חיבוט ערבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מכירת ערבות למנהג חביטת ערבה בהושענה רבה, ברוקלין
חיבוט ערבה

חיבוט ערבה הוא מנהג המתקיים בהושענא רבא, היום האחרון של חג הסוכות, כזכר למצוות ערבה במקדש. נהוג לאגוד את ענפי הערבה ובסיום התפילה של הושענא רבא לחבוט את הערבות ברצפה. מאחר שנטילת ערבה היא מנהג נביאים מאוחר, לא נתקנה לה ברכה.

מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המשנה במסכת סוכה, נטילת לולב בחג הסוכות הייתה נהוגה הן בבית מקדש והן מחוצה לו, אולם נטילת ערבה הייתה נהוגה במקדש בלבד. במשנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ה' היא נקראת מצוות ערבה.

בבית המקדש היו זוקפים עץ ערבה גדול בכל אחת מארבע קרנות המזבח החיצון ותוקעים ומריעים, כפי שכותב הרמב"ם:

כיצד הייתה מצותה, בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה, וזוקפין אותן על צדדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח; ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה, תוקעין ומריעין ותוקעין...
וערבה זו, הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש, אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה; כיצד עושה, לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש, בלא ברכה - שדבר זה מנהג נביאים הוא.

הלכות סוכה ולולב, פ"ז, הלכות כ'-כ"א

קיום המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת ההלכה, די בענף אחד עם עלה אחד לטובת חיבוט הערבה, אולם בשל הרצון להדר במצווה היו שכתבו שיש לקחת לפחות שלושה ענפים. המנהג הנפוץ כיום, בהשפעת דברי האר"י הוא לחבוט חמישה ענפים חמש פעמים. את הערבות אוגדים בקשר ובסיום התפילה של הושענא רבא, מבצעים את חיבוט הערבה.

מאחר שנטילת ערבה היא מנהג נביאים מאוחר, לא נתקנה לה ברכה. עם זאת, ישנם נוסחים של בקשות ותפילות הנאמרות לפני ואחרי חיבוט הערבה. במהלך החיבוט יש הנוהגים לומר את המשפט הארמי "חביט חביט ולא בריך", שמוזכר בגמרא, המשמש כתזכורת לכך שיש לחבוט ללא ברכה.

את הענפים שנותרים לאחר החיבוט נהגו לשמור כסגולה ולהשתמש בהם לתשמיש מצווה, כגון חומר בעירה לאפיית המצות בפסח, בדומה לנעשה עם שאר המינים (אתרוג למרקחת או סגולה ללידה קלה; לולב לביעור חמץ או סגולה נגד גנבים והדס להריח בהבדלה במוצאי שבת).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.