חטיפת מטוס סבנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חטיפת מטוס סבנה
המטוס מהאירוע בנמל התעופה הית'רו, ביוני 1976
תאריך התחלה: 8 במאי 1972
תאריך סיום: 9 במאי 1972
משך הסכסוך: יומיים
מקום: נמל התעופה לוד, ישראל
32°00′34″N 34°52′37″E / 32.009444444444°N 34.876944444444°E / 32.009444444444; 34.876944444444 קואורדינטות: 32°00′34″N 34°52′37″E / 32.009444444444°N 34.876944444444°E / 32.009444444444; 34.876944444444 

חטיפת מטוס סבנה הייתה אירוע חטיפת מטוס שהתרחש ב-8 במאי 1972. מטוס נוסעים של חברת התעופה הבלגית סבנה שיצא בטיסה 571 מבריסל, עם נחיתת ביניים בווינה, לנמל התעופה לוד, נחטף על ידי מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" והונחת בנמל התעופה לוד. המטוס שוחרר מקץ יממה בפעולה של סיירת מטכ"ל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק שהתנהל בספטמבר השחור בירדן בין אש"ף לצבא הירדני הסתיים באלפי הרוגים מקרב אש"ף וסילוק הארגון מירדן ללבנון. בעקבות אירועים אלה הוקם ארגון "ספטמבר השחור". ארגון טרור זה, שהוקם ברובו מפעילים של הפת"ח, שם לעצמו מטרה לבצע פעולות נקם כנגד ממשלת ירדן. בין השנים 19711972 ביצע הארגון שורה של פעולות נגד בכירים ירדנים ויעדים המזוהים עם המשטר הירדני. אולם אש"ף, מפוצל בהנהגתו וחלש יותר מתמיד, חיפש דרכים לשקם את מעמדו ולכן הוחלט לשנות את ייעודו המקורי של "ספטמבר השחור" ולהפנותו לראשונה למאבק בישראל.

ההתקפה תוכננה על ידי עלי חסן סלאמה. חוליית המחבלים מנתה שני גברים ושתי נשים. המפקד היה עלי טהא אבו סניינה (כונה "קפטן רפעת") מוסלמי מירושלים ובן למשפחת אבו סְנֵיינֶה מחברון. עלי השתתף ארבע שנים קודם לכן בחטיפת מטוס אל על לאלג'יריה שהסתיימה בשחרור אסירים בידי ישראל, ושלשה חודשים קודם לכן בחטיפת מטוס לופטהנזה לתימן שהסתיימה בתשלום דמי כופר לאש"ף.[1][2] יחד איתו היו הזוג עבד אל-עזיז אטרש דרוזי בן 33 מבית סאחור שכונה זכריה על פי התעודה הישראלית המזויפת שלו, וחברתו רימה תאנוס - בת 21 מבית לחם יתומה נוצריה שגדלה במנזר ברבת עמון ובילדותה הותקפה מינית, והנערה תרז הלסה, נוצריה ילידת עכו בת 19, שחצתה את הגבול ללבנון מרצונה החפשי, יחד עם זוג חברים נוצרים בני גילה מבית הספר לאחיות בנצרת בו למדה, על מנת להצטרף למאבק נגד מדינת ישראל.[3] בראיון משנת 2005 טענה גם שלא הכירה כלל את האחרים בחוליה, ושהאימונים בשימוש בנשק וחמרי נפץ ארכו שבועיים בלבד, ושבניגוד לנאמר במקורות רבים, היא לא חבשה פאה. במשך שלושה ימים לפני החטיפה החוליה התערתה בחיי הלילה של בריסל והם בילו במסעדות ובריקודים במועדונים, וכן בדקו בנפרד את הדרכונים ואת סדרי האבטחה בשדה התעופה. בלילות ישנו בזוגות בבתי המלון.[1][2][4].

בבוקרו של ה-8 במאי 1972 המחבלים נסעו לתחנת הרכבת בעיר, שם אספו מתוך תא שמירה שני אקדחים, שני רימוני יד ושתי חגורות נפץ אשר הוברחו לעיר באמצעות הדואר הדיפלומטי של איראן. משם נסעו לשדה התעופה במוניות נפרדות, ועלו על טיסה 571 מבריסל לתל אביב עם דרכונים מזויפים תוך דיבור בעברית, המטוס המריא מבריסל וביצע נחיתה מתוכננת בווינה. לאחר תדלוק והעלאה והורדה של נוסעים המריא המטוס לכיוון תל אביב כאשר על סיפונו 99 נוסעים, רובם ישראלים, ועשרה אנשי צוות.[2]

חטיפת המטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר ההמראה מוינה נכנסו המחבלים זה אחר זה לשירותי המטוס והוציאו את הנשק והפצצות. אקדח אחד היה בידו של עלי מפקד חוליית המחבלים ואקדח בידיה של תרז. הרימונים היו בידיהם של עבד ורימה, וחגורות הנפץ על גופן של הנשים, כשהנפצים החשמליים להפעלתן מוסתרים בחזייתה של תרז. ברגע שסיימו להתחמש, עלי ("קפטן רפעת"), פרץ לתא הטייס כשהוא חמוש באקדח והודיע לקברניט, רג'ינלד לוי, על חטיפת המטוס. לאחר מכן שידר הודעה בערבית:

הדא היא לתקמת אלול לסדהה (זו היא ארגון ספטמבר השחור)
תחייכום מע למשיכה, תחייכום פי מרתך על לצלח ותחיד עֻדֻתִכום! (לחייכם עִם ההמשך, לחייכם בעת הקרב ותאוחד קבוצתכם)
ותחי תמודכום, ותחייכום האל ענדותיהום - פי אנצויון, פי אסתכלאת (ותחי התמדתכם, ולחיי אלה עמידתם - במעצר, בכלא)
הא לו פי ניתאי לאיחוה, (זהו שנביא לאחינו)
הא לו פי למיית כל מרידרא אלי מארדי חוריית מטרד (העומדים בדרכנו לחופש בארצנו יוסרו ממנה)
ובדהלונא לא ערבתא לא חשיפן הלצלח (ובאלה לא נתערב ולא נניח את נשקנו. כלומר: לא יעצרו אותנו)
עלך לא יתהיר א תחריר (עד יבוא ולא ירחק השחרור)
ונחנו יסהיד יסהדו דרכת לאייזון וזהית (ואנו נלך בדרך הטובה והיפה)[5]

הנשים הורידו את חגורות הנפץ והניחו אותן במעבר, והחלו צעקות ובהלה. תרז העבירה את האקדח לידיו של עבד, ואת הנפצים לרימה, והיא עצמה עברה בין הנוסעים, ולדבריה, הרגיעה אותם בעברית.[2]

המטוס נחת בנמל התעופה לוד בשעה 17:15. כוחות משטרה, צבא ומד"א מיהרו לנמל התעופה. כן הוחשה לאירוע סיירת מטכ"ל, שלוחמיה החלו להתכונן לפרוץ למטוס ולהשתלט על המחבלים.[6] החוטפים דרשו לשחרר 315 אסירים פלסטינים הכלואים בישראל (או ואיימו לפוצץ את המטוס על נוסעיו. שר הביטחון, משה דיין, ניהל צוות משא ומתן שדן ממגדל הפיקוח עם הטייס בשם המחבלים באנגלית, ובמקביל נעשו הכנות למבצע חילוץ. המחבלים דרשו דלק. רחבעם זאבי הגה את רעיון הסרבלים הלבנים והתחפושת כמכונאים ואנשי תחזוקה.[7] ישראל הודיעה שיש תקלה והמליצו שאין להזיז את המטוס ממקומו. הטייס התווכח עם הצוות, ונאמר לו "אנו ממליצים בכל הרצינות שלא לעשות זאת." בתגובה לכך הטייס לוי ענה וחשף את המצב המדויק במטוס:

יפה שאתם "ממליצים בכל הרצינות" אבל בעוד אתם יושבים במגדל אנחנו יושבים בתא הטייס עם שני אקדחים ושני רימוני יד, ועוד שני אנשים נוספים עם פצצות בפנים.

עלי אבו סנינה, המכונה קפטן רפעת, מנהיג החוטפים ביקש לפגוש נציג מהצלב האדום. לאחר זמן הגיע נציג הצלב האדום מירושלים ברכב של הארגון, עלה למטוס ושמע את דרישות החוטפים, אך הבהיר להם שהוא יכול רק להעביר את דרישותיהם לישראלים. צוות המשא ומתן הודיע שאין אפשרות לתדלק ללא בדיקה מכנית, ודיבר עם "קפטן רפעת" בערבית, הרגיעו, והוא הסכים לאפשר את הבדיקה המכנית והתדלוק עם בוקר ולאור יום. בעת הלילה חיבלו במטוס כך שלא יוכל להמריא.

בספר של זונדר על החטיפה וכן בסרט שנעשה על פיו, נטען שהטייס שכנע את החוטפים לאפשר לו לנהל משא ומתן תוך ירידה מהמטוס וחזרה אליו, ושלאחר שהצוות הישראלי לא קיבל את דעתו שלא לתקוף, (לפי הסרט ישב עם דיין ודן שומרון במגדל הפיקוח) קיבל התחייבות בכתב שאם הוא ואשתו שהייתה בטיסה ימותו בפעולה, מדינת ישראל תהיה אחראית לחינוך ילדיו והשכלתם.[7]

ההכנות לפריצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת דרשו החוטפים את אספקת הדלק וכן אספקת מזון חדשה. צה"ל האמינו כי זו הזדמנות להוציא לפועל את פעולת החילוץ. המחבלים כביכול יובאו למקום, הצוות הטכני כביכול עמד להגיע למטוס, וכשפתח הגחון של המטוס ייפתח לאספקת המזון, תחל הפריצה. אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל, נקבע כמפקד פעולת החילוץ, והרכיב כוח שהתבסס על קציני ולוחמי היחידה, ובהם גם אנשי מילואים של היחידה,[8] אשר עבדו כמאבטחים בשירות הביטחון הכללי[9] אשר נכללו בכוח הפורץ משום שהיו מיומנים בשימוש בנשק שנבחר לפעולה - אקדח ברטה בקוטר 0.22 אינץ'.[דרוש מקור] תוכנית הפעולה אותה הציע האלוף רחבעם זאבי[10], ועליה שקדו ברק ואנשיו, קבעה כי הכוח ינוע לקרבת המטוס מחופשים למכונאים שכביכול באו לטפל במטוס ולצורך כך לבשו סרבלים לבנים. ההשתלטות על המטוס תוכננה באמצעות פריצת חמש חוליות לוחמים דרך חמישה פתחים[11]:

  • חוליה בפיקוד דני יתום, סגן מפקד היחידה, תוכננה לפרוץ הן מן הדלת הקדמית מחד והן מן הפתח בתחתית חרטום המטוס. בראש החוליה היה איציק גונן, שהיה אמור להיכנס ראשון בדלת הסמוכה לתא הטייס.
  • חוליה בפיקוד עוזי דיין, שהיה מפקד צוות ביחידה, תפרוץ למטוס מן הדלת האחורית.
  • חוליה בפיקוד עומר ערן תוכננה לפרוץ מדלת החירום שעל הכנף הימנית.
  • חוליה בפיקוד מרדכי רחמים תוכננה לפרוץ מדלת החירום שעל הכנף השמאלית. רחמים, איש המילואים ולוחם ותיק בסיירת מטכ"ל, שימש באותם ימים כמאבטח ביחידה לאבטחת אישים. שלוש שנים קודם לכן, ב-1969, מנע רחמים פיגוע בציריך נגד מטוס אל על, כשלחם בחוליית מחבלים שפתחה באש על המטוס, והרג ביריות אקדח את ראש החוליה.[12] בשל ניסיונו הקרבי הרב, תודרך רחמים באופן אישי בידי הרמטכ"ל, דוד אלעזר, כי עליו להיות הראשון שפורץ למטוס ומשימתו הראשונה היא נטרול מטעני חומר הנפץ שבאמצעותם מלכדו המחבלים את המטוס.[13]
  • חוליה בפיקוד בנימין נתניהו, מפקד צוות ביחידה,[14] תוכננה לפרוץ מדלת החירום שעל הכנף השמאלית, בעקבות החוליה שבפיקוד רחמים.

פעולת ההשתלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייס הסבנה רגי'נלד לוי בפגישה מחודשת ומפתיעה עם מפקד סיירת מטכ"ל וכוח החילוץ, אהוד ברק

ב-9 במאי 1972, בשעה ארבע אחר הצהריים יצא לפועל המבצע שקיבל את שם הקוד "איזוטופ". צוות בן שישה עשר לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקודו של אהוד ברק וסגנו דני יתום,[15] החלו להתקרב למטוס.

במקביל בוצעו פעולות הונאה שנועדו להטעות את החוטפים לחשוב שדרישותיהם מולאו, וכי לא מתוכננת פעולת חילוץ. פעולות ההונאה כללו גרירת מטוס בואינג של חברת T.W.A לכיוון המטוס החטוף בטענה שלתוכה יובלו המחבלים המשוחררים[4], וכן תנועה של משאיות צבאיות מכוסות ברזנט ואוטובוסים, שהביאו כביכול את המחבלים הכלואים ששחרורם נדרש על ידי החוטפים.[16]. עלי (קפטן רפעת) ביקש לדבר עם המחבלים המשוחררים, ונאמר לו שזה יקח 15 דקות.[5] לדברי קרובת משפחה של תרז, המחבלים התחבקו אלו עם אלו ושתי המחבלות, חבושות כובעי דיילות עברו לאורך המסדרון ולחצו את ידי החטופים הלא יהודים. לדבריה שלשה נציגי "צלב אדום" שוחחו עם רפעת מבעד לחלון תא הטייס.[4]

לפי משה זונדר בספרו סיירת מטכ"ל, ברגע שכל הלוחמים התמקמו בעמדותיהם מסביב למטוס, נתן אהוד ברק את פקודת הפריצה על ידי שריקה. במהלך הפריצה למטוס התמקם ברק בעמדה בתחתית המטוס כדי לפקד על מאמצי ההשתלטות ולתאם בין הלוחמים, כוחות החילוץ, החבלה והעתודה הנוספים. לעומת זאת לפי הכתבה ב'קולות מלחמה' של ערוץ 10, הפעולה החלה כשלפי התיאום עבד אל-עזיז אטרש, המחבל השני, פתח את דלת הגחון כדי להכניס את המזון.[5]

את החוליה הראשונה הוביל רחמים. עבד אל-עזיז אטרש, המחבל השני, פתח באש לעברו ועומר ערן ירה בו והרגו.[17] באותה עת החל איציק גונן בפתיחת הדלת הראשית ונתקל ביריות של רפעת. הדלת הייתה תקועה וגונן הכניס את ידו וירה את כל המחסנית לכיוונו של מפקד החוליה. בפעולה זו נפצע גונן בידו. דני יתום שעמד מאחוריו ניסה גם הוא לפתוח את הדלת ולא הצליח. בו בזמן רחמים ניהל קרב יריות בין המושבים עם רפעת, אשר הסתתר בתא השירותים במטוס, אולם רחמים רדף אחריו ולבסוף ירה בו למוות מטווח קצר בתא השירותים.[18] בשל המרחק בין החוליות לא שמעו לוחמי החוליה בפיקוד עוזי דיין את שריקתו של ברק והתעכבו בביצוע הפריצה.[19] משהתברר כי הפעולה החלה פרץ עוזי דיין למטוס, ואחריו יובל גלילי וחזי כהן. שניות לאחר הפריצה, התרוממה ממושבה אחת המחבלות עם רימון בידה, בן ערובה שישב לידה, מפיק סרטים יהודי גרמני - מנפרד קוריטובסקי (הסרט הגרמני "ועידת ונזה"), קם בניסיון לחטוף את הרימון, אך הלוחמים שפרצו טעו לחשוב כי הוא מחבל וירו בו שישה כדורים. אף על פי שנפגע קשה חייו ניצלו והוא החלים מפציעתו. הוא נפטר בישראל בשנת 1999.[20]

מיד לאחר מכן, לכד עוזי דיין את המחבלת רימה טאנוס.[21] אחד הנוסעים פנה לעוזי דיין והצביע על נוסעת שישבה מכורבלת בשמיכה במושב לפניו. זו הייתה המחבלת רימה טאנוס. המחבלת החזיקה רימון יד ללא נצרה ואמרה באנגלית "אל תירה". דיין הצמיד אקדח לרקתה ולקח ממנה את הרימון.[22]

הכוח בפיקוד נתניהו פרץ אף הוא, בעקבות החוליה בפיקוד רחמים, אל תוך המטוס, והרג את עבד אל-עזיז אטרש שפרפר עדיין,[23] ולכד את המחבלת הנוספת, תרז הלסה. במהלך המאבק עם המחבלת נפצע נתניהו בזרועו מכדור אקדח שפלט מרקו אשכנזי.[24] כמו כן נפצע לוחם היחידה, איציק גונן, במהלך חילופי היריות עם המחבלים.[25]

מרגע הינתן פקודת ה"פעל" חלפה כדקה עד שחוסלו שני המחבלים ונלכדו שתי המחבלות, ובתוך דקות ספורות השתלט צוות הלוחמים על המטוס וניטרל את המטענים. שלושה מהנוסעים נפצעו במהלך ההשתלטות, לפחות שניים מאש כוחותינו, ואחת מהפצועות, מרי הולצברג אנדרסון, מתה מפצעיה[20][26]. מרי, ישראלית חברת קיבוץ לוחמי הגיטאות הנשואה לנורווגי, ששבה לביקור מולדת לאחר שהחלה את לימודיה בבלגיה, הייתה ההרוגה היחידה מבין הנוסעים. סבורים שנהרגה כתוצאה מזיהוי שגוי שלה כמחבלת.[20] שני לוחמים מן היחידה, נתניהו וגונן, נפצעו באורח קל במהלך ההשתלטות.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד הפעולה, עלי טהא אבו סניינה, וסגנו, עבד אל-עזיז אטרש, נהרגו בפעולה. שתי המחבלות הנותרות, רימה טאנוס ותרז הלסה, נלכדו, נדונו למאסר עולם, אך שוחררו בפורים ה'תשל"ט ה-14 במרץ 1979, במסגרת החזרת חייל המילואים השבוי אברהם עמרם תמורת 70 מחבלים.[27] במקורות רבים נרשם שהשתים שוחררו בעסקת ג'יבריל בשנת 1983.

המטוס החטוף, מדגם בואינג 707, המשיך לשרת את חברת סבנה עוד כחמש שנים, לאחר מכן נקנה על ידי התעשייה האווירית ונמכר על ידה לחיל האוויר הישראלי, בו שימש כמטוס ביון במשך שנים רבות (קיבל את המספר 137) והשתתף ברוב המבצעים ארוכי הטווח של החיל. לאחר הוצאתו מהשירות עמד בבסיס החיל בלוד כגרוטאה. בשנת 2008 הוחלט לשקמו ולהעבירו לתצוגה במוזיאון חיל האוויר בבסיס חצרים,[28] אך בסופו של דבר המטוס נגרט.

ביצוע הפעולה על ידי "ספטמבר השחור", שנחשב עד אז לארגון שפועל רק נגד ירדן, הפתיע את המודיעין הישראלי. כישלון הפעולה גרם לירידה במורל הפלסטיני, אך לא ריפה את ידיו של הארגון בניסיונו לשחרר את האסירים: כ-4 חודשים לאחר מכן "ספטמבר השחור" ביצע את טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שבו תבעו לשחרר 234 אסירים שהיו כלואים בישראל, ועוד שניים שהיו כלואים בגרמניה.

בשנת 2005, נערך ראיון עם המחבלת תרז הלסה, בו תמכה ללא חרטה בהתקפה, ואף קראה למאבק מזוין נגד ישראל.[2] בשנת 2009 הורשתה לעבור בישראל, על מנת להגיע לוועידת אש"ף בבית לחם. בראיון עמה שבה להאשים את ישראל בזוועות מכוונות נגד ילדים ערבים בתחומה, שלדבריה טיפלה בהם, וקראה שוב להמשך המאבק המזוין נגד ישראל.[29]

בשנת 2012 מתה המחבלת רימה טאנוס מסרטן.

בשנת 2015 ארגון פאל-וואטש העוקב אחרי פרסומים עוינים בערבית, הפיץ ציוץ של אש"ף בטוויטר המאדיר את שמה של תרז הלסה. הציוץ כלל אי דיוקים רבים, וטען שהיא ירתה בידו של ראש הממשלה לעתיד בנימין נתניהו.

סרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2015 הופק סרט דוקו-דרמה בשם "סבנה", אותו יצרו נתי דינר, רני סער ומשה זונדר, על החטיפה והמבצע לשחרור החטופים.[30][31]

הסרט שודר לראשונה ב-8 בספטמבר 2015 בערוץ 2. בסרט ישנן עדויות של הנוסעים, של הלוחמים, ביניהם עוזי דיין, בנימין נתניהו, דני יתום ואהוד ברק (מפקד סיירת מטכ"ל ומבצע החילוץ), ושל שר התחבורה דאז שמעון פרס. כמו כן, הסרט כולל קטעים מהקלטה של תיאור המקרה מנקודת ראותו של קפטן המטוס רג'ינלד לוי, המספר על כך בגוף ראשון, וכן ראיון מיוחד עם אחת החוטפות, תרז הלסה, שנותרה בחיים, שוחררה בעסקת ג'יבריל וחיה בירדן.

הסרט לוקה בכמה אי-דיוקים; הרעיון להשתמש בסרבלים ולהתחפש לטכנאים הושם בפי אהוד ברק במקום אלוף פיקוד מרכז רחבעם זאבי ('גנדי'), על מדי השחקן שגילם את 'גַנדי' נענד אות מלחמת יום הכיפורים, אף שהיא פרצה רק לאחר למעלה משנה; השחקן שגילם את הרמטכ"ל דוד אלעזר ענד על מדיו את אות מלחמת ההתשה (אלא שזה חולק רק לאחר 31 שנים, ב-2003); כלא נפחא, שהוזכר בסרט כעובדה קיימת ודובר עליו בלשון הווה, הוקם רק ב-1980.[32]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חטיפת מטוס סבנה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 סילביה רפאל - חייה ומותה של סוכנת מוסד עמ' 106 (אנגלית, אתר ספרי גוגל)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 ג'קי חוגי, רק אני רציתי לפוצץ את מטוס הסבנה, באתר nrg‏, 10 באוקטובר 2005
  3. ^ לפי כל המקורות שקדמו לראיון הישראלי עם המחבלת בשנת 2005, שהסתמכו על דבריה בעת המשפט שנערך לה בישראל, היא הצטרפה לארגון בכרכ (קיר מואב) שבירדן שם היו בני משפחת אביה, ומשם עברה ללבנון בעקבות מאהב מוסלמי והתנגדות משפחתה. בראיון דחתה זאת מכל וכל. ייתכן שהדברים נבעו ממסקנות החוקרים לגבי השינה הזוגית במלון.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 בת דודתי חוטפת המטוסים (אנגלית, אתר מכתבים ללני)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 שחרור מטוס הסבנה בסדרה קולות מלחמה בערוץ 10 (יוטיוב)
  6. ^ אבנר שור, צוות איתמר, הוצאת כתר, 2003, עמודים 65-72.
  7. ^ 7.0 7.1 [עדותו של אהוד ברק בתוכנית של ערוץ 2 על הסרט "סבנה - הגרסה שלי".
  8. ^ אמיר אורןמי נותן את ההוראה, באתר הארץ, 8 באפריל 2012.
  9. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 67, "ברק: 'בחרתי את האנשים לפי מי שהגיע. הקו המנחה היה לבחור קצינים, כי עשינו דבר שלא היינו מלוטשים בו. מרדכי רחמים היה כבר אז מאבטח לשעבר שפעם כבר 'התרגז' בנמל התעופה בציריך על מחבלים. מרקו היה מאבטח לשעבר, צור וגונן היו מאבטחים באותו זמן באל על. היינו שישה קצינים, ארבעה מאבטחים ושישה חיילים'."
  10. ^ רזי ברקאי, ראיון שערך עם אהוד ברק במלאת ארבעים שנה לפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה, "מה בוער", גלי צה"ל, 09.05.2012.
  11. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 68.
  12. ^ יואב קווה, הבחורים המצוינים ליד הקוקפיט, הארץ, ‏ 19.02.1999, כפי שהועלה באתר פרש.
  13. ^ שלום ירושלמי, הייתי גיבור לאומי, נשארתי בלי כלום, באתר nrg‏, 2 ביולי 2011
  14. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 74, "ברק: 'ביבי היה מפקד צוות טוב, ממש טוב'."
  15. ^ חן קוטס-בר, "להחזיר בכל מחיר: יש חוזה בין המדינה לחייל", באתר nrg‏, 25/6/2010.
  16. ^ אילן כפיר, ברק - הביוגרפיה, אלפא תקשורת, מהדורה עשירית 1999, עמוד 91
  17. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 70, "עומר ערן: 'גברת זקנה שהייתה בת ערובה החזיקה אותי פתאום בכוח רב בקצה הסרבל קרוב לקרסול, ולא עזבה. נאלצתי לתת לגברת אגרוף בפרצוף. היא שחררה את היד ואני יריתי במחבל. התקרבתי והרגתי אותו'."
  18. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 70, "מרדכי רחמים: 'התקרבתי, צמצמתי מרחק, וכשהייתי ממש קרוב אליו, הוא נכנס לשירותים. הגעתי לשירותים, פתחתי, הכנסתי את היד ורוקנתי את יתרת המחסנית. הוא צנח פנימה'."
  19. ^ יוסי וקנין, הוא היה גיבור, מתוך "ידיעות העמק" מקבוצת ידיעות אחרונות, ‏ 15.05.2009, כפי שהועלה באתר פרש.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 מי ירה במרי הולצברג אתר קיבוץ לוחמי הגטאות
  21. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 71.
  22. ^ אילן כפיר, ברק - הביוגרפיה, אלפא תקשורת, מהדורה עשירית 1999, עמוד 93
  23. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 70, "מרקו אשכנזי: 'בדרך היה מחבל אחד ששכב על הרצפה, קצת מפרפר. גמרתי אותו, ואז הצביעו לנו על המחבלת (תרז הלסה) עם המטענים'."
  24. ^ אריק בנדר, זיכרונות רה"מ נתניהו מחטיפת מטוס סבנה, באתר nrg‏, 15/09/2009.
  25. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, כתר ספרים, 2000, עמוד 72.
  26. ^ שרה ליבוביץ-דר, " ההרוגה הנשכחת, - חייה ומותה של מרי הולצברג, ההרוגה היחידה בפעולת סבנה, שהלכה לעולמה בערב שבועות 1972 ונשכחה תחת גלי השמחה אחרי מבצע החילוץ המוצלח של סיירת מטכ"ל ", מעריב, המוסף, ד' בסיון, תשע"ו, 10.6.2016, עמוד 6–10, כולל תמונת שער
  27. ^ פדיון שבויים: השבי, השיבה, והמחיר הכבד, (אתר ויי נט)
  28. ^ יעקב לוי, ה'בואינג' שנחטף בדרך לחצרים, באתר mynet‏, 1 בדצמבר 2008
  29. ^ עמית כהן, אורחת בוועידת פת"ח: חוטפת מטוס סבנה, באתר nrg‏, 10 באוגוסט 2009
  30. ^ נתי טוקר, הסרט שאיחד את ברק, פרס והזוג נתניהו, באתר TheMarker‏, 12 באוגוסט 2015
  31. ^ "סבנה: הסרט", במאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי "אידיבי"
  32. ^ אביב הורוביץ, מי נגד מי – איפה הימים שלא היו, Mako, ‏17.09.2015