הדסה בן-עתו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הדסה בן-עתו
Hadasa ben Ito.jpg
לידה 16 במאי 1926
בז'ז'יני, פולין פוליןפולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 באפריל 2018 (בגיל 91)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בית הספר הריאלי העברי בחיפה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת כהונה ? – 14 באפריל 2018 עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 14 באפריל 2018 עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים בולטים שופטת בית המשפט העליון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס חיים הרצוג (2007) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הדסה בן־עִתּוֹ (16 במאי 192614 באפריל 2018[1]) הייתה שופטת ישראלית, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב ושופטת במינוי זמני בבית המשפט העליון. ידועה גם בשל מחקרה על אודות הפרוטוקולים של זקני ציון, שפורסם בספרה "השקר מסרב למות" משנת 1998.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאה הדסה[2] נולדה בבז'ז'יני שבפולין, בתם של החסידים[3] דבורה ברודר ודוד ליפמנוביץ, קבלן בניין. המשפחה עלתה לארץ ישראל ב־1935 ולאחר מכן נולדה נירה, אחותה של הדסה (לימים נירה כפיר, פסיכולוגית). עד 1941 התגוררה המשפחה, שירדה מנכסיה[3], בקריית מוצקין ובן־עתו למדה בבית הספר הריאלי העברי. לאחר מכן עברה לירושלים ולמדה בבית הספר התיכון הדתי "מעלה" בעיר, לבקשתה של דבורה מהמנהל, היות שלמשפחה לא היה כסף לממן את הלימודים[3]. מאוחר יותר למדה בן-עתו היסטוריה, פסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, לאורך שלושה סמסטרים. ב־1946 עבדה כרכזת מועדוני נוער בוויצו, הייתה המזכירה הארצית של הארגון, ונשלחה מטעמו כנציגה לוועידה העולמית של ויצו בבזל.

ב־1947 עברה להתגורר בחולון והחלה ללמוד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה. במהלך מלחמת העצמאות שירתה בצה"ל בתפקיד סגנית קצין התרבות של פיקוד מרכז. לאחר שחרורה ב־1949 עבדה כמנהלת ענף הנוער במחלקת התרבות במשרד החינוך, ופעלה להקמה ולניהול של כחמישים מועדוני נוער לעולים ברחבי הארץ; בהמשך עברה לתפקיד מנהלת ענף הסטודנטים במשרד. ב־1951 עזבה את עבודתה וחזרה ללימודי המשפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, שאותם סיימה ב־1953. בן־עתו השתלמה בקורסים נוספים במשפטים ובקרימינולוגיה בארצות הברית, באוניברסיטת נורת'ווסטרן ובאוניברסיטת דנוור. ב־1955, לאחר התמחות בבית המשפט המחוזי ביפו ובפרקליטות מחוז תל אביב, התקבלה ללשכת עורכי הדין בישראל, ומאז עבדה חמש שנים במשרד עורכי דין, עם התמחות במשפט פלילי.

ב־1960 מונתה לשופטת בבית משפט השלום בתל אביב[4], והצטרפה בכך לארבע שופטות שכיהנו במדינה כולה[3]. כעבור עשור מונתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובין היתר גזרה עונש מאסר על אשר ידלין בשל חלקו בפרשת ידלין (עונש שלא היה מקובל באותם ימים על עבירות צווארון לבן, לדבריה[3]). בשנים 19711974 הייתה גם מרצה בתחום המשפט הפלילי באוניברסיטת בר־אילן. ביולי 1980 ניצלה מפצצה שהונחה בביתה; ייתכן כי הפצצה הייתה קשורה למשפט על שוד בנק שניהלה באותה תקופה.

ב־1980 כיהנה במינוי זמני בבית המשפט העליון[5]. ב־1988 התמנתה לסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב.

בן־עתו הייתה חברה פעמיים במשלחת ישראל לאו"ם (1965 ו־1975), ופעמיים במשלחת ישראל לוועידת אונסק"ו לזכויות האדם (ביניהן בפריז 1982). מונתה ב־1988 לנשיאת הארגון הבין־לאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים. כן עמדה בראשות הוועדה לבדיקתה של בעיית הזנות בישראל[3].

ב־1991, לאחר 31 שנים שבהן כיהנה כשופטת בערכאות שונות בבתי המשפט בישראל, הקדימה בן־עתו ופרשה מתפקידיה במערכת המשפט כדי לעסוק ב"פרוטוקולים של זקני ציון".

לאחר פרישתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז פרישתה מכס השיפוט עסקה בן־עתו במאבק נגד האנטישמיות, תופעה שנתקלה בה בזמן שירותה במשלחת לאו"ם. המאבק הוביל אותה לכתוב את הספר "השקר מסרב למות" (1998), העוסק בפרוטוקולים של זקני ציון ומתאר את מקורם. בעבודתה ביקשה להראות כי הטקסט, שגם אותו שמעה מצוטט בעצרת הכללית, הוא זיוף. כמשפטנית ומומחית לנוהלי האו"ם, חקרה בן־עתו את טיבם של הפרוטוקולים וכן את הטענות שהטקסט זויף או נגנב. היא בדקה את ההוכחות שהוצגו במשפט בברן, בירת שווייץ. הספר תורגם לתשע שפות והתפרסם ברחבי העולם. לאחר פרסומו עסקה בן־עתו גם בכתיבה ובהרצאות על הקשר בין אנטישמיות ובין אירועים עכשוויים, כגון מלחמת לבנון השנייה וגל המחאות בארצות ערב (2010–2011). כן כתבה שני ספרים נוספים.

ב־1999 זכתה בפרס צלטנר לחקר המשפט, פרס יוקרתי למשפטנים ישראלים. ב־2007 הוענק לה פרס חיים הרצוג על תרומה ייחודית למדינת ישראל ולתפוצות. ב־2011 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר־אילן, כהוקרה על מאבקה באנטישמיות ותרומתה למערכת המשפט ולחברה[6].

על כובד המשקל של שיפוט הוגן אמרה: "שופט לא מקבל עצות על איך לשפוט. סומכים על שיקול הדעת שלך – וזו מעמסה מאוד כבדה[.] כששלחתי צעיר, בפעם הראשונה, לבית סוהר, חלמתי בלילה על הדלתות שנטרקות אחריו ועל מה שקורה במשפחה שלו. זו אחריות מאוד גדולה"[3].

נפטרה ב־14 באפריל 2018, והיא בת 91.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1950 נישאה לגרשון בן־עתו, וב־1957 אימצו השניים בת, אורלי[7]. הם התגרשו ב־1982.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השקר מסרב למות: מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון; הקדמה: חיים ה' כהן, תל אביב: דביר, ה'תשנ"ח, 1998 (הספר ראה אור בתרגום לשפות גרמנית, רומנית, ספרדית, אנגלית וערבית)
  • פנינים ורודות משנחאי (עורכת שושי בריינר), אור יהודה: דביר, 2008 (13 סיפורים אוטוביוגרפיים, המתארים פרקים בחייה, בתחום המשפט, ובתחום ההסברה על העם היהודי)
  • אל תלכי לשם (עורכת תמר ביאליק), אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, ה'תשע"ב 2012 (רומן על לבטיה של שופטת בישראל)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גלעד מורג, השופטת הדסה בן עתו נפטרה בגיל 91, באתר ynet, 14 באפריל 2018
  2. ^ ארכיון המדינה, LEA HADASSA LIPMANOWICZ - עמ' 7, ארכיון המדינה
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 עופר אדרת, "השופטת שגדלה בלי מים וחשמל", הארץ, 28 באפריל 2018
  4. ^ שופטי שלום חדשים, מעריב, 31 ביולי 1960
  5. ^ הודעות על מינוי שופטים, ילקוט הפרסומים 2624, התש"ם, 14 באפריל 1980, עמ' 1514
  6. ^ תואר דוקטור לשם כבוד לשופטת הדסה בן-עתו, באתר אוניברסיטת בר־אילן
  7. ^ אלה לוי-וינריב, ‏השופטת הדסה בן עתו: "אמשיך כל עוד הראש והגוף עובדים", באתר גלובס, 4 בספטמבר 2011