יחסי ארצות הברית–ונואטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ארצות הברית–ונואטו
ארצות הבריתארצות הברית ונואטוונואטו
USA Vanuatu Locator 2.svg
ארצות הברית ונואטו
שטחקילומטר רבוע)
9,833,517 12,189
אוכלוסייה
329,256,465 288,037
תמ"ג (במיליוני דולרים)
19,490,000 772
תמ"ג לנפש (בדולרים)
59,194 2,680
משטר
דמוקרטיה נשיאותית רפובליקה

ארצות הברית ווונואטו כוננו יחסים דיפלומטיים ב-30 בספטמבר 1986 - שלושה חודשים לאחר שכוננה ונואטו יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות.[1] מערכות היחסים היו לעיתים קרובות מתוחות בשנות השמונים, תחת ממשלתו של וולטר ליני בוונואטו, אך לאחר מכן הפשירו. נכון לעכשיו, היחסים הדו-צדדיים מורכבים בעיקר בסיוע אמריקני לוונואטו, והם לבביים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ונואטו השיגה עצמאות מצרפת ובריטניה בשנת 1980, ובהנהגתו של ראש הממשלה וולטר ליני היא ביססה מדיניות חוץ משלה כמדינה עצמאית חדשה. ליני, כומר אנגליקני, יצר את דוקטרינת הסוציאליזם המלנזי (אנ'), וביסס את מדיניות החוץ של ממשלתו על אי-הזדהות עם הגושים הגדולים ועל תמיכה בתנועות עצמאות ברחבי העולם - מסהרה המערבית הרחוקה ועד קלדוניה החדשה השכנה. ונואטו בשנות השמונים הייתה ייחודית באוקיאניה בכך שהתנגדה לצידוד בגוש המערבי בשלבים האחרונים של המלחמה הקרה. המדינה הצטרפה לתנועת המדינות הבלתי-מזדהות בשנת 1983 וכוננה יחסים דיפלומטיים רשמיים עם קובה (1983) וברית המועצות (יוני 1986) לפני שכוננה יחסים עם ארצות הברית (ספטמבר 1986). ונואטו קיים יחסים לבביים עם מדינות במזרח ובמערב כאחד.[2]

בשנת 1986 גינתה ונואטו את הפצצת לוב על ידי ארצות הברית. ליני כתב לנשיא לוב מועמר קדאפי כדי להביע את תנחומיו, בייחוד עם מותה של בתו בת ה-15 חודשים של קדאפי, ומורת רוחו כי "חייה התמימים ניטלו על ידי פצצות של מעצמה". הפוליטיקאי הוונואטי ברק סופה (אנ') הוסיף כי "ארצות הברית טעתה, הם התנהגו כטרוריסטים ותוקפנים", וכי "ה-CIA מעורב בכל מיני פעילויות דומות. בניקרגואה האמריקנים תומכים בטרוריסטים."[3] הצהרות אלה סימנו את נקודת השפל ביחסי שתי המדינות.

בינואר 1987 ביקרו ראש הממשלה וולטר ליני ושר החוץ סלה מוליסה (אנ') בוושינגטון די. סי.. ליני אמור היה לפגוש את הנשיא רונלד רייגן, אך הוכה בעקבות דימום מוחי זמן קצר לאחר שהגיע לארצות הברית. במקום זאת, פגש מוליסה את שר החוץ האמריקני ג'ורג' שולץ. השניים דנו בראש ובראשונה ביחסי ברית המועצות–ונואטו, שהיוו דאגה לממשלת ארצות הברית, וביקשו לבנות ידידות בין ארצות הברית לוונואטו. שולץ הצהיר כי הפגישה הייתה "לבבית", בעוד שמוליסה שיבח את ידיעותיו בנושאי פסיפיק. באפריל אישרה ונואטו ספינות אמריקאיות לדייג באזור הכלכלי הבלעדי של ונואטו, לצד אוניות סובייטיות. במאי ביקר ורנון וולטרס, שגריר ארצות הברית באו"ם.[4]

בשנת 1991 איבד ליני את תפקידו לאחר אחת עשרה שנים כראש ממשלת ונואטו. היחסים בין וושינגטון לפורט וילה נותרו לעיתים רחוקים אך לרוב לבביים.

בין 1977 ל-1987 קיבלה ונואטו מעט פחות משלושה מיליון דולר מהסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי (USAID), כולל פרויקטים המתמקדים בסיוע למעבר לניהול מטעי ילידים. ביוני 1994, משרד ה-USAID האזורי שנמצא בסובה, פיג'י, נסגר בגלל קיצוץ תקציבי של ממשלת ארצות הברית. צבא ארצות הברית שומר על קשרי הכשרה ומבצע פרויקטים של סיוע אד הוק בוונואטו.

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות הכלליות ב-1991, איחוד המפלגות המתונות הפך למפלגה הדומיננטית בפרלמנט של ונואטו, ומקסים קרלוט קורמן הפך לראש הממשלה דובר הצרפתית הראשון בוונואטו. הוא הפסיק את התמיכה החד משמעית [במדינה] בחזית השחרור הלאומית של קאנאק בקלדוניה החדשה, את העוינות השיטתית כלפי צרפת, את היחסים עם משטרים רדיקליים ואת העמדה אנטי-אמריקאית של האוקיינוס השקט ללא נשק גרעיני. דוברי הצרפתית החזיקו בשלטון, תחת קרלוט קורמן וסרז' ווהור, עד שנת 1998.[5]

שנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2006 חתם תאגיד אתגר המילניום (אנ') האמריקני על הסכם קומפקט של 65.69 מיליון דולר לחמש שנים עם ונואטו. תוכנית אתגר המילניום צפויה להגדיל את ההכנסה הממוצעת לנפש ב-15% תוך חמש שנים ולהשפיע ישירות על חייהם של יותר מ-65,000 מהעניים הכפריים בונואטו.

ונואטו זיהתה תשתיות תחבורה יקרות ובלתי אמינות כמעין מכשול משמעותי לצמיחה כלכלית. כדי להתגבר על אילוץ זה, הקומפקט כולל 11 פרויקטים תשתיתיים - כולל כבישים, רציף, מנחת מטוסים ומחסנים - שיסייעו ליצרנים חקלאיים עניים וספקים של מוצרים ושירותים הקשורים לתיירים להפחית את עלויות ההובלה ולשפר את הגישה לשירותי התחבורה. הקומפקט כולל גם מאמצי חיזוק מוסדיים ויוזמות רפורמה במדיניות במחלקת העבודות הציבוריות של ונואטו, כולל: אספקת מפעלים וציוד לתחזוקה; הצגת חוזי ביצוע שירות; הקמת תוכניות תחזוקה קהילתיות מקומיות; והצגת דמי משתמש.

ארצות הברית נותרה גם היא תורמת כספית משמעותית לארגונים בינלאומיים ואזוריים המסייעים לוונואטו, כולל הבנק העולמי, יוניצ"ף, ארגון הבריאות העולמי, קרן האו"ם לפעילות אוכלוסייה והבנק לפיתוח אסיה.

בשנת 1989, ארצות הברית סיכמה הסכם חיל השלום עם ונואטו. בחיל השלום פועלים כיום מעל 80 מתנדבים במדינה. ארצות הברית מספקת גם סיוע באימונים צבאיים.

יחסים ביטחוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני עצמאות ונואטו, ארצות הברית שמרה על בסיס ימי גדול בלוגנוויל, שאז היה חלק ממושבה בריטית-צרפתית בשם ההברידיים החדשים. במהלך מלחמת העולם השנייה, שכנו בו כ-250,000 חיילים.[6] ביוני 2018, הנשיא טאליס אובד מוזס (אנ') ביקש שארצות הברית תשקול להקים מחדש בסיס צבאי בוונואטו.

נציגויות דיפלומטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירות ארצות הברית בפפואה גינאה החדשה מקיימת אתר אינטרנט המוקדש ליחסים עם ונואטו בכתובת http://www.usvpp-vanuatu.org.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ HUFFER, Elise, Grands hommes et petites îles: La politique extérieure de Fidji, de Tonga et du Vanuatu, Paris: Orstom, 1993, ISBN 2-7099-1125-6, p.278
  2. ^ HUFFER, Elise, Grands hommes et petites îles: La politique extérieure de Fidji, de Tonga et du Vanuatu, op.cit., pp.272-282
  3. ^ HUFFER, Elise, Grands hommes et petites îles: La politique extérieure de Fidji, de Tonga et du Vanuatu, op.cit., p.275
  4. ^ HUFFER, Elise, Grands hommes et petites îles: La politique extérieure de Fidji, de Tonga et du Vanuatu, op.cit., pp.279-280
  5. ^ William F.S. Miles, Bridging Mental Boundaries in a Postcolonial Microcosm: Identity and Development in Vanuatu, Honolulu: University of Hawaii Press, 1998, ISBN 0-8248-2048-7, pp.25-7
  6. ^ Garae, Len (22 ביוני 2018). "President asks US for Military Base". Daily Post.