מחלוקת צאנז–סדיגורה

הרבי מסדיגורה

מחלוקת צאנז–סדיגורה (מכונה גם מחלוקת צאנז–רוז'ין) הייתה מחלוקת פנים–חסידית גדולה שפרצה באופן פומבי באדר תרכ"ט (פברואר 1869). רבי חיים הלברשטאם מצאנז עמד בראש המערכה נגד בניו של רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, בטענה כי הם אינם נאמנים לדרך התורה. ראשיתה קשורה בסיפורו הדרמטי של רבי דוב בער (ברני'ו) פרידמן שפרש ממעמדו כאדמו"ר והתחבר למשכילים.

לזר קרסטין, רבי חיים הלברשטאם מצאנז. יצא חוצץ נגד בני רבי ישראל מרוז'ין.

מבוא ותוצאות

יצחק רפאל, בספרו "על חסידים וחסידות", האריך לעסוק בפרשה זו, בין הדברים אף כתב שבאותה שנה התהלכה שמועה בין הנוצרים, לפיהן עומד ישו להתגלות שוב בשנה זו, והיו מהם שסברו שהתגלות זו תתבטא בהמרת דתו של פרידמן.

כשעלה חשד בלב אשתו כי הוא עומד להמיר דתו הזמינה את אחיה האדמ"ורים לבית צ'רנוביל והם לקחו אותו בכוח לסדיגורה לבית רבי אברהם יעקב מסדיגורה אחיו של ברני'ו. כששמעו המשכילים בעיר צ'רנוביץ הסמוכה לסדיגורה על הפרשה, נסעו לסדיגורא ונטלו עמם את פרידמן, והושיבוהו בבית אחד מחשובי קהילת המשכילים בצ'רנוביץ. מבית זה יצא "קול קורא" השכלתי מפרי עטו של פרידמן, בו הוא קורא לזנוח את מנהגי היהדות הנושנים שהעלו עמם היהודים מבבל.

פרידמן היה אדם משכיל ואמרותיו, שכונסו בספרי חסידות בית רוז'ין, מסמנות נטייה לעסוק במחקר. פרשת חייו של פרידמן גרמה לפילוג ומחלוקות בקרב החסידים, ויצרה התעניינות רבה, שחרגה אף מחוץ לגבולות החסידות.

לפי חלק מהמקורות מחלוקת זו הייתה הגרועה ביותר בתולדות החסידות ואף עולה בחומרתה על המחלוקת בין חסידים למתנגדים.

חוקר החסידות יצחק אלפסי מתאר אותה כ"מחלוקת נוראה, מהקשות שבתולדות החסידות". מאות רבנים (גם לא–חסידיים) ועשרות רבות של קהילות, בעיקר בגליציה, אך גם ברוסיה, פולין, הונגריה וארץ ישראל היו מעורבים במחלוקות.

המחקר המעודכן והמקיף ביותר על מחלוקת זו נכתב בידי דוד אסף ופורסם בשנת 2012 בספרו 'הציץ ונפגע: אנטומיה של מחלוקת חסידית' (ידיעות אחרונות וספרי חמד, תשע"ב).

השתלשלות המאורעות

עוד בחייו של רבי ישראל מרוז'ין החלה התנגדות מצד כמה מגדולי הרבנים בגליציה נגד דרכו להתנהג בגינוני מלכות, אחרי מותו התרחבה ההתנגדות והתפרצה במלוא עוזה עם התחברותו של דוב בער, בנו של רבי ישראל, עם עדת המשכילים. היו מרבני גליציה שראו בזה תוצאה ישירה של "דרך המלכות" של בית רוזין.

הגעת רבי ישראל מרוזין לגליציה

אחרי שנמלט מהכלא לאחר קרוב לשנתיים של מאסר, הגיע רבי ישראל מרוזין לעיר סדיגורה שבגליציה. הרבי נהג במנהגים שלא נראו עד אז בקרב החסידים, הוא התנהג בגינוני מלכות, השתמש בכלים העשויים כסף וזהב, מרכבתו הייתה רתומה לסוסים לבנים ויוקרתיים ואף נהג ללבוש בגדי צמר חרף המנהג שלא ללבשם מאז רבי אלימלך מליזנסק ובנותיו התלבשו בסגנון מודרני ביחס לנהוג אצל בנות האדמו"רים והחסידים באותה תקופה, ואף למדו רכיבה על סוסים דבר שהיה חריג ובמיוחד אצל נשים. למרות ההתנגדות למנהגיו אלו הוא נערץ על כל גדולי האדמו"רים בדורו. בין האדמו"רים שבלטו בביקורם בסדיגורה היו רבי צבי הירש מרימנוב שהיה מבוגר בכמה שנים מרבי ישראל, כמו גם רבי חיים הלברשטאם מצאנז שנחשב בין המנהיגים הבולטים בגליציה החסידית, גם רבי יעקב נפתלי הערץ לאבין שמילא מקום חותנו רבי צבי הירש מזידיטשוב בחר לוותר על אדמו"רותו כאשר זקני חסידי זידיטשוב דרשו ממנו לחדול מנסיעותיו לסדיגורה.

התחלת כהונתם של בני רבי ישראל

לאחר פטירתו של רבי ישראל הקימו שלושה מבני משפחתו מרכזים חסידיים במולדובה: בנו רבי מנחם נחום, בעיירה שטפנשט, נכדו רבי יצחק (בנו של רבי שלום יוסף, בכור בניו של רבי ישראל שנפטר בצעירותו), בעיירה בוהוש ובנו דב בער ('ברני'ו'), בערים הושי, סקולני וליאובה שבבסרביה.

בתקופה זו החלה התנגדות לחצר סדיגורה. מהרבנים והמנהיגים נשמעו קולות נגד "הנהגת המלכות" של האדמו"רים ונגד התנהגות החסידים משום שלטענתם חסידי סדיגורה זלזלו באדמו"רי גלציה בכך שהקימו בתי כנסיות פרטיים לעצמם ובכמה מקרים אף השתלטו חסידי סדיגורה על בית הכנסת החסידי המשותף וחסידיהם של אדמו"רים אחרים נאלצו לעזוב.

רבי דוב בער פרידמן

ברני'ו

ברני'ו הגיע להושי (חוש - Huşi, כיום – עיר קטנה ברומניה) בשנת תרי"א (1851). בשנת תרי"ט התגוררו בעיר 2,395 יהודים. בשל רדיפות מצד צעירים אנטישמים עבר לעיירה סקולני (Sculeni) שבה חיו באותה עת כ-850 יהודים ומשם עבר לעיר ליובה (Leova) שהייתה אז תחת שלטון רומני. באסרו חג פסח ה'תרכ"ז (1867) עקב מגפת כולרה שפרצה בליובה חזר להושי.

ברני'ו נטה להתבודדות, ולא ראה עצמו ראוי ומוכשר לערוך "שולחנות" ולהיפגש עם חסידיו. הוא לא אהב את האדמו"רות, ורצה לברוח ממנה אף על פי שהיו לו מעריצים רבים. הוא עסק בדברי תורה והיה דרשן מצוין ובעל כושר רטורי אך לא הייתה לו סבלנות לפניות מצד אנשים שבאו אליו בענייני משפחה ופרנסה והתחנן לפניהם שירפו ממנו.

במשך שלוש שנים מתרכ"ו עד תרכ"ט היה שרוי בספקותיו לגבי תפקידו. באותה תקופה רצה להתגרש מאשתו שיינדל מפני שלא נולדו להם בנים אבל היא התעקשה וסירבה לגירושין. הוא סגר את דלתות ביתו, ולא הרשה לאיש להיכנס לחדרו. גם כאשר התרחק מחסידיו וסגר את דלתות ביתו הם הוסיפו להאמין בו, כי נעשה בעיניהם 'קדוש' יותר. אשתו דחקה בו להמשיך באדמו"רותו, לפיכך ברני'ו ברח מביתו והסתתר בביתו של פקיד הדואר המקומי שהיה נוצרי, איתו ניהל שיחות תאולוגיות. נפשו סלדה מתפקידיו האדמו"ריים ששברו את רוחו והוא החל להתרועע עם מיסיונרים נוצריים. המשבר הגיע לשיאו כאשר סירב ללכת לקלויז שלו בליל יום הכיפורים תרכ"ט לתפילת "כל נדרי", ולומר דברי-תורה למאות החסידים שחיכו לבואו. אשתו משכה אותו בכוח לבית התפילה, ובשעת המאבק עִמו נקרעה טליתו. הדבר גרם לאשתו שיינדל לחשוש שמא הולך בעלה להמיר את דתו. היא שיגרה הזמנה דחופה לאחיה - אדמו"רי חסידות צ'רנוביל והם הזדרזו ובאו לליובה. בשעת טיול במרכבתו בליווי הרופא המקומי נתן סימם הרופא את ברני'ו – בהשפעת רעייתו וגבאיו – והעבירהו לבית אחיו רבי אברהם יעקב מסדיגורה. שם ביחד עם האח רבי דוד משה מצ'ורטקוב הם ניסו לגרום לו לחזור בו ממעשיו, ובתגובה ברני'ו רגז עליהם ואף רצה לזרוק מנורה על ראשיהם אף ששבת הייתה. בהשתדלות המשכילים המקומיים התערב התובע הממשלתי האוסטרי וברני'ו שוחרר ממאסרו בבית אחיו ועבר לגור בצ'רנוביץ הסמוכה, בירת בוקובינה, בין חברי תנועת ההשכלה בביתו של סגן ראש הקהילה, עורך הדין יהודה לייב רייטמן, שם עזב סופית את הדת. עזיבתו את הדת הייתה מכה קשה לחסידות רוז'ין הענפה.

דעותיו של ברני'ו מתפרסמות

במהלך תקופה זו בשנים 1866–1869 בילה ברני'ו במחיצת המשכילים ונחשף להשקפותיהם הרדיקליות ולא הקפיד על שמירת מצוות. באדר ה'תרכ"ט נדפס "מכתב גלוי" בעיתון המגיד ואחר כך בעיתונים נוספים (וגם בדף נפרד), בו הסביר פרידמן כי בניגוד לשמועות לא התנצר, אך הוא נאמן "לחכמי ישראל ההולכים לפנים ולא לאחור", וכינה את החסידים "מורדי אור" ו"המון הפתאים השומרים הבלי שוא". בתוך זמן קצר נעתק המכתב לעיתונים נוספים ובתרגום לשפות רבות. אחיו של ברני'ו, רבי אברהם יעקב מסדיגורה, עמד והכריז בבית מדרשו שאל לראות במעשי אחיו דרך חדשה בעבודת הא-ל, והוא גינה את המעשה.

אירועים שערורייתיים אלה עוררו עניין עצום בציבור הרחב – תקוות גלויות בקרב משכילים ובושה ויגון עמוק בעולם החסידי. לאחר כחודשיים, במהלכם התמודד עם לחצים בלתי פוסקים, פנימיים וחיצוניים, הצליחו להפגיש את ברני'ו עם אחיינו, רבי יצחק פרידמן, מייסד חסידות בוהוש, שחיבבו מאוד, ובהשפעתו החליט לחזור לסדיגורא לחצר אחיו רבי אברהם יעקב מסדיגורה. הוא התקבל בשמחה רבה על ידי החסידים, שגדוליהם נהרו לשולחן שערך בשבת הראשונה לשובו. ופרסם "קול קורא" שבו מכחיש שהוא זה שכתב ה"מכתב גלוי" ובו הכריז שכל מעשיו הרעים היו כאשר לא היה בדעה שלימה.

ה"מכתב הגלוי" וקבלת הפנים החמה שקיבל ברני'ו בחצר סדיגורה והמשכת החסידים לראות בברני'ו אדמו"ר הראוי להנהיג עוררו הדים רבים וגם זעם, רבי חיים מצאנז תקף בחריפות, במכתבים את חסידי רוז'ין כולם, בראותו במקרה זה פרט שבא ללמד על הכלל. חסידי צאנז כינו את חסידי סדיגורה "כת הרשעה".

המחלוקות

רבי ברוך מגורליץ, בנו של רבי חיים מצאנז. מראשי העומדים במחלוקת נגד בית רוז'ין

ביתו של הרבי מסדיגורה

קבר ניסן ב"ק בהר הזיתים. ניסן ב"ק היה מכריז נוסח החרם הנגדי על רבי חיים מצאנז

בעקבות סדרת מכתבים חריפים, שבהם קרא רבי חיים הלברשטאם מצאנז לקהילות שונות בגליציה להחרים ולרדוף את "חסידי הפס"ל" (- חסידיהם של אחיו של ברני'ו) ולראות בהם סוג של התחדשות האמונה השבתאית, התלקחה המחלוקת בעוז.

על פי רושמי הקורות, ביום שני פרשת תצווה תרכ"ט כתב רבי חיים מצאנז את מכתבו החריף ביותר נגד בית רוז'ין, עד כדי איסור לאכול משחיטתם ולהתחתן עמם. בין היתר הוא מכנה את חסידי סדיגורה "מורדי אור", "כת עושי רשעה", "מגדפי התורה הקדושה" ו"אפיקורסים".

אדמו"רי בית רוז'ין לא הגיבו באופן פומבי, ועל רבי דוד משה מטשורטקוב סיפרו שאמר רק: "פלאי פלאים. צדיק וגאון כרבי חיים מצאנז יקבל לשון הרע". יש המוסרים כי רבי מרדכי פייבוש מהוסיאטין רצה שכל בני המשפחה הרוז'ינאית ישיבו מלחמה, אך האדמו"רים מסדיגורה ומטשורטקוב התנגדו ובחרו לשתוק רבי אהרן מטשרנוביל - מזקני האדמו"רים באותה התקופה, התייצב לצד סדיגורה ותקף בחריפות את הרבי מצאנז.

במשך תקופה של כשנה, החל מחג הפורים תרכ"ט ועד לסוף חורף תר"ל הודפסו כ-25 כתבי פולמוס אודות המחלוקת, בעוד שבין המחנות החלוקים התפתחה איבה ושנאה תהומית כשמחנה אחד מחרים את רעהו ולהפך, שוחטים של צד אחד נפסלה שחיטתם על ידי בני הצד השני. בסניאטין שפכו חסידי צאנז דליי מים רותחים על השוחט, שהיה חסיד סדיגורה, בעת שהותו בבית מרחץ, הוא מת מפצעיו לאחר מכן וכ-20 מחסידי צאנז נאסרו לתקופות ממושכות.

אחר תקופה של רדיפות קשות מצד חסידי צאנז, החליטו חסידי סדיגורה בארץ ישראל - שם הייתה ידם על העליונה - להחרים את רבי חיים מצאנז, בלי להתייעץ לפני כן עם הרבי מסדיגורה. ביום חמישי פרשת אמור תרכ"ט, התאספו כ-100 איש על יד הכותל המערבי, תקעו בשופרות וניסן בק הכריז את נוסח החרם. חרם זה נחשב נועז במיוחד ועורר התנגדות קשה. על פי מסורות חסידיות בנו של רבי חיים מצאנז, רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא, נסע במיוחד לארץ ישראל כדי לשכנע את חסידי סדיגורה להסיר את החרם.

החרם הודפס בחוברת בשם "קול מהיכל תוכחת מגולה", שם חתומים קרוב ל-200 מתושבי ארץ ישראל: מירושלים, צפת וטבריה. הקונטרס נשלח לגליציה ועורר שם תסיסה עזה במיוחד. גם הרבנים שלא היו שייכים לחוג החסידים ולא היו מעורבים במחלוקת עד עתה נזעקו והתייצבו לצידו של רבי חיים מצאנז. בין הרבנים והאדמו"רים שכתבו מכתבים בעד רבי חיים מצאנז: רבי יוסף שאול נתנזון רבה של לבוב, רבי יצחק אהרן איטינגא נשיא כולל גליציה, רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשויב ורבי ישראל יהושע מקוטנא. רבי חיים אלעזר וקס רבה של קאליש כתב מכתב חריף ואליו הצטרפו בין היתר: רבי שמעון סופר רבה של קראקא, רבי שלמה גנצפריד בעל קיצור שולחן ערוך, רבי צבי הירש אורנשטיין, רבי יוסף באב"ד בעל המנחת חינוך, רבי מנחם א"ש מאונגוואר, וכן האדמו"רים יקותיאל יהודה טייטלבוים (ייטב לב) ורבי יהודה הורוביץ ממעליץ, ורבי משולם ישכר הורוביץ מסטניסלב שנחשב למתנגד מובהק.

בתגובה לחרם הארצישראלי התאספו למעלה מ-1,000 חסידי צאנז בחג השבועות בצל רבי חיים מצאנז, ובאסרו חג החרים "בית דין הגדול" שהיה מורכב מחסידי צאנז את חסידי סדיגורה. בפסק הדין כתבו כי "אין להסדיגוראים חלק ונחלה בבית יעקב עוד". לחרם נגדי זה התנגד משולם ישכר הורוביץ ואף דרש שלא יפרסמו את מכתב התמיכה שלו, אך היה זה לאחר שכבר הודפס המכתב.

רבי מנחם מנדל הגר (ה'צמח צדיק') מוויז'ניץ, חתנו של הרבי מרוז'ין מחד וידידו של הרבי מצאנז מאידך, שלח מכתב לרבי חיים מצאנז בו הוא מציע שיתנצל בפני אדמו"רי רוז'ין ובכך תסתיים הפרשה. רבי חיים מצאנז התנגד וטען כי על האחים לפרסם קודם הודעה שהם מאמינים בתורה ומתנהגים על פי השולחן ערוך, ואז יכתוב עליהם כי הם "צדיקים ושבים בכל לב". גם רבי אלימלך מגרודז'יסק ניהל חליפת מכתבים עם רבי חיים מצאנז, ודרש ממנו לחזור בו.

היו גם רבנים שסירבו לתמוך באחד הצדדים, כמו רבי חיים סופר (ה"מחנה חיים"), או רבי מאיר הורוביץ (ה"אמרי נועם") מדז'יקוב, שאף לא הגיע לחתונת בנו רבי אהרן מבייטש עם בת רבי חיים מצאנז שהתקיימה באותה עת בצאנז. גם רבי מאיר אוירבך, הרב האשכנזי של ירושלים, התחמק מהתערבות במחלוקת למרות דרישת רבי יוסף שאול נתנזון שיתערב לטובת צאנז.

ספרים, קונטרסים וכתבי פולמוס

כאמור, מאחרי פורים תרכ"ט ועד לסוף חורף תר"ל הודפסו כ-25 כתבי פולמוס אודות המחלוקת, בהם:

• אגרת שלומים, צד סדיגורה, למברג 1869 - חורף תר"ל
• כנסת הגדולה, צד צאנז
• שבט לגיו כסילים, צד צאנז
• ילקוט הרועים, צד צאנז, על ידי משה זליקוביץ, אודסה תר"ל
• דברי שלום ואמת, צד סדיגורה, על ידי רבי משה תאומים רבה של הורודנקא
• תוכחת מגולה, צד צאנז, תרל"ד. מאיר וונדר משער שמחברו היה רבי אורי זאב וולף סלט, מדפיס מפורסם בלבוב וחבר בית הדין, חסיד זידיטשויב
• שבר פושעים, צד צאנז, אודסה תר"ל. חסידי סדיגורה טענו כי נכתב על ידי משכיל שהתחזה לחסיד צאנז, יוסף מרגושס זיהה אותו עם נפתלי הירץ גולדנשטרן שגם חיבר כנראה את "שבט לגיו כסילים"
• פוקח עורים, צד צאנז
• סמא דחייא, צד סדיגורה, למברג, חורף תר"ל

חלק מהקונטרסים אבדו ועדות לקיומם הם אזכורים שלהם בחוברות נגדיות.

דעיכת המחלוקת

לאחר פטירת רבי חיים מצאנז בשנת ה'תרל"ו שקעה לאיטה המחלוקת. לבני רבי חיים לא הייתה השפעה גדולה כאביהם וחסידויות סדיגורה שבו לפרוח.

יצחק אבן מציין, כי כבר בשנת ה'תרנ"ז, כאשר השתדך רבי שמואל מסקאהל (בנו של יהושע רוקח מבעלז שהיה ממתנגדי סדיגורה), עם רבי ישראל הגר מוויז'ניץ (נינו של רבי ישראל מרוז'ין), השתתפו יחד בחתונה חסידי בעלז, צאנז וסדיגורה.

על מעמד חסידות סדיגורה בשנים שאחרי פטירת רבי חיים מצאנז כותב יצחק אבן:

התוצאות היו לגמרי אחרות ממה שכוונו הסנזים. על ידי המחלוקת נתגדלה החסידות הסדיגוראית. עד העת האחרונה, היו שלושת הערים: סדיגורה, טשורטקוב והוסיאטין, מקום מושב האחים בני הריזיני ובניהם אחריהם, לתלפיות, שעשרות אלפי חסידים היו פונים אליהן, והשפעת צדיקיהן הייתה מרובה מאוד; והחסידות הסנזית ירדה מגדולתה, תיכף לאחר שנסתלק הסנזי... מכל בני משפחתו לא נשאר אף צדיק מפורסם אחד בעל השפעה ידועה, שנוכל לאמר עליו שירש כבודו וגדולתו. בנו ר' יחזקאל'י משינאווע, שהיה במידה ידועה "רבי" מפורסם ובעל השפעה, לא ירש גדולתו מאביו, כי נהג את רבנותו עוד הרבה שנים בחייו.

— יצחק אבן, מחלקת סנז וסדיגורה, תרע"ו

לקריאה נוספת

• מתתיהו יחזקאל גוטמן, רבי דוב מליאובה, תרפ"ו.
• ברוך טרקטין ולוציאן-זאב הרשקוביץ', נוכחויות רבניות במרחב הרומני, הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008. (ברומנית)
• שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, ג, עמ' קכד-קנד.
• יצחק רפאל, על חסידות וחסידים, עמ' 248–260, ירושלים תשנ"א, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
• יהושע ראקר, דער סאנזער צדיק, ישראל תרפ"ז, באתר אוצר החכמה
• מ.ש. גשורי, רישא במחלוקת צאנז וסדיגורה, בתוך: רישא - קהילת רישא ספר זכרון, ירושלים תשכ"ז, עמודים 107–112, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• יצחק אבן, מחלוקת סנז וסדיגורה, ניו יורק תרע"ו, באתר היברובוקס
• דוד אסף, דרך המלכות, עמ' 26–28, 458-459.
• דוד אסף, הציץ ונפגע - אנטומיה של מחלוקת חסידית, הוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים.
• רפאל מאהלר, "די מחלוקת סאנץ-סאדיגערע", בתוך: ספר סאנץ, תל אביב תש"ל, עמ' 341–391.

קישורים חיצוניים

• מכתב גלוי, המגיד, 24 בפברואר 1869, המשך
• יצחק אבן, מחלוקת סנז וסדיגורה, ניו יורק תרע"ו, באתר היברובוקס
• יעקב גלר, "לא הסרתי מעלי את יראת ה', רק הרחקתי מעלי המון הפתאים", מקור ראשון, מוסף "שבת"
• ר' ברני'ו - בנו של ר' ישראל מרוזין, באתר "עצור כאן חושבים".
• דליה קרפל, זה קרה במשפחות הכי טובות, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2006