סטלין מת!

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סטלין מת!
The Death of Stalin
The Death of Stalin.jpg
כרזת הסרט בעברית. מימין לשמאל: ג'ייסון אייזקס, סטיב בושמי, מייקל פיילין, רופרט פרנד, אנדראה רייסבורו, סיימון ראסל ביל
מבוסס על הרומן הגרפי La Mort de Staline
בימוי ארמנדו יאנוצ'י
תסריט ארמנדו יאנוצ'י
דייוויד שניידר
איאן מרטין
פיטר פלו
שחקנים ראשיים סטיב בושמי
סיימון ראסל ביל
פאדי קונסידיין
רופרט פרנד
ג'ייסון אייזקס
מייקל פיילין
אנדראה רייסבורו
ג'פרי טמבור
מוזיקה Christopher Willis עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 2017 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 107 דקות[1]
שפת הסרט אנגלית
סוגה קומדיה שחורה
סאטירה פוליטית
הכנסות 24,600,000‏$‏[2]
הכנסות באתר מוג'ו thedeathofstalin
פרסים פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי עריכת הנתון בוויקינתונים
deathofstalin.co.uk
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סטלין מת!אנגלית: The Death of Stalin, בתרגום מילולי: מותו של סטלין) הוא סרט קומדיה שחורה/סאטירה פוליטית משנת 2017, שביים ארמנדו יאנוצ'י וכתב יחד עם דייוויד שניידר, איאן מרטין ופיטר פלו. בסרט מככבים סטיב בושמי, סיימון ראסל ביל, פאדי קונסידיין, רופרט פרנד, ג'ייסון אייזקס, מייקל פיילין, אנדראה רייסבורו וג'פרי טמבור בהשתתפות אולגה קורילנקו, פול צ'הידי, דרמוט קראולי, אדריאן מקלופלין ופול וייטהאוס בתפקידי משנה. עלילת הסרט, המבוסס על הרומן הגרפי La Mort de Staline, מתארת את מאבקי הכוחות בעקבות מותו של יוסיף סטלין ב-1953.

הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בשנת 2017, וזכה לשבחים. הוא הופץ בממלכה המאוחדת על ידי eOne Films ב-20 באוקטובר 2017, בארצות הברית על ידי IFC Films ב-9 במרץ 2018 ובצרפת ב-4 באפריל 2018. הסרט נאסר להפצה ברוסיה, קזחסטן וקירגיזסטן, משום שהוא נתפס כאנטי-סובייטי.[3] הסרט זכה בפרס מגריט עבור הסרט הזר הטוב ביותר.[4]

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברית המועצות של 1953, המזכיר הכללי יוסיף סטלין (אדריאן מקלופלין) מאזין לקונצרט המשודר בשידור חי ברדיו ומורה על כך שהקלטת השידור תימסר לידיו. מאחר שהשידור לא הוקלט, הנגנים מתבקשים לחזור ולנגן שוב, על מנת שהפעם יוקלטו. הפסנתרנית מריה יודינה (אולגה קורילנקו) מצרפת לאלבום פתק סודי, ובו היא כותבת לסטלין שהוא הרס את המדינה. כאשר הוא קורא את הפתק בדאצ'ה שלו, הוא סובל מדימום מוחי ונעשה משותק. חברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית מוזעקים למקום. הראשונים להגיע הם שר הפנים לברנטי בריה (סיימון ראסל ביל), אשר מגלה את הפתק של יודינה, וסגן המזכיר הכללי גאורגי מלנקוב (ג'פרי טמבור). בעוד מלנקוב נכנס לפאניקה, בריה מעודד אותו לתפוס את ההנהגה.

ראש המפלגה במוסקבה ניקיטה חרושצ'וב (סטיב בושמי) מגיע למקום, יחד עם שאר חברי הוועדה, למעט שר החוץ ויאצ'סלב מולוטוב (מייקל פיילין), שאותו סטלין החליט בלילה הקודם להוסיף לרשימת אויביו. בריה משתלט על מוסקבה, מורה לנ.ק.ו.ד. לתפוס את מקומו של הצבא הסובייטי בעיר ומחליף את רשימת האויבים של סטלין ברשימה משלו. חרושצ'וב ובריה נאבקים זה מול זה על ניצחונות סמליים, כולל שליטה על סבטלנה אלילויבה (אנדראה רייסבורו), בתו של סטלין, ועל בנו הלא-יציב וסיליי ג'וגאשווילי (רופרט פרנד).

סטלין מת. בעוד חברי הוועדה ממהרים לחזור למוסקבה, הנ.ק.ו.ד. משתלטים על הדאצ'ה של סטלין ומתחילים להוציא להורג עדים. חרושצ'וב פונה אל מולוטוב ומנסה לגייס את תמיכתו, אבל מולוטוב, מאמין אמיתי בסטליניזם, מתנגד למחנאות בתוך המפלגה הקומוניסטית. בריה קונה את נאמנותו של מולוטוב על ידי שחרור אשתו, פולינה ז'מצ'וז'ינה (דיאנה קוויק), מן הכלא.

מלנקוב מתמנה לתפקיד ראש הממשלה, בעודו נשלט במידה רבה על ידי בריה. בישיבת הוועדה הראשונה שלאחר מותו של סטלין, ממנה את חרושצ'וב לאחראי על סידורי ההלוויה של סטלין, על מנת להסיח את דעתו, ומציע כי יוציא לפועל רבות מהרפורמות הליברליות שחרושצ'וב תכנן. ארונו של סטלין מוצב בהיכל העמודים שבבית האיגודים שבמוסקבה, בעוד אסירים פוליטיים רבים משוחררים והגבלות על הכנסייה האורתודוקסית הרוסית‎ מבוטלות, ובכך מתחזק מעמדו הציבורי של בריה. מרשל ברית המועצות גאורגי ז'וקוב (ג'ייסון אייזקס) מגיע ודורש לדעת מדוע הצבא הסובייטי מוגבל לתנועה בתוך מוסקבה.

בריה מגלה שלחרושצ'וב יש היכרות קרובה עם מריה יודינה, אשר מוזמנת לנגן בהלוויה, ומאיים על שניהם כי הוא יחשוף את הפתק שכתבה. חרושצ'וב פונה אל ז'וקוב, אשר מסכים לספק את תמיכת הצבא בהפיכה להפיל בריה, אבל רק אם הוועדה תסכים לכך.

כדי לחתור תחת הפופולריות של בריה, חרושצ'וב מורה על חידוש תנועת הרכבות למוסקבה, ומאפשר לאלפי אבלים להיכנס לעיר. כפי שחרושצ'וב שיער, אנשי הנ.ק.ו.ד. השומרים על ההיכל פותחים באש על ההמונים והורגים 1,500 איש מתוכם. הוועדה מציעה כי קצין זוטר של הנ.ק.ו.ד. יהיה השעיר לעזאזל, אך מכיוון שבריה סבור שכל אשמה הקשורה לשירותי הביטחון תפגע במוניטין שלו, הוא מאיים בכעס על חברי הוועדה במסמכים מפלילים שאסף עליהם. בחשאי, מולוטוב אומר לחרושצ'וב וללזר קגנוביץ' (דרמוט קראולי) שהוא יתמוך בהפיכה, אם הם יוכלו לגייס את תמיכם של האחרים, לרבות של מלנקוב.

ביום ההלוויה של סטלין, חרושצ'וב משקר לוועדה ולז'וקוב שיש לו את תמיכתו של מלנקוב. הצבא הסובייטי מכריע את הנ.ק.ו.ד. ותופס עמדות מחוץ לחדר הישיבות. ז'וקוב ואנשיו עוצרים את בריה, וחרושצ'וב מאלץ את מלנקוב לחתום על מסמכים שמאפשרים את העמדתו לדין של בריה. בעקבות משפט ראווה, חרושצ'וב ובעלי בריתו מוצאים את בריה אשם בבגידה ובתקיפה מינית, ומוציאים אותו להורג. בעוד גופתו של בריה נשרפת, חרושצ'וב נותן לסבטלנה כרטיס לווינה ומבטיח לה כי ידאג לאחיה. כמה שנים לאחר מכן, חרושצ'וב, שכעת עומד בראש ברית המועצות, לאחר שנפטר מכל שותפיו לקנוניה, מגיע לקונצרט של מריה יודינה, בעוד ליאוניד ברז'נייב (ג'רלד לפקובסקי), אשר לימים יחליף אותו בתפקידו, נמצא שורה אחת מאחוריו, מביט בו.

שחקנים ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם השחקן/ית שם הדמות אודות הדמות
סטיב בושמי ניקיטה חרושצ'וב
סיימון ראסל ביל לברנטי בריה
פאדי קונסידיין יורי אנדרייב
רופרט פרנד וסיליי ג'וגאשווילי
ג'ייסון אייזקס גאורגי ז'וקוב
מייקל פיילין ויאצ'סלב מולוטוב
אנדראה רייסבורו סבטלנה אלילויבה
ג'פרי טמבור גאורגי מלנקוב
אולגה קורילנקו מריה יודינה
פול צ'הידי ניקולאי בולגנין
דרמוט קראולי לזר קגנוביץ'
אדריאן מקלופלין יוסיף סטלין
פול וייטהאוס אנסטאס מיקויאן
ג'יימס באריסקל קלימנט וורושילוב
לירוי מורי אלכסנדר ואסילבסקי
דניאל פרן איוואן קונייב
לוק דסילבה קיריל מוסקלנקו
ג'רלד לפקובסקי ליאוניד ברז'נייב
דייב וונג ג'ואו אנלאי
ריצ'רד ברייק אנטולי טראסוב
דיאנה קוויק פולינה ז'מצ'וז'ינה
ג'סטין אדוארדס
טום ברוק
ניקולס וודסון
קארל ג'ונסון
קארה הורגן לידיה טימשוק
ג'ונתן אריס
רוג'ר אשטון-גריפית'ס
סילבסטרה לה טוזל
פול רדי

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח הפרויקט החל במהלך פסטיבל הקולנוע בקאן‎. ארמנדו יאנוצ'י נבחר להיות הבמאי והתסריטאי, יחד עם שותפו לכתיבה איאן מרטין. ההפקה הייתה אמורה להתחיל בחודש יוני, בהשתתפותם של ג'פרי טמבור, סטיב בושמי, אולגה קורילנקו, טימותי דלטון, טובי קבל, מייקל פיילין, סיימון ראסל ביל, פאדי קונסידיין ואנדראה רייסבורו.[5] ההפקה החלה ב-20 ביוני, לאחר שגם אדריאן מק'קלין, רופרט פרנד, ג'ייסון אייזקס ופאול וויטהאוס הצטרפו אל צוות השחקנים. דלטון וקבל בסופו של דבר לא השתתפו בסרט.[6]

הצילומים החלו ב-20 ביוני 2016 והסתיימו ב-6 באוגוסט.[7] הצילומים נערכו בקייב, אוקראינה (למראות חיצוניים ולצילומי החוץ של בניין אויבי הציבור ובניין ה-NKVD), ובממלכה המאוחדתבית בלית', אולם הבונים החופשיים וארמון אלכסנדרה בלונדון, פארק מונגוול באוקספורד, בית המרסמית' בלונדון[8]).‏[9]

הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הופץ בממלכה המאוחדת על ידי סרטי eOne ב-20 באוקטובר 2017 ובארצות הברית על ידי IFC Films ב-9 במרץ 2018.[10][11][1] הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בשנת 2017.[12]

הסרט הכניס 8 מיליון דולר בארצות הברית ובקנדה ו-16.6 מיליון דולר בשאר העולם (מתוכם 7.3 מיליון דולר בממלכה המאוחדת), בסך הכל ברחבי העולם הסרט הכניס 24.6 מיליון דולר.[2]

חרם ברוסיה, קזחסטן, קירגיזסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאי סטאריקוב, יו"ר מפלגת "המולדת הגדולה" הרוסית, אמר כי הסרט היה "מעשה לא-ידידותי של המעמד האינטלקטואלי הבריטי" והוא חלק מ"מלחמת מידע אנטי-רוסית".[13] בספטמבר 2017 אמר ראש המועצה הציבורית של משרד התרבות של רוסיה כי הרשויות ברוסיה שוקלות איסור על הסרט, בטענה שהסרט יכול להיות חלק מ"עלילה מערבית לערער יציבות ברוסיה על ידי גרימת קרע בחברה".[14] ב-23 בינואר 2018, יומיים לפני יציאתו המתוכננת של הסרט ברוסיה,[15] נערכה הקרנה של הסרט בהשתתפות חברי הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית, נציגי האגודה ההיסטורית הרוסית, חברי המועצה הציבורית של משרד התרבות, וחברי תעשיית הקולנוע. יומיים אחר כך משך משרד התרבות את תעודת ההפצה של הסרט. עם זאת, מספר בתי קולנוע הקרינו את הסרט בסוף ינואר, בטענה שעד אז לא שמעו כי רישיון ההקרנה של הסרט נשלל. משרד התרבות של רוסיה תבע את התיאטראות הללו.[16]

על פי תוצאות סקר שנערך על ידי המוסד הממשלתי "המרכז לחקר דעת הקהל הרוסית", 35% מהרוסים לא הסתייגו מהחלטתו של משרד התרבות להוריד את הסרט מהמסכים, בעוד 30% תמכו באיסור ו-35% היו ניטראליים בדעתם (לא בעד ולא נגד). 58% מהרוסים אמרו שהם יהיו מוכנים לצפות בסרט בבתי הקולנוע אם האיסור יוסר.[17] הסרט הורד באופן בלתי-חוקי ברוסיה בערך כ-1.5 מיליון פעמים.[18]

קבוצה, הכוללת עורכי דין ממשרד התרבות הרוסית, ובהם בתו של גאורגי ז'וקוב, עארה ז'וקובה, הקולנועים ניקיטה מיכאלקוב וולדימיר בורטקו, וראש המוזיאון ההיסטורי הממשלתי אלכסיי לויקין,[19] פנו לשר התרבות ולדימיר מדינסקי בדרישה לבטל את האישור להקרנת הסרט, באמרם כי הו "מכוון להסית שנאה ואיבה, לפגוע בכבודו של העם הרוסי (הסובייטי), לקדם נחיתות אתנית וחברתית, מה שמצביע על אופיו הקיצוני של הסרט. אנו בטוחים שהסרט נעשה כדי לעוות את העבר של המדינה שלנו כך שהמחשבה על ברית המועצות של שנות החמישים תגרום לאנשים לחוש רק אימה וגועל".[20] עוד נטען כי הסרט פוגע בזכרם של לוחמי רוסיה במלחמת העולם השנייה, כאשר ההמנון הלאומי מלווה בביטויים מגונים ויחס פוגעני, קישוטים לא מדויקים מבחינה היסטורית, וכי הפצתו המתכוננת של הסרט, ערב יום השנה ה-75 לקרב סטלינגרד, היא "יריקה בפרצופם של כי מי שמתו שם, וכל אלו שעדיין בחיים".[19] הסרט נאסר להקרנה ברוסיה, בקזחסטן ובקירגיזסטן.[3] ארמניה ובלארוס היו החברות היחידות באיחוד הכלכלי האירו-אסייתי שהקרינו את הסרט. בארמניה הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בשני תיאטראות בירוואן ב-25 בינואר 2018. בבלארוס הסרט הוקרן בהקרנת בכורה לאחר עיכוב ראשוני.[21] בקזחסטן הסרט הוקרן רק במסגרת פסטיבל הסרטים "קליקה" שבאלמטי.[3][22]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתר האינטרנט Rotten Tomatoes, לסרט דירוג של 96% על סמך 228 ביקורות, עם דירוג ממוצע של 8.1 מתוך 10. על פי דעת הרוב, נכתב כי בסרט סטלין מת!, הבמאי-תסריטאי ארמנדו ינאוצ'י מתפרע ומשתולל, "ובאמצעות ההומור הפוליטי שלו, הוא הופך פרק בהיסטוריה - עם הקבלות מודרניות כואבות - לנסבל".[23] באתר Metacritic יש לסרט ציון ממוצע משוקלל של 88 מתוך 100, על סמך 42 מבקרים.[24]

דונלד קלארק, שכתב עבור "אייריש טיימס", כתב כי הסרט "מתחיל במצב של פאניקה אנושה וממשיך במצב זה לקראת סיומו הנורא והבלתי נמנע".[25] ב-"הגרדיאן" כתב פיטר ברדשאו כי "הפחד עולה כמו ריח מגווייה בסרט-האימה המבריק של ארמנדו ינוצ'י" וכי הוא "לוהק בצורה מופלאה וחסרת רחמים על ידי שחקני ליגה א'. אין חוליות חלשות. לכל אחד מהם תפקיד עסיסי, כל אחד מהם סוחט ממנו כל טיפה מחרידה-מדהימה אפשרית".[26]

רפאל אברהם, שכתב ל-"פייננשל טיימס", כתב כי "בעוד קבוצת הערפדים חוגגת על שרידי הסטליניזם, השחיקה הבלתי-פוסקת של המצב עלולה להוביל דווקא לקומדיה. האיזון המאיים של ההומור והאימה הוא בדיוק המגרש הביתי של ינאוצ'י - ורק הוא יכול היה להוציאו לפועל במיומנות שכזו".[27]

דיוק היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר אקדמאים התבטאו בדבר אי-דיוקים היסטוריים בסרט. ההיסטוריון ריצ'רד אוברי אמר לגרדיאן כי הסרט "זרוע טעויות היסטוריות", שניתן לראות בהן "חירות קולנועית". ויאצ'סלב מולוטוב לא היה שר חוץ כשסטלין נפטר ב-1953, משום שהוא פוטר בשנת 1949, אם כי הוא שב להיות שר החוץ לאחר מותו של סטלין.

גאורגי ז'וקוב, שדרגתו הייתה מרשל ולא פילדמרשל ואשר היה מפקד שדה מקומי כאשר סטלין נפטר, הוגלה לפרובינציה כדי לספק את קנאתו הפרנואידית של סטלין על סגנו שהיה קצין מוצלח בתקופת המלחמה. הוא התמנה לתפקיד סגן שר ההגנה בממשלה שקמה לאחר מותו של סטלין, אך במרץ 1953 (עת מותו של סטלין) הוא לא היה מפקד הצבא הסובייטי.

ניקיטה חרושצ'וב עמד בראש הוועדה לארגון מחדש של הממשלה, ולא גאורגי מלנקוב. לברנטי בריה נעצר שלושה חודשים לאחר שסטלין נפטר, לא כמעט בו-זמנית, ומה שהוביל למעצרו היה המרד המזרח-גרמני בשנת 1953, ולא הטבח באבלים במוסקבה, שלמעשה היה רמיסתם למוות של 109 איש במהלך ההלוויה.

יתרה מזאת, בריה לא היה ראש כוחות הביטחון, תפקיד עליו ויתר בשנת 1946.‏[28] את הביקורת החריפה ביותר מתח אוברי בנוגע לכך שהסרט לא כיבד כראוי את אלה שמתו במהלך תקופת כהונתו של סטלין. יאנוצ'י אמר שהוא "בחר למתן את האבסורד של החיים האמיתיים" כדי להפוך את היצירה לאמינה יותר.[29]

הסיקוונס אודות "רדיו מוסקבה" הוא עיבוד מחודש של סיפור אפוקריפי שתועד לראשונה בספרו של סולומון וולקוב Testimony. אולם, על פי וולקוב, הייתה זו מריה יודינה שאותה העירו באמצע הלילה על מנת שתיקח חלק בהקלטה, אשר גרמה לסטלין להזיל דמעות והניעה אותו לשלם לה 20,000 רובל כאות הערכה. לאחר מכן, הסיפור שימש כבסיס רופף לתסכית רדיו של ה-BBC ב-1989 בשם "סונטת סטלין" ("The Stalin Sonata") מאת דייוויד זיין מאירויץ.

אירוע היסטורי נוסף אשר בסרט מוצג בצורה שונה מעט מהמציאות - אירוע התרסקות מטוס בסברדלובסק משנת 1950 בו מתו 11 שחקנים בקבוצת הוקי קרח וו"ס מוסקבה. בסרט, וסילי סטלין ואנטולי טראסוב עוסקים במצבה של נבחרת ברית המועצות בהוקי קרח, תוך התייחסות לשחקן הכוכב וסבולוד בוברוב, שהחמיץ את הטיסה. בפועל, ההתרסקות התרחשה ב-5 בינואר 1950, שלוש שנים לפני מותו של סטלין.

סמואל גוף, מהמחלקה ללימודים סלאבוניים שבאוניברסיטת קיימברידג', אמר כי ניתן היה להצדיק את אי הדיוקים ההיסטוריים שבסרט ככל שהם עזרו למקד את הדרמה, ומתח ביקורת על כך שבדמותו של לברנטי בריה נעשה שימוש להצגה גסה של "המדינה הסטליניסטית", שכן בכך הסרט מחמיץ הזדמנות לומר "דבר מה [בעל חשיבות] על מנגנוני הכוח".[30] גוף האמין שגישתו של ינאוצ'י לסאטירה לא ניתנת ליישום על משהו כמו סטליניזם, והסרט הוא "לא כשיר בעליל לאתר את הקומדיה הטמונה בסטליניזם, מחמיץ הזדמנויות שהוא לא יודע שבכלל צריך לתפוס".[30]

בתגובה לנושא הדיוק ההיסטורי, הגיב אנאוצ'י ואמר כי "אני לא אומר שזהו סרט דוקומנטרי. זו פיקציה, אבל זו פיקציה בהשראת האמת של מה שהיא בטח הרגישה באותה תקופה. המטרה שלי היא שהקהל ירגיש את סוג החרדה ... שאנשים באותה התקופה בוודאי [חוו] כשהם פשוט עסקו בחיי היומיום שלהם".[31]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 "THE DEATH OF STALIN (15)". British Board of Film Classification. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2017. 
  2. ^ 2.0 2.1 "The Death of Stalin (2017)". Box Office Mojo. בדיקה אחרונה ב-2 בספטמבר 2018. 
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 "Армения ударила по России "смертью Сталина" [Armenia struck Russia over the "Death of Stalin"]. Sputnik News (ברוסית). 29 בינואר 2018. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2018. 
  4. ^ Roxborough, Scott (14 בינואר 2019). "'Girl,' 'Above the Law' Lead Belgium Film Award Nominations". The Hollywood Reporter. בדיקה אחרונה ב-14 בינואר 2019. 
  5. ^ All-Star Cast Boards Armando Iannucci’s ‘The Death Of Stalin’ – Cannes
  6. ^ Armando Iannucci’s ‘The Death Of Stalin’ Starts Shoot, Adds Cast, Closes Deals
  7. ^ Jaafar, Ali (20 ביוני 2016). "Armando Iannucci's ‘The Death of Stalin’ Starts Shoot, Rupert Friend Joins Cast, Closes Deals". Deadline Hollywood (Penske Business Media). בדיקה אחרונה ב-3 באפריל 2017. 
  8. ^ The Death of Stalin (2017), בדיקה אחרונה ב-7 בינואר 2019 
  9. ^ The Death of Stalin (2017) Filming & Production IMDb
  10. ^ Hipes, Patrick (11 בפברואר 2017). "Armando Iannucci's ‘The Death of Stalin’ Acquired By IFC Films – Berlin". Deadline Hollywood (Penske Business Media). בדיקה אחרונה ב-3 באפריל 2017. 
  11. ^ Evans, Greg (5 באוקטובר 2017). "‘Death of Stalin’ Author Says Trumpian Comedies Must Wait For Final Tweet – NY Comic-Con". Deadline Hollywood. Penske Business Media. בדיקה אחרונה ב-26 בנובמבר 2017. 
  12. ^ Kay, Jeremy (3 באוגוסט 2017). "'The Death of Stalin' to open Toronto Film Festival Platform programme". Screen Daily. Screen International. בדיקה אחרונה ב-3 באוגוסט 2017. 
  13. ^ Walker, Shaun (14 באוקטובר 2017). "In Russia, nobody's laughing at Iannucci's The Death of Stalin". The Guardian (Guardian News and Media). בדיקה אחרונה ב-19 בנובמבר 2017. 
  14. ^ Bennetts, Marc (20 בספטמבר 2017). "Russia considers ban on Armando Iannucci's film The Death of Stalin". The Guardian (Guardian News and Media). בדיקה אחרונה ב-20 בספטמבר 2017. 
  15. ^ Kozlov, Vladimir (16 בנובמבר 2017). "Russian 'Death of Stalin' Distributor Plans January Release". The Hollywood Reporter (Prometheus Global Media). בדיקה אחרונה ב-23 בינואר 2018. 
  16. ^ Kozlov, Vladimir (23 בפברואר 2018). "Russia's Culture Ministry Sues Movie Theater for Screening Armando Iannucci's 'The Death of Stalin'". The Hollywood Reporter (Prometheus Global Media). בדיקה אחרונה ב-1 ביוני 2018. 
  17. ^ "Russian society divided over ‘Death of Stalin’ film ban, poll shows". RT. 19 בפברואר 2018. 
  18. ^ "Armando Iannucci on 'Death of Stalin' Success, Censorship and Why He Ditched His Trump Film Idea". The Hollywood Reporter (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2019. 
  19. ^ 19.0 19.1 "Деятели культуры обратились в министерство с просьбой провести экспертизу фильма "Смерть Сталина" (на предмет соответствия законодательству РФ)" [Cultural figures appealed to the Ministry with a request to conduct an examination of the film "The Death of Stalin"] (ברוסית). Russian Ministry of Culture. 23 בינואר 2018. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2018. 
  20. ^ "Russian Culture Ministry yanks distribution certificate for The Death of Stalin". TASS. 23 בינואר 2018. בדיקה אחרונה ב-23 בינואר 2018. 
  21. ^ "Фильм «Смерть Сталина» все-таки покажут. Билеты уже продают - citydog.by | журнал о Минске|website=citydog.by|language=ru|access-date=2019-01-02". 
  22. ^ "Armenia only EEU-member to screen ‘The Death of Stalin’". PanARMENIAN.Net (PanARMENIAN Network). 29 בינואר 2018. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2018. 
  23. ^ "The Death of Stalin (2018)". Rotten Tomatoes. Fandango Media. בדיקה אחרונה ב-22 ביוני 2018. 
  24. ^ "The Death of Stalin Reviews". Metacritic. CBS Interactive. בדיקה אחרונה ב-15 באפריל 2018. 
  25. ^ Clarke, Donald (20 באוקטובר 2017). "The Death of Stalin: Mortal panic with a ghastly conclusion". The Irish Times. בדיקה אחרונה ב-15 במרץ 2018. 
  26. ^ Bradshaw, Peter (9 בספטמבר 2017). "The Death of Stalin review – Armando Iannucci has us tremblin' in the Kremlin". The Guardian. Guardian News and Media. בדיקה אחרונה ב-15 במרץ 2018. 
  27. ^ Abraham, Raphael (16 בפברואר 2018). "The Death of Stalin – ‘balancing act of humour and horror’". Financial Times (The Nikkei). בדיקה אחרונה ב-2 במרץ 2018. 
  28. ^ Overy, Richard (18 באוקטובר 2017). "Carry on up the Kremlin: how The Death of Stalin plays Russian roulette with the truth". The Guardian (Guardian News and Media). בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2017. 
  29. ^ White, Adam (19 באוקטובר 2017). "The Death of Stalin: what really happened on the night that forever changed Soviet history?". The Daily Telegraph (Telegraph Media Group). בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2017. 
  30. ^ 30.0 30.1 Goff, Samuel (23 באוקטובר 2017). "The Death of Stalin: a black comic masterpiece? Don't make me laugh". The Calvert Journal (Calvert 22 Foundation). בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2017. 
  31. ^ Tobias, Scott (10 במרץ 2018). "Armando Iannucci on ‘Death of Stalin’, Political Satire and Trump's Funeral". Rolling Stone. בדיקה אחרונה ב-26 במרץ 2018.