קדם-אסלאם
 |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| |
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
התקופה הקדם-אסלאמית או הג'אהִליה (جاهلية) היא התקופה בהיסטוריה של חצי האי ערב לפני תחילת הנבואות של מוחמד שציינו את תחילת תקופת האסלאם. מרבית המקורות ההיסטוריים הקיימים על תקופה זו הם אסלאמיים ולפיכך הם לרוב מציגים אותה באור ביקורתי ושלילי.
מקור המילה "ג'אהליה" הוא במונח ג'אהיל, המוזכר בקוראן תשע פעמים. משמעות אחת שניתנת למונח היא חסר תרבות, חסר מעצורים, "ברברי" במובן הלשוני של היוונים הקדומים, בניגוד למונח "חלים", שפירושו בן תרבות שמושל ברוחו. לפי פרשנות אחרת, פירוש המונח ג'אהיל הוא "מי שאינו יודע את אללה", את הנביא ואת החוק, וזאת בניגוד ל"עאלם", מי שכן יודע את אללה.
החברה הקדם-אסלאמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]החברה בתקופת הג'אהליה בחצי האי ערב הייתה חברה שבטית, פגנית ברובה. הערבים בחצי האי ערב היו בעלי מוצא אתני משותף ושפה משותפת, אולם לא הייתה להם מסגרת מדינית מאורגנת. הארגון הפוליטי היה לשבטים, חלקם נודדים וחלקם יושבי קבע.
השבט היה קבוצת ההתייחסות הגדולה ביותר, אולם בתוך השבט היו יחידות קטנות יותר, חלקי שבטים, אליהם הפרט חש זיקה והזדהות ובמסגרתן זכה להגנה.
השבטים הונהגו על ידי הסיד, מושג אשר עם הזמן התגלגל למושג שייח'. הסיד הוא דמות דומיננטית אשר צומחת מתוך השבט, תוך מעין קבלה כללית של חברי השבט, והוא מנהל את השבט תוך הסכמה כללית של שאר חברי השבט. הסיד מתאפיין בשורה של תפקידים ותכונות חיוביות: מנהיג, לוחם, כריזמטי, מכניס אורחים, אדיב, משורר ומנהל את יחסי הציבור של השבט, אך אין לו זכויות יתר מלשאר חברי השבט.
לשבט יש גם איש דת, "כאהן", אשר עוסק בנבואה, בריפוי ובעצה, וכן "סאדין", שומר המקומות הקדושים.
הנשים היוו מעמסה כלכלית על המשפחה. במקרה של לידת בנות רבות מדי בשבט, היה נהוג לקבור בחייהן את התינוקות הבלתי רצויות.
הדת בתקופה הקדם-אסלאמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרכזה של הדת בתקופת הג'אהליה, עמדו פולחן העצים והמעיינות, שדים ורוחות, אבנים קדושות ואלילים, אמונה בידעונים ובמגידי עתידות והקרבת קורבנות של בעלי חיים, מוצרי מזון וחפצי ערך. לכל קבוצת שבטים היו אלים משלה, עם אל מרכזי. לשבטים היו פסלים שייצגו את אליליהם, אותם הם נשאו בנדודיהם או החזיקו אותם בבתיהם.
הדת הייתה סינקרטיסטית, כלומר היא צירפה רעיונות והשקפות שונים לשלמות אחת, והכירה באלים שהובאו מהחוץ.
"אללה", שבתקופה האסלאמית יהיה שמו של האל המונותאיסטי היחיד, היה בתקופה זו אחד מהאלילים השונים. הוא לא היה האל היחיד, אולם הוא נחשב לריבונה של הכעבה, האבן השחורה המקודשת במכה, לימים המקום הקדוש ביותר לאסלאם. לאללה מיוחסת אבהות לשלוש אלות: "אללאת" שנחשבה אלת השמש, "אלעוזא" ו"אלמנאת".
האלילות
[עריכת קוד מקור | עריכה]האלילות (בנותיו של אללה) מוזכרות בקוראן בסורה 53 (سورة النجم; סורת הכוכב), פסוקים 19–20 – "תנו דעתכם על אללאת ואלעזא, ומנאה, השלישית הנוספת. האם לכם הזכר ולו הנקבה?".
האלילה מנאת (مناة):
מנאת (مناة) היא האלילה הקדומה ביותר. עמר בן לחיי (عمرو بن لحي) הוא זה שהביא את פולחן האלילה הזו לערב, הוא נחשב לאבי האלילות בערב. לפי המסורת מנאת הובאה מהלבנט (الشام; אלשאם). ישנה גם דעה אחרת, לפיה היא הובאה ממואב.
עמר הציב את האלילה על אבן קדושה במקום בשם "קדיד" (قديد), שנמצא בין מכה למדינה. שני השבטים הקדמונים, אל-אווס (الأوس) ואל-חזרג' (الخزرج), האמינו בה. שבטים אלו שכנו באל-מדינה. על אף אמונתם של שני השבטים באלילים כאשר הנביא מוחמד הגיע לאלמדינה לאחר ההג'רה הם אלו שקיבלו אותו ותמכו בו ולכן הם נקראים עד היום אל-אנצאר (الأنصار; "התומכים"), חברי הנביא שתמכו בו עם הגעתו לאלמדינה.
המקדש האלילי בקדיד הפך למקום הפולחן האלילי של שבטים אלו. אנשים היו עובדים גם את מכה וגם את האלילה מנאת בקדיד. טקסי הפולחן בקדיד נערכו בזמנים קבועים בדרך כלל לאחר החג' במכה. כמו כן הוקדשו שם לאלילה מתנות כלי כסף וזהב.
הממונים על המקדש האלילי של מנאת נקראים סדנה - سدنة (ביחיד: سادن). פירוש המושג سادن הוא "הממונה על המקדש". אותם ממונים היו מעין כוהנים של המקדש האלילי. הם גם הפרישו לעצמם אחוז מהמתנות (שניתנו לאלילה) כשכר, ומכך התפרנסו.
כאשר נכבשה מכה על ידי המוסלמים (אשר בראשם הנביא מחמד) בשנה ה-8 להיג'רה, מוחמד הורה להרוס את המקדש בקדיד וכן מקדשים נוספים באזור.
השם מנאת מופיע כבר בכתובות נבטיות מהמאה ה-4 לספירה הנוצרית. החלו להשתמש בכתב הערבי כבר בכתובות נבטיות. נבטית היא שפה שמית אשר שייכת לשפות הארמיות.
מקור השם: חוקרים מודרניים הגיעו למסקנה שהמקור של השם של האלילה מנאת היא מהמילה העברית "מני" שפירושה גורל / מנה.[דרוש מקור]
כמו כן השם יכול להגיע מהמילה הערבית "מניה" = גורל, מוות.
מהגזירה האטימולוגית הזו החוקרים הגיעו למסקנה שמנאת הייתה אלת הגורל.
האלילה אללאת (اللاتّ)
לפי החיבור של אבן אל-כלבי (ابن الكلبي), פולחנה של אללאת (اللات) נכנס לחצי האי ערב קצת אחרי פולחנה של מנאת. המרכז הפולחני של אללאת היה בעיר טאאיף (طائف) ששוכנת דרומית למכה. האלילות הובאו ממקומות אחרים. אללאת הייתה מיוצגת באבן מרובעת לבנה שבני שבט ת'קיף (ثقيف, אחד השבטים הקדומים בערב) סגדו לו.
בפולחן האלילי כפי שהוא מתואר במסורת המוסלמית הקדומה, במקדש של האלילה אללאת היה כיסוי לאבן של האלילה (בדיוק כפי שהכעבה מכוסה בבד משי שחור, וכמו הפרוכת אשר כיסתה את ארון הקודש במסורת היהודית). הכיסוי הזה נקרא בערבית כסווה (كسوة; מעין פרוכת).
כל שטח העיר טאאיף נחשב קדוש בגלל האלילה אללאת. בערבית משמעות המילה חרם ("حرم") היא "שטח קדוש", בדומה לעיר מכה שנחשבה לקדושה בעקבות הימצאותה של הכעבה בעיר. קדושה של בית פולחן מקומי האצילה על העיר כולה. טאאיף הייתה קדושה במיוחד בעיני בני שבט ת'קיף – הם היו הממונים על המקדש של אללאת בעיר.
מתחת לאבן המרובעת הלבנה היה בור אשר לתוכו הושלכו קורבנות שחיטה ומתנות: כלי כסף וזהב. הוא נקרא גם בית אוצר.
מקור השם אללאת (اللات)
על מקור השם اللات העלו מספר השערות:
- היו שסברו שהמקור הוא اليلات (ALILAT) שהופיעה בכתובות עתיקות. החוקרים קבעו על סמך הכתובות האלו שזה היה האל העיקרי של הערבים. מאחר שהוא קרוב לשם אללה זה היה האליל העיקרי של הערבים.
- מקור השם הוא اللات (ILAT) – צורת הנקבה של המילה الله.
- פירוש נוסף, לפיו אללאת היה שמו שם אדם משבט ת'קיף וכי לאחר מותו עמר בן לחיי ציווה לעבוד את האבן הלבנה שהאיש נקבר לידה.
האלילה אלעזא (العُزّى)
אלעזא (العُزّى) הייתה האלילה המאוחרת ביותר בחצי האי ערב. המקדש שלה היה באזור נח'לה (نخلة) שנמצא בסביבות מכה. שבט קורייש וגם כמה שבטים בצפון חצי האי ערב אשר נקראים מצ'ר (مضرّ) עבדו אותה. שבטי מצ'ר (ובתוכם שבט קורייש) נהגו לעלות לרגל למקדש של אלעזא כדי להקריב קורבנות בזמן החג'. הקדושה של המקום הייתה כפולה באותה תקופה שכן באותו אזור הייתה ממוקמת גם הכעבה וגם המקדש של אלעזא. השטח אשר היה מקודש מסביב למקדש אלעזא נקרא סקאם (سقام). ליד מקדש אלעזא היו שלושה אילנות שנחשבו למקודשים.
מקור השם אלעזא (العُزّى)
השורש عزز - עזז - מסמל תהילה / כוח.
יוליוס ולהאוזן זיהה[דרוש מקור] את פולחן אלעזא בחצי האי ערב עם הפולחן לכוכב ונוס [דרושה הבהרה]. אלעזא היא כוכב ונוס לפי מסקנתו של וולהאוזן. הוא מרחיב פרטים על ונוס ומציין כי היא כונתה על ידי היהודים והארמים הסורים – כוכבתא ("הכוכב") = הכוכבת (כינוי לכוכב ונוס). ולהאוזן זיהה את פולחן אלעזא בערב עם הפולחן לכוכב ונוס אשר בו היה נהוג להקריב לכוכבתא / ונוס ילדים כדי לזכות ביופי.
אל מרכזי נוסף בחצי האי ערב הקדומה היה הבל (הובל) אשר הובא באמצעותו של עמר בן לחיי, משבט חוזע, אשר היה השבט השליט עד עלייתם של קורייש. בעת ביקורו בסוריה מצא עמר בן לחיי את הבל[דרושה הבהרה] וראה כי הוא מועיל ביותר במתן גשמים, ולכן הביאו עמו בחזרה לחצי האי ערב (על כן מגנים אותו, עד אותה התקופה, כך נאמר, לא הייתה אלילות בערב). הבל עשוי היה בדמות אדם, מצדפים אדומים ויד ימינו שבורה (קורייש השלימו את יד זו באמצעות תותבת מזהב).
לצד הרגש הדתי, הנחו את הערבים בתקופה הטרום אסלאמית רגשות מוסריים אנושיים כמו אמינות, נאמנות, גבורה, נדיבות ונאמנות למשפחה, ערכים שלעיתים הנחו את החברה יותר מהדת.
עוד לפני תחילתו של האסלאם, היו בחצי האי ערב ניצנים של אמונה מונותאיסטית. בחצי האי ערב היו באותה תקופה קהילות יהודיות ונוצריות שהשפיעו על הערבים, שחלקם קיבלו על עצמם את היהדות או הנצרות או גוונים מסוימים שלהן. היו גם אלו שחיפשו את ה"חניפיה", שבעיניהם הייתה הדת המונותאיסטית הטהורה, דתו של אברהם, אשר לפי אמונה מוסלמית רווחת הושחתה על ידי היהדות והנצרות.
מקומה של מכה בתקופה הטרום-אסלאמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכה הייתה בתקופה הטרום אסלאמית אחת הערים הבולטות בצד המערבי של חצי האי ערב ונחשבה לעיר מקודשת עוד לפני שקודשה על ידי האסלאם. העיר נחשבה "חרם", מקום נייטרלי קדוש, בו בני השבטים השונים יכולים להיפגש זה עם זה ולהתדיין, מבלי שמותר יהיה לשפוך בו דם.
קבוצת שבטים וחלקי שבטים, חלקם ממכה וחלקם מחוצה לה, התאגדו יחד ונקראו "חמס", והם היו מחויבים להגן על קדושתה של מכה, שנקראת גם דאר אלחמס. מעמד מיוחד בקרב החמס היה לבני שבט קורייש, שבטו של מוחמד.
מול החמס עמדו שני שבטים נוספים, אלו הם שבטי ה"חילה" (מהמילה "חול", כיוון שישבו מחוץ לגבולות החראם, הם גבולותיה של מכה) אלו היו שבטי הטלס (טולס) אשר מקורם בתימן, ושבטי החדרז' ושבט האווס, אשר ישבו בעיר אל-מדינה (ית'ריב דאז).
שבטים אלו יחד נקראו "מוחרימון" - המגנים, כיוון שכולם בדרך זו או אחרת קיימו את העלייה לרגל לכעבה, וכולם האמינו בקדושתה של מכה. בני שבט תמים, אף הוא שייך היה למוחרימון ונחשב לצבאם, נהגו ללכת עם כלי נשק ולהגן על העיר מפני ביזה ומעשי אלימות. שבט תמים ושבט קורייש חיזקו את קשריהם, פעמים רבות, באמצעות נישואים.
לעומת יתר השבטים אשר לא קיימו את המצוות הנ"ל נקראו "מוחילון" - המחללים, הם הכופרים, ודמם היה מותר בכל עת (ניתן למצוא כאן אלמנטים ראשונים של ג'יהאד). (ג'יהאד- מחלק את העולם ל-"דאר אל סאלם" "ודאר אל חרב").
השפעת הג'אהליה על האסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לג'אהליה הייתה השפעה לא מועטה על האסלאם. בימי מוחמד היו לערבים חוקים ומנהגים רבים מימי קדם, אשר מוחמד בחר לא לשנותם מתוך יוקר ערכם בעיני תושבי חצי האי ערב, לכן אסף אותם אל דתו החדשה ונתן להם צביון אסלאמי. דוגמאות למנהגים אלה: עלייה לרגל (חג') למכה, הקפת הכעבה שבע פעמים בעת הרגל, העלייה על הר ערפאת, המסעות בין הגבעות א-צפא ואל-מרוואה, מנהגי הקורבנות ועוד.[1]
כמו כן, ערש התרבות והשפה הערבית מקורו בתקופה זו. הערבית עתידה לקחת חלק מכריע בגיבוש הדת החדשה של מוחמד והיא שפת הקוראן המקודש למוסלמים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קדם-אסלאם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית).
- ד"ר דפנה מוסקוביץ, ג'אהליה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
- מבוא לאסלאם: אל-ג'אהליה, מתוך אתר טקסטולוגיה.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הקוראן - טקסט מלא בפרויקט בן-יהודה (תרגום לעברית: צבי חיים הרמן רקנדורף, 1857) - בהקדמת המתרגם, תחת הכותרת: "מה מעובדי האלילים".
