חטיפת מטוס סבנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חטיפת מטוס סבנה
המטוס מהאירוע בנמל התעופה הית'רו, ביוני 1976
תאריך התחלה: 8 במאי 1972
תאריך סיום: 9 במאי 1972
משך הסכסוך: יומיים
מקום: נמל התעופה לוד, ישראל

חטיפת מטוס סבנה הייתה אירוע חטיפת מטוס שהתרחש ב-8 במאי 1972. מטוס נוסעים של חברת התעופה הבלגית סבנה שיצא בטיסה 571 מבריסל, עם נחיתת ביניים בווינה, לנמל התעופה לוד, נחטף על ידי מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" והונחת בנמל התעופה לוד. המטוס שוחרר מקץ יממה בפעולה נועזת של סיירת מטכ"ל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק שהתנהל בספטמבר השחור בירדן בין אש"ף לצבא הירדני הסתיים באלפי הרוגים מקרב אש"ף וסילוק הארגון מירדן ללבנון. בעקבות אירועים אלה הוקם ארגון "ספטמבר השחור". ארגון טרור זה, שהוקם ברובו מפעילים של הפת"ח, שם לעצמו מטרה לבצע פעולות נקם כנגד ממשלת ירדן. בין השנים 19711972 ביצע הארגון שורה של פעולות נגד בכירים ירדנים ויעדים המזוהים עם המשטר הירדני. אולם אש"ף, מפוצל בהנהגתו וחלש יותר מתמיד, חיפש דרכים לשקם את מעמדו ולכן הוחלט לשנות את ייעודו המקורי של "ספטמבר השחור" ולהפנותו לראשונה למאבק בישראל.

הפעולה שתוכננה על ידי עלי חסן סלאמה יצאה לפועל ב-8 במאי 1972, אז עלו ארבעה מחבלים, שני גברים ושתי נשים, עם דרכונים מזויפים על טיסה 571 מבריסל לתל אביב. המטוס המריא מבריסל וביצע נחיתה מתוכננת בווינה. לאחר תדלוק והעלאה והורדה של נוסעים המריא המטוס לכיוון תל אביב כאשר על סיפונו כ-100 נוסעים, רובם ישראלים, ואנשי צוות.

חטיפת המטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר ההמראה נכנסו המחבלים זה אחר זה לשירותי המטוס והוציאו שני אקדחים, שני רימונים ושתי חגורות נפץ שהסתירו על גופם. לאחר מכן מפקד הפעולה, עלי טהא אבו סניינה, פרץ לתא הטייס כשהוא חמוש באקדח והודיע לקברניט, רג'ינלד לוי, על חטיפת המטוס.

המטוס נחת בנמל התעופה לוד בשעה 17:15. כוחות משטרה, צבא ומד"א מיהרו לנמל התעופה. כן הוחשה לאירוע סיירת מטכ"ל, שלוחמיה החלו להתכונן לפרוץ למטוס ולהשתלט על המחבלים.[1] החוטפים דרשו לשחרר 315 אסירים פלסטינים הכלואים בישראל ואיימו לפוצץ את המטוס על נוסעיו. שר הביטחון, משה דיין, ניהל משא ומתן עם המחבלים, ובמקביל נעשו הכנות למבצע חילוץ. מנהיג החוטפים ביקש לפגוש נציג מהצלב האדום. לאחר חיפושים בכל הארץ מצאו נציג אחד של הצלב האדום בירושלים, זימנו אותו לשדה התעופה בלוד. כשזה הגיע, הוא נשלח למטוס, עלה עליו, ושמע את דרישות החוטפים, אך הבהיר להם שהוא יכול רק להעביר את דרישותיהם לישראליים.

הקברניט לוי הצליח לשכנע את מנהיג החוטפים לשלוח אותו כמתווך אל הישראליים. כאשר הקברניט נפגש עם מפקדי המבצע, הוא ניסה לשכנע אותם לא לפעול באופן צבאי ולקבל את דרישות החוטפים, אך לאחר שהוברר לו שישראל איננה מתכוונת להיכנע, הוא שיתף פעולה ומסר מידע לגבי החוטפים, מיקומם וכלי הנשק שלהם. מידע ששימש את צוות החילוץ, וחזר אל המטוס. הוא אף קיבל התחייבות בכתב שאם הוא ואשתו שהייתה בטיסה ימותו בפעולה, מדינת ישראל תהיה אחראית להשכלה לילדיו.

ההכנות לפריצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת דרשו החטופים אספקת דלק ומזון חדשה ובצה"ל האמינו כי זו הזדמנות להוציא לפועל את פעולת החילוץ. אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל, נקבע כמפקד פעולת החילוץ, והרכיב כוח שהתבסס על קציני ולוחמי היחידה, ובהם גם אנשי מילואים של היחידה,[2] אשר עבדו כמאבטחים בשירות הביטחון הכללי[3] אשר נכללו בכוח הפורץ משום שהיו מיומנים בשימוש בנשק שנבחר לפעולה - אקדח ברטה בקוטר 0.22 אינץ'. תוכנית הפעולה אותה הציע האלוף רחבעם זאבי,[4] ועליה שקדו ברק ואנשיו, קבעה כי הכוח ינוע לקרבת המטוס מחופשים למכונאים שכביכול באו לטפל במטוס ולצורך כך לבשו סרבלים לבנים. ההשתלטות על המטוס תוכננה באמצעות פריצת חמש חוליות לוחמים דרך חמישה פתחים[5]:

  • חוליה בפיקוד דני יתום, סגן מפקד היחידה, תוכננה לפרוץ הן מן הדלת הקדמית מחד והן מן הפתח בתחתית חרטום המטוס. בראש החוליה היה איציק גונן, שהיה אמור להיכנס ראשון בדלת הסמוכה לתא הטייס.
  • חוליה בפיקוד עוזי דיין, שהיה מפקד צוות ביחידה, תפרוץ למטוס מן הדלת האחורית.
  • חוליה בפיקוד עומר ערן תוכננה לפרוץ מדלת החירום שעל הכנף הימנית.
  • חוליה בפיקוד מרדכי רחמים תוכננה לפרוץ מדלת החירום שעל הכנף השמאלית. רחמים, איש המילואים ולוחם ותיק בסיירת מטכ"ל, שימש באותם ימים כמאבטח ביחידה לאבטחת אישים. שלוש שנים קודם לכן, ב-1969, מנע רחמים פיגוע בציריך נגד מטוס אל על, כשלחם בחוליית מחבלים שפתחה באש על המטוס, והרג ביריות אקדח את ראש החוליה.[6] בשל ניסיונו הקרבי הרב, תודרך רחמים באופן אישי בידי הרמטכ"ל, דוד אלעזר, כי עליו להיות הראשון שפורץ למטוס ומשימתו הראשונה היא נטרול מטעני חומר הנפץ שבאמצעותם מלכדו המחבלים את המטוס.[7]
  • חוליה בפיקוד בנימין נתניהו, מפקד צוות ביחידה,[8] תוכננה לפרוץ מדלת החירום שעל הכנף השמאלית, בעקבות החוליה שבפיקוד רחמים.

פעולת ההשתלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייס הסבנה רגי'נלד לוי בפגישה מחודשת ומפתיעה עם מפקד סיירת מטכ"ל וכוח החילוץ, אהוד ברק

ב-9 במאי 1972, בשעה ארבע אחר הצהריים יצא לפועל המבצע שקיבל את שם הקוד "איזוטופ". צוות בן שישה עשר לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקודו של אהוד ברק וסגנו דני יתום,[9] החלו להתקרב למטוס.

במקביל בוצעו פעולות הונאה שנועדו להטעות את החוטפים לחשוב שדרישותיהם מולאו, וכי לא מתוכננת פעולת חילוץ. פעולות ההונאה כללו גרירת מטוס בואינג של חברת T.W.A לכיוון המטוס החטוף, וכן תנועה של משאיות צבאיות מכוסות ברזנט ואוטובוסים, שהביאו כביכול את המחבלים הכלואים ששחרורם נדרש על ידי החוטפים.[10]

ברגע שכל הלוחמים התמקמו בעמדותיהם מסביב למטוס, נתן אהוד ברק את פקודת הפריצה על ידי שריקה. במהלך הפריצה למטוס התמקם ברק בעמדה בתחתית המטוס כדי לפקד על מאמצי ההשתלטות ולתאם בין הלוחמים, כוחות החילוץ, החבלה והעתודה הנוספים. את החוליה הראשונה הוביל רחמים. אחד המחבלים, עבד אל-עזיז אטרש, פתח באש לעברו ועומר ערן ירה בו והרגו.[11] באותה עת החל איציק גונן בפתיחת הדלת הראשית ונתקל ביריות של מפקד החוטפים. הדלת הייתה תקועה וגונן הכניס את ידו וירה את כל המחסנית לכיוונו של מפקד החוליה. בפעולה זו נפצע גונן בידו. דני יתום שעמד מאחוריו ניסה גם הוא לפתוח את הדלת ולא הצליח. בו בזמן רחמים ניהל קרב יריות בין המושבים עם מפקד החוטפים, עלי טהא אבו סניינה, אשר הסתתר בתא השירותים במטוס, אולם רחמים רדף אחריו ולבסוף ירה בו למוות מטווח קצר בתא השירותים.[12] בשל המרחק בין החוליות לא שמעו לוחמי החוליה בפיקוד עוזי דיין את שריקתו של ברק והתעכבו בביצוע הפריצה.[13] משהתברר כי הפעולה החלה פרץ עוזי דיין למטוס, ואחריו יובל גלילי וחזי כהן. שניות לאחר הפריצה חלף על פניהם אדם כהה עור, אותו חשבו למחבל. הלוחמים ירו בו מיד, אולם התברר כי הוא אחד מבני הערובה, יהודי בלגי העוסק ביהלומים. אף על פי שנפגע קשה חייו ניצלו והוא החלים מפציעתו.[14]

מיד לאחר מכן, לכד עוזי דיין את המחבלת רימה טאנוס.[15] אחד הנוסעים פנה לעוזי דיין והצביע על נוסעת שישבה מכורבלת בשמיכה במושב לפניו. זו הייתה המחבלת רימה טאנוס. המחבלת החזיקה רימון יד ללא נצרה ואמרה באנגלית "אל תירה". דיין הצמיד אקדח לרקתה ולקח ממנה את הרימון.[16]

הכוח בפיקוד נתניהו פרץ אף הוא, בעקבות החוליה בפיקוד רחמים, אל תוך המטוס, וידא את ניטרולו של המחבל המת, עבד אל-עזיז אטרש,[17] ולכד את המחבלת הנוספת, תרז הלסה. במהלך המאבק עם המחבלת נפצע נתניהו בזרועו מכדור אקדח שפלט מרקו אשכנזי.[18] כמו כן נפצע לוחם היחידה, איציק גונן, במהלך חילופי היריות עם המחבלים.[19]

מרגע הינתן פקודת ה"פעל" חלפה כדקה עד שחוסלו שני המחבלים ונלכדו שתי המחבלות, ובתוך דקות ספורות השתלט צוות הלוחמים על המטוס וניטרל את המטענים. שלושה מהנוסעים נפצעו במהלך ההשתלטות, לפחות שניים מאש כוחותינו, ואחת מהפצועות, מרי הולצברג אנדרסון, מתה מפצעיה.[14][20] מרי, ישראלית חברת קיבוץ לוחמי הגיטאות הנשואה לנורווגי, ששבה לביקור מולדת לאחר שהחלה את לימודיה בבלגיה, הייתה ההרוגה היחידה מבין הנוסעים. סבורים שנהרגה כתוצאה מזיהוי שגוי שלה כמחבלת.[14] שני לוחמים מן היחידה, נתניהו וגונן, נפצעו באורח קל במהלך ההשתלטות.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד הפעולה, עלי טהא אבו סניינה, וסגנו, עבד אל-עזיז אטרש, נהרגו בפעולה. שתי המחבלות הנותרות, רימה טאנוס ותרז הלסה, נלכדו, נדונו למאסר עולם, אך שוחררו בעסקת ג'יבריל, במסגרת חילופי שבויים בעקבות מלחמת לבנון הראשונה.

המטוס החטוף, מדגם בואינג 707, המשיך לשרת את חברת סבנה עוד כחמש שנים, לאחר מכן נקנה על ידי התעשייה האווירית ונמכר על ידה לחיל האוויר הישראלי, בו שימש כמטוס ביון במשך שנים רבות (קיבל את המספר 137) והשתתף ברוב המבצעים ארוכי הטווח של החיל. לאחר הוצאתו מהשירות עמד בבסיס החיל בלוד כגרוטאה. בשנת 2008 הוחלט לשקמו ולהעבירו לתצוגה במוזיאון חיל האוויר בבסיס חצרים,[21] אך בסופו של דבר המטוס נגרט.

ביצוע הפעולה על ידי "ספטמבר השחור", שנחשב עד אז לארגון שפועל רק נגד ירדן, הפתיע את המודיעין הישראלי. כישלון הפעולה גרם לירידה במורל הפלסטיני, אך לא ריפה את ידיו של הארגון בניסיונו לשחרר את האסירים: כ-4 חודשים לאחר מכן "ספטמבר השחור" ביצע את טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שבו תבעו לשחרר 234 אסירים שהיו כלואים בישראל, ועוד שניים שהיו כלואים בגרמניה.

בשנת 2005, נערך ראיון עם המחבלת תרז הלסה, בו תמכה ללא חרטה בהתקפה, ואף קראה למאבק מזוין נגד ישראל.[22] בשנת 2009 הורשתה לעבור בישראל, על מנת להגיע לוועידת אש"ף בבית לחם. בראיון עמה שבה להאשים את ישראל בזוועות מכוונות נגד ילדים ערבים בתחומה, שלדבריה טיפלה בהם, וקראה שוב להמשך המאבק המזוין נגד ישראל.[23]

בשנת 2012 מתה המחבלת רימה טאנוס מסרטן.

סרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 הופק סרט דוקו-דרמה בשם "סבנה", אותו יצרו נתי דינר, רני סער ומשה זונדר, על החטיפה והמבצע לשחרור החטופים.[24][25]

הסרט שודר לראשונה ב-8 בספטמבר 2015 בערוץ 2. בסרט ישנן עדויות של הנוסעים, של הלוחמים, ביניהם עוזי דיין, בנימין נתניהו, דני יתום ואהוד ברק (מפקד סיירת מטכ"ל ומבצע החילוץ), ושל שר התחבורה דאז שמעון פרס. כמו כן, הסרט כולל קטעים מהקלטה של תיאור המקרה מנקודת ראותו של קפטן המטוס רג'ינלד לוי, המספר על כך בגוף ראשון, וכן ראיון מיוחד עם אחת החוטפות, תרז הלסה, שנותרה בחיים, שוחררה בעסקת ג'יבריל וחיה בירדן.

הסרט לוקה בכמה אי-דיוקים; על מדי השחקן שגילם את מפקד פיקוד המרכז האלוף רחבעם זאבי נענד אות מלחמת יום הכיפורים, אף שהיא פרצה רק לאחר למעלה משנה; השחקן שגילם את הרמטכ"ל דוד אלעזר ענד על מדיו את אות מלחמת ההתשה (אלא שזה חולק רק לאחר 31 שנים, ב-2003); כלא נפחא, שהוזכר בסרט כעובדה קיימת ודובר עליו בלשון הווה, הוקם רק ב-1980.[26]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חטיפת מטוס סבנה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבנר שור, צוות איתמר, הוצאת כתר, 2003, עמודים 65-72.
  2. ^ אמיר אורןמי נותן את ההוראה, באתר הארץ, 8 באפריל 2012.
  3. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 67, "ברק: 'בחרתי את האנשים לפי מי שהגיע. הקו המנחה היה לבחור קצינים, כי עשינו דבר שלא היינו מלוטשים בו. מרדכי רחמים היה כבר אז מאבטח לשעבר שפעם כבר התרגז בנמל התעופה בציריך על מחבלים. מרקו היה מאבטח לשעבר, צור וגונן היו מאבטחים באותו זמן באל על. היינו שישה קצינים, ארבעה מאבטחים ושישה חיילים'."
  4. ^ רזי ברקאי, ראיון שערך עם אהוד ברק במלאת ארבעים שנה לפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה, "מה בוער", גלי צה"ל, 09.05.2012.
  5. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 68.
  6. ^ יואב קווה, הבחורים המצוינים ליד הקוקפיט, הארץ, ‏ 19.02.1999, כפי שהועלה באתר פרש.
  7. ^ שלום ירושלמי, הייתי גיבור לאומי, נשארתי בלי כלום, באתר nrg‏, 2 ביולי 2011
  8. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 74, "ברק: 'ביבי היה מפקד צוות טוב, ממש טוב'."
  9. ^ חן קוטס-בר, "להחזיר בכל מחיר: יש חוזה בין המדינה לחייל", באתר nrg‏, 25/6/2010.
  10. ^ אילן כפיר, ברק - הביוגרפיה, אלפא תקשורת, מהדורה עשירית 1999, עמוד 91
  11. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 70, "עומר ערן: 'גברת זקנה שהייתה בת ערובה החזיקה אותי פתאום בכוח רב בקצה הסרבל קרוב לקרסול, ולא עזבה. נאלצתי לתת לגברת אגרוף בפרצוף. היא שחררה את היד ואני יריתי במחבל. התקרבתי והרגתי אותו'."
  12. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 70, "מרדכי רחמים: 'התקרבתי, צמצמתי מרחק, וכשהייתי ממש קרוב אליו, הוא נכנס לשירותים. הגעתי לשירותים, פתחתי, הכנסתי את היד ורוקנתי את יתרת המחסנית. הוא צנח פנימה'."
  13. ^ יוסי וקנין, הוא היה גיבור, מתוך "ידיעות העמק" מקבוצת ידיעות אחרונות, ‏ 15.05.2009, כפי שהועלה באתר פרש.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 מי ירה במרי הולצברג אתר קיבוץ לוחמי הגטאות
  15. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 71.
  16. ^ אילן כפיר, ברק - הביוגרפיה, אלפא תקשורת, מהדורה עשירית 1999, עמוד 93
  17. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 70, "מרקו אשכנזי: 'בדרך היה מחבל אחד ששכב על הרצפה, קצת מפרפר. גמרתי אותו, ואז הצביעו לנו על המחבלת (תרז חלסה) עם המטענים'."
  18. ^ אריק בנדר, זיכרונות רה"מ נתניהו מחטיפת מטוס סבנה, באתר nrg‏, 15/09/2009.
  19. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 72.
  20. ^ שרה ליבוביץ-דר, " ההרוגה הנשכחת, - חייה ומותה של מרי הולצברג, ההרוגה היחידה בפעולת סבנה, שהלכה לעולמה בערב שבועות 1972 ונשכחה תחת גלי השמחה אחרי מבצע החילוץ המוצלח של סיירת מטכ"ל ", מעריב, המוסף, ד' בסיון, תשע"ו, 10.6.2016, עמוד 6–10, כולל תמונת שער
  21. ^ יעקב לוי, ה'בואינג' שנחטף בדרך לחצרים, באתר mynet‏, 1 בדצמבר 2008
  22. ^ ג'קי חוגי, רק אני רציתי לפוצץ את מטוס הסבנה, באתר nrg‏, 10 באוקטובר 2005
  23. ^ עמית כהןאורחת בוועידת פת"ח: חוטפת מטוס סבנה, באתר nrg‏, 10 באוגוסט 2009
  24. ^ נתי טוקר, הסרט שאיחד את ברק, פרס והזוג נתניהו, באתר TheMarker‏, 12 באוגוסט 2015
  25. ^ "סבנה: הסרט", במאגר הידע לקולנוע ישראלי ועולמי "אידיבי"
  26. ^ אביב הורוביץ, מי נגד מי – איפה הימים שלא היו, Mako, ‏17.09.2015