יחסי החוץ של ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
  מדינות המכירות בישראל
  מדינות שהשעו את יחסי החוץ עם ישראל
  מדינות שביטלו את הכרתן בישראל
  מדינות שמעולם לא הכירו בישראל
סמל ישראל
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של ישראל

יחסי החוץ של ישראל הם היחסים בין מדינת ישראל למדינות העולם וגופים בינלאומיים שונים. מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 ידעו יחסי החוץ שלה עליות ומורדות - ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות, עם שאר מדינות העולם, ועם הגופים הבינלאומיים. כמדינה קטנה במזרח התיכון שאפה ישראל לקבל את חסותה של מעצמה מערבית אחת לפחות כערובה לביטחונה ולשגשוגה.

על יחסי החוץ של ישראל משפיע הסכסוך הישראלי-ערבי, ואף ההכרה בה מוגבלת, כש-22 מתוך המדינות החברות באו"ם אינן מכירות בישראל, בעוד 6 מדינות נוספות ניתקו עמה את יחסי החוץ.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי החוץ של התנועה הציונית

החל ממלחמת העולם הראשונה שמה התנועה הציונית את עיקר יהבה בפיתוח הקשרים הבינלאומיים עם בריטניה. האימפריה הבריטית הייתה עד מלחמת העולם השנייה מעצמה עולמית מבחינה פוליטית, כלכלית וצבאית. ההישג החשוב ביותר של הציונים בקשריהם עם בריטניה היה הצהרת בלפור, שבה הצהירה בריטניה על מחויבותה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. עם הידרדרות היחסים עם בריטניה בעקבות הספר הלבן והתחזקות מעמדה של ארצות הברית החלה התנועה הציונית לפתח קשרים הדוקים יותר עם ארצות הברית.

מקום המדינה עד לסוף שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות להיווסדה זכתה מדינת ישראל לעדנה בעולם, ופרט למדינות המוסלמיות, רוב מדינות העולם הכירו בה. המדינה הקטנה החדשה נחשבה ל"אנדרדוג", ובשל הקרבה לשואה, והצלחתה של המדינה הצעירה להפריח את המדינה וליישבה, דעת הקהל בעולם המערבי כלפי ישראל הייתה חיובית בעיקרה, ובישראל נפתחו שגרירויות של מדינות רבות ואף שגרירות של מדינה מוסלמית אחת, טורקיה. באופן כללי, מדיניותה של ישראל הייתה לכונן קשרים עם כל מדינות העולם בלי להתייחס למשטר של המדינות. עם זאת, בשנותיה הראשונות סירבה ישראל ליצור קשרים עם ספרד תחת משטרו של פרנסיסקו פרנקו, בגלל היותו בן ברית של גרמניה הנאצית ובגלל זיכרונות תבוסת הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד[1].

היחסים עם מדינות הגוש הקומוניסטי בכלל ועם ברית המועצות בפרט הידרדרו ככל שהובן כי ישראל מעוניינת להימנות עם הגוש המערבי. ב-1953 ניתקה ברית המועצות באופן זמני את יחסיה עם ישראל, ובשנים שלאחר מכן הובילו משפטי פראג ועסקת הנשק בין צ'כוסלובקיה ומצרים, להתקררות נוספת של היחסים. אף על פי כן, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) הוסיפה לנהל קשרים מיוחדים עם ברית המועצות.

בשנותיה הראשונות של המדינה היא סבלה מבידוד מדיני ומנהיגי מדינות זרות לא ביקרו בה עקב החרם הערבי.[דרושה הבהרה] רק ב-1955 נחת במדינה מנהיג זר ראשון, או נו, ראש ממשלת בורמה. ביקור או נו בישראל זכה לתגובה אוהדת בציבור הישראלי והיו שראו בו פתיחת השער לאסיה. בשנת 1956, בעקבות ההבנות עם צרפת שקדמו למבצע קדש התבטא ראש ממשלת ישראל בן-גוריון "בפעם הראשונה מסתמן באופק שישראל לא תהיה לגמרי בלי בעל ברית בעולם"[2].

לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר כיבוש השטחים מירדן, מסוריה וממצרים ניתקו ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה) את קשריהן עם ישראל כמחאה על כך שהיא לא נסוגה מהשטחים שכבשה. יחסים אלה חודשו רק לאחר נפילת חומת ברלין והתפוררות הגוש הקומוניסטי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים פעלו מדינות ערב לבודד את מדינת ישראל בעולם. בלחצן ניתקו רובן המוחלט של מדינות אפריקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, ובנובמבר 1975, העבירו את החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שקבעה שהציונות היא גזענות.

בשנות ה-80, בעקבות מבצע שלום הגליל, גברה הביקורת העולמית על ישראל. כניסת הצבא ישראלי לבירה הערבית וטבח סברה ושתילה, שהוצג כאחריותה של ישראל, עוררו סערה בקרב מדינות העולם [דרוש מקור]. האינתיפאדה פגעה גם היא בדעת הקהל לגבי ישראל, שכן העלתה את שאלת השליטה על האוכלוסייה הערבית בשטחים. ניסיונותיהן של מדינות ערב להציג את ישראל כ"מדינה קולוניאליסטית" נשאו גם הם פרי וישראל זכתה לגינויים באו"ם.[דרוש מקור]

משנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת יחסי החוץ של ישראל:
  מדינות שמקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל
  מדינות שקיימו בעבר יחסים דיפלומטיים עם ישראל (מצוין באיזו שנה נותקו)
  מדינות שמקיימות עם ישראל רק יחסים כלכליים
  מדינות שקיימו עם ישראל רק יחסים כלכליים (מצוין באיזו שנה נותקו)
  מדינות שמעולם לא קיימו יחסים עם ישראל

בשנות ה-90 חל שיפור ביחסי החוץ של ישראל, ומאז ועד היום קשרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל 68 מדינות נוספות. מדינות אלו כוללות 28 מדינות מזרח אירופה וברית המועצות לשעבר, אשר החל ב-1989 החלו לקשור קשרים עם ישראל. קבוצה נוספת של כ-30 מדינות כללה את מדינות אפריקה אשר התאכזבו מהקשר עם מדינות ערב והחל מאמצע שנות השמונים של המאה ה-20 החלו לקשור קשרים דיפלומטיים עם ישראל. בתחילה היו אלו זאיר, ליבריה, חוף השנהב וקמרון ולקראת סוף שנות השמונים הצטרפו אליהם אתיופיה וקניה. תהליך כינון הקשרים התקדם באיטיות בגלל העדר נחרצות ישראלית לכינון הקשרים מחד, חלקית בגלל חוסר הרצון של הממסד הביטחוני בקשרים רשמיים אשר עלולים להפריע לקשרים הביטחוניים החשאיים, ומאידך בגלל הקשרים של ישראל עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אולם בראשית שנות התשעים כוננו קשרים דיפלומטיים כמעט עם כל מדינות אפריקה. כן נקשרו קשרים עם מדינות קומוניסטיות במזרח אסיה, החל במונגוליה בספטמבר 1991, עבור דרך סין בינואר 1992 וכלה בווייטנאם, קמבודיה ולאוס במחצית השנייה של 1993. כן נקשרו קשרים עם הותיקן בדצמבר 1993, עם הודו, בינואר 1992 וטורקיה בדצמבר 1991. הסכמי אוסלו הביאו לקשירת קשרים עם ממלכת ירדן בעקבות הסכם השלום עם ירדן וכן לקשרים עם מרוקו, תוניסיה, עומאן, מאוריטניה וקטר, אולם למעט עם ירדן, הקשרים עם מדינות אלו נותקו או הושהו בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה או מבצע עופרת יצוקה[3].

עם זאת, המשיכה להימתח ביקורת קשה עליה באו"ם, בעיקר בשל המשך הבנייה המסיבית בהתנחלויות, פעילויות צבאיות שונות ובניית גדר הביטחון. הצעות גינוי רבות לישראל נדחו, למרות רוב בעדן, בשל הטלת וטו מצד ארצות הברית.

בספטמבר 2011 נפתחה מחדש שגרירות ישראל בגאנה לאחר 38 שנות נתק.

הסכמי אברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הסכמי אברהם

כיום מכירות 164 מדינות בישראל ומקיימות איתה יחסים דיפלומטיים. 28 מדינות אינן מקיימות איתה יחסים דיפלומטיים, 22 מתוכן אינן מכירות בה, רובן הגדול מדינות מוסלמיות.

היחסים עם המעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות להקמת המדינה, צרפת הייתה המעצמה הקרובה לישראל. במבצע קדש חברה ישראל לצרפת ולבריטניה כדי לתקוף את מצרים, אך אחרי מלחמת ששת הימים עלה המתח בין המדינות ומדיניות צרפת הפכה לפרו-ערבית.

באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 תחת הנהגתו של ראש-הממשלה לוי אשכול החל תהליך ההתקרבות של ישראל לארצות הברית, והיחסים הלכו והתהדקו עם הזמן. בתקופת המלחמה הקרה נתפסה ישראל על ידי האמריקנים כנכס פרו-מערבי למול העולם הערבי הפרו-סובייטי ברובו. גם לאחר נפילת מסך הברזל והפיכתה של ארצות הברית למעצמת-העל היחידה בעולם נשמרו היחסים המיוחדים בין המדינות. קשר אסטרטגי זה עומד בבסיס מדיניות החוץ של ישראל.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–ישראל
ארצות הברית היא התומכת הבולטת ביותר של מדינת ישראל. בתמונה, ראש ממשלת ישראל אריאל שרון ונשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש

כבר קודם להקמת מדינת ישראל נחשבה ארצות הברית למטרה אסטרטגית של הנהגת היישוב. למרות הסתייגויות של חוגים מסוימים בממשל האמריקאי, הכיר נשיא ארצות הברית הארי טרומן בישראל, כ-11 דקות לאחר קום המדינה. אחת הסיבות לכך הייתה פגישתו עם חיים ויצמן כמה חודשים קודם לכן. המדינה השנייה שהכירה בישראל הייתה ברית המועצות.

ארצות הברית נחשבת ל"ידידה הגדולה" של ישראל. ארצות הברית מצהירה מפעם לפעם כי היא ערבה לקיומה ולביטחונה של המדינה ואף משתמשת פעמים רבות בזכות הווטו שלה כנציגה קבועה במועצת הביטחון כדי למנוע החלטות הפוגעות בישראל. בתחילת שנות ה-2000, עם התפרצות האינתיפאדה השנייה, כשהביקורת נגד ישראל על פעילותה בשטחים גברה בכל העולם ובייחוד באירופה, עלה בארצות הברית מעמדה של ישראל בעקבות פיגועי 11 בספטמבר ומלחמת עיראק.[דרוש מקור]

ממשלות ישראל נוהגות לתאם את עמדותיהן עם ארצות הברית, ולפחות לקבל הסכמה שבשתיקה למעשיהן. כאשר מתגלעות מחלוקות, כמו בנושא ההתנחלויות, ממשלת ישראל שואפת שהמחלוקת לא תעיב על עתיד היחסים בין המדינות. ביל קלינטון התפרסם ביחסו החם ליצחק רבין, ולאחר רצח יצחק רבין נפרד ממנו בעברית במילים "שלום חבר". במקביל, ישראל היא תומכת מסורתית של ארצות הברית בכל החלטה שנוגעת לאינטרסים אמריקאים. כתוצאה מההתנהגות של ממשלות ישראל ביחס לארצות הברית, יש הקוראים לה באירוניה "המדינה ה-51 של ארצות הברית".

משנות ה-70 של המאה ה-20, ארצות הברית מסייעת לישראל בסכומי כסף גדולים. חלק מהסיוע ביטחוני וחלקו אזרחי. מרבית הנשק המתוחכם שצה"ל משתמש בו הוא נשק אמריקני (למשל, כלי הטיס הקרביים של חיל האוויר הישראלי). בארצות הברית קיים לובי יהודי חזק שמסייע לקידום האינטרסים של מדינת ישראל אצל חברי סנאט וקונגרס ומתבסס על הקהילה היהודית הגדולה והעשירה בארצות הברית, שמתגוררת בעיקר במדינות מפתח במרוץ לנשיאות, כמו ניו יורק, קליפורניה ופלורידה.

[דרוש מקור]

בתקופת הנשיא דונלד טראמפ הכירה ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל בנאום ירושלים, והעבירה במאי 2018 את שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים, הכירה ברמת הגולן כחלק בלתי נפרד מישראל[4].

ברית המועצות ורוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – יחסי ברית המועצות–ישראל, יחסי ישראל–רוסיה
הציר הראשון של ברית המועצות בישראל, פבל ירשוב, מוסר את כתב האמנתו ביום י"ב באב תש"ט

כבר בשנותיה הראשונות של ישראל הכירה בה ברית המועצות ולמעשה תמכה בה כבר בהצבעת האו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר, 1947. נשק ישראלי הגיע פעמים רבות מגרורות של ברית המועצות, כמו צ'כוסלובקיה. עד כדי כך הקשר היה חם בימי הקמת המדינה, שבארצות הברית פחדו שישראל הסוציאליסטית תהפוך למדינה קומוניסטית.

לאחר שבן-גוריון בחר את צד המערב ולאחר שמלחמת קוריאה העלתה את החיכוך בין מעצמות העל, סייעה ברית המועצות למדינות ערב, במסגרת המלחמה הקרה בארצות הברית. היא סיפקה לסוריה ולמצרים נשק, יועצים ואף לוחמים. כמו כן עשתה שימוש רב בתעמולה אידאולוגית אנטי-ישראלית כדי לנגח את ישראל והציונות. במשך שנים ארוכות סירבה ברית המועצות להתיר עלייה לישראל ושחרור סרבני מצפון, דבר שגרם לביקורת בישראל ולקמפיין "שלח את עמי". אחת מנקודות השפל ביחסים אלו הייתה הפיגוע בצירות הסובייטית בתל אביב בפברואר 1953. למרות התנצלות ישראל ניתקה ממשלת ברית המועצות כל יחסים דיפלומטיים עם ישראל עד לשיחות חשאיות שנערכו בסופיה כארבעה חודשים מאוחר מכן.

לאחר תום המלחמה הקרה ונפילת ברית המועצות, הטונים הצורמים שהגיעו מרוסיה התמתנו, וחודשו היחסים דיפלומטיים, הכלכליים והביטחוניים עם רוסיה. מאידך, רוסיה תומכת באיראן, בסוריה ובפלסטינים, ומייצאת להם נשק. אחת הסיבות לכך היא כדי להוכיח עצמאות במדיניות החוץ מול ארצות הברית. יש ביקורת בישראל על הקשר של הרוסים לתוכנית הגרעין האיראנית וכן על יחסם הסלחני לטרור פלסטיני.

במקביל, היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה נמצאים בפריחה בשל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים.

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי הממלכה המאוחדת–ישראל

בריטניה הייתה המעצמה העולמית העיקרית שהעניקה גיבוי ותמיכה לתנועה הציונית מימי הצהרת בלפור. היחסים הקרובים עם היישוב נחלשו לקראת סוף תקופת המנדט. לאחר הקמת המדינה שיתפה ישראל פעולה עם בריטניה (וצרפת) במלחמת סיני בשנת 1956. בריטניה מקיימת יחסים צבאיים עם ישראל במסגרת נאט"ו ומייצאת לה נשק[5], בתנאי שלא תשתמש בו ביהודה ושומרון. הבריטים הואשמו לעיתים קרובות על ידי ערבים בפרו-ישראליות, ועל ידי ישראלים בפרו-ערביות, בניהול מדיניותם במזרח התיכון. שאלת המדיניות הבריטית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, בעיקר לאחר 1967, היא שנויה במחלוקת בבריטניה עצמה, וניתן למצוא מגוון דעות רחב בנושא זה.

בשנים האחרונות הצטרפותה של בריטניה למחנה הנלחמים בטרור האסלאמיסטי ברחבי העולם הביאה להבנה גדולה יותר לצורכי הביטחון של ישראל, בעיקר מצידה של ממשלת בריטניה. עם זאת בקרב חלקים של השמאל הבריטי, כגון חבר הפרלמנט ג'ורג' גאלאוויי, נמשכת הביקורת כלפי מדיניות ישראל. כמו כן באקדמיה הבריטית רווחת דעה אנטי-ישראלית רחבה ובשנים האחרונות נוצרו יוזמות להחרמת אוניברסיטאות ישראליות במחאה על השליטה הישראלית ביהודה ובשומרון. מגמה זו של ביקורת קשה הקיימת בכל חוגי השמאל באירופה, ובמיוחד בצרפת ובמדינות סקנדינביה, התגברה עם הפגיעה באוכלוסייה אזרחית פלסטינית במהלך האינתיפאדה השנייה, בניית גדר ההפרדה ומלחמת לבנון השנייה. עם זאת, תוכנית ההתנתקות שיפרה את היחס לישראל באירופה.

יש בדרך כלל התאמה באירופה בין היחס לישראל לבין היחס לארצות-הברית. החוגים האנטי אמריקנים בציבור האירופי הם בדרך כלל מתנגדי ישראל. החוגים הפרו-אמריקנים, ובהם רוב הממשלות האירופיות, הם בדרך כלל גם פרו-ישראלים יותר.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי ישראל–צרפת

עד שנות השישים הייתה צרפת הידידה המרכזית של ישראל, והיא סיפקה חלק ניכר מהנשק של המדינה הצעירה. שיאי הסיוע הביטחוני של צרפת לישראל התבטאו בעסקת המיראז'ים והסיוע בבניית הכור האטומי בדימונה. ב-1956 נלחמה צרפת לצד ישראל במלחמת סיני. כיבושי ישראל במלחמת ששת הימים, והעובדה שישראל נלחמה בידידותיה של צרפת, לבנון וסוריה, הובילו להטלת אמברגו על סחר בנשק עם ישראל. מלחמת לבנון הראשונה הביאה לביקורת מתמשכת על המדינה, ולמדיניות פרו-ערבית מובהקת, שהושפעה מהאוכלוסייה המוסלמית והערבית הגדולה בצרפת. היחסים בין המדינות הגיעו לשפל בתקופת כהונתו של ז'אק שיראק, אשר הרבה למתוח ביקורת נוקבת על ישראל, תוך תמיכה בפלסטינים וביאסר ערפאת. בשנים אלו גם התגברו באופן ניכר מקרי האנטישמיות בצרפת. בשנת 2007 נבחר לתפקיד נשיא המדינה ניקולא סרקוזי, אשר ידוע בתמיכתו במדינת ישראל. סרקוזי הביע מספר פעמים בכלי התקשורת את תמיכתו בישראל, ואף הגיע לוועידת הנשיא בבנייני האומה בירושלים. עם עלייתו לנשיאות, הפכה צרפת לידידה הגדולה ביותר של ישראל באירופה. במהלך מלחמת לבנון השנייה קראה צרפת להפסקת אש הומניטרית בין ישראל וחזבאללה, וכך גם במהלך מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. ההתקרבות בין המדינות פסקה עם עלייתו לנשיאות של יורשו של סרקוזי, פרנסואה הולנד.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי גרמניה–ישראל

יחסי ישראל וגרמניה הם יוצאי דופן וטעונים. מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים אחרי כניעת גרמניה הנאצית, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין רצון למחול לגרמנים על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות. בדרכון שהוציאה המדינה בשנותיה הראשונות נכתב כי הוא תקף לכל מדינות העולם, פרט לגרמניה, אולם בעל הדרכון היה יכול לבקש כי המילים "פרט לגרמניה" יימחקו.

ב-1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית של קונראד אדנאואר. ההסכם ספג ביקורת קשה מצד מנהיגים ישראלים, כמנחם בגין ודב שילנסקי ונגדו התקיימו הפגנות קשות, שבהן הופיעו, לראשונה אחרי השואה, יהודים עם טלאי צהוב. במשך שנים אחר כך, ישראלים רבים החרימו תוצרת גרמנית וסירבו לבקר על אדמתה. כיום רק ישראלים מעטים מחרימים סחורות גרמניות וברלין היא יעד תיירותי ישראלי מרכזי.

בתחילת שנת 1965, היה יחסו של קנצלר גרמניה, לודוויג ארהרד, אוהד לישראל והיהודים. בדומה לקודמו, אדנאואר, היה גם ארהרד מעוניין בכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך אף הוא נרתע מפעולה בנושא, בעיקר כיוון שחשש מהתגובות בעולם הערבי.

המצב הפוליטי בגרמניה עבר מספר שינוי משמעותי בעקבות מספר אירועים ב-1965:

גרמניה הבינה כי אם תתרחש החרפה במזרח התיכון או שתפרוץ מלחמה, העולם יטען כי גרמניה גרמה להפרת האיזון באזור, וכי אם ינותקו היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה המערבית ומצרים, ייווצר תקדים בעל השלכות חמורות שיצרו את צעדי המדיניות בנושא היחסים בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גרמניה המערבית העדיפה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כיוון שחשבה שפעולה כזו תחזיר את היציבות למזרח התיכון, תבטל את הצורך באספקת נשק לישראל ותאפשר להמיר אותה בסיוע כלכלי; כמו כן, גורמים עוינים בקואליציה יעזבו לפחות לזמן מה את עניין חוקי ההתיישנות; לבסוף, גם אם מצרים ומדינות נוספות ינתקו את קשריהן הדיפלומטיים, גרמניה תהיה מסוגלת לספוג זאת.

קורט בירנבך מונה לעסוק בצדדים הטכניים. ראשית, הקמת קונסוליות בשתי המדינות, שיהפכו בבוא העת לשגרירויות מלאות; שנית, סיוע כלכלי ופגישה אישית בין לוי אשכול ללודוויג ארהרד. ארהרד שחרר ידיעה לעיתונות ב-7 במרץ 1965, שבה נכתב: "הממשלה הפדרלית חותרת לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. צעד זה עשוי לתרום לנורמליזציה ביחסים. הוא אינו מכוון נגד שום מדינה ערבית. הממשלה הפדרלית לא תספק נשק לאזורי מתיחות."

באופן זה החלו יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל וגרמניה המערבית ב-1965. יחסים אלה התחממו, גם כאשר מדינות אירופה אחרות ביקרו את ישראל. לעיתוני גרמניה יש יחס מיוחד לישראל. בצהובון בילד אף נדרשים העיתונאים לחתום על נאמנות לישראל.[דרוש מקור] עם עליית אנגלה מרקל לשלטון חלה התחממות ביחסים בין גרמניה לישראל, גרמניה אף מעניקה לה סיוע צבאי במסגרת הצוללות מסדרת דולפין שמימנה ממשלת גרמניה לישראל בתגובה למלחמת המפרץ. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל.

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי ישראל-הולנד

בין מדינת ישראל והולנד מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים החל משנת 1949, כאשר לישראל יש שגרירות רשמית בהאג, בעוד שלהולנד יש שגרירות רשמית ברמת גן, וכן משרד מידע בירושלים ו-2 קונסוליות כבוד בערים אילת וחיפה. בין שתי המדינות ישנם יחסי ידידות קרובים וחמים, ומתקיימים ביניהן יחסי תיירות ומסחר מפותחים, וכן שיתוף פעולה רחב בסוגיות פוליטיות שונות. הולנד נחשבת לאחת המדינות הקרובות ביותר לישראל.

כיום הולנד נחשבת על ידי רבים בישראל ומחוצה לה כידידתה הקרובה ביותר של ישראל באיחוד האירופי, לצד גרמניה, ולתומכת עקבית בה במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וזאת חרף חילוקי דעות פנימיים במערכת הפוליטית בהולנד ביחס לכך[6]. כמו כן ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, ידוע בתור תומך נלהב של ישראל. במסגרת סקר שערכה שגרירות הולנד בישראל, דורגה הולנד על ידי ישראלים כמדינה השנייה הידידותית ביותר לישראל באירופה, לאחר גרמניה, בעיקר הודות לתמיכתה הפוליטית האיתנה במדינת ישראל ולרמת האנטישמיות הנמוכה יחסית בה[7]. היחסים החמים באו לידי ביטוי במהלך פגישתו של נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס עם מלך ומלכת הולנד באוקטובר 2013, במהלכה הגדיר המלך את הידידות בין שתי המדינות כ"ידידות היסטורית" שראשיתה בפועלו של הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן, וקרא להמשך המעורבות ההולנדית בתהליך השלום במזרח התיכון[8].

היה זה קאן שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. קאן היה מעשירי אירופה, בעליו של הבנק הפרטי Bankierskantoor van Lissa & Kann, הבנקאי הפרטי של בית המלוכה ההולנדי ויזם ציוני נלהב שהקים ומימן בהמשך רבים מהמפעלים הציונים כבנק אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה, חברת אשלג ארץ-ישראלית (מפעלי ים-המלח), על שמו נרכשו אדמות אחוזת בית היא ראשיתה של תל אביב, והיה לקונסול הולנד הראשון בארץ ישראל (בין השנים 1924–1928).

באוגוסט 1961 נחתמה עסקת נשק בין ישראל להולנד, במסגרתה סיפקה ישראל לצבא הולנד 80,000 עוזי. עסקה זו הייתה עסקת הנשק הגדולה ביותר שביצעה ישראל עד אז[9].

לאורך השנים, הולנד הייתה שותפת סחר משמעותית של ישראל, כאשר במהלכן נחתמו מספר אמנות והסכמים כלכליים בין שתי המדינות, לרבות הסכם לשיתוף פעולה בתחומי מחקר ופיתוח, וכן אמנה למניעת כפל מס אשר נועדה לעודד את יחסי המסחר בין המדינות[10]. מאמצים אלו נשאו פרי, כאשר שנת 2012 היוותה שנת שיא בסחר ההדדי בין שתי המדינות, אשר היקפו באותה השנה נמדד על למעלה מ-5 מיליארד דולר. הדבר הופך את ישראל ליעד היצוא השלישי בהיקפו באירופה עבור הולנד, לאחר גרמניה ואיטליה, עם 2.84 מיליארד דולר, ואת הולנד ליעד היצוא השני בהיקפו באירופה עבור ישראל, לאחר בריטניה, עם 2.3 מיליארד דולר[11][12].

מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה מפעיל נספחות כלכלית בהאג, האחראית על ניהול וקידום יחסי הסחר עם הולנד. מטרת הנספחות היא לסייע לחברות ישראליות להשתלב בשווקים השונים במדינה. בנוסף, הנספחות מקדמת השקעה ושותפות אסטרטגית בין המדינות. הנספח הכלכלי בהאג הוא יורם גלעדי (אחראי גם על דנמרק ושוודיה).

ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי ישראל–ספרד

ישראל וספרד מקיימות קשרים דיפלומטיים מאז 1986. לישראל יש שגרירות במדריד ולספרד יש שגרירות בתל אביב, קונסול דיפלומטי בחיפה וקונסוליה כללית בירושלים. היחסים בין המדינות ידעו עליות מורדות:

עם הקמת מדינת ישראל, המדינה הספרדית לא הכירה בה, בטענה שישנה תאוריית קשר בינלאומית של יהודים נגד ספרד. ב-1949 ישראל הצביעה נגד הסרת הסנקציות כנגד ספרד בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, בשל התמיכה הספרדית במדינות הציר בתקופת מלחמת העולם השנייה. למרות העדר היחסים, ממשלת פרנקו סייעה להגירה יהודית ממרוקו בשנות השישים וכן, במהלך מלחמת ששת הימים, הנפיקה רישיונות מעבר ליהודי מצרים שאפשרו להם להגר ממצרים.

הדיאלקטיקה הפרו-ערבית של ממשלות קודמות של פרנקו יצרו עמדה קבועה אשר היה קשה מאוד להתגבר עליה, גם לאחר המעבר לדמוקרטיה. ממשלת ספרד הראשונה לאחר מותו של פרנקו, בראשות אדולפו סוארס, הכריזה כי היא לא תכיר בישראל, אלא אם כן תיסוג מהשטחים הכבושים ותאפשר יצירת מולדת פלסטינית.

בעקבות התפטרותו של סוארס בשנת 1982, ראש ממשלת ספרד החדש לאופולדו קאלבו סוטלו הביע רצון לחנוך את היחסים בין ספרד וישראל, אבל זה נאלץ להמתין לממשלה הבאה בשל עמדתו הפרו ערבית של שר החוץ חוסה פדרו פרז יורקה, אשר היה נגד הכרה בישראל בטענה שהיא האחראית לטבח סברה ושתילה ופחד מחרם נפט כנקמה ממדינות ערב.

עם זאת, צעדים קטנים הביאו אל ההתקרבות בין המדינות, כולל קשר לא רשמי שנוהלו על ידי שמואל הדס, הנציג הישראלי של ארגון התיירות העולמי של האומות המאוחדות אשר היה ממוקם במדריד. הדס, חבר מפלגת העבודה הישראלית, היה אחראי להקמתה של עמותת "חברים של ישראל" הספרדית וקבוצת דיאלוג שכללה מספר חברי מפלגת העובדים הסוציאליסטית הספרדית בפרלמנט, כמו אנריקה מוחיקה וכמו כן גם מספר חברים ממפלגת האיחוד של המרכז הדמוקרטי.

במטרה לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, ראש הממשלה פליפה גונסאלס שנבחר על פלטפורמה סוציאליסטית שלוש שנים קודם לכן, ב-25 באפריל 1985, שלח מכתב אישי למזכיר הכללי של הליגה הערבית א-שאד'לי אל-קליבי, שבו הודיע לו על התוכניות של ספרד. בעקבות מבצע רגל עץ, הממשלה הספרדית גינתה בתקיפות את המתקפה, והודיעה שמשהה באופן זמני את תהליך ההכרה. שיחות נוספות עם השגרירים ממדינות ערב במדריד התקיימו בינואר בשנה שלאחר מכן, שם יעץ להם על התוכניות הקרובות של ספרד. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ב-17 בינואר 1986. שמואל הדס מונה לשגריר ישראל במדריד. ספרד הצטרפה לשוק האירופי המשותף ב-1 בינואר אותה שנה. זמן קצר לאחר מכן נפתחה נציגות של אש"ף במדריד "כעדות למדיניות המסורתית של ספרד לידידות עם העם הפלסטיני וככלי להשגת פתרון בר קיימא, לסכסוך הערבי-ישראלי".

פורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי ישראל-פורטוגל

יחסי ישראל–פורטוגל הם היחסים הדיפלומטיים שבין מדינת ישראל והרפובליקה הפורטוגלית. היחסים כוננו בשנת 1977. לישראל יש שגרירות בליסבון ולפורטוגל יש שגרירות בתל אביב-יפו. כמו כן, פורטוגל מחזיקה בקונסוליה בחיפה[13].

בדרך כלל, ברוב הצבעות האו"ם בעניינים של מדינת ישראל פורטוגל נמנעת, או מצדדת במדינות ערב. בתחילת 1977 החליטה ממשלתו של מריו סוארש לקשור קשרים דיפלומטיים עם ישראל בראשותו של יצחק רבין. היחסים בין שתי המדינות הושפעו רבות מההיסטוריה של יהודי פורטוגל ואנוסי פורטוגל.

משנת 1958 ועד לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים יוצגה ישראל בליסבון על ידי קונסוליה כללית עד לפתיחת השגרירות[14].

ב-20 בדצמבר 2005 נחתם מזכר הבנות בדבר חילופי מידע ומעקב אחרי פעילות ניירות ערך בין שתי המדינות.

ב-26 בספטמבר 2006 נחתמה אמנה למניעת כפל מס בין ישראל ופורטוגל. האמנה אושררה בישראל ב-22 בפברואר 2007 ובפורטוגל ב-15 בינואר 2008[15].

ב-23 בינואר 2011 ערך שר החוץ אביגדור ליברמן ביקור רשמי בבריטניה ובפורטוגל. ליברמן הגיע לפורטוגל ב-25 בינואר באותה שנה, ומהלך הפגישה בליסבון נפגש ליברמן עם שר החוץ של פורטוגל, לואיש אמאדו, עם נשיא הפרלמנט, ג'יימה גמא ועם ראשי הקהילות היהודיות בפורטוגל[16].

ב-9 בספטמבר 2007 ביקר בירושלים שר החוץ הפורטוגלי לואיש אמאדו. במהלך הביקור נפגש אמאדו עם שרת החוץ ציפי לבני, נשיא המדינה שמעון פרס, ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, שר הביטחון אהוד ברק, חבר הכנסת יוסי ביילין ועם שליח הקוורטט למזרח התיכון, טוני בלייר, ששהה באותה העת בירושלים[17]. בדצמבר 2019 נפגש ראש ממשלת ישראל עם ראש ממשלת פורטוגל אנטוניו קושטה ועם שר החוץ של פורטוגל אוגוסטו סאנטוס סילבה בליסבון[18].

סקנדינביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיה הראשונות של ישראל, נהנתה המדינה הצעירה מאהדה רחבה של מדינות סקנדינביה, שתמכו בדמוקרטיה הצעירה בהתלהבות רבה, תוך דגש על היותה של ישראל מדינה ייחודית בנוף המזרח תיכוני. הסממנים הסוציאליסטים של ישראל, דוגמת הקיבוץ, היוו מוקד משיכה למתנדבים משוודיה. עם זאת, בחלוף השנים, עם פרוץ העימותים בין ישראל לפלסטינים ועקב תחושת האכזבה של ממשלת נורווגיה מכך שהסכמי אוסלו לא הובילו לשלום קבע, הפכו מדינות האזור למבקרות קשות ביותר של ישראל.

העולם הערבי-מוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המדינות אשר לא מכניסות ישראלים לתחומן:
ירוק בהיר: מדינות בהן אין כניסה לבעלי דרכון ישראלי.
ירוק כהה: מדינות בהן אין כניסה למי שמוטבעת על דרכונו חותמת של ממשלת ישראל

ישראל שוכנת במרכז המזרח התיכון ומוקפת במדינות מוסלמיות-ערביות, ואף בשטחה חי מיעוט ערבי-מוסלמי גדול, ומראשיתה היא מצויה בסכסוך עם העולם הערבי.

מקום המדינה עד לשנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזת העצמאות של ישראל במאי 1948 נתקלה בהתנגדות רחבה בעולם הערבי, שהביאה לפריצת מלחמת העצמאות, בה השתתפו שבעה מדינות ערביות-מוסלמיות שפלשו לתחומי המנדט הבריטי. עם סיום מלחמת העצמאות סירבו מדינות ערב לחתום על הסכמי שלום והסכימו רק להסכמי שביתת נשק על מנת שהלחימה לא תעבור לגבולם (עיראק, שאין לה גבול משותף עם ישראל, סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק).

כתוצאה ממצב זה לא קיימה ישראל יחסים משמעותיים עם מדינות ערב (למעט ירדן) עד לסוף שנות השבעים. במהלך השנים היו מגעים בלתי רשמיים מעטים בין הצדדים, בעיקר בוועדות שביתת הנשק שהוקמו כתוצאה מההסכמי שביתת הנשק.

עם ירדן קיימה ישראל קשרים משמעותיים, שהיו המשך לקשרים עם המלך עבדאללה הראשון לפני קום המדינה. קשרים אלו אף הבשילו בתחילת שנות החמישים לחתימה על הסכם שלום בראשי תיבות, אולם המגעים נפסקו לאחר רצח המלך עבדאללה בעת ביקורו בהר הבית ב-1951. לאחר הפסקה בת עשור, התחדשו המגעים עם ירדן בתחילת שנות השישים, ואף על פי שקשרים אלו לא הצליחו למנוע את השתתפות ירדן במלחמת ששת הימים, הרי שלאחריה נמשך שיתוף הפעולה וישראל אף סייעה לירדן למנוע פלישה סורית לתחומה במהלך ספטמבר השחור. כתוצאה מקשרים אלו נמנעה ירדן מהשתתפות משמעותית במלחמת יום כיפור ולאחר מכן קיימה שלום דה פקטו עם ישראל.

לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים וחוסר ההצלחה של מלחמת ההתשה ניסתה מצרים להחזיר את כבודה, על ידי קבלת סיני מישראל. חוסר ההצלחה שלה להשיג זאת באמצעים מדיניים בשל המדיניות הקשוחה של ממשלת גולדה מאיר היה בין הסיבות לפרוץ מלחמת יום כיפור. לאחר המלחמה החלו מגעים מדיניים בין ישראל ומצרים שהתנהלו תחת המטרייה של שיחות הפרדת הכוחות. הסכם הביניים שהושג ב-1975, הביא להמשך המגעים, לביקורו של אנואר סאדאת בישראל ב-1977 ולבסוף להסכם השלום ב-1979. עם זאת מצב השלום החם יחסית של השנים הראשונות התדרדר במהלך מלחמת לבנון הראשונה לשלום קר.

בתקופה זו ישראל קשרה יחסים עם מדינות מוסלמיות שאינן ערביות כגון ניגריה, ניז'ר, מאלי וצ'אד. יחסים אלו נותקו בעקבות חרם של האיחוד האפריקני על ישראל. חלק מהיחסים שוקמו בשנות התשעים.

כמו כן, מדינות מוסלמיות כמו איראן (עד למהפכה) או קטר קיימו בעבר יחסים דיפלומטיים וקשרי מסחר משמעותיים עם ישראל.

מדינה מוסלמית נוספת שקיימה קשרים עם ישראל מ-1950 היא טורקיה, עמה יש ליישראל יחסים מורכבים מאז ועד היום.

החל משנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן והחתימה על הסכמי אוסלו חל שיפור מסוים ביחסיה של ישראל עם מספר מדינות ערביות. עם מצרים קיים שלום קר מאז פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. בין מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית לבין ישראל קיימים הסכמים מסחריים מיוחדים הנותנים עדיפות לתוצרת משותפת, בעיקר בתחום הטקסטיל.

ישראל נמצאת ביחסי איבה מתוחים עם סוריה ועם לבנון.

בשנים אלו הוחרפו היחסים עם איראן, שלאחר המהפכה האיראנית ועליית רוחאללה ח'ומייני לשלטון ניתקה את יחסיה עם ישראל. איראן תמכה באופן פעיל בחזבאללה בזמן מלחמת לבנון השנייה. היחסים של ישראל עם הרשות הפלסטינית יודעים עליות וירידות, שחלקן מביאות לפרצי אלימות קשים.

מדינות ערב שאינן מקיימות קשרים עם ישראל הן אלג'יריה, לוב, תימן, ולא ניתן לבקר בהם עם דרכון ישראלי או דרכון שהוחתם בישראל. גם מדינות מוסלמיות שאינן במזרח התיכון כמלזיה ואינדונזיה אינן מקיימות יחסים עם ישראל. מדינות ערב שמקיימות יחסים חמים יותר עם ישראל הן ערב הסעודית, ג'יבוטי ועומאן.

אלבניה גם היא שדרגה את יחסיה עם מדינת ישראל בתקופה זו, כמו חלק מהמדינות המוסלמיות במרכז אסיה שנוצרו מהתפוררות ברית המועצות.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – הסכמי אברהם, הסכם איחוד האמירויות–ישראל, הסכם בחריין–ישראל, הסכם ישראל–סודאן, הסכם ישראל–מרוקו

היריבות הפנים-מוסלמית בין איראן ובעלות בריתה מול סעודיה ומדינות נוספות במזרח התיכון, הוביל ליצירת אינטרס משותף בין ישראל לבין יריבותיה של איראן. אינטרס משותף זה הביא לגל של חיבורים בין ישראל למדינות המפרץ[19].

בשנת 2020 החלו היחסים בין ישראל ומדינות ערביות שונות לצאת לאור בהדרגה (שעד כה היו חשאיים, אם בכלל קוימו באופן ישיר) ובכך שברו את המוסכמה הכוללת בעולם הערבי שהחרימה את ישראל. ראשונה לחתום על הסכם נורמליזציה הייתה איחוד האמירויות הערביות. לאחר מכן הצטרפה בחריין וחתמה על הסכם במקביל לזה עם האמירויות[20][21].

ב-4 בספטמבר 2020, קוסובו חתמה על הסכם סרביה–קוסובו, ובנוסף לכך חתמה על הסכם לנורמליזציה עם ישראל. ב-1 בפברואר, קוסובו כוננה יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל בטקס וירטואלי[22]. ב-14 במרץ, נחנכה שגרירות קוסובו בירושלים[23], ובכך הפכה קסובו למדינה השלישית לפתוח שגרירות בירושלים (אחרי ארצות הברית וגואטמלה).

ב-23 באוקטובר 2020, הכריזו ישראל וסודאן על הסכם נורמליזציה בתיווך ארצות הברית[24]. ב-6 בינואר 2021, סודאן הצטרפה להסכמי אברהם על ידי חתימת ההצהרה[25].

ב-10 בדצמבר 2020, הכריזה ארצות הברית על הסכם נורמליזציה בין מרוקו וישראל, בתיווכה. ב-22 בדצמבר 2020 ההסכם נחתם ברבאט, בירת מרוקו[26]. ב-26 בינואר 2021 פתחה ישראל מחדש את משרד הקישור ברבאט (עליו מונה דוד גוברין)[27], וב-9 בפברואר באותה השנה נפתח משרד הקישור המרוקאי בישראל[28].

בין הסיבות לשבירת החרם על ישראל הן:

  1. הבחירות לנשיאות בארצות הברית - לחץ אמריקאי כבד הופעל על נסיכויות המפרץ תחילה ולאחר מכן באפריקה עקב הבחירות המתקרבות בארצות הברית ורצונו של הנשיא דונלד טראמפ להישגים מדיניים בעייני הציבור האמריקאי והתקשורת בטרם הגיעו של יום הבוחר בנובמבר[29][30][31].
  2. הטבות אמריקאיות - מדינות רבות סבורות כי דרך ישראל, בעלת בריתה הקרובה של ארצות הברית, האמריקאים ייטיבו עימם ויעניקו להם הטבות שחשקו בהם לאורך השנים. בין היתר; מכירת נשק מתקדם לאמירויות (בין היתר מטוסי F-35 מתקדמים)[32][33], הוצאת סודאן מרשימת המדינות המממנות טרור (הכללה ברשימה זו גוררת החרמה נוקשה וסנקציות בידי ארצות הברית ומדינות המערב)[34], הכרה בסיפוח המרוקאי של סהרה המערבית והכרה בקוסובו כישות מדינית[35][36].
  3. ישראל - המדינות חשקו ביצוא הישראלי הכולל טכנולוגיות מים, חקלאות וסייבר[37][34]. מימד נוסף הוא שיתוף הפעולה האזורי והחזית האחידה נגד איראן[38][39][40].

בנוסף לכך, נוצרה התחממות ביחסי ישראל עם מצרים, ירדן וטורקיה[41].

טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי טורקיה–ישראל

לישראל היו יחסי מסחר וצבא מיוחדים עם טורקיה, שמהווה סיוע אסטרטגי מול השכנה המשותפת, סוריה. גם לאחר עלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח הפרו-אסלאמית בטורקיה, נותרו היחסים המיוחדים, שחלקם נעשו ישירות מול הצבא. ב-2010 יצא מטורקיה משט לעזה, שנעצר על ידי חיל הים הישראלי, ובעקבותיו הוקפאו היחסים בין ישראל לטורקיה כמעט לחלוטין, כשבין היתר, הוקפא קו הטיסות בין נמל התעופה בן-גוריון ואנטליה (שהיה פעיל במשך 20 שנה ברציפות ונחשב לאחד מקווי התעופה הישראלים הפעילים ביותר) וכן החלו חילופי האשמות חריפים בין ממשלת טורקיה לממשלת ישראל. ב-2016 נחתם הסכם פיוס בין המדינות, והחוזרו השגרירים. אולם במאי 2018 על רקע המהומות בגבול עזה במאי 2018, גרשה טורקיה את השגריר הישראלי, ובתגובה גרשה ישראל את קונסול טורקיה[42]. היחסים שוקמו בתחילת שנות העשרים של המאה ה-21.

החרם הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – החרם הערבי

החרם הערבי הוכרז בינואר 1946 על ידי הליגה הערבית, והוא כלל איסור על קשרים כלכליים ישירים של חברות הליגה עם ישראל וחרם שניוני על חברות המקיימות קשרים כלכליים עם מדינת ישראל. החרם הערבי הגיע לשיאו בשנות השבעים והשמונים, והוא פגע בסחר הישראלי. השפעת החרם על הסחר הישראלי התפוגגה בשנות ה-90, כשהתחילו להופיע בישראל מוצרים חדשים של מותגים בינלאומיים, כמו מכוניות מיצובישי וטויוטה, פחיות פפסי קולה וסניפים של רשת מקדונלד'ס וברגר קינג, ובראשית המאה ה-21 התפוררה השפעתו על מדינות ערב ונוצרו קשרי סחר בין מדינות ערב השונות וישראל.

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל נמצאת בקשרי מסחר וחוץ טובים עם הודו, עם קזחסטן, עם סין ועם יפן. יחסי ישראל והודו קשורים גם לסיוע צבאי של ישראל להודו נגד פקיסטן השכנה. הודו הפכה בשנים האחרונות לשותפת מסחר מרכזית ותעשיית ההיי-טק הישראלית מעסיקה מתכנתים הודים רבים. במשך שנים היו היחסים בין ישראל וסין בעייתיים עקב התמיכה המסורתית של סין במדינות הבלתי מזדהות והתנגדותה למדינות מערביות ועקב היחסים בין ישראל לטאיוואן. יחסי ישראל וסין השתפרו מעט עם ההפשרה במדיניות הסינית, אך נפגעו עקב הווטו האמריקאי על עסקת ההשבחה של מטוסי הפלקון.

בנוסף, מקיימת ישראל קשרים דיפלומטיים עם ממשלת מיאנמר, ויש לה שגרירות ביאנגון. שגרירות מיאנמר בישראל נמצאת בתל אביב והיא אחת השגרירויות הגדולות של מיאנמר בעולם. הקשרים כוללים סחר בידע והכשרת פקידי ממשל ממיאנמר בארץ. ישנם פרסומים הטוענים שהקשרים כוללים גם סחר בנשק.

ידידות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות הברית העיקריות הנוכחיות של ישראל בעולם הן ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת, ברזיל, הונדורס, גואטמלה, הודו, הונגריה, יפן, צ'כיה וקנדה. בעלות הברית האזוריות העיקריות של ישראל הן יוון, קפריסין ואזרבייג'ן.

קמרון, רומניה, אתיופיה, פנמה, בולגריה ואוסטרליה נוקטות גם הן מדיניות פרו-ישראלית. קנדה הייתה המדינה הראשונה בעולם שהודיעה על החרמת החמאס לאחר ניצחונו בבחירות בשנת 2006. מדינות מזרח אירופה מנהלות קשרים מסחריים ענפים וצומחים עם ישראל ומייבאות ממנה נשק. עיקר הייצוא הישראלי בשנת 2005 היה למדינות האיחוד האירופי. כמו כן, ממשלת הולנד הנוכחית הביעה מספר פעמים עמדות פרו-ישראליות מובהקות, כגון תמיכה מוחלטת בישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה ותמיכה בהמשך החרם של האיחוד האירופי על ממשלת חמאס. מיקרונזיה, נאורו, פלאו ואיי מרשל תומכות לרוב באופן גורף בישראל בהצבעות האו"ם. גואטמלה, קוסובו ופרגוואי[43] העבירו במאי 2018 את השגרירות שלהן לירושלים, מלאווי וגינאה המשוונית צפויות גם הן להעביר את השגרירויות שלהן לשם.

דרום קוריאה וסינגפור מקיימות קשרים הדוקים עם ישראל בשל הדמיון שיש בין המדינות ומצבן הגאופוליטי.

בנוסף, לאחר כינון הסכמי אברהם החלו להתקיים קשרים הדוקים עם מדינות איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן בתחומים כגון ביטחון, כלכלה, מסחר ותיירות.

מדינות העולם השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל טוגו בכניסה לקריית הממשלה בירושלים, בעת ביקור ראש המדינה בישראל.

עד מלחמת יום הכיפורים, ישראל עשתה ניסיונות להיחלץ מהבידוד העולמי ביצירת קשרים עם מדינות עולם שלישי מתפתחות בדרום אמריקה, אסיה ואפריקה כמו בורמה ואוגנדה. היחסים עם מדינות אפריקה נפסקו בין השאר בגלל מה שראו ככיבוש ישראלי באפריקה (כיבוש סיני במלחמת ששת הימים[44]) ובשל הבטחות לסיוע ערבי. כדי להיחלץ מהבידוד ישראל קיימה יחסים מיוחדים עם מדינות מבודדות, כמו דרום אפריקה וטאיוואן. חלק מקשרים אלו, עם מדינות שפוגעות בזכויות אדם, גרמו לנזקים נוספים בהיבטים שונים. באופן מסורתי, ישראל נוטה לתמוך באו"ם באינטרסים של המעצמות הגדולות על חשבון מדינות העולם השלישי, ועל כך היא זוכה לביקורת באותן מדינות.

אירגוניים בין לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל ישראל שהונף באו"ם ב-1949 בהצטרפות ישראל לאו"ם
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי האו"ם–ישראל

מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, ידעו יחסי ישראל והאומות המאוחדות עליות ומורדות. רוב המחלוקות נוגעות בסכסוך הערבי-ישראליהסכסוך הישראלי-פלסטיני). מצבה של ישראל באו"ם רחוק מלהיות נוח. בעצרת האו"ם חברות 60 מדינות מוסלמיות, מהן 24 מדינות ערביות. מדינות אלה מתייצבות לעיתים קרובות נגד עמדות ישראל. פעמים רבות מדינות העולם השלישי מתנגדות גם הן לעמדה הישראלית, הנתפשת קשורה לארצות הברית. בנסיבות אלה התקבלו במוסדות האו"ם החלטות רבות שנוגדות את עמדת ממשלת ישראל. ישראל נהנית מתמיכה עקבית בהצבעות באו"ם של ארצות הברית, המטילה לעיתים קרובות וטו במועצת הביטחון על החלטות שאינן אוהדות לישראל. מדינות אירופה מצביעות בנושאים שונים של הסכסוך הישראלי-ערבי על פי העניין העומד לדיון. לעיתים, הן תומכות בצד הישראלי, לעיתים נמנעות ולעיתים מצביעות נגד. בשנים 19612000 לא הייתה ישראל חברה באף קבוצה אזורית באו"ם, בשל התנגדות המדינות האסלאמיות בקבוצה האזורית של אסיה. בשנת 2000 קיבלה ישראל חברות מוגבלת בקבוצת מערב אירופה ואחרות (WEOG).

לאו"ם היה תפקיד מכריע בהקמת ישראל, כשבעקבות קבלת תכנית החלוקה על ידי העצרת הכללית ב-29 בנובמבר 1947 פינתה בריטניה את המנדט והוקמה מדינת ישראל. התכונית קראה לחלוקת שטחי המנדט בין שתי מדינות: יהודית וערבית ובינאום ירושלים. ההחלטה התקבלה בתמיכת 33 קולות, 13 מתנגדים ו-10 נמנעים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוקמה מדינה בעקבות החלטת האו"ם.

במהלך מלחמת העצמאות פעלו בישראל שני מתווכים מטעם האו"ם, שניסו להשיג הפסקת אש בין ישראל לשכנותיה: פולקה ברנדוט, שנרצח בירושלים, וראלף באנץ', שנתמנה במקומו והביא לבסוף לחתימת הסכמי שביתת הנשק ב-1949.

היחסים הישירים בין ישראל לאו"ם החלו בדצמבר 1948, בדיון ראשון על קבלת ישראל לארגון[45]. ב-17 בדצמבר נדחתה במועצת הביטחון בקשתה של ישראל להתקבל לאו"ם[46]. במרץ 1949 אישרה מועצת הביטחון את קבלתה של ישראל לאו"ם בהחלטה 69 שלה, שאישרורה על ידי העצרת הכללית בהחלטה 273 ב־11 במאי 1949 קבלה את ישראל לאו"ם כחברה ה-59 , ולמחרת הניפו שר החוץ משה שרת ושגריר ישראל באו"ם אבא אבן את דגל ישראל בפתח הבניין.

על אף שישראל חבה את קיומה להחלטת האו"ם, אין היא נהנית בו מתמיכה, ובישראל קיימת חשדנות קשה כנגד האו"ם, שהתבטאה באמרתו של דוד בן-גוריון, "או"ם שמום".

לשפל חסר תקדים הגיעו יחסי ישראל והאו"ם בהחלטה 3379 של העצרת הכללית, שהתקבלה בנובמבר 1975, בתמיכת המדינות הקומוניסטיות ומדינות ערב, שהגדירה את הציונות כגזענות. בדצמבר 1991 קיבלה העצרת הכללית את החלטה 4686 שביטלה את החלטה זו.

החלטות רבות של מועצת הביטחון של האו"ם עוסקות בישראל ובשכנותיה (החלטה 181, החלטה 242, החלטה 338 ועוד רבות אחרות).

האו"ם מחזיק במספר משלחות לישראל ושכנותיה: אונר"א (1949 - היום), כוח החירום של האומות המאוחדות (בין 1957 ו-1967), אונדו"ף (1974 -היום), יוניפי"ל (1978 - היום).

האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורי ראשי מדינות זרות בישראל כולל ביקור ביד ושם. בתמונה: ביאטריקס, מלכת הולנד בביקור ביד ושם ב-1995
עמוד ראשיNuvola apps kpdf2.svg
ראו גם – יחסי האיחוד האירופי-ישראל

היחסים הכלכליים בין ישראל לאירופה מבוססים על קרבה גאוגרפית ושוק דומה. לאיחוד האירופי וישראל היסטוריה משותפת ארוכה, המתאפיינת בתלות הדדית ובשיתוף פעולה הולכים וגוברים - שניהם שותפים לאותם ערכי דמוקרטיה, כבוד לחירות ושלטון החוק, ושניהם מחויבים למערכת כלכלית קפיטליסטית בינלאומית פתוחה המבוססת על עקרונות השוק. מובילים ישראלים בתחום הפוליטיקה, התעשייה, המסחר והמדע עומדים בקשרים הדוקים עם אירופה.

ביוני 1964 נחתם הסכם כלכלי בן שלוש שנים בין הקהילה הכלכלית האירופית (הגרעין הראשון של האיחוד האירופי) לבין ישראל. אולם לקראת מועד חידוש ההסכם ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים שהביאה לקרע בין מדינות האיחוד ביחסן לישראל. בעוד גרמניה, בלגיה, הולנד ואיטליה הביעו תמיכה ואהדה בישראל ובקשו לקשור קשרים כלכליים מיוחדים עם ישראל בסוף 1967, צרפת, שהאשימה את ישראל בפרוץ המלחמה וגילתה כלפיה יחס עוין, התנגדה. כתוצאה מכך לא חודש ההסכם עד יוני 1970, כשבעקבות הסכמה בין צרפת והולנד, על פיה צרפת הסירה את התנגדותה ליחסים עם ישראל והולנד הסכימה לקשרים עם מדינות המגרב ולבנון, נחתם הסכם איחוד מכסים בן חמש שנים בין ישראל והקהילה האירופית. במהלך שנים אלו צרפת השקיעה מאמצים רבים לשכנע את שאר חברות האיחוד האחרות לנקוט ביחס עוין כלפי ישראל. במאי 1971 הביאה צרפת לקריאה לא רשמית של מדינות האיחוד שקרא לנסיגה ישראלית לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים עם תיקוני גבול קלים, לבינאום ירושלים והחזרת הפליטים או פיצויים. מסמך זה הביא לקירור היחסים עם ישראל ומנהיגים אירופאים השמיעו הצהרות על הבעיה הפלסטינית וזכותם למדינה[47].

בשנת 1973 הצטרפו לאיחוד האירופי דנמרק, בריטניה ואירלנד, וישראל בקשה מגרמניה לוודא שהצטפותן לא תפגע באינטרסים מדיניים או כלכליים של ישראל.

ב-1995 נחתם הסכם ההתאגדות בין ישראל והאיחוד האירופי, המכונה "הסכם האסוציאציה" ההסכם, אשר נחתם ב-20 בנובמבר 1995 ונכנס לתוקף ב-1 ביוני 2000, נהיה למסגרת משפטית ליחסים בין הצדדים. ההסכם יצר משטר מקיף וכוללני ביחס לרוב תחומי הסחר הבינלאומי ואף ביחס לתחומים מדיניים, חברתיים ותרבותיים[48].

החל ממרץ 2003, מתקיימת השותפות בין האיחוד האירופי לישראל במסגרת מדיניות השכנות האירופית, שנועדה לאפשר למדינות שכנות שאינן חברות באיחוד להצטרף לאזור הסחר החופשי האירופי. תוכנית הפעולה הראשונה של האיחוד וישראל במסגרת זו נחתמה בדצמבר 2004.

בשנת 2008 החליטו האיחוד האירופי וישראל על שדרוג נוסף ביחסים ביניהם. על פי ההחלטה, ישראל תצטרף לתוכניות של האיחוד האירופי בתחומים שונים וכן תוקם קבוצת עבודה משותפת לישראל ולאיחוד האירופי במטרה לצרף את ישראל לשוק האירופי האחיד (EU Single Market). עבודה זו תניח תשתית לשדרוג נוסף של היחסים בעתיד. ההחלטה על שדרוג היחסים עם ישראל התקבלה פה אחד על ידי שרי החוץ של 27 המדינות שהיו חברות באיחוד האירופי אז, ולמרות התנגדותם של גורמים בעולם הערבי וברשות הפלסטינית[49].

מספר פוליטיקאים הן באיחוד האירופי והן בישראל העלו את הרעיון שישראל תצטרף לאיחוד האירופי. בין התומכים ברעיון - ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני[50], ראש ממשלת ליטא, אנדריוס קוביליוס[51] וכן מספר חברי הפרלמנט האירופי. באיחוד האירופי יש המתנגדים לרעיון צירופה של ישראל לאיחוד בשל סיבות פוליטיות או בשל מיקומה הגאוגרפי[דרוש מקור]. בין המתנגדים יש המתנים את צירופה של ישראל לאיחוד בהתקדמות המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב. גם המתנגדים לצירוף ישראל כחברה מן המניין באיחוד, בדרך כלל תומכים ברעיון של צירוף ישראל לשוק האירופי האחיד ובהענקת מעמד מיוחד לישראל, מעמד הדומה לזה של שווייץ באיחוד האירופי (שאינה חברה באיחוד אך שותפה מלאה בשוק האחיד, המבוסס על "ארבע החירויות" של האיחוד האירופי (Four Freedoms) - מעבר חופשי של סחורות, הון, שירותים ואנשים)[דרוש מקור].

אירגונים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופים בינלאומיים וארגונים לא ממשלתיים רבים, כמו אמנסטי והצלב האדום, מבקרים את ישראל על הפרת זכויות אדם ביהודה ושומרון. בישראל קיימת ביקורת על גופים אלה.

יהדות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות העולם היא מוקד כוח פוליטי, דיפלומטי וכלכלי של ישראל בקרב מדינות רבות, בעיקר באלה שבהן שולטת שיטה דמוקרטית. יהדות ארצות הברית נחשבת לכוח מרכזי מאוד בפוליטיקה האמריקאית בזכות הלובי היהודי, שעוקב אחרי חברי סנאט, קונגרס ומועמדים לנשיאות ויחסם לישראל מול יחסם למדינות ערב.

יהדות העולם, שבמערב היא בעלת אמצעים רבים, מהווה מקור לתמיכה כספית בישראל וסייעה לבניית התעשייה הישראלית ולהכנסת כסף זר בתקופה שישראל הייתה זקוקה לו מאוד. לעיתים, יהדות העולם עומדת בפני דילמה בין נאמנות למדינה ונאמנותה לישראל. מקרים חריגים לכך הם פרשת פולארד או עסק הביש במצרים, פרשות שבסופן נפגעה הקהילייה היהודית המקומית בשל הסיוע לאינטרס הישראלי.

הכרה במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הכרה בישראל

מספר המדינות המכירות בישראל על פי שנים[52]:

  • 1949 – 47 (מתוך 89 מדינות, כ-53%)
  • 1959 – 62 (מתוך 95 מדינות, כ-65%)
  • 1965 – 98 (מתוך 130 מדינות, כ-75%)
  • 1973 – 92 (מתוך 149 מדינות, כ-62%)
  • 1979 – 94 (מתוך 163 מדינות, כ-58%)
  • 1992 – 110 (מתוך 188 מדינות, כ-59%)
  • 1998 – 163 (מתוך 191 מדינות, כ-85%)
  • 2003 – 159 (מתוך 192 מדינות, כ-83%)
  • 2009 – 157 (מתוך 192 מדינות, כ-81%)
  • 2011 – 157 (מתוך 193 מדינות, כ-81%)[53]
  • 2017 – 159 (מתוך 193 מדינות, כ-82%)[54]
  • 2019 – 160 (מתוך 193 מדינות, כ-83%)[55]
  • 2020 – 164 (מתוך 193 מדינות, כ-85%)[56]

קשרי מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הסכמי סחר חופשי של ישראל
יבוא ויצוא בשנת 2015[57]
יבוא (במיליוני דולר) יצוא (במיליוני דולר)
אירופה 30,470.8 20,272.5
האיחוד האירופיהאיחוד האירופי האיחוד האירופי 22,572.5 16,056.8
אוסטריהאוסטריה אוסטריה 408.1 73.3
איטליהאיטליה איטליה 2,490.7 849.1
אירלנדאירלנד אירלנד 1,300.4 99.7
אסטוניהאסטוניה אסטוניה 14 11.6
בולגריהבולגריה בולגריה 82.7 88.8
בלגיהבלגיה בלגיה 3,275 2,487
גרמניהגרמניה גרמניה 3,808.3 1,440.8
דנמרקדנמרק דנמרק 243.8 75.8
הולנדהולנד הולנד 2,422.3 2,154
הונגריההונגריה הונגריה 283.8 123.8
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת 2,272.4 3,992.4
יווןיוון יוון 224 394.7
לוקסמבורגלוקסמבורג לוקסמבורג 195.3 22.2
לטביהלטביה לטביה 37.6 40.1
ליטאליטא ליטא 32.9 31.6
מלטהמלטה מלטה 21 136.1
סלובניהסלובניה סלובניה 107.5 268
סלובקיהסלובקיה סלובקיה 262.9 27.9
ספרדספרד ספרד 1,345.7 786.7
פוליןפולין פולין 269 231.7
פורטוגלפורטוגל פורטוגל 113.6 113.2
פינלנדפינלנד פינלנד 273.7 86.2
צ'כיהצ'כיה צ'כיה 469.8 127
צרפתצרפת צרפת 1,605.2 1,680.7
קפריסיןקפריסין קפריסין 349.4 418.4
קרואטיהקרואטיה קרואטיה 36.2 19.6
רומניהרומניה רומניה 175.5 128.5
שוודיהשוודיה שוודיה 451.7 147.9
איגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA) 4,575 1,573
איסלנדאיסלנד איסלנד 3.3 12
נורווגיהנורווגיה נורווגיה 145.8 65.4
שווייץשווייץ שווייץ 4,425.9 1,495.6
יתר ארצות אירופה 3,323.3 2,642.7
אוקראינהאוקראינה אוקראינה 111.6 154.9
בוסניה והרצגובינהבוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה 1.6 1
בלארוסבלארוס בלארוס 16.5 21
גיברלטרגיברלטר גיברלטר 0 0.7
טורקיהטורקיה טורקיה 2,446 1,701.1
מולדובהמולדובה מולדובה 1.3 34.4
מקדוניהמקדוניה מקדוניה 3.4 4.3
רוסיהרוסיה רוסיה 726.4 682.4
מדינות אחרות 16.5 42.9
אסיה 15,298.7 17,705.3
אוזבקיסטןאוזבקיסטן אוזבקיסטן 1.2 15.3
אזרבייג'ןאזרבייג'ן אזרבייג'ן 2.4 129.7
אינדונזיהאינדונזיה אינדונזיה 52.2 95.7
ארמניהארמניה ארמניה 3.9 3.1
גאורגיהגאורגיה גאורגיה 5.8 26.9
הודוהודו הודו 1,881.2 2,253
הונג קונגהונג קונג הונג קונג 2,049.5 5,312.5
וייטנאםוייטנאם וייטנאם 408.9 1,789.2
טורקמניסטןטורקמניסטן טורקמניסטן 0 22.7
הרפובליקה הסיניתהרפובליקה הסינית הרפובליקה הסינית 778.7 565.2
יפןיפן יפן 1,196.3 769.1
ירדןירדן ירדן 410.5 98.7
מיאנמרמיאנמר מיאנמר 1.4 19.1
מלזיהמלזיה מלזיה 15.3 1,419.6
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין והונג קונג 5,768 3,251.5
סינגפורסינגפור סינגפור 780.7 575.5
סרי לנקהסרי לנקה סרי לנקה 110.9 81.2
הפיליפיניםהפיליפינים הפיליפינים 60.9 126.5
קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית 1,138.2 575.2
קזחסטןקזחסטן קזחסטן 1.6 59.7
תאילנדתאילנד תאילנד 555.5 430
מדינות אחרות 75.6 85.9
אפריקה 268.5 1,062.2
אוגנדהאוגנדה אוגנדה 5.3 6.4
אתיופיהאתיופיה אתיופיה 58.2 11.3
בוצוואנהבוצוואנה בוצוואנה 0 60
גבוןגבון גבון 0 4.5
גאנהגאנה גאנה 1.5 40.1
דרום אפריקהדרום אפריקה דרום אפריקה 72.7 277.3
זימבבואהזימבבואה זימבבואה 0 4.6
זמביהזמביה זמביה 0.1 5
חוף השנהבחוף השנהב חוף השנהב 0.4 10.1
טנזניהטנזניה טנזניה 9 23.9
מאוריציוסמאוריציוס מאוריציוס 1.6 4.1
מצריםמצרים מצרים 54.6 112.1
מרוקומרוקו מרוקו 15.6 23
ניגריהניגריה ניגריה 2.9 128
נמיביהנמיביה נמיביה 0.6 3.4
סנגלסנגל סנגל 4.7 14.7
הרפובליקה של קונגוהרפובליקה של קונגו הרפובליקה של קונגו 0.1 9.5
קמרוןקמרון קמרון 0 8.5
קניהקניה קניה 12.5 93.8
ראוניוןראוניון ראוניון 0 2.9
רואנדהרואנדה רואנדה 0 4
מדינות אחרות 28.7 215
אמריקה הצפונית 8,455.3 19,106.8
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית 8,080.6 18,116.3
מקסיקומקסיקו מקסיקו 111.5 434.2
קנדהקנדה קנדה 263.2 556.3
אמריקה המרכזית 81.5 236.6
אל סלוודוראל סלוודור אל סלוודור 0 3.8
איי בהאמהאיי בהאמה איי בהאמה 0.6 1.3
ברבדוסברבדוס ברבדוס 0 2.1
ג'מייקהג'מייקה ג'מייקה 0 6.6
גואטמלהגואטמלה גואטמלה 1.8 27.4
האיטיהאיטי האיטי 0 0.5
הונדורסהונדורס הונדורס 0.2 10.9
טרינידד וטובגוטרינידד וטובגו טרינידד וטובגו 0 8.5
מרטיניקמרטיניק מרטיניק 0 0.9
ניקרגואהניקרגואה ניקרגואה 0 5.4
פנמהפנמה פנמה 43.7 40.8
קוסטה ריקהקוסטה ריקה קוסטה ריקה 4.3 40.8
הרפובליקה הדומיניקניתהרפובליקה הדומיניקנית הרפובליקה הדומיניקנית 12.9 20.2
מדינות אחרות 18 67.4
אמריקה הדרומית 672.4 1,276.8
אורוגוואיאורוגוואי אורוגוואי 145.5 27.2
אקוודוראקוודור אקוודור 5.9 25.9
ארגנטינהארגנטינה ארגנטינה 147 111.9
בוליביהבוליביה בוליביה 2.5 7.7
ברזילברזיל ברזיל 167.4 737.6
ונצואלהונצואלה ונצואלה 11.8 8.4
פרגוואיפרגוואי פרגוואי 93 5.2
פרופרו פרו 6.7 73.9
צ'ילהצ'ילה צ'ילה 79 141.4
קולומביהקולומביה קולומביה 13.1 134.1
מדינות אחרות 0.5 3.5
אוקיאניה 176.9 596.1
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה 158.9 530.9
ניו זילנדניו זילנד ניו זילנד 17.2 58
פפואה גינאה החדשהפפואה גינאה החדשה פפואה גינאה החדשה 0 3.1
פיג'יפיג'י פיג'י 0 2.2
מדינות אחרות 0.8 1.9
ארצות בלתי מסווגות 6,646.9 3,806.3
סך הכל 62,071 64,062.6

שיתופי פעולה ביטחוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל מפעילה שיתופי פעולה בינלאומיים רבים בתחום הביטחון, עם דגש על תחומי הסייבר, מודיעין ולוחמה בטרור.

שיתוף הפעולה הביטחוני מוביל במקרים רבים להידוק הקשרים הקיימים בין ישראל לאותן מדינות, ולעיתים אף מוביל ליצירת קשרים עם מדינות שקודם לכן סירבו לקיים קשרים כלשהן עם מדינת ישראל[58].

ביולי 2021 דלף מידע לשורה של כלי תקשורת בעולם, לפיו ממשלות שונות בעולם משתמשות בתוכנת "פגסוס" של חברת קבוצת אן. אס. או. טכנולוגיות הישראלית.[59]

נציגויות ישראל בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות בהן קיימות נציגויות ישראליות בכחול
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נציגויות דיפלומטיות של ישראל בעולם

ישנן 7 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

מדינת ישראל מפעילה ברחבי העולם כמאה משלחות דיפלומטיות, מתוכן 77 שגרירויות, 20 קונסוליות ו-5 משלחות מיוחדות ב-159 מדינות וארגונים בינלאומיים שיש להם יחסים רשמיים עם ישראל. רבות מהנציגויות מואמנות בנוסף למדינות שיש להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל אך אין בהן נציגות ישראלית תושבת.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרבייג'ןאזרבייג'ן אזרבייג'ן

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, גנזך המדינה, ירושלים:[60]
    • גדליה יואב (עורך), כרך I (כרך מקדים): דצמבר 1947 – מאי 1948, גנזך המדינה, ירושלים, תש"מ 1979, שני כרכים.
    • יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 1: 14 במאי – 30 בספטמבר 1948, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"א 1981, שני כרכים[61].
    • יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 2: אוקטובר 1948- אפריל 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ד 1984, שני כרכים.
    • ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב: דצמבר 1948 – יולי 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ג 1983, שני כרכים.
    • ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 4: מאי – דצמבר 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ו 1986, שני כרכים[62].
    • יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 5: 1950, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ח 1988, שני כרכים.
    • ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 6: 1951, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"א 1991, שני כרכים[63].
    • יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 7: 1952, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ב 1992, שני כרכים[64].
    • ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 8: 1953, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ו 1995, שני כרכים[65].
    • נעמי ברזילי (עורכת), כרך 9: 1954, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ד 2004, שני כרכים.
    • ברוך גלעד (עורך), כרך 11: ינואר – אוקטובר 1956, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ח 2008, שני כרכים.
    • נגה שגיא (עורכת), כרך 12: מלחמת סיני: המערכה המדינית: אוקטובר 1956 – מארס 1957, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ט 2009, שני כרכים.
    • ברוך גלעד (עורך), כרך 13: 1958 – 1959, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"א 2001, שני כרכים.
    • ברוך גלעד (עורך), כרך 14: 1960, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ז 1997, שני כרכים.
  • מיכאל מ' לסקר, רונן יצחק (עורכים), אתגרים ביטחוניים ומדיניים במבחן המציאות: ישראל בין העולם הערבי והזירה הבינלאומית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ג.
  • אורי ביאלר, צלב במגן דוד: העולם הנוצרי במדיניות החוץ של ישראל 1967-1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2006[66].
  • Uri Bialer, Between East and West: Israel's Foreign Policy Orientation 1948-1956 (LSE Monographs in International Studies), Cambridge: Cambridge University Press, 1990[67].
  • Zach Levey, Israel and the Western Powers, 1952-1960, Chapel Hill and London: The University of North Carolina Press, 1997, 203 pp[68].
  • אורי ביאלר, לא לבדד : מדיניות החוץ של ישראל. קריית שדה בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב,‏ תשפ"ב ©2022.

מאמרים

  • מיכאל בריצ'ר, "מדיניות החוץ של ישראל: עשרים השנים הראשונות", תורגם על ידי חדוה ארליך, בתוך, בנימין נויברגר (עורך), דיפלומטיה בצל עימות (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1984), עמודים 59–67.
  • יאיר בירן, "מעמדה המדיני המשתנה של ישראל בעולם המשתנה ארבעים שנה לאחר הקמתה", בעיות בינלאומיות כ"ז (50), 1988, עמ' ו-יט.
  • בנימין נויברגר, "ישראל והעולם השלישי", בעיות בינלאומיות כ"ז (51), 1988, עמ' ח-כא.
  • מיכאל בריצ'ר, "דימויים, החלטות והיזון-חוזר במדיניות-החוץ הישראלית: ירושלים", מדינה וממשל, כרך א', מס' 3, (תשל"ב, אביב 1972), עמודים 7–21.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רענן ריין, מדוע התנכרה ישראל לספרד של פרנקו?, בתוך: גשר, אביב תשמ"ט, עמודים 55 ו 61
  2. ^ ד"ר יגיל הנקין, ‏"מה יבטיח את קיומנו?", השילוח 2, דצמבר 2016
  3. ^ Israel's Diplomatic Missions Abroad: Status of relations
  4. ^ על יו"ש שמחתנו מאחורי ההכרזה ההיסטורית של ארצות הברית, מקור ראשון
  5. ^ הגרדיאן, עלייה חדה במכירות הנשק מבריטניה לישראל, באתר הארץ, 6 באפריל 2006
  6. ^ הגר מזרחי, ממשלת הולנד מפולגת: לשדרג יחסים עם ישראל?, באתר ynet, 12 ביוני 2009
  7. ^ מלך חדש בהולנד באתר "מגפון"
  8. ^ שושי חתוקה, ‏כשהנשיא פרס נפגש עם מלכת הולנד, באתר ‏מאקו‏‏, ‏2 באוקטובר 2013‏
  9. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1961
  10. ^ יחסי סחר ישראל – הולנד באתר "המכון הישראלי לייצוא ולשיתוף פעולה בינלאומי"
  11. ^ 2012 – שנת שיא בהיקף הסחר ההדדי בין הולנד וישראל באתר "מגפון"
  12. ^ שגרירות הולנד ולשכת המסחר ת"א והמרכז באירוע נטוורקינג משותף באתר "לשכת המסחר תל אביב והמרכז"
  13. ^ מידע על קונסוליית פורטוגל בחיפה, באתר consulates
  14. ^ שגריר ישראל בליסבון הגיש כתב האמנתו, דבר, 19 ביוני 1977
  15. ^ אמנת המס בין ישראל לפורטוגל, באתר ד"ר אבי נוב עורכי דין
  16. ^ שר החוץ, אביגדור ליברמן ייצא לביקור בבריטניה ובפורטוגל, באתר משרד החוץ
  17. ^ ביקור שר החוץ של פורטוגל בישראל, באתר משרד החוץ
  18. ^ ראש הממשלה נתניהו נפגש עם ראש ממשלת פורטוגל אנטוניו קושטה ועם שר החוץ של פורטוגל אוגוסטו סאנטוס סילבה, GOV.IL
  19. ^ Roie Yellinek, Israel’s Budding Relationship with the GCC, Begin-Sadat Center for Strategic Studies, ‏2019-08-25 (באנגלית)
  20. ^ ברק רביד, נחתמו ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין: "השלום יתרחב לכל המזרח התיכון", וואלה!News, ‏2020-09-15
  21. ^ איתמר אייכנר, נחתמו ההסכמים עם איחוד האמירויות ועם בחריין: "סלאם עליכום", ynet, ‏2020-09-15
  22. ^ זקן, דני (2021-02-01). "ישראל וקוסובו מכוננות יחסים דיפלומטיים; השגרירות תיפתח בי-ם". Globes. נבדק ב-2021-05-04.
  23. ^ שגרירות שלישית בירושלים: קוסובו חנכה את הנציגות הראשונה בישראל, ynet, ‏2021-03-14
  24. ^ Sudan agrees to normalize relations with Israel -report, The Jerusalem Post | JPost.com (באנגלית)
  25. ^ הצהרת הסכם אברהם חתומה על ידי סודאן, אתר מחלקת המדינה של ארצות הברית
  26. ^ עדו בן פורת וניצן קידר, הסכם היסטורי עם מרוקו | נתניהו: יהיה שלום חם, תודה לטראמפ ולמלך מרוקו מוחמד השישי, ערוץ 7, ‏10 בדצמבר 2020
  27. ^ 20 שנים לאחר סגירתה: ישראל פתחה מחדש את הנציגות הדיפלומטית במרוקו - וואלה! חדשות, וואלה!, ‏2021-01-26
  28. ^ זקן, דני (2021-02-09). "ישראל ומרוקו פתחו את משרדי הקישור הדיפלומטיים ביניהן". Globes. נבדק ב-2021-05-04.
  29. ^ ד"ר חיים איסרוביץ, הסכם סרביה-קוסובו הוא מהלך נוסף של טראמפ בדרך לבחירות, www.maariv.co.il, ‏2020-09-06
  30. ^ מערכת ישראל היום, טראמפ ליהודי ארה"ב: "אוהב את המדינה שלכם", www.israelhayom.co.il, ‏2020-09-16
  31. ^ טל שלו, מחויך וגאה, נתניהו זכה למתנה מהחבר טראמפ בזמן הגרוע ביותר, וואלה!News, ‏2020-09-16
  32. ^ דניאל סלאמה, רויטרס, טראמפ: אין לי בעיה למכור F-35 לאיחוד האמירויות הערביות, ynet, ‏2020-09-15
  33. ^ נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", בעקבות ההסכם: איחוד האמירויות תקבל מטוסי F-35 ומל"טים מארה"ב, ynet, ‏2020-08-18
  34. ^ 1 2 טל שניידר, קיצור הטיסה לדרום אמריקה והפוטנציאל החקלאי: האינטרס העסקי הברור ביחסים עם סודאן, גלובס, ‏2020-08-19
  35. ^ אלדד בק, נשיא קוסובו ל"ישראל היום": "ההכרה ההדדית - הישג היסטורי", www.israelhayom.co.il, ‏2020-09-05
  36. ^ עודד גרנות, הפלשתינים שוב בוחרים בצד המפסיד, www.israelhayom.co.il, ‏2020-08-23
  37. ^ דני זקן, הקשר הסעודי: בחריין מנסה להיגמל מנפט, ואלו חדשות טובות למשקיעים ישראלים, גלובס, ‏2020-09-12
  38. ^ בן-דרור ימיני, המזה"ת מתקדם. הפלסטינים נשארו מאחור, ynet, ‏2020-09-15
  39. ^ גיא אלסטר, עם שלטון סוני ורוב שיעי, בחריין רואה באיראן איום קיומי, וואלה!News, ‏2020-09-11
  40. ^ צבי יחזקאלי, "מדינות המפרץ חוששות מאיראן ומחפשות הגנה ישראלית", www.maariv.co.il, ‏2020-09-13
  41. ^ איראן, גז ודגל ישראל במדינות ערב: מזרח תיכון חדש לקראת פסגה היסטורית, www.ynet.co.il, ‏2022-03-25
  42. ^ איתמר אייכנר, החרפה ביחסים: טורקיה מגרשת את השגריר הישראלי, באתר ynet, 15 במאי 2018
  43. ^ לאחר כמה חודשים, העבירה פרגוואי את שגרירותה בחזרה לתל אביב
  44. ^ על אף שמבחינה גאוגרפית סיני היא חלק מאסיה
  45. ^ מועצת הבטחון תדון מחר בקבלת ישראל לאו"מ, הארץ, 1 בדצמבר 1948
  46. ^ לא נמצא רוב מספיק לקבלת ישראל לאו"מ, דבר, 19 בדצמבר 1948
  47. ^ Rory Miller, The PLO Factor in Euro-Israeli Relations, 1964-1992, in Efraim Karsh, Israel: Israel in the international arena, pages 121-123
  48. ^ יחסי סחר ישראל – האיחוד האירופי. מכון היצוא. גישה: 11 ביוני 2015.
  49. ^ האיחוד האירופי מחליט פה אחד על שדרוג יחסיו עם ישראל, למרות התנגדות הרשות הפלסטינית, אתר "הארץ".
  50. ^ מיה בנגל, ברלוסקוני: החלום שלי - להכניס את ישראל לאיחוד, באתר nrg‏, 1 בפברואר 2010
  51. ^ ראש ממשלת ליטא: אתמוך בצירופה של ישראל לאיחוד האירופי, אתר המרכז הבינתחומי הרצליה.
  52. ^ הנתונים עד 2009 לקוחים מתוך אתר משרד החוץ
  53. ^ לאחר עצמאות דרום סודאן, המדינה הכירה בישראל; ניקרגואה ניתקה את יחסיה עם ישראל ב-2010
  54. ^ גינאה חזרה ב-2016 וניקרגואה ב-2017
  55. ^ צ'אד הכירה בישראל ב-2019
  56. ^ איחוד האמירויות הערביות, בחריין, בהוטן ומרוקו חתמו על הסכם לכינון יחסי דיפלומטיים ועל הכרה בישראל ב-2020; סודאן סיכמה על הסכמים דומים, אולם אלה טרם נחתמו
  57. ^ ירחון לסטטיסטיקה של סחר חוץ, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נובמבר 2016
  58. ^ ערן לרמן, ‏"דיפלומטיה-במדים", השילוח גיליון 16, אוקטובר 2019
  59. ^ עיתונאים ונשיאים: הדלפת ענק חושפת את היקף השימוש בכלי הריגול הישראלי, באתר ynet, 18 ביולי 2021
  60. ^ תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל באתר גנזך המדינה (מידע על הסדרה)
  61. ^ יעקב רואי, תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, שבות 9, 1983, עמ' 110-108.
  62. ^ Review: Benny Morris, [Review], Studies in Zionism 9, 1988, pp. 99-102.
  63. ^ ביקורת: משה שמש, על ספרה של ימימה רוזנטל, עיונים בתקומת ישראל 1, ‏1991, עמ' 579-574
  64. ^ ביקורת: זכי שלום, מדיניות ישראל 1952 – בין התפכחות לתקווה, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 552-544
  65. ^ ביקורת: זכי שלום, 1953 – דיוקנה של שנה, יהדות זמננו 12-11, 1998, עמ' 381-373.
  66. ^ ביקורת: מוטי גולני, מדיניות ודעה קדומה, עיונים בתקומת ישראל 12, 2007, עמ' 223–227
  67. ^ Review: Yaacov Ro'i., [Review], Studies in Zionism 12, 1991, pp. 95-99.
  68. ^ ביקורת: אהרן קליימן, ‏ייסורי הלידה של האוריינטציה הפרו-מערבית, קתדרה 91, מרץ 1999, עמ' 168-165