ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת
 | |||||||||
| דיוקן מאת תומאס לורנס, 1821 | |||||||||
| לידה |
12 באוגוסט 1762 ארמון סנט ג'יימס, לונדון, בריטניה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
26 ביוני 1830 (בגיל 67) טירת וינדזור, הממלכה המאוחדת | ||||||||
| שם מלא | ג'ורג' אוגוסטוס פרדריק הנובר | ||||||||
| מדינה | הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד | ||||||||
| מקום קבורה | קפלת ג'ורג' הקדוש, טירת וינדזור, הממלכה המאוחדת | ||||||||
| בת זוג | קרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל | ||||||||
| שושלת בית הנובר | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
  | ||||||||
  | |||||||||
ג'ורג' הרביעי (באנגלית: George IV, ג'ורג' אוגוסטוס פרדריק George Augustus Fredrick; 12 באוגוסט 1762 – 26 ביוני 1830) היה מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ומלך הנובר מ-29 בינואר 1820 עד למותו ב-1830. בשנת 1811 העת שבה לקה אביו במחלה קשה ועד לעלייתו לכס המלוכה, שימש כנסיך עוצר (Prince regent).
ג'ורג' הרביעי היה בנם הבכור של המלך ג'ורג' השלישי והמלכה שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ. הוא ניהל סגנון חיים מוחצן ואורח חיים ראוותני ששימש מקור השראה לסגנונות האופנה שרווחו ב"תקופת העוצרות" (Regency era). כחלק מאהבתו את החיים הטובים, הזמין את האדריכל ג'ון נאש לבנות את הביתן המלכותי בברייטון ולשפץ את ארמון בקינגהאם, וכן את ג'פרי ויאטוויל (אנ') לבנות מחדש את טירת וינדזור. קסמו והליכותיו של ג'ורג' זיכו אותו בתואר "הג'נטלמן הראשון של אנגליה", אך בשל אורח חייו המופקר ויחסיו הרעועים עם הוריו ואשתו, קרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל, זכה ליחס של בוז מצד העם. הוא אסר על אשתו להגיע להכתרתו וביקש מהממשלה להעלות הצעת חוק (שלא עברה), שתאפשר לו להתגרש ממנה.
שריו תיארו את התנהגותו כאנוכית, לא אמינה וחסרת אחריות. במהלך רוב תקופת מלכותו ושלטונו של ג'ורג', כיהן רוברט ג'נקינסון (הרוזן מליברפול) כראש ממשלת הממלכה המאוחדת. ממשלתו זכתה לניצחון הסופי על נפוליאון בונפרטה, וניהלה משא ומתן להסכם שלום עם צרפת.[1] לאחר פרישתה של הממשלה מהמשא ומתן, נאלץ ג'ורג' הרביעי לקבל את האמנציפציה הקתולית אף על פי שהתנגד לה. בתו היחידה, שארלוט הנסיכה מווילס, נפטרה ב-1817, ואחיו הצעיר הנסיך פרדריק נפטר ב-1827. לפיכך הוכתר האח הצעיר ויליאם הרביעי למלך הממלכה המאוחדת לאחר מותו של אביו.[2]
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ורג' נולד בארמון סנט ג'יימס בלונדון ב-12 באוגוסט 1762, כבנם הבכור של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת ושל שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ.[3] בשל היותו הבן הבכור, התמנה בעת לידתו לדוכס קורנוול לדוכס רות'סיי, לנסיך ויילס ולרוזן צ'סטר שבוע לאחר מכן.[4] באותה שנה ב-18 בספטמבר הוטבל לנצרות על ידי הארכיבישוף מקנטרברי תומאס סקר (אנ').[5] סנדקיו היו דודו מצד אמו, אדולף פרידריך הרביעי, דוכס מקלנבורג-שטרליץ, דודו מצד אביו, הנסיך ויליאם, דוכס קמברלנד וסבתו אוגוסטה, נסיכת סקסוניה-גותה-אלטנבורג.[6] ג'ורג' היה תלמיד מוכשר, ותוך זמן קצר שלט בשפות צרפתית, גרמנית ואיטלקית, בנוסף לשפה האנגלית שהייתה שפת האם שלו.[3]
בגיל 18 היה לו משק בית נפרד משלו. בניגוד לאביו, ניהל חיי הוללות מוחצנים שכללו שתייה מרובה, ומספר רב של פילגשים. הוא היה איש שיחה שנון והפגין טעם טוב שעלה ממון רב בעיצוב ארמונו. כשמלאו לו 21 שנים, קיבל מענק של 60,000 ליש"ט מהפרלמנט והכנסה שנתית של 50,000 ליש"ט מאביו שלא הצליחו לכסות את ההוצאות הכרוכות במימון רמת חייו הגבוהה. אביו, שהיה שמרן פוליטי, התרחק מבנו בגלל דבקותו של האחרון בצ'ארלס ג'יימס פוקס ובפוליטיקאים אחרים בעלי עמדות קיצוניות.[7]
בגיל 21 התאהב הנסיך ג'ורג' במריה פיצהרברט (אנ'), שהייתה אלמנה בפעם השנייה ומבוגרת ממנו בשש שנים. אף על פי שהייתה קתולית,[8] היה נחוש להתחתן איתה, למרות חוק ההסדר 1701, ששלל מבני או בנות זוג של קתולים את הזכות לרשת את כתר בריטניה. זאת ועוד, חוק הנישואים המלכותיים 1772, אסר על נישואיו של הנסיך ג'ורג' ללא הסכמת המלך.[9]
בני הזוג נישאו ב-15 בדצמבר 1785 בביתה של מריה ברחוב פארק, מייפייר. לנישואין הללו לא היה מעמד חוקי, שכן הם התקיימו ללא הסכמת המלך.[10] מסיבות פוליטיות נותרו הנישואים הללו חשאיים ופיצהרברט הבטיחה שלא לחשפם בפני הציבור.
חובותיו של הנסיך שהצטברו עקב אורח חייו המופרז, גרמו לאביו לסלקו מבית קרלטון והוא נאלץ להתגורר בביתה של פיצהרברט. בשנת 1787 הציעו בעלי בריתו הפוליטיים של הנסיך לסלק את חובותיו באמצעות מענק פרלמנטרי. חשיפת הנישואים הבלתי חוקיים של הנסיך הייתה גורמת לסיכול המענק הפרלמנטרי, ובשל חשדות שהודלפו בדבר תוקף הנישואין, הכריז מנהיג המפלגה הוויגית צ'ארלס ג'יימס פוקס כי החשדות הללו הם הוצאת דיבה.[11] פיצהרברט לא הייתה מרוצה מההכחשה הפומבית הנחרצת של נישואיה ושקלה לנתק את קשריה עם ג'ורג'. הנסיך ג'ורג' הצליח לפייס אותה בכך שביקש מחבר המפלגה הוויגית ריצ'רד ברינסלי שרידן (אנ') לרכך את הכחשתו של פוקס. בסופו של דבר קיבל הנסיך ג'ורג' מענק בסך 161,000 ליש"ט לתשלום חובותיו ו-60,000 ליש"ט עבור שיפוץ דירתו בבית קרלטון.[12]
משבר העוצרות של 1788
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון ל-2024, ידוע שג'ורג' השלישי, אביו של הנסיך ג'ורג', סבל ממחלה בשם פורפיריה.[13] בקיץ 1788 התדרדר מצב בריאותו הנפשית, אך עם זאת, הוא היה מסוגל למלא כמה מחובותיו ולהכריז על פיזור הפרלמנט בין 25 בספטמבר ועד ל-20 בנובמבר. במהלך תקופה זו השתבשה דעתו של המלך והוא החל להיות מסוכן לעצמו. כאשר הפרלמנט התכנס מחדש בנובמבר לא היה מסוגל המלך לשאת את הנאום מן הכס במסגרת טקס פתיחת הפרלמנט.[14] הפרלמנט מצא עצמו במצב בלתי נסבל. על פי חוק עתיק יומין הוא לא יכול היה להמשיך בעבודתו עד אשר המלך לא יישא את נאומו.
אף על פי שמבחינה חוקית היה הפרלמנט מנוע מלעשות כן, החלו ציריו לדרוש את מינויו של עוצר. בדיון בבית הנבחרים הכריז צ'ארלס גיימס פוקס כי על פי דעתו הופך הנסיך באופן אוטומטי לריבון עקב העובדה שנבצר מהמלך למלא את תפקידו. ראש הממשלה ויליאם פיט הבן החזיק בדעה מנוגדת וטען שבהיעדרו של חוק אחר נתונה הזכות למנות עוצר אך ורק לפרלמנט.[15] הוא אף הכריז שללא הסמכה מהפרלמנט, אין לנסיך מוויילס שום סמכות למנות ממשלה יותר מאשר לכל נתין אחר בממלכה.[16] למרות חילוקי הדעות ביניהם על עצם מינויו של עוצר, הסכימו פיט ופוקס כי ג'ורג' יהיה המועמד המתאים ביותר למלא את התפקיד.[11]
אף על פי שהנסיך מוויילס נפגע קשות מעזות המצח של פיט, הוא לא נתן את תמיכתו המלאה לגישתו של פוקס. אחיו של הנסיך, הנסיך פרדריק, דוכס יורק, הכריז שג'ורג' לא ייקח על עצמו שום סמכות ללא הסכמה מוקדמת של הפרלמנט.[17] עם קבלתן של החלטות ראשוניות בנושא התווה פיט קווי יסוד למוסד העוצרות, בהציעו שסמכויותיו של הנסיך תהיינה מוגבלות. בין שאר קווי היסוד לתוכנית זו עמדו העקרונות שהנסיך לא יוכל למכור את נכסיו של המלך ולא להעניק תוארי אצולה לאיש מלבד ילדיו של המלך. הנסיך מוויילס גינה את הצעותיו של פיט וטען כי התוכנית תגרום לחולשת השלטון ולאי סדר מוחלט בכל זרועות הממשל. לטובת הממלכה הסכימו שני הצדדים להגיע לפשרה.
מכשול טכני משמעותי נבע מכך שהמלך טרם נשא את הנאום מן הכס והדבר מנע מהפרלמנט להמשיך ולנהל דיונים ולקיים הצבעה על כל נושא שהוא. את הנאום היה צריך לשאת המלך, אך את מקומו יכלו למלא נציגים מלכותיים הידועים בתואר "לורדים נציבים" (Lords Commissioners). הבעיה הייתה, ששום מסמך שמסמיך את הנציגים הללו לא היה תקף מבלי שהיה מוטבע עליו החותם הגדול של הממלכה, אלא שאת החותם לא היה ניתן להטביע ללא הסכמה מוקדמת של המלך. פיט וחבריו השרים התעלמו ממגבלה אחרונה זו והורו ללורד צ'נסלור להטביע את החותם ללא הסכמת המלך כדי שההחלטה תקבל תוקף של חוק. מעשה זה הוגדר על ידי אדמונד ברק כשקר, כזיוף וכהונאה.[18] אחיו של ג'ורג', דוכס יורק, הגדיר את התוכנית כבלתי חוקית לחלוטין. עם זאת חשו אישים אחרים בפרלמנט שצעד כזה חיוני כדי לשמור על קיומה של ממשלה חזקה. בסופו של דבר, ב-3 בפברואר 1789, יותר מחודשיים לאחר שהפרלמנט התכנס, פתח הפרלמנט באופן רשמי את דיוניו על ידי קבוצה "בלתי חוקית" של לורדים נציבים. חוק העוצרות הוגש לפרלמנט, אך לפני שהתקיימה עליו הצבעה החלים המלך. ג'ורג' השלישי הכריז באופן רטרואקטיבי שפעולתם של הלורדים הנציבים הייתה תקפה.
נישואין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חובותיו של ג'ורג' החלו לתפוח, בעוד שאביו סירב לסייע לו אם לא יסכים להינשא לבת דודתו הנסיכה קרולינה מבראונשווייג-וולפנביטל.[19] ב-1795 הסכים הנסיך מוולס לתנאי הנדרש, וטקס הנישואין התקיים ב-8 באפריל בקפלה המלכותית בארמון סנט ג'יימס. אלא שנישואים אלו היו הרי אסון; בני הזוג לא התאימו זה לזה והשניים נפרדו רשמית לאחר לידתה של ילדתם היחידה, הנסיכה שרלוט מוויילס, ב-1796, ומכאן והלאה חיו בנפרד. הנסיך מוויילס המשיך לקיים מערכת יחסים עם מרי פיצהרברט עד יומו האחרון, למעט כמה תקופות של פירוד ביניהם.
בנוסף למרי פיצהרברט, היו לג'ורג' כמה פילגשים כמו מרי רובינסון, שחקנית שקיבלה קצבה נדיבה לאחר שאיימה למכור לעיתונות את המכתבים שהוא כתב לה, גרייס אליוט, שהייתה גרושתו של רופא[20] ופרנסס ויליירס, הרוזנת מג'רזי, שבמשך כמה שנים שלטה בחייו של הנסיך.[21]
על פי השמועות, נולדו לג'ורג' כמה ילדים באופן בלתי חוקי: ג'יימס אורד (נולד ב-1786), שעבר לארצות הברית והפך לכומר ישועי, היה על פי הדיווחים בנם של ג'ורג' ומריה.[22] בערוב ימיו סיפר ג'ורג' לחברו שיש לו בן ששירת כקצין חיל הים באיי הודו המערבית, שזהותו נקבעה בהיסוס כהנרי הרווי (1786–1824). ילדים נוספים שדווחו כוללים את ג'ורג' סימור קרול, ויליאם המפשייר וצ'ארלס "בו" קנדי.[23]
נושא חובותיו של הנסיך, שהצטברו לסכום עצום של 630,000 ליש"ט (55 מיליון ליש"ט בערכים של היום) ב-1795,[24] נפתר, לפחות באופן זמני, על ידי הפרלמנט. בסרבו לכסות את החוב בבת אחת, החליט הפרלמנט להוסיף לו קצבה שנתית נוספת של 65,000 ליש"ט. ב-1803 נוספה קצבה שנתית נוספת של 60,000 ליש"ט והחובות שהצטברו עד 1795 שולמו במלואם ב-1806, אף על פי שהם נותרו בעינם.[25]
ב-1804 התגלע סכסוך על עניין האפוטרופסות על הנסיכה שרלוט, שבסופו היא הועברה לחסותו של סבה המלך. הפרשה נמשכה גם לאחר הקמתה של ועדת חקירה פרלמנטרית בנוגע להתנהגותה של הנסיכה קרוליין לאחר שהואשמה בלידתו של בן בלתי חוקי. הוועדה ניקתה אותה מכל חשד אך גינתה את התנהגותה.[26]
עוצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף שנת 1810 התפרצה שוב מחלתו של המלך ג'ורג' השלישי, לאחר מותה של בתו הצעירה, הנסיכה אמיליה, בגיל 27. הפרלמנט הסכים לפעול על פי התקדים של 1788; ללא הסכמתו של המלך, הטביע הלורד צ'נסלור את החותם הגדול של הממלכה על מכתבי הרשאה המסמיכים את הלורדים הנציבים ואלה האחרונים חתמו בשמו של המלך על ההסכמה המלכותית על חוק העוצרות של 1811. החוק הגביל כמה מסמכויותיו של הנסיך העוצר. ב-5 בפברואר 1811 מונה ג'ורג' כנסיך עוצר (Prince Regent).[27]
העוצר התיר לשריו לנהל באופן חופשי את ענייני הממשלה והעסיק את עצמו כשליט ברמה פחותה מזו של אביו. העיקרון שהמלך ממנה לתפקיד ראש הממשלה את האדם שזוכה לתמיכת הרוב בבית הנבחרים, בין אם הוא מחבב אותו אישית ובין אם לאו, התמסד באותה תקופה. ממשלותיו של ג'ורג', עם סיוע קל מצידו, משלו בבריטניה בתקופת הניצחונות במלחמות הנפוליאוניות, ניהלו משא ומתן על הסכמי השלום וניסו להתמודד עם המשברים החברתיים והכלכליים שהתרחשו לאחר המלחמות. אחד המשברים הפוליטיים המשמעותיים שהעסיקו את בריטניה באותה תקופה היה נושא מתן שוויון הזכויות לקתולים וביטול המגבלות הפוליטיות שהוטלו עליהם. הטורים, בהנהגתו של ספנסר פרסיבל, התנגדו למהלך, בעוד שהוויגים תמכו בו. בראשית תקופת העוצרות ציפו מהנסיך מוויילס לתמוך במנהיג הוויגים, ויליאם גרנוויל. למרות זאת הוא לא מינה מיידית את גרנוויל לראשות הממשלה. בהשפעת אימו טען שפיזורה המיידי של ממשלה טורית תגבה מחיר גבוה מדי מבריאותו של המלך, שהיה תומך של הטורים, ובכך יחסל כל סיכוי שיחלים.[28]
ב-1812, כשנראה היה שסיכוייו של המלך להחלים קלושים, נכשל ג'ורג' שוב בניסיונו למנות ממשלה וויגית. תחת זאת הוא ביקש מהוויגים להצטרף לממשלה הקיימת בראשות פרסיבל. הוויגים סירבו לשתף פעולה עקב חילוקי הדעות על נושא שוויון הזכויות לקתולים. באי רצון התיר הנסיך לפרסיבל להמשיך לכהן כראש הממשלה.[29]
ב-10 במאי 1812 נרצח פרסיבל ביריות מתנקש. ג'ורג' היה מוכן שהממשלה תמשיך לכהן עם אותם שרים תחת ראש ממשלה חדש. בית הנבחרים הכריז רשמית על רצונו בקיומה של ממשלה חזקה ואפקטיבית.[30] לפיכך, הציע הנסיך את ראשות הממשלה לריצ'רד וולסלי (Richard Wellesley) ולאחר מכן לפרנסיס ראודון-הייסטינגס (Francis Rawdon-Hastings). שני האישים סירבו להצעה, ובסופו של דבר מונתה מחדש ממשלתו של פרסיבל כשרוברט ג'נקינסון (Robert Jenkinson) מונה לעמוד בראשה.[31]
הטורים, בניגוד לוויגים כמו צ'ארלס גריי, שאפו להמשיך את מסע המלחמה באירופה נגד נפוליאון.[32] קואליציה אנטי-צרפתית, שכללה את רוסיה, פרוסיה, אוסטריה, בריטניה ועוד כמה מדינות קטנות, הביסה את נפוליאון ב-1814. בקונגרס וינה הוחלט שנסיכות הנובר, שהייתה באיחוד פרסונלי עם בריטניה מאז 1714, תהפוך לממלכת הנובר.[33] ב-30 בדצמבר 1814 חתם ואשרר הנסיך את הסכם גנט שסיים את מלחמת 1812 עם ארצות הברית. נפוליאון חזר מגלותו ב-1815, אך הוא הובס בקרב ווטרלו על ידי ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, אחיו של ריצ'רד ולסלי.[34]
בתקופה זו לקח ג'ורג' חלק פעיל ביצירתו של מה שקרוי "סגנון העוצרות" (Regency style). בלונדון הוקם ריג'נטס פארק ונסלל רחוב ריג'נט. בדעתו של הנסיך עלה הרעיון לבנות מרחצאות חמים על שפת הים והוא הקים את הביתן המלכותי בברייטון שנבנה על ידי האדריכל ג'ון נאש בסגנון שהושפע מבניין הטאג' מהאל ופנים הבניין היה מעוצב בסגנונות סינים והודים.[35]
שנות מלכותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם מותו של ג'ורג' השלישי ב-1820, הפך הנסיך העוצר למלך בגיל 57 בשם ג'ורג' הרביעי, מבלי שיחולו שינויים משמעותיים בסמכויותיו. באותו זמן סבל המלך מהשמנת יתר ונראה שהיה מכור ללאודנום.[3]
מערכת היחסים של ג'ורג' הרביעי עם אשתו קרוליין כבר הייתה בשפל המדרגה בעת שעלה לכס המלוכה. מאז 1796 הם חיו בנפרד ושניהם ניהלו רומנים. ב-1814 עזבה קרוליין את בריטניה לאירופה, אך היא בחרה לשוב לקראת טקס ההכתרה של בעלה ולדרוש באופן פומבי את זכויותיה כמלכה. למרות זאת סירב ג'ורג' להכיר בה כמלכה והורה לשגרירי בריטניה לדאוג שבחצרות המלוכה באירופה יתייחסו אליה בהתאם. בצו מלכותי נמחק שמה של קרולין מספרי התפילה של הכנסייה האנגליקנית. המלך רצה להתגרש, אך יועציו סברו שכל הליך גירושין יהיה כרוך בחשיפת כל מערכות היחסים הבלתי חוקיות שלו. לפיכך, הוא ביקש שיועבר חוק המקנה לפרלמנט סמכויות של בית משפט. על פי החוק הייתה קרוליין מנושלת מתוארה כמלכה. החוק נתפס כבלתי פופולרי לחלוטין בציבור ולא אושר בפרלמנט. ג'ורג' החליט בכל מקרה לאסור את הגעתה של קרוליין לטקס ההכתרה שלו שהתקיים ב-19 ביולי 1821. קרוליין חלתה באותו יום ומתה ב-7 באוגוסט.[36]
טקס ההכתרה היה מרהיב ויקר, ועלותו עמדה על 243,000 ליש"ט (18,749,000 ליש"ט בערכים של 2014). לשם ההשוואה, עלות טקס ההכתרה של ג'ורג' השלישי עמד על 10,000 ליש"ט בלבד. למרות התקציב העצום, היה זה אירוע פופולרי מאוד. ב-1821 נעשה ג'ורג' למלך הראשון שביקר באירלנד מאז ריצ'רד השני.[37] בשנה שלאחר מכן הוא ביקר באדינבורו, שנחשב לביקור הראשון של מלך בריטי מכהן בסקוטלנד מאז אמצע המאה ה-17.[38]
ג'ורג' הרביעי בילה את רוב שנות מלוכתו האחרונות בטירת וינדזור,[39] אך הוא המשיך להיות מעורב בפוליטיקה. בתחילה ציפו שהוא יתמוך בשוויון הזכויות לקתולים בהסתמך על דעותיו בנושא כפי שהביע אותן ב-1797, אך ב-1813 דעותיו האנטי-קתוליות נעשו ברורות. ב-1824 הוא הוקיע בפומבי את המהלך.[40] לאחר שנשבע את שבועת האמונים בטקס ההכתרה שלו, היה ג'ורג' סמוך ובטוח שכעת עליו להיות מגן האמונה הפרוטסטנטית והוא לא יכול להוביל צעד פרו-קתולי כזה. השפעתו של המלך הייתה כה חזקה בנושא וכך גם הייתה דעתם של שרי ממשלתו של הלורד ליברפול מהמפלגה הטורית. במצב זה נראה שהחוק לשוויון הזכויות לקתולים אבוד. עם זאת, ב-1827 פרש הלורד ליברפול והוחלף על ידי ג'ורג' קנינג שהיה תומך נלהב בחוק. כשנכנס קנינג לתפקידו, המלך, שעד אז הסתפק בהנחיית השרים בשאלה הקתולית בשיחות פרטיות, סבר כי כעת עליו לשאת הצהרה פומבית שתחושותיו בנושא זהות לאלה של אביו.[41]
עמדתו של קנינג לא התקבלה בעין יפה על ידי רוב הטורים השמרנים, כולל הדוכס מוולינגטון. כתוצאה מכך נאלצה הממשלה לכלול בתוכה שרים וויגים. קנינג מת מאוחר יותר באותה שנה והשאיר את פרדריק ג'ון רובינסון להוביל את הקואליציה הוויגית-טורית החלשה. רובינסון סיים את תפקידו ב-1828 והעבירו לדוכס מוולינגטון שבאותו שלב הבין שדחיית צעדים מסוימים שיקלו על הקתולים, תהיה צעד בלתי נבון. בקושי רב השיג הדוכס מוולינגטון את הסכמת המלך להצגתו של חוק להקלה על הקתולים ב-29 בינואר 1829. תחת לחץ מאחיו האנטי קתולי, נסוג ג'ורג' מהסכמתו לחוק וכמחאה התפטרה הממשלה כולה ב-4 במרץ. למחרת, כשהוא תחת לחץ פוליטי עצום, הסכים המלך לחוק והממשלה המשיכה לכהן.[3] ב-13 באפריל ניתנה לבסוף ההסכמה המלכותית לחוק.[42]
בריאותו ומותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרגלי השתייה והאכילה ואורח החיים המתירני של ג'ורג' הרביעי גבו ממנו מחיר בריאותי כבד. הוא השמין באופן חולני והפך למטרה לחיצי לעג בכל פעם שנראה בפומבי. ב-1797 משקלו הגיע ל-111 ק"ג,[43] וב-1824 הגיע היקף מותניו ל-130 ס"מ (50 אינץ').[44] הוא סבל משיגדון, מטרשת העורקים, מבצקת וככל הנראה מפורפיריה. הוא בילה ימים שלמים במיטה וסבל מהתכווצויות של קוצר נשימה שגרמו לו למצבי חנק.[3]
שנותיו האחרונות של ג'ורג' הרביעי עמדו בסימן של התדרדרות במצב בריאותו הפיזית והנפשית ובסימן נסיגה מפעילות ציבורית. עוזרו האישי כתב ביומנו: "לא קיים כלב בזוי, פחדן ואנוכי יותר ממנו. לא היו מלכים חכמים וטובים רבים ואני מאמין שהוא היה אחד מהגרועים שבהם".[45] בדצמבר 1828 התעוור ג'ורג כמעט לחלוטין כתוצאה מקטרקט, והיה לו שיגדון כה חמור בידו ובזרועו הימנית, עד שלא יכול היה עוד לחתום על מסמכים. באמצע שנת 1829 דיווח דייוויד וילקי שהמלך "מתבזבז בצורה מפחידה יום אחרי יום", ושהוא השמין מאוד. ג'ורג' לקח לאודנום על מנת לנטרל את כאביו החזקים בשלפוחית השתן, שהותירו אותו כלקוי נפש במשך ימים רבים. הוא עבר ניתוח להסרת הקטרקט בספטמבר 1829, אז לקח באופן קבוע 100 טיפות לאודנום לפני אירועים ממלכתיים.[46]
בראשית 1830 היה מותו הקרוב של ג'ורג' ברור.[47]
לאחר שג'ורג' התעורר בערך בשלוש לפנות בוקר ב-26 ביוני 1830 בטירת וינדזור, הוא ביקש לקרוא לרופאו הנרי הלפורד (אנ'), וקרא למשרתיו "סר הנרי! סר הנרי! הביאו אותו; זה המוות!". ג'ורג' מת בשעה 3:15 לפנות בוקר.[48] לדברי הלפורד, ג'ורג' מת שמונה דקות לאחר שהגיע אליו. הנתיחה שלאחר המוות גילתה שג'ורג' מת מדימום מדרכי העיכול העליונות שנבע מקרע של כלי דם בקיבתו.[49] ג'ורג' הרביעי נקבר בקפלת ג'ורג' הקדוש בטירת וינדזור ב-15 ביולי.[50]
בתו החוקית היחידה של ג'ורג', הנסיכה שרלוט מוויילס, מתה ב-1817 מדימום בעת לידה והוולד נולד מת. בנו השני של ג'ורג' השלישי, הנסיך פרדריק, דוכס יורק, מת ב-1827. את כסאו של ג'ורג' הרביעי ירש אחיו הצעיר יותר, הנסיך ויליאם, דוכס קלרנס, שמלך כויליאם הרביעי.[2]
מורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במותו של ג'ורג' כתב הטיימס: "מעולם לא היה אדם שהתאבלו עליו כה מעט. איזו עין הזילה עליו דמעה? ליבו של מי נשבר בקרבו? אם היה לו אי פעם ידיד, חבר מסור בשלב כלשהו של חייו, אנו מוחים על כך ששמו מעולם לא הגיע לידיעתנו".[51]
בזמן משבר מתן שוויון הזכויות לקתולים, אמר הדוכס מוולינגטון שג'ורג' היה "האדם הגרוע ביותר, האנוכי ביותר, הכוזב ביותר, בעל האופי החולני ביותר והאדם ללא כל תכונה חיובית שהוא נתקל בו בימי חייו".[52] לעומת זאת, בנאום ההספד שהוא נשא על המלך בבית הלורדים הוא כינה אותו "האדם המושלם ביותר בדורו" ושיבח את הידע שלו ואת כישרונו. רגשותיו האמיתיים של ולינגטון נמצאים במקום כלשהו באמצע בין שתי אמירות אלה, כפי שמאוחר יותר הוא אמר שג'ורג' היה "פטרון נפלא של אומנויות... שילוב יוצא מן הכלל של כישרון, שנינות, חוש הומור, עקשנות ואופי טוב ובקיצור, תערובת של איכויות מנוגדות".[53]
ג'ורג' הרביעי כונה "הג'נטלמן הראשון של אנגליה" בהקשר לסגנונו ולהליכותיו.[54] היו לו גם תכונות טובות: הוא היה מהיר-תפיסה, פיקח ובעל ידע. עם זאת, עצלנותו וגרגרנותו גרמו לו לבזבז את רוב תכונותיו הטובות. כפי שעיתון הטיימס כתב פעם שהוא היה מעדיף נערה ובקבוק על פני פוליטיקה והטפות מוסר.
פסלים רבים של ג'ורג' הרביעי הוצבו ברחבי בריטניה, רבים מהם עדיין בחייו. פסל שלו רוכב על סוס ניצב בכיכר טרפלגר ואחר מחוץ לביתן המלכותי בברייטון. הרחוב הראשי באדינבורו קרוי על שמו ותחנת הרכבת קינגס קרוס שבלונדון קרויה על שם פסל שלו שהוקם במקום בראשית שנות השלושים של המאה ה-19.[55]
בסדרת הטלוויזיה הקומית הבריטית "הפתן השחור", בעונה השלישית (1987), גילם השחקן יו לורי את דמותו של הנסיך ג'ורג' הרביעי, והוא הוצג שם כגנדרן, פזרן, טיפש ואדיש לעניינים הפוליטיים.
תאריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 12 באוגוסט 1762 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, דוכס קורנוול
- 19 באוגוסט 1762 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, נסיך ויילס
- 5 בפברואר 1811 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, הנסיך העוצר
- 1 באוקטובר 1814 – 29 בינואר 1820: הוד מעלתו המלכותית, נסיך הכתר של הנובר
- 29 בינואר 1820 – 26 ביוני 1830: הוד מלכותו, המלך
שלטי האצולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
1762-1801 -
1801-1820 -
1820-1830 -
1820-1830 (בסקוטלנד)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Baker, Kenneth (2005). "George IV: a Sketch". History Today. 55 (10): 30–36.
- Baker, Kenneth (2005). George IV: A Life in Caricature. London: Thames & Hudson. ISBN 0-500-25127-4.
- Derry, John W. (1963). The Regency Crisis and the Whigs. Cambridge University Press.
- Innes, Arthur Donald (1914). A History of England and the British Empire. Vol. 3. The MacMillan Company.
- Innes, Arthur Donald (1915). A History of England and the British Empire. Vol. 4. The MacMillan Company.
- Machin, G. I. T. (1964). The Catholic Question in English Politics 1820 to 1830. Oxford: Oxford University Press.
- Prebble, John (1988). The King's Jaunt: George IV in Scotland, 1822. London: Collins. ISBN 9-780002-154048.
- Priestley, J. B. (1969). The Prince of Pleasure and His Regency (1811–20). London: Heinemann. ISBN 978-0-434-60357-2.
- Raymond, John (1962). "King George IV: A Reappraisal". History Today. 12 (8, 9): 538–547, 614–621.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מידע על ג'ורג הרביעי באתר בית המלוכה הבריטי
- מידע על ג'ורג' באתר www.britroyals.com
- מידע על ג'ורג' באתר www.bbc.co.uk
- מידע על ג'ורג' הרביעי באתר www.regencyhistory.net
- ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ג'ורג' ה-4, (1762-1830), מלך בריטניה הגדולה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Norman Gash, "Robert Jenkinson, 2nd Earl of Liverpool (1770–1828)", Oxford Dictionary of National Biography, 2004 doi: 10.1093/ref:odnb/14740
- ^ 1 2 Michael Brock, "William IV (1765–1837)", Oxford Dictionary of National Biography, 2004 doi: 10.1093/ref:odnb/29451
- ^ 1 2 3 4 5 Christopher Hibbert, "George IV (1762–1830)", Oxford Dictionary of National Biography, 2004 doi: 10.1093/ref:odnb/10541
- ^ E. A Smith, George IV, Yale University Press, 1999, p. 1
- ^ E. A Smith, George IV, Yale University Press, 1999, p. 2
- ^ Christopher Hibbert, George IV, Prince of Wales, 1762–1811, Longman, 1974, p. 2
- ^ Christopher Hibbert, George IV, Prince of Wales, 1762–1811, Longman, 1974, p. 48
- ^ Christopher Hibbert, George IV, Prince of Wales, 1762–1811, Longman, 1974, p. 33
- ^ Steven Parissien, George IV: The Grand Entertainment, John Murray, 2001, p. 64
- ^ E. A Smith, George IV, Yale University Press, 1999, pp. 36–38
- ^ 1 2 Arthur Donald Innes, A History of England and the British Empire. Vol. 3, The MacMillan Company, 1914, pp. 396–397
- ^ Michael De-la-Noy, George IV, Sutton Pub, 1998, p. 31
- ^ Peters, T. J.; Wilkinson, D., "King George III and porphyria: a clinical re-examination of the historical evidence", History of Psychiatry 21, 2010, עמ' 3–19 doi: 10.1177/0957154X09102616
- ^ Saul David, Prince of Pleasure: The Prince of Wales and the Making of the Regency, Grove Press, 2000, p. 106
- ^ E. A Smith, George IV, Yale University Press, 1999, p. 54
- ^ John W. Derry, The Regency Crisis and the Whigs, Cambridge University Press, 1963, p. 71
- ^ John W. Derry, The Regency Crisis and the Whigs, Cambridge University Press, 1963, p. 91
- ^ John W. Derry, The Regency Crisis and the Whigs, Cambridge University Press, 1963, p. 181
- ^ E. A Smith, George IV, Yale University Press, 1999, p. 70
- ^ Christopher Hibbert, George IV, Prince of Wales, 1762–1811, Longman, 1974, p. 18
- ^ Scott Mehl, Frances Villiers, Countess of Jersey, Mistress of King George IV of The United Kingdom, Unofficial Royalty
- ^ Saul Davis, Prince of Pleasure: The Prince of Wales and the Making of the Regency, Grove Press, 1998, pp. 76–78
- ^ Saul Davis, Prince of Pleasure: The Prince of Wales and the Making of the Regency, Grove Press, 1998, p. 80
- ^ Michael De-la-Noy, George IV, Sutton Pub, 1998, p. 55
- ^ Morris Marilyn, "Princely Debt, Public Credit, and Commercial Values in Late Georgian Britain", Journal of British Studies 43, 2004, עמ' 339–365 doi: 10.1086/383599
- ^ Michael Ashley, The Mammoth Book of British Kings and Queens, Carroll & Graf Publishers, 1998, p. 684
- ^ No. 16451, לונדון גאזט
- ^ Steven Parissien, George IV: The Grand Entertainment, John Murray, 2001, p. 185
- ^ E. A Smith, George IV, Yale University Press, 1999, pp. 141–142
- ^ E. A Smith, George IV, Yale University Press, 1999, p. 144
- ^ E. A Smith, George IV, Yale University Press, 1999, p. 145
- ^ E. A Smith, George IV, Yale University Press, 1999, p. 146
- ^ Hanover, Encyclopedia Britannica
- ^
ישי פלג, אימפריות נופלות: כך הובס נפוליאון במלחמת העולם אפס, בעיתון מקור ראשון, 17 בינואר 2018
- ^ Geoffrey Tyack, "John Nash (1752–1835)", Oxford Dictionary of National Biography, 2004 doi: 10.1093/ref:odnb/19786
- ^ Alexandra Loske, Caroline of Brunswick: The Injured Queen of England, Brighton & Hove Museums, 25 באוגוסט 2023
- ^ Michael De-la-Noy, George IV, Sutton Pub, 1998, p. 95
- ^ Steven Parissien, George IV: The Grand Entertainment, John Murray, 2001, pp. 316–323
- ^ ג'ורג' הרביעי, באתר המלוכה הבריטית
- ^ Steven Parissien, George IV: The Grand Entertainment, John Murray, 2001, p. 189
- ^ Christopher Hibbert, George IV, Regent and King, 1811–1830, Allen Lane, 1973, p. 292
- ^ Steven Parissien, George IV: The Grand Entertainment, John Murray, 2001, p. 181
- ^ Michael De-la-Noy, George IV, Sutton Pub, 1998, p. 43
- ^ Steven Parissien, George IV: The Grand Entertainment, John Murray, 2001, p. 171
- ^ Kenneth Baker, George IV: A Sketch, History Today, 10 באוקטובר 2005
- ^ Steven Parissien, George IV: The Grand Entertainment, John Murray, 2001, p. 4
- ^ Steven Parissien, George IV: The Grand Entertainment, John Murray, 2001, p. 3
- ^ Steven Parissien, George IV: The Grand Entertainment, John Murray, 2001, p. 7
- ^ E. A Smith, George IV, Yale University Press, 1999, p. 275
- ^ Christopher Hibbert, George IV, Regent and King, 1811–1830, Allen Lane, 1973, p. 336
- ^ Christopher Hibbert, George IV, Regent and King, 1811–1830, Allen Lane, 1973, p. 342
- ^ Christopher Hibbert, George IV, Regent and King, 1811–1830, Allen Lane, 1973, p. 310
- ^ Christopher Hibbert, George IV, Regent and King, 1811–1830, Allen Lane, 1973, p. 344
- ^ Steven Parissien, George IV: The Grand Entertainment, John Murray, 2001, p. 420
- ^ The history of London King’s Cross station, Network Rail, 18 בינואר 2019
- מלכי אנגליה
- מלכי הנובר
- אבירי מסדר גיזת הזהב
- דוכסי רות'סיי
- ריבוני מסדר הבירית
- ריבוני מסדר הדרדר
- ריבוני מסדר פטריק הקדוש
- ריבוני מסדר האמבט
- ריבוני מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש
- עמיתים בני המלוכה של החברה המלכותית
- בריטים חברי הבונים החופשיים
- מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
- בריטים במלחמות הנפוליאוניות
- אישים הקבורים בקפלת ג'ורג' הקדוש בטירת וינדזור
- מונרכים שהיו חברי הבונים החופשיים
- בריטים שנולדו ב-1762
- בריטים שנפטרו ב-1830