מיג-23

מיג-23
Микоян-Гуревич МиГ-23
Mikoyan-Gurevich MiG-23

מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב רב-משימתי
קוד נאט"ו	פלוגר – Flogger (מצליף)
ארץ ייצור
יצרן	מיג
טיסת בכורה	10 יוני 1967
תקופת שירות	1970–הווה (כ־54 שנים)
צוות	טייס יחיד
יחידות שיוצרו	5,047
משתמש ראשי	חיל האוויר הסובייטי (היסטורי) חיל האוויר הסורי חיל האוויר ההודי (היסטורי) חיל האוויר הבולגרי (היסטורי)
מחיר	מיג-23MS: בין 3.6 ל-6.6 מיליון דולר
ממדים  אורך 16.7 מטר גובה 4.82 מטר מוטת כנפיים 13.97 מטר שטח כנפיים 37.35 מ"ר במצב פרוס, 34.16 מ"ר כשהכנף משוכה לאחור משקל ריק 9,595 ק"ג משקל טעון 15,700 ק"ג משקל המראה מרבי 18,030 ק"ג
ביצועים  מהירות מרבית 2.35 מאך ברום, 1.14 מאך בגובה פני הים טווח טיסה מרבי 1,150 ק"מ עם שישה טילי אוויר-אוויר, 2,820 ק"מ ללא מטען סייג רום 18,500 מטר עומס כנף 575 ק"ג/מ"ר דחף דחף יבש 83.6 קילו-ניוטון, דחף עם המבער 127 קילו-ניוטון
חימוש  תותחים תותח 23 מ"מ "גריאזב שיפונוב" GSh-23L עם 200 פגזים טילים R-23/24 ‏(AA-7 אפקס), R-60 ‏(AA-8 אפיד) במטוסים משודרגים: וימפל R-27‏ (AA-10 אלאמו), וימפל R-73‏ (AA-11 ארצ'ר), וימפל R-77‏ (AA-12 אדר)
הנעה  מנוע סילון בעל מבער אחורי חצ'אטורוב R-35-300

קדמת המטוס

מיג-23 (רוסית: МиГ-23; קוד דיווח נאט"ו: Flogger - פלוגר (מצליף)) הוא מטוס קרב סובייטי סילוני מהדור השלישי. מתוצרת משרד התכנון מיקויאן-גורביץ' ששימש כמטוס קרב עיקרי בברית המועצות, במדינות ברית ורשה ועוד. עיקר שירותו היה בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20.

פיתוח

קודמו של המיג-23, המיג-21 "פישבד", היה מטוס מהיר וזריז, אך מוגבל ביכולותיו המבצעיות בשל המכ"ם הפרימיטיבי, טווח הטיסה הקצר ויכולת נשיאת הנשק המוגבלת שלו, שבמספר דגמים הסתכמה בשני טילי אוויר-אוויר לטווח קצר בלבד. המיג-23 אמור היה להיות מטוס כבד וחזק יותר, אשר יועד לפצות על חולשות אלו ולהוות יריב ראוי למטוסי קרב מערביים, דוגמת ה-F-4 פנטום. מטוס הקרב החדש תוכנן עם מערכת הנשק המתקדמת מדגם S-23 בעלת יכולת להינעל ולשגר טילים לעבר מטרה הנמצאת מעבר לטווח ראייתו של הטייס (BVR).

שיקול חשוב בעיצוב המטוס היו ביצועי ההמראה והנחיתה שלו. מטוסי הסילון הסובייטים של אותה התקופה דרשו מסלולי המראה ארוכים למדי, אשר יחד עם טווח הטיסה הקצר אליו הוגבלו, צמצמו את התועלת הטקטית שלהם; כמו כן בסיסים עם מסלולים גדולים נחשבו לרגישים לתקיפות (כולל תקיפות גרעיניות) לכן הפיקוד העליון העדיף להיות מסוגל לפרוס את מטוסיו לבסיסים ארעיים ונידחים; חלק מדרישות חיל האוויר הסובייטי התמקדו ביכולת מטוס הקרב החדש להמריא ממסלול המראה קצר בהרבה. כמו כן, נדרש שיפור במהירות הטיסה ובכושר התמרון לעומת המיג-21. עקב דרישות אלו, צוות הפיתוח של מיקויאן-גורביץ' שקל שתי ברירות: מנועי מניפה שיספקו דחף אנכי נוסף או כנפיים בעלות משיכה משתנה שהיו תכנון חדיש לאותה עת שהחל מוצא דרכו למטוסי התקופה כגון Tu-22M, ‏F-111, ‏F-14 ואחרים. כיוון שבשנת 1961 פרסם מרכז למחקר אווירו-והידרומכניקה (TsAGI) מאמר בו נקבע שמטוס בעל מנגנון משיכה משתנה יהיה מורכב מדי וכן יסבול הרבה יותר מבלאי והתעייפות החומר. המהנדס הראשי מיקויאן החליט מסיבות פוליטיות לחקור ולנסות את שני הדגמים.

לאב הטיפוס הראשון הותקנו כנפי דלתא וגוף הדומה למיג-21 אך בעל שני מנועי טורבו-מניפה במרכז המטוס, קצת לפני מרכז הכובד וכן שני כונסים בצדי הגוף כדי להתאים למכ"ם הגדול. אב טיפוס זה נקרא “23-01” ונודע גם בכינוי מיג-23PD. עם זאת, כבר בשלב מוקדם נתגלה שתצורה זו אינה מספקת והמטוס לא עבר את שלב ניסויי הטיסה מעבר להמראות ונחיתות, בהם הדגים התנהגות בעייתית. אב הטיפוס השני, המכונה “23-11”, כלל כנף בעלת משיכה משתנה שאפשרה כוונון הכנפיים לזוויות של 16, 45 ו-72 מעלות, והיה מבטיח בהרבה בביצועיו. טיסת הבכורה של הדגם נערכה ב-10 ביוני 1967, ושלושה אבות טיפוס נוספים הוכנו לטיסות ניסוי נוספות ולבדיקת מערכות. בכל הדגמים היו מנועי סילון טומנסקי R-27-300 בעלי דחף 7,850 קילוגרם. ההוראה להתחלת ייצור סדרת מטוסי המיג-23 ניתנה בדצמבר 1967.

למטוסי הקרב המערביים כגון F-111 ו-F-4 הדו-מנועיים הייתה השפעה גדולה על עיצוב המיג-23, אך לעומתם נבחרה תצורה עם מנוע בודד, שהבטיח ביצועים עדיפים. גם ה-F-111 וגם המיג-23 תוכננו להיות מטוסי קרב, אך משקלו הכבד של ה-F-111 הפך אותו למפציץ ומנע ממנו לשמש כמטוס קרב.

הדור הראשון של מטוסי המיג-23

פלוגר-A

• הדגם Ye-231 היה אב טיפוס שנבנה לצורכי ניסויי טיסה, צורת כנפיו המוקדמת הייתה שונה משאר כנפי מטוסי המיג-23 והמיג-27 המאוחרים יותר, בהן הוספה בליטה משוננת המגבירה את היציבות בציר הסבסוב. הדגם הניסיוני היווה את העיצוב הבסיסי המשותף לדגמי המיג-23 והמיג-27 וגם למטוס ה-Su-24, אך הדגם של סוחוי עבר שינויים רבים ומרחיקי לכת לעומת דגמי המיג הנזכרים לעיל.
• המיג-23 היה דגם סדרתי שחסרו בו נקודות נשיאה שהותקנו בדגמים מאוחרים יותר. חימושו העיקרי היו התותחים. הדגם הזה מסמן את ההיפרדות של מטוסי המיג-23, המיג-27 וה-Su-24 מאביהם הקדמון המשותף Ye-231.
• הדגם מיג-23S היה דגם הייצור הראשוני. נבנו רק כ-60 מטוסים מדגם זה בין השנים 1969-1970, ואלו שימשו לניסויי טיסה ומבצעיות. לדגם S היה מנוע סילון משופר R-27F2-300 בעל דחף 9,980 ק"ג. בשל עיכוב בייצור המכ"ם מדגם Sapfir-23, הותקנה על מטוס הקרב מערכת נשק מדגם S-21 ומכ"ם מדגם RP-22SM, באופן כללי אותן מערכות נשק של המיג-21MF/bis. תותח דו-קני 23 מ"מ מדגם Gsh-23L בעל 200 פגזים הותקן בגחונו. הדגם הזה סבל מקשיים טכניים שונים ומעולם לא נכנס לשירות מבצעי.
• הדגם מיג-23 היה דגם הייצור השני, והוא נודע גם בשם מיג-23 1971 (על שם השנה שבה פותח). הוא שונה במידה ניכרת בהשוואה לדגם מיג-23S: הוא צויד בחליפה האוויונית S-23 במלואה: מכ"ם Sapfir-23L ושני טילי אוויר-אוויר וימפל R-23R (כינוי נאט"ו: AA-7 "אפקס") בעלי יכולת BVR. היה לו גם מנוע משופר טומנסקי R-27F2M-300 (ששמו שונה מאוחר יותר ל-R-29-300) בעל דחף 12,000 ק"ג. במטוס הותקנה כנף גדולה יותר ששיפרה את נתון עומס הכנף שלו. כמו כן שונו התנגדות הכנף ומיקומה כך שתתכוונן ל-18.4, 47.5 ו-74.4 מעלות. סנפיר הזנב הוזז אחורה, ומכל דלק נוסף הותקן בחלקו האחורי של גוף המטוס, כבדגמים הדו-מושביים (ראו בהמשך). יוצרו כ-80 מטוסים מדגם זה. אמינותו הטכנית של המטוס הייתה טובה יחסית לדגמים הקודמים, אך עדיין לא ענה המכ"ם מדגם Sapfir על הדרישות המבצעיות.

פלוגר-B

מיג-23M ("פלוגר B") בתצוגה

• מיג-23M. דגם זה המריא לראשונה ביוני 1972. היה זה הדגם הראשון של מטוסי המיג-23 שיוצר בקנה מידה גדול, ומטוס הקרב הסובייטי הראשון בעל היכולת להינעל ולשגר טילים על מטוס הנמצא הרבה מתחתיו (אם כי יכולת זו הייתה מאוד מוגבלת). כנף המטוס שונתה שוב וכוסתה בקצוות בלוחות עץ. המנוע מסוג R-29-300) R-29A) היה כעת בעל דחף 12,500 ק"ג. המטוס צויד במערכות חדשות כגון: מכ"ם משופר מדגם Sapfir-23D (המכונה בנאט"ו High Lark), חיישן תת-אדום מסוג TP-23 IRST וכוונת ירי מסוג ASP-23D. למכ"ם היה טווח יכולת גילוי מטרות בגודל מטוסי קרב שטסו בגובה רב של 45 ק"מ. לא היה זה מכ"ם דופלר אלא מכ"ם המנצל את טכניקת "גילוי המעטפה", בדומה למכ"מי מטוסי קרב מערביים של שנות ה-60. למטוס הייתה גם יכולת פנייה של 8.0 ג'י במהירויות של פחות ממאך 0.5 וכנפיים במצב 45 מעלות, ו-7.0 ג'י במהירויות גבוהות יותר.
• הדגם מיג-23MF ("פלוגר-B") היה נגזרת נחותה במעט של הדגם מיג-23M, שנועדה ליצוא למדינות ברית ורשה ולבעלות ברית אחרות, מפני שרוב הלקוחות לא היו מרוצים מהדגם מיג-23MS. למעשה, הדגם יוצר בשתי גרסאות. הגרסה הראשונה נמכרה לחברות ברית ורשה, והיא הייתה זהה ביסודה לדגם הסובייטי מיג-23M, אך עם שינויים קטנים במערכת הזיהוי עמית-טורף ובציוד התקשורת. הגרסה השנייה נמכרה מחוץ למזרח אירופה והיו לה מערכות זיהוי עמית-טורף ומערכות תקשורת שונות, מכ"ם נחות יותר אשר נמנעו ממנו יכולות ומספר מצבי חיפוש של ה-High Lark, והוסרו ממנו מערכות לוחמה אלקטרונית. הגרסה הזאת הייתה יותר פופולרית בחו"ל מדגם MS ומספר ניכר של מטוסים יוצאו, במיוחד למדינות ערב במזרח התיכון.

למערכת זיהוי תת-אדום היה טווח גילוי של 30 ק"מ לערך שיועד כנגד מפציצים בגובה רב, אך טווח קטן יותר כנגד מטרות בגודל מטוסי קרב. המטוס צויד גם בפס תקשורת מסוג Lasur-SMA. החימוש הסטנדרטי הורכב משני טילי אוויר-אוויר מונחי מכ"ם או תת-אדום R-23 לטווח ארוך (AA-7 "אפקס") ושני טילי אוויר-אוויר תת-אדום R-60 ‏(AA-8 "אפיד") לטווח קצר. משנת 1974 ואילך, הותקנו מנשאים כפולים לטילי ה-R-60, דבר שאפשר לשאת עד ארבעה טילים. פצצות, טילים ומארזי תותחים יכלו להינשא לתקיפות קרקעיות. מאוחר יותר, הוסיפו גם התקנים שיתאימו לטילים המונחים ברדיו מסוג Kh-23 "זבזדה" (AS-7 "קארי") לתקיפות קרקע. בנוסף רוב מטוסי המיג הסובייטים הותאמו לנשיאת נשק גרעיני. סך הכל יוצרו בסביבות ה-1,300 מטוסי מיג-23 לחיל האוויר הסובייטי בין השנים 1972-1978. היה זה מטוס הקרב הסובייטי העיקרי החל מאמצע שנות ה-70.

פלוגר-C

• מיג-23U. היה דגם אימון דו-מושבי. הוא היה מבוסס על הדגם מיג-23S, עם תא טייס נוסף מאחורי התא הראשון. מכל דלק קדמי הוסר כדי לפנות מקום לתא ובמקומו הותקן מכל דלק בחלקו האחורי של גוף המטוס. למטוס הותקנה מערכות נשק מדגם S-21, אף שמאוחר יותר המכ"ם הוסר ברוב הדגמים. במהלך תקופת ייצור הדגם, שופרו המנוע והכנפיים לסטנדרט דגם M. ייצור הדגם במפעל החל בעיר אירקוצק בשנת 1971 עד ליצור הדגם הבא, מיג-23UB.
• מיג-23UB. דגם הדומה מאוד למיג-23 מיג-23U מלבד מנוע הסילון R-29 שהחליף את המנוע הישן R-27. ייצור הדגם נמשך עד לשנת 1985 (דגמים שיוצאו למדינות אחרות). בסך הכול יוצרו 769 יחידות, כולל דגמים שהוסבו מדגם מיג-23U.

פלוגר-E

• מיג-23MP. יוצר בכמויות קטנות ומעולם לא נמכר למדינות אחרות. למעשה הוא היה זהה לחלוטין לדגם מיג-23MS המתואר בהמשך, מלבד תוספת של ההתקן מבודד מעל לנקודות הנשיאה. לרוב קישרו אותו לדגם המפציץ. ייתכן והיה זה דגם פיתוח.
• מיג-23MS. היה זה דגם ייצוא, מפני שדגם M של שנות ה-70 נחשב למתקדם מדי מכדי להימכר למדינות העולם השלישי. הוא היה דומה מאוד למיג-23M, אך היו לו מערכות נשק סטנדרטיות מסוג S-21, ומכ"ם RP-22SM המכונה "Jay Bird" שהותקן בכיפת מכ"ם קטנה יותר, ללא החיישן תת-האדום. לדגם הזה לא הייתה יכולת ליירט מטוסים הנמצאים מעבר לטווח הראייה של הטייס, והוא היה מסוגל להשתמש רק בטילי R-3S, R-3R המכונים AA-2 "אטול" ובטילי R-60. מערכות האוויוניקה היו פשוטות ומיושנות. הדגם הזה יוצר בין השנים 1973-1978 ויוצא לצפון אפריקה ולמזרח התיכון.

הדור השני של מטוסי המיג-23

פלוגר-G

• מיג-23P. היה דגם יירוט שפותח עבור חיל הנ"מ הסובייטי. היו לו אותה שלדה והמנוע של המיג-23ML, אך מערכות האוויוניקה שלו שופרו כדי לעמוד בדרישות המבצעיות השונות. המכ"ם שלו היה דגם משופר Sapfir-23P, שניתן היה לחבר אותו ישירות לכוונת הירי כדי להשיג יכולת טובה יותר של יירוט מטרות הנעות מתחת למטוס כגון טילי שיוט. עם זאת, מערכת התת-אדום הוסרה. הטייס האוטומטי כלל מחשב דיגיטלי חדש, והוא היה מחובר לפס תקשורת Lasur-M. הדבר אפשר לתחנות יירוט מבוקר מהקרקע לכוון את המטוס לעבר המטרה – וכל שנותר לטייס לעשות הוא לשלוט במנוע ולהפעיל את מערכות החימוש. המיג-23P היה מטוס היירוט הנפוץ ביותר של חיל האוויר הסובייטי בשנות ה-80. יוצרו בסביבות 500 מטוסים בין השנים 1978-1981. הדגם הזה היה בשימוש חיל האוויר הסובייטי ומעולם לא יוצא למדינות אחרות.
• מיג-23Bis. דומה לדגם P אך הוספו לו מערכת IRST, ומסך המכ"ם המסורבל הוסר מפני שכל המידע הרלוונטי הופיע בתצוגה עילית.
• מיג-23ML. דגמי ה"פלוגר" הראשונים נועדו להפצצות אוויריות במהירות גבוהה, אך במהרה הבחינו בכך שמטוס הקרב היה צריך להיכנס לעיתים קרובות לקרב אוויר צמוד. דגמי הייצור הראשונים של המטוס סבלו מסדקים בגוף המטוס במהלך שירותם המבצעי ומכושר תמרון לקוי. בשל כך בוצע תכנון מחדש של שלדת המטוס, מה שהוביל ליצירת דגם ML (האות L כקיצור למילה "לוחקי" או קל משקל), שלמעשה היה מטוס חדש. משקל המטוס ללא המטען הופחת ב-1,250 ק"ג, דבר שהושג חלקית על ידי הסרת מכל הדלק האחורי. האווירודינמיקה של המטוס שופרה כדי להפחית את הגרר על הגוף; מייצב הכיוון הוקטן; כני הנסע עוצבו מחדש, מה שאפשר קצב צלילה גבוה יותר בגישה לנחיתה. שלדת המטוס חוזקה כדי לעמוד בגבול 8.5 כוחות ג'י, בהשוואה ל-8 כוחות ג'י בדגמים המוקדמים (מיג-23M/MF). מנוע חדש, ה-R-35F-300, סיפק כעת דחף יבש של 8,550 ק"ג, ודחף של 13,000 ק"ג במבער אחורי. כל ההתאמות הללו תרמו לשיפור ניכר בכושר התמרון וביחס דחף-משקל של המטוס.

מערכות האוויוניקה שופרו גם הן במידה ניכרת. מערכת הנשק הסטנדרטית S-23ML כללה מכ"ם Sapfir-23ML ומערכת תת-אדום מדגם TP-23ML. המכ"ם החדש היה אמין יותר ולו טווח גילוי של כ-65 ק"מ כנגד מטרות בגודל מטוסי קרב. מערכת הניווט כללה טייס אוטומטי חדש ומשופר בהרבה. מערכות רדיו ופס תקשורת חדשות הותקנו גם הן. אב הטיפוס של דגם זה טס לראשונה בשנת 1976 וייצורו החל בשנת 1978.

דגם המטוס מיג-23MLA ("פלוגר G")

• מיג-23MLA. לגרסת הייצור הבאה של הדגם המסתיים ב-"ML" ניתנה הסיומת "MLA". בדגם MLA הותקן מכ"ם משופר שכלל הגנה טובה יותר כנגד לוחמה אלקטרונית, כל אלה אפשרו פעולה משותפת של המכשירים בין חברי מבנה של מיגים-23MLA במידה והמכ"מים שלהם אינם משבשים זה את זה. הותקנה בו תצוגה עילית משופרת מדגם ASP-17ML, מערכת מוץ-נורים, וכן הוא הותאם לשאת טילי וימפל R-24R/T. בין השנים 1978-1982, יוצרו בסביבות 1,100 דגמי ML/MLA עבור חיל האוויר הסובייטי ולצורכי ייצוא.

פלוגר-K

דגם המטוס מיג-23MLD ("פלוגר K")

• מיג-23MLD היה דגם הקרב האחרון בסדרת המיג-23. השיקול העיקרי בשדרוג המטוס היה שיפור כושר התמרון בזוויות התקפה גבוהות בזמן קרב אוויר. צינור הפיטו צויד במחוללי מערבולות אוויר, ושפת ההתקפה של הכנף כללה שיני כלב שישרו את מערבולות האוויר ואפשרו הצמדות האוויר לכנף. מערכת בקרת הטיסה שונתה כדי לשפר את השליטה והבטיחות בתמרונים בזוויות התקפה גבוהות. שיפורים משמעותיים נעשו גם במערכות האוויוניקה ומערכות הבטיחות: למכ"ם מדגם Sapfir-23MLA-II היו טכניקות מתקדמות למצבים בהם היריב נמצא מתחת למטוס וקרוב אליו. מערכת RWR מדגם SPO-15L הותקנה ביחד עם מערכת מוץ נורים חדישה. טיל אוויר-אוויר חדש לטווח קצר מסוג וימפל A-11) R-37 "ארצ'ר") הוסף למלאי החימוש של המטוס. אף אחד מהדגמים האלה לא נמסר לחיל האוויר הסובייטי, מפני שמטוסי מיג-29 מתקדמים יותר עמדו להיכנס לייצור. במקום זאת, כל הדגמים הסובייטים מסוג MLD היו מטוסים מדגמי ML/MLA ששודרגו למפרט MLD. כ-560 מטוסי קרב שודרגו בין השנים 1982-1985. כמו בגרסאות הקודמות של המיג-23, שני דגמים שונים הוצעו לייצוא. שלא כמו המטוסים הסובייטים, היו אלה מטוסי קרב חדישים שנבנו לשם כך, אם כי היה חסר להם העידון האווירודינמי של דגמי ה-MLD הסובייטים. 16 דגמים נשלחו לבולגריה, ו-50 דגמים לסוריה. היו אלה מטוסי הקרב החד-מושביים האחרונים של המיג-23 שיוצרו: הדגם האחרון יצא מפס הייצור בדצמבר 1984.

דגמי הפצצה

פלוגר-F

מיג-23 של חיל האוויר הפולני

• מיג-23B. הדרישה עבור מטוס שיתפקד כמיירט וכמפציץ התגבשה בשנות השישים המאוחרות, והמיג-23 נמצא כראוי ביותר להסבה זו. אב הטיפוס הראשון של המיזם, 32-34, טס לראשונה ב-20 באוגוסט 1970.

קדמת שלדת המטוס שונתה מעט, אבל מלבד זאת הוא היה זהה לחלוטין לשאר מטוסי המיג-23. כיסא הטייס הוגבה כדי לשפר את הראות, השמשה הקדמית שוריינה וחרטום המטוס חודד ושוטח מטה על חשבון המכ"ם שבמקומו הותקנה מערכת התרעה כנגד איומים מהקרקע מסוג Sokol-23, שכללה מחשב ספרתי, מד מרחק ולייזר להנחיית פצצות מסוג PBK-3. מערכת הניווט והטייס האוטומטי שופרו גם הם כדי לאפשר הפצצה מדויקת יותר. לדגם זה היה תותח מדגם GSh-23L, ומטען וכושר הנשיאה החיצוני הוגדל ל-3,000 ק"ג על ידי חיזוק המנשאים. יכולת ההישרדות של המטוס שופרה על ידי מערכת לוחמה אלקטרונית ומערכת כיבוי אש בגז אינרטי בתאי הדלק. לאב הטיפוס הראשון הותקנה כנף זהה למיג-23S, אבל לדגמים הבאים הייתה כנף "סוג 2" גדולה יותר. השינוי המהותי היה המנוע: במקום ה-R-29, המיג-23B הונע על ידי מנוע סילון מניפה מדגם ליולקה AL-21F-3 בעל דחף מקסימלי של 11,500 קילוגרם. הייצור של הדגם הזה היה מוגבל, מפני שאספקה של מנועי AL-21 הייתה דרושה למטוסי הסוחוי מדגמים Su-17 ו-Su-24. בנוסף, המנוע הזה לא אושר לייצוא. רק שלושה אבות טיפוס ו-24 מטוסי קרב יותר בין השנים 1971-1972.

• מיג-23BN היה דגם המיירט והמפציץ הסופי. הוא היה דומה לדגם מיג-23B, אבל עם מנוע מסוג R-29-300, כמו לדגמים הקודמים של המטוס. התאימו לדגם הזה כנפיים מ"סוג 3". היו שינויים מזעריים נוספים באלקטרוניקה ובציוד וכמה שינויים נערכו במהלך תקופת הייצור הארוכה של הדגם. הדגם הזה הוכיח את עצמו כפופולרי ויעיל למדי והוא יוצא בכמויות נרחבות בגרסה נחותה יותר. הייצור החל בשנת 1973 ונמשך עד לשנת 1985, כאשר יוצרו לפחות 500 מטוסים, רובם לייצוא, כשהסובייטים ראו בדגם הזה כדגם ארעי ורק מספר קטן של המטוסים האלה שימשו את חיל האוויר הסובייטי. המאפיין הבולט ביותר המבדיל בין הדגם מיג-23B והדגם מיג-23BN, הוא שהדגם הראשון היה מטוס קרב ניסיוני בעל אנטנות מעל למנשאים, פרט שהוסר בדגם מיג-23BN.

פלוגר-H

• מיג-23BK, דגם הדומה לדגם מיג-23BN. במקום לייצא אותו למדינות העולם השלישי, מטוסים מהדגם הזה יוצאו למדינות החברות בברית ורשה, והותקנה עליהם מערכת ניווט ותקיפה מדגם PrNK-23. קולטי אזהרות מכ"ם נוספים הותקנו על כונסי האוויר.
• מיג-23BM. שדרוג של הדגם מיג-23BK, בעל מערכת ניווט מדגם PrNK-23M שיועדה להחליף את ה-PrNK-23, ומחשב דיגיטלי שהחליף את המחשב האנלוגי בדגם המקורי.
• מטוס ניסיוני מיג-23BM. דגמי ההפצצה של המיג-23 ירשו מאפיינים רבים מדגמי היירוט, ולכן פותח דגם חדש בעל שינויים קיצוניים. הדגם הזה קיבל לבסוף את הכינוי מיג-27. מטוס הקרב הניסיוני מיג-23BM שימש כאב הטיפוס של המיג-27 והוא שונה מדגמי מיג-23BM רגילים ומדגמים אחרים של מטוסי מיג-23, בכך שהאנטנות שלו מוקמו ישירות על הכנפיים ולא על מנשאי התחמושת.

דגמים מוצעים ושדרוגים

הדגם מיג-23R היה דגם ריגול מוצע של המיג-23. הדגם מעולם לא הושלם. הדגמים MLGD, MLG ו-MLS היו שדרוגים מתקדמים יותר של מטוסי יירוט בעלי מכ"ם חדש וציוד לוחמה אלקטרונית, דומים לאלה של המיג-29. הותקנו עליהם כוונות ירי והם היו למעשה תת-דגמים של הדגם MLD. הדגמים הללו נזנחו לטובת ייצור מטוס המיג-29. הדגם מיג-23K היה מטוס קרב המיועד לנושאות מטוסים המבוסס על הדגם מיג-23ML, והדגם מיג-23A היה מטוס רב-תכליתי המבוסס על פלוגר-K. תוכנן לפתח את הדגם מיג-23A לשלושה תת-דגמים: מיג-23AI, מיג-23AB ו-מיג-23AR. הדגם מיג-23AI היה אמור להיות מטוס יירוט, הדגם מיג-23AB היה אמור להיות מפציץ, והדגם מיג-23AR היה אמור להיות מטוס ריגול וצילום. עם זאת, ביטולה ותכנונה מחדש של תוכנית נושאת המטוסים הסובייטית גרמה לביטול ייצור דגמים אלו ותתי הדגמים שלהם.

פיתוחים מתקדמים אחרים של המיג-23 היו ה-מיג-23MLK שתוכנן עם שני מנועים מדגם R-33 או מנוע אחד מדגם R-100, הדגם מיג-23MD שהיה למעשה דגם של מטוס מיג-23M שהותקן עליו מכ"ם מדגם Saphir-23MLA-2. הדגם מיג-23ML-1 היה דגם שתוכנן סביב מספר מנועים שונים: המטוס יכל לטוס עם מנוע אחד מדגם R-100, מנוע אחד מדגם R-69F או סידור של שני מנועים זהים מדגם R-33. תוכנן לחמש את הדגם בטיל האוויר-אוויר החדש R-146.

בשנות ה-90 המאוחרות, הציעו במיקויאן גורביץ' שדרוג למטוס המיג-23, בעקבות הצעות השדרוג המוצלחות שלהם למטוסי מיג-21. דגם משודרג זה כונה בשם מיג-23-98 וכלל מכ"ם חדש, מערכת ל"א, מערכות אוויוניקה חדשות, תא טייס בעל הנדסת אנוש משופרת, כוונות ירי חדשות ויכולת לירות טילים מתקדמים מדגם Vympel R-27 (המכונים AA-10 "אלמו") וטילים מדגם Vympel R-77 (המכונים AA-12 "אדר").

העלות המשוערת לשדרוג כל מטוס נאמדה בסביבות מיליון דולרים אמריקאיים. הוצעו גם שדרוגים קטנים יותר, שכללו רק שיפור של המכ"ם הקיים מדגם Sapfir-23, התאמה לטילים חדישים ושדרוגים של מערכות האוויוניקה. הוצעה גם הארכת משך החיים של שלדת המטוס. עד היום לא נמצא שוק ממשי לשדרוגים אלה. עם זאת, בשנת 2005, אנגולה שדרגה את מערכת המכ"ם מדגם Saphir שהותקנה במטוסי המיג-23 שלה מדגם מיג-23ML. השדרוג איפשר למטוסי המיג-23 האנגוליים לשגר טילי אוויר-אוויר ואוויר-קרקע חדשים. שדרוג מכ"ם זה הוא ככל הנראה אותו השדרוג של מערכת המכ"ם שהוצעה במיג-23-98.

בשנת 2006, החליטה הודו לצייד את מטוסי מיג-23BN ומטוסי המיג-27 של חיל האוויר שלה במנועים חדשים מדגם ליולקה AL-31, במקום המנועים הישנים מדגם R-29B-300. היה זה אחד מהשדרוגים האחרונים שהוצעו למדינות זרות המחזיקות במטוסי מיג-23 על ידי יצרן רוסי.

הכמות הכוללת של מטוסי מיג-23 שיוצרו, על כל סוגי המיירטים, המפציצים ומטוסי האימון, הייתה מעל ל-5,000 מטוסי קרב (לא כולל את דגמי המיג-27), כאשר מתוכם 3,630 מטוסים היו מיירטים.

עלויות

למיג-23 היה יתרון בכך שהוא היה זול למדי לייצור בתחילת שנות ה-80. להשוואה: הדגם מיג-23MS עלה בין 3.6 ל-6.6 מיליון דולר בהתאם לדרישות הלקוח, בעוד שבשנת 1980 מטוס ה-F-16 עלה 14 מיליון דולר, ויריבו המערבי הצמוד ביותר היה מטוס הכפיר C2 הישראלי שמחירו היה 4.5 מיליון דולר.

שירות מבצעי

השירות בחיל האוויר הרוסי

המטוס השתתף במספר תקריות גבול עם איראן לפני נפילת השאה האיראני, בתקרית אחת מטוס מיג-23M הוזנק לעבר זוג מסוקי CH-47C צ'ינוק בגבול איראן טורקמניסטן. המיג הפיל מסוק אחד בעזרת שני טילי R-60. המסוק השני נחת נחיתת אונס לאחר שנפגע מפגז תותחי ארטילריה, בתקרית נהרגו 8 חיילים איראנים. זו הייתה הפעם הראשונה בה מטוס של חיל האוויר הרוסי הפיל מסוק.

המטוס השתתף גם במלחמת אפגניסטן הראשונה בגדודים אוויריים שסופחו לצבא הסובייטי הפולש, ושימשו כמטוסי תקיפה טקטיים נגד כוחות המוג'הידין.

מלחמת לבנון הראשונה

מטוסי המיג-23 הראשונים שהשתתפו בקרב, היו גרסאות יצוא בעלות מגבלות רבות. לדוגמה, לדגם מיג-23MS הייתה חסרה מערכת RWR שנחשבת לבסיסית. לגרסאות היצוא הראשונות הייתה נחיתות מבחינה טכנולוגית, הם היו פגיעים כנגד לוחמה אלקטרונית, תחום שישראל התמחתה בו. למרות זאת, על פי היסטוריונים סובייטים/רוסים, המטוס מדגם מיג-23MS הצליח להפיל מטוסי אויב. בין השאר נטען כי ב-11 ביוני 1982 ירטו שני מטוסי מיג-23MS מטוס קרב ישראלי בעזרת טילי אוויר-אוויר מסוג AA-2, לפני שיורטו בעצמם. אמינות טענות אלו מוטלת בספק, שכן לפי חיל האוויר הישראלי, לא נפגעו מטוסיו בקרבות אוויר במלחמת לבנון הראשונה כלל.

המטוס מדגם מיג-23MS/MF השתתף במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. דיווחים ישראליים (המקובלים על ידי רוב ההיסטוריונים המערביים) טענו שבמהלך הלחימה האינטנסיבית שבין ה-6 ביוני עד ל-11 ביוני 1982, הופלו 85 מטוסי קרב סוריים בקרבות אוויר על ידי חיל האוויר הישראלי כאשר לישראל לא הייתה אפילו אבדה אחת. לפחות 30 ממטוסי הקרב האלו דווחו כמטוסי מיג-23.

לעומת זאת, טענו מקורות סובייטיים כי הסורים איבדו רק שישה מטוסי מיג-23MF ועוד ארבעה מטוסי קרב מדגם ישן יותר מיג-23MS במהלך תקופת הלחימה בחודש יוני מעל בקאע, בעוד שיתר מטוסי המיג-23 שיורטו על ידי ישראל היו 14 מפציצים מדגם מיג-23BN.

לטענתם מטוסי המיג-23 הסוריים הצליחו ליירט לפחות חמישה מטוסי F-16, שני מטוסי F-4E, ומטוס ריגול בלתי מאויש מדגם BQM-34. מקורות סובייטים/רוסים הצהירו ששלושה מטוסי F-15 של ישראל ומטוס F-4 אחד יורטו בחודש אוקטובר שנת 1983 על ידי הדגם החדש שיובא מיג-23ML, ולא ספגו אבדות מאז. חיל האוויר הישראלי מכחיש את ההפלות האלה והיסטוריונים מערביים מאמינים שסוריה איבדה לפחות שני מטוסי מיג-23ML למטוסי F-15 של חיל האוויר הישראלי בשנת 1985.

מלחמת איראן–עיראק ומלחמת אנגולה

המיג-23 לקח חלק במלחמת איראן–עיראק, אבל קשה לקבוע את תוצאות הקרב שלו עם חיל האוויר העיראקי. מטוסי מיג-23ML קובנים ומטוסי מיראז' F1 דרום אפריקנים התעמתו במהלך מלחמת אנגולה. מפגש אחד הסתיים בכך שמטוס מיראז' התרסק לאחר שהוא נפגע מטיל R-60 שנורה ממיג-23 קובני.

מלחמת אפגניסטן

מטוסי מיג-23MLD סובייטים ומטוסי F-16 פקיסטניים נתקלו זה בזה במלחמת אפגניסטן. מטוס F-16 אחד הופל בשנת 1987 כשנסיבות הפלתו אינן ברורות. פקיסטן מתעקשת על כך שהייתה זו תאונה של "אש ידידותית", אבל ייתכן שהמטוס יורט על ידי מיג-23 כפי שהסובייטים/רוסים טוענים. שנה לאחר מכן, מטוסים מיג-23MLD סובייטים, הפילו שני מסוקי AH-1J קוברה איראנים שפלשו למרחב האווירי של אפגניסטן בעזרת טילי R-24.

אזורי הפעילות של המיג-23. פעילות נוכחית באדום, פעילות בעבר בכחול

תקריות בלוב

שני מטוסים לובים מדגם מיג-23 יורטו על ידי מטוסי F-14 אמריקאים במפרץ סידרה בתקרית בשנת 1989. במהלך מלחמת המפרץ, חיל האוויר האמריקאי דיווח שהוא ירט 8 מטוסים עיראקים מדגם מיג-23 עם מטוסי F-15.

מחקר מודיעין טכנולוגי

להרבה מדינות יריבות של ברית המועצות הייתה הזדמנות להעריך את ביצועי מטוסי המיג-23.

בשנות השבעים, לאחר היערכות מחודשת של הממשלה המצרית, מצרים מסרה מספר מטוסי מיג-23MS לארצות הברית ולרפובליקה העממית של סין בתמורה לעזרה צבאית. המטוסים האלה עזרו לסינים לפתח את מטוס הקרב J-8II שלהם על ידי שאילת מספר מאפיינים של המיג-23, כגון סנפיר הגחון ופתח יניקת האוויר שלו, ושילובם בפיתוח שלהם. בארצות הברית, דגמים אלה ואחרים שנרכשו יותר מאוחר מגרמניה שימשו כחלק מתוכנית הערכה של יכולתה הצבאית של ברית המועצות.

הטייס הגרמני ליאון ואן מאורר, שצבר למעלה מ-1,200 שעות טיסה במטוס F-16, התמודד מול המיג-23ML בבסיסי חיל אוויר בגרמניה ובארצות הברית, כחלק מתוכנית אימונים של נאט"ו מול נשק סובייטי. הוא הסיק שלמטוס יש עליונות במישור הטיסה האנכי אל מול דגמים מוקדמים של מטוסי F-16, נחיתות מעטה לעומת מטוס מדגם F-16A במישור הטיסה האופקי, ויש לו עליונות ביכולת התקיפה מעבר לטווח-הראייה שלו (BVR capability).

הערכה נוספת של מטוס המיג-23 בדיווחים מישראל ומארצות הברית הייתה שלמטוס יש תצוגה עילית שמשמשת כמסך מכ"ם, המאפשרת לטייס להתמקד היטב במטרות ולעבוד עם המכ"ם בו זמנית. המערכת אפשרה לסובייטים לחסוך בהתקנת מסכי מכ"ם במטוסי המיג-23. מאפיין זה של המטוס הועבר למטוס מיג-29, אף על פי שבמטוס הקרב האחרון הותקנה תצוגת שק"ק בפינה הימנית העליונה שיכולה לשמש גם היא כחלק ממסך מכ"ם.

עריקת מיג-23 וטייסו לישראל

מיג-23 שערק לישראל בתצוגה

ב-11 באוקטובר 1989 נחת בשעות הבוקר במפתיע במנחת מגידו מטוס מיג-23 סורי מדגם MLD שהמריא משדה התעופה בליי. טייסו, רס"ן בסאם עאדל, רווק בן 34, הצהיר כי ברצונו לערוק לישראל. עאדל ערק במהלך טיסת אימון שביצע עם מטוס מיג-23 נוסף, ועל פי דבריו חצה את הגבול בטיסה מהירה (כ-1,200 קמ"ש) בגובה 50 מטר ובדממת אלחוט מוחלטת.

כעבור מספר דקות מחציית הגבול הוא נחת במגידו. מטוסו היה חמוש בתותח הגחון בלבד ולא נשא טילים. המטוס הועבר לבחינה מעמיקה. ב-29 בינואר 1990 הוא הוטס לראשונה על ידי טייס הניסוי הראשי של חיל האוויר, סא"ל עופר ספרא, שסיפר כי תאוצתו חזקה ועולה על תאוצתם של ה-F-16 וה-F-18 המערביים, אך הנדסת האנוש שלו לקויה ביותר בהשוואה למטוסי המערב.

לאחר 18 טיסות אוחסן המטוס בתל נוף, הועבר לתעשייה האווירית ומשם למוזיאון חיל האוויר.

עריקות אחרות

טייס קובני ערק על מיג-23BN לארצות הברית בשנת 1991 וטייס מיג-23 לובי ערק ליוון בשנת 1981. בשני המקרים, מטוסי הקרב הוחזרו למדינותיהם.

יציאה משירות

כתוצאה משיעור גבוה של תאונות נחיתה בדגמים המוקדמים של המיג-23, מטוס הקרב כונה ברוסית צ'בורשקה על ידי הטייסים הסובייטים, על שם דמות מצוירת שנטתה למעוד וליפול. כשמטוסי המיג-23 נכנסו לשימוש הם נחשבו לעילית של חיל האוויר של הגוש המזרחי. עם זאת, במהירות רבה נתבררו חסרונותיו של המטוס והמיג-23 לא החליף לחלוטין את המיג-21 כפי שיועד. למטוס היו כמה ליקויים שהגבילו את השימוש המבצעי בו ואחזקתו הייתה יקרה לעומת מטוסי מיג-21. חילות האוויר של הגוש המזרחי השתמשו במטוסי המיג-23 שלהם כדי להחליף את מטוסי המיג-17 והמיג-19 המיושנים שעדיין היו בשימוש.

בשנת 1990, מעל 1,500 מטוסי מיג-23 מדגמים שונים היו בשירות מבצעי בחיל האוויר וחיל הנ"מ הסובייטי. עם התפרקותה של ברית המועצות, חיל האוויר הרוסי החל לקצץ את כוחותיו, והוחלט שמטוסי המיג-23 והמיג-27 יועברו לאחסנה. הדגם האחרון של המטוס ששירת את חיל האוויר הרוסי היה מיג-23P, שפרש בשנת 1998.

כשהתאחדו גרמניה המזרחית והמערבית, לא הועברו מטוסי המיג-23 לחיל האוויר הגרמני, ו-12 מטוסי המיג-23 של גרמניה המזרחית הועברו לידי ארצות הברית. כשצ'כוסלובקיה התפצלה לצ'כיה ולסלובקיה, הצ'כים קיבלו את כל מטוסי המיג-23, בהם השתמשו עד לשנת 1998. הונגריה השתמשה במטוסים עד שנת 1996, פולין עד שנת 1999, רומניה עד שנת 2000 ובולגריה עד שנת 2004.

רוב מטוסי המיג-23 של קובה ושל לוב לא טסו שנים.

כמה מטוסי מיג-23 סיימו את חייהם כחלק מאוסף פרטי או כאנדרטת הנצחה למטוס הקרב הזה.

המיג-23 היה מטוס היירוט העיקרי של חיל האוויר הסובייטי בין שנות השבעים לשנות השמונים. הוא הוכיח את עצמו כיריב קשוח מול דגמים מוקדמים של המיג-29 שהוטסו על ידי טייסים מנוסים. האימונים הראו שכאשר הוא הוטס היטב, המטוס מדגם מיג-23MLD יכל להשיג שיעורי הפלה מבטיחים כנגד מטוס המיג-29 בקרב אווירי מדומה, על ידי כך שהוא השתמש בתכסיסי פגע וברח ולא נכנס עם מטוסי המיג-29 לקרב אווירי צמוד. בדרך כלל למטוסי היירוט מדגם מיג-23MLD היה ציור של שיני כריש על חרטום המטוס, ורוב הדגמים האלה הוטסו על ידי טייסים שהשתתפו במלחמת אפגניסטן. בשנות השמונים המאוחרות, מטוסי היירוט האלה הוחלפו על ידי מטוסי המיג-29, שגם עליהם צויר ציור דומה.

אזורי פעילות

בעבר

מיג-23 אוקראיני

• ברית המועצות ואחר כך רוסיה
• בולגריה
• צ'כיה
• סין (2 מטוסי מיג-23MF, 2 מטוסי מיג-23BN ו2- מטוסי מיג-23U שנרכשו ממצרים לצורך הערכה)
• צ'כוסלובקיה
• מזרח גרמניה
• מצרים
• הונגריה
• עיראק
• פולין
• רומניה
• סודאן
• אוקראינה

כיום

• אלג'יריה – 29 מטוסים מהדגמים מיג-23BN/MS/UB
• אנגולה – 32 מטוסים מהדגמים מיג-23M/UB
• קובה – 69 מטוסים מהדגמים מיג-23MF/ML/UB
• אתיופיה – 32 מטוסים מהדגמים מיג-23BN/UB
• הודו – 108 מטוסים מהדגמים מיג-23ML/BN/UB
• קזחסטן – 100 מטוסים מהדגמים מיג-23M/UB
• לוב – 130 מטוסים מהדגמים מיג-23MS/BN/UB
• קוריאה הצפונית – 56 מטוסים מהדגמים מיג-23ML/UB
• סוריה – 146 מטוסים מהדגמים מיג-23MS/MF/ML/UB
• טורקמניסטן – 230 מטוסים מהדגמים מיג-23M/UB
• תימן – 25 מטוסים מהדגמים מיג-23BN/UB
• זימבאבואה –כל מטוסי המיג-23 ייצאו משימוש
• סך הכל: 957 מטוסי קרב מבצעיים ב-12 המדינות השונות.

חיל האוויר של וייטנאם לא החזיק מטוסי מיג-23. מטוסי המיג-23 שלו היו למעשה מטוסים של הצי הסובייטי שמוקמו במפרץ קאם ראנא במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20.

כמו כן, לא ברור מה מצבם של מטוסי המיג-23 של בלארוס. בעוד שכמה מקורות אומרים שהמטוסים היו מבצעיים או לפחות היו מבצעיים ביכולת נמוכה, אחרים טוענים שהמטוסים האלה כבר אינם בשירות.

מפרט טכני (MiG-23MLD פלוגר-L)

על-פי ספר הטייס של ה-MiG-23ML, הדגם יכל לעמוד בקצב פנייה של 14.1 מעלות/שנייה וקצב פניה מידי של 16.7 מעלות/שנייה. הדגם MiG-23ML מאיץ מ-600 קמ"ש ל-900 קמ"ש ב-12 שניות בלבד בגובה של 1,000 מטר. ה-MiG-23 מאיץ בגובה של קילומטר אחד ממהירות של 630 קמ"ש למהירות של 1,300 קמ"ש ב-30 שניות בלבד, ובגובה של בין 10-12 ק"מ הוא יאיץ ממהירות של מאך 1 ל-2 מאך ב-160 שניות בלבד.

חימוש

‏MiG-23M ("פלוגר-B") חמוש בטילי אוויר-אוויר מדגם AA-7 ו-AA-8

במטוס קיימים שני מנשאים בגוף במטוס, שני מנשאים בשורשי הכנפיים ושני מנשאים על הכנפיים שיכולים לשאת מטען של 3,000 ק"ג:

החימוש של מטוסי ה-MiG-23 התפתח עם שדרוג מערכות האוויוניקה של מטוסי ה-MiG-23 ופיתוחם של דגמי המטוס הנוספים. הדגמים הראשונים שהייתה להם את מערכת בקרת ירי הזהה ל-MiG-21, הוגבלו כך שיכלו לשאת רק טילי R-3‏ (AA-2 אטול). טיל ה-R-60 החליף את הדגם R-3 במהלך שנות ה-70, והחל מהדגם MiG-23M ואילך החלו להשתמש בטיל R-23/R-24. מטוסי MiG-23 מהדור השלישי יכלו לשגר טיל R-73 כשהפך מבצעי, אך טיל זה לא יוצא עד שייצאו את מטוסי המיג-29. כוונת הירי המוגנת המחוברת לטיל מדגם R-73 הותקנה על תתי הדגמים הניסיוניים של MiG-23MLD שמעולם לא נכנסו לייצור למרות שלכך הוא יועד. הסיבה לכך הייתה שלתתי הדגמים האלו הייתה עדיפות נמוכה יותר לעומת התוכנית המתפתחת לייצור מטוסי ה-MiG-29, וצוות הפיתוח מיקויאן החליט בשל כך לרכז את כל מאמציו בתוכנית ההיא תחת לעבוד על תתי הדגמים של המטוסים MiG-23MLD ו-MiG-23MLDG, שצוידו בכוונות ירי מוגנות ומאז הופסקה העבודה בייצורם. עם זאת כוונת ירי מוגנת מוצעת כחלק מהשדרוג של הדגם MiG-23-98. היו דיווחים על כך שהדגם MiG-23MLD יכל לשגר את הטיל מדגם R-27 לטווח רחוק יותר מאשר במבחני הניסוי, ועם זאת נראה כי רק מטוסי ה-MiG-23 של אנגולה מדגם MiG-23-98 מסוגלים לעשות זאת. השתמשו במטוס MiG-23 כדי לבחון ולשגר טילי אוויר-אוויר מדגם AA-11, AA-10 ו-AA-12 במהלך טיסותיו ומבחני הירי הראשונים שלו. החימוש להפצצה אווירית כלל תרמילי 57 מ"מ, פצצות לשימוש כללי במשקל של עד 500 ק"ג כל אחת, תרמילי ירי וטילים מדגם Kh-23‏ (AS-7 קארי) המונחים ברדיו. המטוס יכל לשאת עד לארבעה מכלי דלק חיצוניים.

לקריאה נוספת

• MIG-23/27, by Yefim Gordon and Keith Dexter.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מיג-23 בוויקישיתוף