ידי מעסיק ישראלי גם מחוץ להתנחלות, אך אינו חל על העסקה בידי מעסיק פלסטיני.[86] מרבית דיני העבודה לא הוחלו ביהודה ושומרון. עלו הצעות להחיל את דיני העבודה, כולם או מקצתם, על שטח C, אך הצעות אלה לא מומשו.[87] לא מומשה גם הצעה להחלת כל חוקי מדינת ישראל על ישראלים בהתנחלויות באמצעות צווים של אלוף הפיקוד[88] סעיף 2(א1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה ביהודה ושומרון, ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל.[89]

בפברואר 2017 אישרה הכנסת חוק מיוחד להתנחלויות, הוא החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, שמטרתו "להסדיר את ההתיישבות ביהודה והשומרון ולאפשר את המשך ביסוסה ופיתוחה" (סעיף 1 לחוק). ב-9 ביוני 2020 ביטל בג"ץ את החוק.

הטבות בחקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר נכללו כמעט כל ההתנחלויות ברשימת היישובים הנהנים מזיכוי מס, לפי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה (הכוללת גם את יישובי גבול הצפון, יישובי עוטף עזה ועוד). הטבה זו נשללה מן ההתנחלויות החל מחודש יולי 2003, במסגרת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל שיזם שר האוצר, בנימין נתניהו.[90] בתחילת 2016 נקבעו קריטריונים אחידים למתן זיכוי ממס לפי סעיף 11, וגם התנחלויות העונות על קריטריונים אלה, כגון עתניאל וקריית ארבע, נכללות ברשימת היישובים המזכים בהטבה.[91]

בדצמבר 2012, 87 מתוך 131 ההתנחלויות הקיימות נמצאו ברשימה של 660 יישובי אזור עדיפות לאומית שבהם ישנן הטבות ברכישת קרקעות. הרשימה מבוססת על קריטריונים כגון ריחוק ממרכז הארץ, קרבה לאזורי עימות ודירוג חברתי-כלכלי.[92]

תקנה 12(ד) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, קובעת כי רואים התפטרות של עובד כפיטורים, אם העובד העתיק את מקום מגוריו למקום התנחלות או היאחזות שאושרו לעניין זה על ידי שר הביטחון ושר החקלאות, וגר באותו מקום לפחות שישה חודשים רצופים. עשרות התנחלויות נכללות ברשימת היישובים שאושרו.[93]

מחלוקת פוליטית בעניין ההתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחבת ההתנחלויות ועתידן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלות ישראל הרחיבו, בנו וחיזקו את ההתנחלויות. לאחר הסכמי אוסלו חל שינוי בגישה מצד ממשלות ישראל וממשלות שמאל (ממשלת רבין השנייה, ממשלת פרס השנייה וממשלת ברק) הסכימו פורמלית להקפאת הבנייה בהתנחלויות. ב-22 ביוני 1992 החליטה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין (החלטה מספר 360) להפסיק את פעולות הבנייה ביישובים ישראלים ביהודה, שומרון וחבל עזה והליכים הנוגעים לתוכניות מתאר, מלבד כאלו שיאושרו בוועדת חריגים.[94] בעקבות זאת הוציא ב-1993 אלוף פיקוד מרכז צו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (הפסקת הליכי תכנון) (הוראת שעה) (יהודה ושומרון) (מספר 1385). ב-2 באוגוסט 1996 החליטה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו (החלטה 150), לבטל את החלטת ממשלת רבין, ובמקום זאת הגדירה שבנושאי מדיניות כוללת בנושאי התיישבות נדרשת החלטת ממשלה ובנושאי הקצאת קרקע ותכנון נדרש אישור שר הביטחון.[95] בעקבות ההחלטה הוצא צו אלוף בדבר אישור הליכי תכנון ובניה (מספר 1445).

מאז התחייבות ממשלת ישראל ב-1996 שלא לבנות התנחלויות חדשות,[דרוש מקור] הוקמו שכונות חדשות בתוך התנחלויות ותיקות, וגם מאחזים רבים ביהודה ושומרון, רובם ללא היתר מסודר מהרשויות המוסמכות. עם זאת משרדי הממשלה שונים סייעו בהקמת מאחזים ובאספקת תשתיות.[96] למרות התחייבות של ממשלות ישראל לפנות מאחזים אלו,[דרוש מקור] פונו מאחזים מעטים בלבד וחלקם הוקמו מחדש לאחר הריסתם. חלק מהמאחזים הוקמו כמחאה על פיגועי טרור, ומתוך מטרה לקבוע עובדות בשטח שיסייעו לשמירת מפעל ההתיישבות ואבטחת צירי התנועה.

בנאום שנשא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במאי 2011 בפני הקונגרס של ארצות הברית, אמר כי כל פשרה עתידית "חייבת לקחת בחשבון את השינויים הדמוגרפיים שחלו בשטח", והוסיף כי "בכל הסכם שלום אמיתי, חלק מההתנחלויות יהיו מחוץ לגבולות ישראל".[97]

התמיכה בהתנחלויות וההתנגדות להן[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף הבית של "שלום עכשיו" (2 במרץ 2006) המוקדש ברובו להתנחלויות

בישראל קיימת התנגדות להתנחלויות מצד תנועות ומפלגות פוליטיות הרואות בהחזקת השטחים הללו כורח זמני עד להסכם שלום עם הפלסטינים, וכן תנועות המתנגדות לשלטון ישראל בשטחים, ורואות את מפעל ההתנחלויות כמפעל המפלה באופן שיטתי בין מתנחלים ישראלים לפלסטינים היושבים באותו חבל ארץ, ובכך יוצר מציאות של אפרטהייד.[98] התומכים בפינוי ההתנחלויות רואים בהן מכשול לנסיגה עתידית מהשטחים. אחרים מבין מתנגדי השליטה הישראלית בשטחים קוראים לסיימה גם מבלי לפנות את ההתנחלויות, ולאפשר למתנחלים להישאר כאזרחים שווי זכויות במדינה פלסטינית.[99]

מפלגות הימין בארץ תומכות בדרך כלל בהקמת התנחלויות חדשות ובהרחבת הקיימות, בעוד מפלגות השמאל דוגלות בפינוי חלקן, כולן או רובן, ובריכוז רוב המתנחלים בגושי התיישבות גדולים, במסגרת הסכם שלום עתידי עם הפלסטינים. תנועות השמאל הישראליות מתנגדות להתנחלויות מנימוקים אידאולוגיים, מוסריים, תועלתניים ומשפטיים ורובן דורשות לפנותן. חלק מתנועות אלו רואה בהתנחלויות פשע מלחמה; לעיתים מתורגמת ההתנגדות להתנחלויות לכדי שנאה גלויה כלפי המתנחלים עצמם.[100] תנועות רדיקליות כגון גוש שלום מטיפות להחרמת תוצרת ההתנחלויות ומספר אנשים המזוהים עם השמאל הקיצוני אף נתנו לגיטימציה לטרור פלסטיני כנגד המתנחלים.[101] במסגרת התנגדותה להתנחלויות הקימה תנועת שלום עכשיו צוות שמטרתו לעקוב אחרי הבנייה בהתנחלויות ולדווח לציבור הישראלי והעולמי על כל הרחבה שלהן, ובפרט של המאחזים, שלרוב נעשית בניגוד להסכמים והצהרות של הממשלה. בעשור השני של המאה ה-21, חלק גדול מפעילות התנועה מוקדש למאבק בהתנחלויות והם רואים את מפעל ההתנחלות כמכשול משמעותי לקראת הסכם עתידי. ההתנגדות מנומקת גם בטענה שפריסת היישובים מאלצת את צה"ל לסכן כוחות גדולים באזורים עוינים.[102]

חלק מנימוקי ההתנגדות להתנחלויות נוגעים בנושא הביטחון.[103] המועצה לשלום וביטחון פרסמה בשנת 2012 מסמך שלפיו מפעל ההתנחלויות פוגע בביטחון ישראל.[104]

בהבנות ז'נבה, שנחתמו ב-2003 בין קבוצת אנשי שמאל ישראלים וקבוצת פלסטינים, סוכם כי במסגרת הסדר שלום עתידי יישארו בריבונות ישראלית שכונות יהודיות בירושלים וסביבה, יישובי גוש עציון, ומספר התנחלויות קטן בסמוך לקו הירוק. אך הבנות ז'נבה נתקלו בהתנגדות רבה במפלגות הימין והמרכז בישראל ואף בחלקים ממפלגת העבודה והשמאל. הבנות ז'נבה עוררו התנגדות חריפה ברחוב הפלסטיני ונערכו נגדן הפגנות סוערות. פי מצע מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-16 בשנת 2003 "גושי ההתיישבות הגדולים יצורפו למדינת ישראל. ההתנחלויות ביש"ע, שאינן בגושי ההתיישבות המסופחים, יפונו."[105] ובמצע לבחירות לכנסת ה-18 נכתב באופן דומה: "גושי ההתיישבות מרובי אוכלוסייה יהודית יישארו תחת ריבונות ישראלית, ההתנחלויות ביהודה ושומרון שאינן בגושי ההתיישבות המסופחים, יפונו בהסדר".[106] גם מצע קדימה בבחירות לכנסת ה-17 תמך בשמירה על גושי ההתיישבות.[107] גורמים שונים אומרים שגדר ההפרדה תקבע אילו התנחלויות יישארו על כנן ואילו יפונו במסגרת הסדר קבע או נסיגה חד-צדדית, למרות הצהרות הממשלה וקביעת בג"ץ שהגדר איננה גבול מדיני.[108]

אהוד אולמרט הצהיר בתחילת 2006 שבכוונתו לשמור בריבונות ישראל את גוש אריאל, גוש עציון, גוש מעלה אדומים ואת בקעת הירדן[109] ובמסגרת המשא ומתן עם אבו מאזן דווח שאולמרט לא הסכים לותר על גושי ההתנחלויות.[110]

במערכת הפוליטית בישראל, יש הרואים בהתנחלויות המבודדות ובאחזקת השטחים המאוכלסים בצפיפות בעיה ביטחונית ומדינית ועול כלכלי ומוכנים להסכים על פינוי ההתנחלויות מבודדות תמורת סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון, לרבות מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון למדינת ישראל. זו הייתה גם עמדתו של ראש הממשלה אריאל שרון, שהכריז שגושי ההתנחלויות יישארו בידי ישראל בכל הסדר קבע עתידי ואף אמר שהשיג בזמנו לעמדה זו גושפנקה אמריקנית.

כמה מדו"חות האו"ם בעשור השני של המאה ה-21 ביקרו את הרחבת ההתנחלויות, ואת האלימות מצד מתנחלים כלפיי פלסטינים.[111][112]

ביולי 2013 פרסם האיחוד האירופי הנחיות לפיהן גוף ישראלי שירצה לקבל מימון מהאיחוד האירופי או לקחת חלק בפרויקט שלו יידרש להצהיר שאין לו כל קשר להתנחלויות בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברמת הגולן.[113]

בינואר 2020 פרסם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ את 'תוכנית המאה' שבה הכירה ארצות הברית לראשונה בתביעה הישראלית לסיפוח כל היישובים הישראלים ביו"ש; בהמשך להכרה של מזכיר המדינה מייק פומפאו בחוקיות ההתנחלויות בנובמבר 2019. התוכנית כוללת מפה המשרטטת רצף טריטוריאלי בריבונות ישראלית למרבית היישובים הישראלים. לפי התוכנית על כ-30% משטחי יהודה יוחל החוק הישראלי, לרבות בקעת הירדן, צפון ים המלח, גוש שילה, קריית ארבע, גוש עציון וגוש מעלה אדומים. 15 יישובים יהיו מובלעות ישראליות בשטח הפלסטיני, ובהם יישובי גב ההר, יישובי מזרח ודרום גוש עציון, ויישובים במערב ובמרכז הר חברון. כנגד סיפוח זה יועברו למדינה הפלסטינית שטחים בנגב המערבי. תוכנית זו שונה באורח דרסטי ממתווה קלינטון ומההצעות הישראליות של אהוד ברק ואהוד אולמרט לפלסטינים בטאבה ובאנאפוליס, הצעות שבהן השטח הכולל את ההתנחלויות שיסופחו לישראל, כלל עד 6 אחוזים מיהודה ושומרון. עם זאת, לאחר הפסדו של טראמפ בבבחירות לנשיאות שנערכו ב-2020 התוכנית ירדה מסדר היום.

רבים בימין אינם רואים הבדל מהותי בין יישובים משני עברי הקו הירוק ושניהם לגיטימיים בעיניהם באותה מידה. גם ערבים רבים אינם מבחינים בין הסוגים, ולדידם שניהם בלתי חוקיים באותה מידה.

הנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגוף הייצוגי וההנהגתי העיקרי של המתנחלים הוא מועצת יש"ע, המורכבת מראשי המועצות המקומיות ביהודה ושומרון וכן מאנשי ציבור המזוהים עם "גוש אמונים" והציונות הדתית. מועצת יש"ע היא ההנהגה הפוליטית של ציבור המתנחלים ואף על פי שהיא לא דתית במהותה, יש לדתיים לאומיים ייצוג ניכר בה.

בין הרבנים הבולטים בהתנחלויות: דב ליאור, שלמה אבינר, זלמן ברוך מלמד, רא"ם הכהן, אליעזר מלמד ואליקים לבנון. כמה מן הרבנים המרכזיים הפועלים בהתנחלויות מאוגדים בועד רבני יש"ע.

בעשור האחרון גדל מספר חברי הכנסת מקרב המתנחלים. בכנסת השש עשרה היו 11 מתנחלים, שיעור כפול לערך משיעור המתנחלים מכלל תושבי ישראל. הייצוג המוגבר הושווה לייצוגם של חברי קיבוצים בעשורים הראשונים של מדינת ישראל.[114] חברי כנסת מתנחלים ניתן למצוא במפלגות כמו הציונות הדתית, הליכוד וישראל ביתנו.

מוסדות נוספים מזוהים עם המתנחלים. אמנה, שבראשה עומד זאב חבר ("זמביש"), היא כיום התנועה המיישבת העיקרית (לאחר שהתנועות המיישבות של ההתיישבות העובדת התפרקו למעשה). בין כלי התקשורת המזוהים עם המתנחלים: נקודה, ערוץ 7 ובשבע.

לשם הגנה על זכויות האדם של ציבור המתנחלים, יסדה אורית סטרוק את ארגון זכויות האדם ביש"ע. גם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל שקם בעקבות תוכנית ההתנתקות עוסק בזכויות האדם של תושבי ההתנחלויות ומפוני גוש קטיף מנקודת מבט של חוק ומשפט, בנוסף לעיסוק בנושאים משפטיים לאומיים.

השאיפה להרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון באה לידי ביטוי ביוזמות התיישבות חדשות, בהן של נוער הגבעות.

החיים בהתנחלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטובוס ממוגן ירי הוא אופייני בהתנחלויות (התמונה צולמה באפרת).
העיר אריאל היא אחת מההתנחלויות הגדולות. ציביונה חילוני ופועלת בה אוניברסיטת אריאל.

צורת התיישבות רווחת בהתנחלויות היא מסוג יישוב קהילתי, שהוא יישוב המבוסס על קשרים חברתיים משמעותיים בתוך הקהילה. בניגוד לצורות יישוב כפריות אחרות בישראל (כגון מושב וקיבוץ) אין ביישוב קהילתי שיתוף כלכלי או דגש חקלאי. בנוסף, קיימות ביהודה ושומרון 4 ערים ישראליות, מושבי עובדים וקיבוצים.

קרבתן של חלק מההתנחלויות והכבישים המובילים אליהן ליישובים פלסטיניים, מקלות על פגיעות מצד פלסטינים במתנחלים וברכושם. המתנחלים הפכו ליעד ליידוי אבנים ובקבוקי תבערה, לפיגועי ירי (בהם: רצח טלי חטואל ובנותיה, הפיגוע בנחל תלם ורצח שלהבת פס) ולחדירות של מחבלים ליישובים (בהם רצח בני משפחת שבו,[115] רצח בני משפחת גביש,[116] הפיגוע בישיבת עתניאל, החדירה למכינה בעצמונה[117] וטבח משפחת פוגל באיתמר). ברצועת עזה היו חשופים המתנחלים גם לירי פצצות מרגמה, רקטות קסאם וטילי נ"ט. משנת 2001 עד ביצוע תוכנית ההתנתקות נורו אלפי פצצות ורקטות לעבר יישובי גוש קטיף. תושבי ההתנחלויות התלוננו פעמים רבות על אוזלת ידה של מערכת הביטחון בהגנה עליהם.

כמו ביישובי ספר אחרים, צה"ל עושה מאמץ רב לאבטח את חייהם של אנשי ההתנחלויות. לצורך זה מוקצים כוחות, הן בסדיר והן במילואים, בכל מקום שבו שוהים ישראלים, כולל במאחזים. במסגרת פעולות האבטחה הוקמו יחידות הגנה מרחבית שבהן משרתים תושבי ההתנחלויות[118] ובכל יישוב הוקמה כיתת כוננות של תושבי היישוב שתפקידם לתת מענה ראשוני במקרה של פיגוע ביישוב.[119] ברוב היישובים ביו"ש מבצעים התושבים שמירה על פי חוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה) או מתבצעת שמירה על ידי חברת שמירה במימון התושבים.

ארבע התנחלויות מרובות אוכלוסייה זכו במעמד של עיר: מעלה אדומים, אריאל, ביתר עילית ומודיעין עילית. מודיעין עילית היא ההתנחלות האחרונה שהפכה לעיר, בהחלטת שר הפנים מאיר שטרית במרץ 2008, והיא גם העיר היהודית המאוכלסת ביותר ביהודה ושומרון (נכון ל-2013).

ההתנחלויות (שאינן במעמד של רשות מקומית עצמאית) מנוהלות על ידי שש מועצות אזוריות: מועצה אזורית שומרון, מועצה אזורית מטה בנימין, מועצה אזורית גוש עציון, מועצה אזורית הר חברון, מועצה אזורית בקעת הירדן ומועצה אזורית מגילות. בנוסף קיימות מספר מועצות מקומיות.

אזורי תעשייה משותפים ביהודה ושומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזורי התעשייה המשותפים פועלים ויוצרים מפגשים בין שתי אוכלוסיות של יהודים ופלסטינים הנמצאות במצב של קונפליקט, מקומות עבודה משותפים במציאות זו של מגע הבין האוכלוסיות משמשת פלטפורמה בת קיימא ליצירת שינוי הדדי בעמדות ובהתנהגות כלפי פרטים מהקבוצה ה”אחרת”. העבודה המשותפת באזורי התעשייה בשומרון מביאה לשינוי בעמדותיהם ובתפיסותיהם של העובדים הפלסטינים כלפי היהודים ושל היהודים כלפי הפלסטינים העובדים עמם ברמה האישית, זאת אף שמדובר בשתי קבוצות הנמצאות במצב של אי־שוויון מבחינת כוח ומשאבים, נוסף על קונפליקט יום יומי.[120]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Mitchel G. Bard, Myths and Facts: A Guide to the Arab-Israeli Conflict, AICE, 2006
  • Rafi Segal, Eyal Weizman (editors), A Civilian Occupation, Babel, Tel-Aviv, 2003

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי אינטרנט:

המעמד המשפטי של ההתיישבות היהודית ביש"ע:

דו"חות של עמותות שמאל:

דו"חות של עמותות ימין:

כתבות:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מירון רפופורט, מפעל ההתנחלות נולד במוחו של משה דיין כבר ב-1956, באתר הארץ, 10 ביולי 2010
  2. ^ דו"ח נתוני אוכלוסייה ביהודה שומרון ובקעת הירדן – נכון לינואר 2022, myesha.org.il
  3. ^ האטה בקצב גידול האוכלוסייה ביו"ש, באתר ערוץ 7, 21 בינואר 2018
  4. ^ מועצה אזורית גולן - מי אנחנו, golan.org.il
  5. ^ "דו"ח נתוני אוכלוסייה ביהודה שומרון ובקעת הירדן – נכון לינואר 2022", באתר מועצת יש"ע
  6. ^ 1 2 רן דגוני, ‏"המתנחלים עדיין אינם מסה קריטית שתסכל פתרון שתי מדינות", באתר גלובס, 18 בספטמבר 2017
  7. ^ ההתנחלויות ומצוקת הדיור - מבחר פרשיות מהחודשים האחרונים, באתר "מולד"
  8. ^ הנטל הביטחוני של ההתנחלויות, באתר "מולד"
  9. ^ David Kretzmer and Yaël Ronen, The Occupation of Justice (עמ' עמודים 24–26, ופרקים 4 ו-10)
  10. ^ עמיחי כהן, הסדרה? בלאגן, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 27 בנובמבר 2016
  11. ^ אבן שושן, המילון החדש ב-3 כרכים, כרך 2, עמ' 842
  12. ^ ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק נ"ד
  13. ^ ב.צ. אופז, מקומץ מתנחלים - לישוב פורח בן 13,000 נפש, דבר, 15 בפברואר 1963
  14. ^ חיים ארלוזורוב, הפרובלמות הפיננסיות של בנין ארץ-ישראל, באתר פרויקט בן-יהודה
  15. ^ 1 2 אילון גלעד, מתי הפכו המתיישבים למתנחלים, ומדוע הם הופכים למתיישבים בחזרה?, באתר הארץ, 9 במרץ 2022
  16. ^ החלטות מועצת הביטחון של האו"ם מס' 242, 338, 1397
  17. ^ The White House, Office of the Press Secretary, (Cairo,Egypt)‎,‏ Remarks by the President on a Newbeginning, באתר הבית הלבן, 4 ביוני 2009(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  18. ^ - EU urges new Israeli government to accept Palestinian state, 28.03.2009
  19. ^ 1 2 יותם ברגר, מִפקד המתנחלים, באתר הארץ, 11 ביוני 2017
  20. ^ נתוני השנים על הקמת היישובים מתוך דו"ח של תנועת שלום עכשיו(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  21. ^ שרף: המרכז בפיתחת רפיח אבן פינה ליישוב עירוני, מעריב, 23 בפברואר 1973
  22. ^ דיין בעד הקמת העיר "ימית" ־ אך לא יעלה ההצעה בממשלת, מעריב, 25 באוקטובר 1972
  23. ^ יוסף חריף, ישראל מציירת את "מפת השלום עם מצרים, מעריב, 5 בינואר 1973
  24. ^ 1 2 לוח 2.7, שנתון סטטיסטי 1996(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  25. ^ אבי שילון, בגין, 1992-1913 , הוצאת עם עובד, 2007. עמוד 318
  26. ^ לוח 2.15, שנתון סטטיסטי לישראל 2013(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  27. ^ לוח 2.7, שנתון סטטיסטי 2001(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  28. ^ לוח 2.7, שנתון סטטיסטי 2006
  29. ^ צוות המשרוקית של גלובס, ‏אלוף הבונים: האם נתניהו האיץ את הבנייה מעבר לקו הירוק?, באתר גלובס, 5 באוקטובר 2020
  30. ^ אורי חודי, ‏עלייה של כ-40% בהתחלות הבנייה למגורים בהתנחלויות, באתר גלובס, 3 במאי 2017
  31. ^ מקבים א, טו' לג-לד
  32. ^ חגי הוברמן, כשמנהיג הימין קרא לנסיגה חד-צדדית מהגליל, באתר "הצופה"
  33. ^ נדב שרגאי, אוכלוסיית המתנחלים גדלה בשנה האחרונה בכ-5%, באתר הארץ, 12.9.06.
  34. ^ ר"מ אוסטרליה: החלטת האו"ם נגד ההתנחלויות מטרידה - וואלה! חדשות, וואלה!, ‏2016-12-30
  35. ^ אריאל כהנא, שרת החוץ האוסטרלית בעד ההתנחלויות, באתר nrg‏, 16 בינואר 2014
  36. ^ מתוך אמנת ז'נבה הרביעית, סימן ג' סעיף 49 באתר בצלם
  37. ^ 1 2 Israel: US Veto on Settlements Undermines International Law, Human Rights Watch, February 18, 2011
  38. ^ 1 2 Orna Ben-Naftali, Aeyal M. Gross, Keren Michaeli, Illegal Occupation: Framing the Occupied Palestinian Territory, 23 Berkeley Journal of International Law (2005) 551-614
  39. ^ Michael Curtis, International Law and the Territories, Harvard International Law Journal, 32(2), Spring 1991, pages 464-465
  40. ^ במאמר מ-1970 ב-מגזין International Law The American Journal of גרס שוובל כי הנסיבות בעת מלחמה משפיעות על מצבן החוקי של השטחים, ומכיוון שישראל היה הצד המותקף וירדן פלשה באופן בלתי חוקי לשטחים אלו, לישראל ישנה את טענת הבעלות החזקה ביותר. מה עוד, שקווי 67 מעולם לא הוכרזו כקו גבול בינלאומי, אלא כקו שביתת נשק בלבד.
  41. ^ https://blogs.timesofisrael.com/why-israeli-settlements-are-not-a-violation-of-international-law/
    Israel and Palestine, Assault on the Law of Nations” discourse 2, pg. 179-181.
    תמצית של הספר:
    https://www.strateias.org/international_law.pdf
  42. ^ Bricks and Stones: Settling for Leverage; Palestinian Autonomy
  43. ^ טליה איינהורן (מאמר), ארץ-ישראל ויישובה במשפט הבינלאומי, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 26 במאי 2003
  44. ^ בג"ץ 223/67, פ"ד כב(1), 441
  45. ^ שמגר סבר כי מדינת ישראל איננה מחויבת לאמנת ז'נבה הרביעית משום ש"כל הרעיון של הגבלת הסמכויות של ממשל צבאי מבוסס על ההנחה שהיה קיים ריבון אשר גורש, וריבון זה היה ריבון חוקי" (על פי אליקים העצני, דעה: הדלת לסיפוח יו"ש עדיין פתוחה, באתר ערוץ 7, 18 בספטמבר 2009) ואילו ביש"ע לא היה ריבון חוקי מאז מלחמת העצמאות, משום שישראל לא הכירה בזכויות מצרים וירדן על השטחים שכבשו ב-1948.
  46. ^ The Mandate for Palestine July 24, 1922, Israel Ministry of Foreign Affairs
  47. ^ אליאב שוחטמן, "תזכורת: הבסיס המשפטי האיתן של ההתיישבות היהודית ביו"ש", מקור ראשון, גיליון 714, י"א בניסן התשע"א, 15 באפריל 2011
  48. ^ מכתב לאו"ם: הצעת החלטה בעצרת הכללית להכרה במדינה פלסטינית ב"גבולות 67" – מהלך בלתי חוקי, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 24 במאי 2011(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  49. ^ Michael Curtis, International Law and the Territories, Harvard International Law Journal, 32(2), Spring 1991, page 487
  50. ^ Freedom of movement and population transfer, Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights Geneva, Switzerland 28 August 1997(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  51. ^ 1 2 Israeli Settlements and International Law, Israel Ministry of Foreign Affairs, May 20, 2001(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  52. ^ אלן בייקר, ההתנחלויות: סילוף אמנת ז’נבה והסכמי אוסלו, 14 בינואר 2011(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  53. ^ Michael Curtis, International Law and the Territories, Harvard International Law Journal, 32(2), Spring 1991, page 493
  54. ^ נייר עמדה של משרד החוץ בממשלת ישראל על ההתנחלויות במשפט הבינלאומי
  55. ^ Nicholas Rostow, WALL OF REASON: ALAN DERSHOWITZ v. THE INTERNATIONAL COURT OF JUSTICE Alb. L. Rev. 2008;71:953
  56. ^ Allan Gerson, Israel, the West Bank and International Law. Routlege, 1978. p. 173.
  57. ^ 1 2 United Nations Security Council Resolution 446 (1979)
  58. ^ 1 2 Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory, חוות דעת של בית הדין הבינלאומי לצדק, בעמ' 184, פיסקה 120.
  59. ^ ; Falk, Richard A. ; Weston, Burns H., The Relevance of International Law to Palestinian Rights in the West Bank and Gaza: In Legal Defense of the Intifada. Harv. Int'l. L. J. 1991;32:129-157. 144
  60. ^ אריאל כהנא, חוקר אמריקאי: רק מישראל דורשים לפנות התנחלויות, באתר nrg‏, 14 ביוני 2013
  61. ^ Dietrich Rauschning, Katja Wiesbrock, Martin Lailach, Key resolutions of the United Nations General Assembly, 1946-1996, page 151
  62. ^ Dietrich Rauschning, Katja Wiesbrock, Martin Lailach, Key resolutions of the United Nations General Assembly, 1946-1996, page 152
  63. ^ Dietrich Rauschning, Katja Wiesbrock, Martin Lailach, Key resolutions of the United Nations General Assembly, 1946-1996, page 169
  64. ^ Resolution 465 (1980)
  65. ^ Gilead Ini, Yet Another Stephen Walt Falsification, February 25, 2011
  66. ^ דורי גולד, בריאיון לרזי ברקאי
  67. ^ ציוץ בטוויטר
  68. ^ "H.Res.11 - Objecting to United Nations Security Council Resolution 2334 as an obstacle to Israeli-Palestinian peace, and for other purposes."
  69. ^ Glenn Kessler, 1979 State Dept. Legal Opinion Raises New Questions About Israeli Settlements, June 17, 2009, Washington Post
  70. ^ Rand Palestinian State Study Team, Building a Successful Palestinian State, page 16, remark 8
  71. ^ Statements on American Policy toward Settlements by U.S. Government Officials – 1968-2009(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  72. ^ 1 2 נדב פרי, קלינטון לפני הטלת הווטו: "ההתנחלויות לא חוקיות", באתר של "רשת 13", 20 בפברואר 2011 (במקור, מאתר "nana10")
    קלינטון: "ההתנחלויות הישראליות אינן לגיטימיות", באתר וואלה!
  73. ^ Secretary of State Mike Pompeo announces reversal of Obama-era stance on Israeli settlements, באתר חדשות CBS,‏ 18 בנובמבר 2019
  74. ^ נתניהו לטראמפ: "תיקנת עוול היסטורי", הידברות
  75. ^ מזכ"ל האו"ם: הבנייה בשטחים מנוגדת לחוק הבינ"ל, באתר וואלה!‏, 03 ביוני 2008
  76. ^ Israel, the Conflict and Peace: Answers to frequently asked questions,‏ Are Israeli settlements legal?‎, באתר משרד החוץ של מדינת ישראל, נובמבר 2007(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  77. ^ הודעת בא כוח המדינה בשם ראש הממשלה בבג"ץ 390/79, פ"ד לד(1), 16
  78. ^ רויטרס, קרן הפנסיה הגדולה בנורווגיה מפסיקה להשקיע בחברות הקשורות להתנחלויות, באתר TheMarker‏, 5 ביולי 2021
  79. ^ נדב שרגאי, דו"ח: 32% מההתנחלויות - על שטח פלסטיני פרטי, באתר הארץ, 14 במרץ 2007
  80. ^ איתמר אייכנר, ביה"ד האירופי החליט: מדינות האיחוד מחויבות לסמן תוצרת מהתנחלויות, באתר כלכליסט, 12 בנובמבר 2019
  81. ^ ניצן קידר, הונגריה נגד אירופה: לא תסמן מוצרים מיו"ש, באתר ערוץ 7, 16 בנובמבר 2015
  82. ^ עדו בן פורת, השומרון משיב מלחמה - חברי הפרלמנט האירופי יילחמו בקמפיין ההסתה נגד המתנחלים, באתר ערוץ 7, 12 בפברואר 2022
  83. ^ עוז רוזנברג, הזמינו סמים להתנחלויות וזוכו - כי הן אינן בישראל, באתר הארץ, 9 במרץ 2012
  84. ^ צו בדבר העסקת עובדים במקומות מסוימים (יהודה והשומרון) (מס' 967) התשמ"ב-1982
  85. ^ שכר מינימום - יהודה ושומרון, באתר של עו"ד רונן פרידמן
  86. ^ בג"ץ 1234/10 א. דינמיקה אחזקות 2002 בע"מ נ' המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון ואחרים, ניתן ב-21 ביולי 2010
  87. ^ ברק רביד, נתניהו "קבר" את הצעת חוק של ח"כ סטרוק להחלת חוק ישראלי בגדה המערבית, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2013
  88. ^ אריק בנדר, הצעת החוק שתובא לוועדת השרים: "סיפוח דה פקטו של השטחים", מעריב אונליין, 8 בנובמבר 2014
  89. ^ רע"א 4290/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("פול") נ' פלוני ואחרים, ניתן ב-25 בינואר 2017
  90. ^ חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003, ס"ח 1892 מ-1 ביוני 2003, פרק ח': מס הכנסה
    דוד שי, מס הכנסה – הנחה לתושבי יישובים מסויימים, באתר חילן
  91. ^ שינויים ברשימת היישובים המזכים בהטבות מס, באתר רשות המסים בישראל, 11 בינואר 2016
  92. ^ עדיפות להתנחלויות על פני יישובים שספגו טילים, באתר ynet, 31 בדצמבר 2012
  93. ^ הודעות על התנחלויות והיאחזויות שאושרו לפי תקנה 12 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, באתר משרד הכלכלה והתעשייה
  94. ^ טליה ששון, חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, עמ' 63; הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון, דו"ח על מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון, עמ' 21
  95. ^ טליה ששון, חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, עמ' 65
  96. ^ פירוט הסיוע של משרדי הממשלה להקמת המאחזים נמצא בחוות דעת ביניים על מאחזים בלתי מורשים.
  97. ^ עוזי ברוך, נתניהו: חלק מההתנחלויות יישארו מחוץ לישראל, באתר ערוץ 7
  98. ^ דוגמאות:
  99. ^ עקיבא אלדר, הארץ (מאמר דעה)‏, המתנחלים יכולים להישאר בפלסטין, באתר וואלה!‏, 25 באוגוסט 2008(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  100. ^ זאב גלילי, ההסתה שהכשירה את חורבן קטיף
  101. ^ במוסף מעריב, 30 באפריל 1993, התפרסם ראיון של בילי מוסקונה לרמן עם עו"ד לאה צמל שבסופו מובא דו השיח. מוסקונה: תגידי לפחות שאת נגד פגיעה בחיי אדם. צמל: זה לא יהיה נכון כי אני בעד פגיעה במתנחלים.
    אבישי בן חיים, הרב של עופרה הגיש תלונה: פרופ' שטרנהל מסית לרצח, באתר ynet, 16 במאי 2001
  102. ^ הבטחון הלאומי וההתנחלויות (עמ' 15-14), מולד
  103. ^ עמוס הראל, סגן הרמטכ"ל לשעבר קפלינסקי: ההתנחלויות מכבידות על הביטחון, באתר הארץ, 4 ביוני 2017
  104. ^ התנחלויות אינן שוות ביטחון, המועצה לשלום ולביטחון
  105. ^ מצע מפלגת העבודה מימד, אתר הבחירות לכנסת ה-16
  106. ^ מצע מפלגת העבודה לכנסת ה-18, אתר שלי יחימוביץ'
  107. ^ מצע "קדימה" יכלול הקמת מדינה פלסטינית מפורזת ושמירה על י-ם וגושי ההתנחלויות, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2005
  108. ^ ראו למשל דברי חגית עופרן משלום עכשיו, האיוולת של גושי ההתנחלויות(הקישור אינו פעיל, 26.2.2019)
  109. ^ אולמרט: אשמור על גושי ההתיישבות והבקעה, באתר וואלה!‏, 07 בפברואר 2006
  110. ^ ניר יהב‏, "אולמרט לא הסכים לפנות גושי התנחלויות", באתר וואלה!‏, 26 באפריל 2008
  111. ^ עמית ולדמן - ישן 4, ‏הרשות הפלסטינית תקרוס? "משבר חסר תקדים", באתר ‏מאקו‏‏, ‏25 באפריל 2019‏
    AFP, האום: הבנייה בהתנחלויות התגברה בחודשיים האחרונים, באתר nrg‏, 29 באוגוסט 2016
  112. ^ מצד שני, ביקרו הדו"חות גם את האלימות הפלסטינית כלפיי אזרחים ישראלים
  113. ^ ברק רביד, ההנחיות החדשות של האיחוד האירופי בנוגע להתנחלויות: המסמך המלא, באתר הארץ, 16 ביולי 2013
    ברק רביד, פרטי הדיונים נחשפים - החרם האירופי: הבריטים ביקשו להטיל את הסנקציות גם על כל ישראלי מעבר לקו הירוק, באתר הארץ, 18 ביולי 2013
  114. ^ נדב שרגאי, המתנחלים מחליפים את חברי הקיבוצים, גם בכנסת, באתר הארץ, 26 באפריל 2004; טל שניידר, מפת הח"כים: גיאוגרפיה היא עניין של אידיאולוגיה, באתר הארץ, 25 ביוני 2012
  115. ^ אפרת וייס וכתבי ידיעות אחרונות, הובאו למנוחות נרצחי הפיגוע באיתמר, באתר ynet, 21 ביוני 2002
  116. ^ כתבי ynet, ניצולות הפיגוע באלון מורה התחבאו מתחת לשולחן בסלון, באתר ynet, 29 במרץ 2002
  117. ^ חמישה מתלמידי המכינה הקדם-צבאית בעצמונה נרצחו בהתקפת מחבל, באתר ערוץ 7, 8 במרץ 2002
  118. ^ מסרב? תועבר להגמ"ר, באתר ערוץ 7, 7 במרץ 2005
  119. ^ הסכמה שבשתיקה, מרץ 2001, בצלם, עמוד 6
  120. ^ מרים ביליג, חנה גנדל גוטרמן ועידית מילר, הזדמנות ליצירת 'שלום יומיומי': עבודה משותפת של יהודים ופלסטינים באזור התעשייה ברקן, מחקרי יהודה ושומרון קובץ כ"ה 2016