גירוש ספרד במאה השביעית

גירוש ספרד במאה השביעית היה גירושם של רבים מיהדות ספרד לצרפת ולצפון אפריקה בשל אנטישמיות גוברת מצד השלטונות הויזיגותים, שאסרו שוב ושוב לאורך המאה על מגורי יהודים בספרד, ואילצו את היהודים להמיר את דתם לנצרות או לצאת מן הממלכה. יהודים רבים עזבו את ספרד, ורבים יותר נאנסו לקבל עליהם את הנצרות כדי להציל את נכסיהם, ובסתר נשארו נאמנים לדתם. עם זאת, השלטון המרכזי היה חלש באותה תקופה, ונראה כי הצווים מעולם לא מומשו באופן מלא.

מהלך זה דחף את היהודים לצדד בערבים ובמוסלמים שהיגרו מהמגרב ושכבשו את חצי האי האיברי בשם האסלאם בסוף המאה השביעית, ולסייע להם בכך. לאחר מכן שב והתחדש היישוב היהודי בספרד.

רקע לגירוש

תחת השלטון הרומי, גדל היישוב היהודי בספרד. יהודים התיישבו בעיקר בערי החוף המזרחי ובערים הדרומיות. קיימות ראיות על קשרים בין יהודים לנוצרים ועל חקלאים יהודים. החוק הרומי המאוחר הכיל חקיקה מפלה נגד היהודים בהשפעת הנצרות, אך המלכים הוויזיגותים בספרד לא אכפו אותה, כל עוד החזיקו בנצרות האריאנית. בחודש מאי 589 קיבל עליו המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון, את הנצרות הקתולית, וכינס ועידה כנסייתית בטולדו שקבעה כי יש לאכוף את החוקים האנטי-יהודיים, שכללו איסור לכהן במשרות ציבוריות המקנות לנושאיהן סמכות להעניש נוצרים, נישואים עם נוצרים, החזקת עבדים ובניית בתי כנסת חדשים. לקראת אמצע המאה ה-7 תקנות אלו הוחלו גם נגד מומרים ממוצא יהודי.

הגירושים

לאורך המאה השביעית התקבלו שוב ושוב החלטות אנטי-יהודיות בוועידות הכנסייה הספרדית בטולדו. כמה מהן דרשו מהיהודים לבחור בין התנצרות ובין גירוש, אך הן לא מומשו באופן מלא ונותרו יהודים בספרד עד לכיבוש הערבי בראשית המאה ה-8.

את הצו הראשון האוסר על יהודים להתגורר בספרד, הוציא בשנת 613 המלך סיסבוט. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה, ואחרים נאנסו להתנצר למראית עין. יש הטוענים כי ההתנצרות לוותה באיום על חייהם. כעבור שנים ספורות חדלו מלאכוף את הצו, ובימי המלך סוינטילה שבו מרבית המתנצרים ליהדותם.

בשנת 633 כונסה ועידת טולדו הרביעית בהובלת איזידור מסביליה, בה אסרו על המרת דת בכפייה, ובכך ביטלו את האיסור על יהודים לגור בספרד. עם זאת, ההמרות הכפויות שכבר נעשו אושרו בוועידה זו, ועל המתנצרים נאסר לשוב ליהדות. במטרה למנוע מהמומרים לשוב ליהדותם, הוחלט לקחת בכוח את ילדי האנוסים ולמוסרם למנזרים ולמשפחות נוצרים אדוקים כדי שיישארו נאמנים לדת הנוצרית, ואם יפרו את הצו ילקחו הילדים לשמש כעבדים. בשנת 638 הוכרז שוב כי אסור למי שאיננו קתולי להתגורר בספרד, אך ננקטו צעדים מעשיים רק כנגד מהגרים מבחוץ.

בשנת 681 הכריז המלך ארוויג במסגרת ועידת טולדו ה-11, כי יש "להדביר את המגפה היהודית", ומוטל איסור מוחלט של קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה ובפרט קיום החגים היהודיים. כתוצאה מכך, נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה. לאחר כיבוש ספרד בידי הערבים ב-711 והקמת אל-אנדלוס, התחדש היישוב היהודי באופן גלוי בחצי האי האיברי. כבר בשנת 694 הגדיר המלך אגיקה את הקשרים בין היהודים בספרד וצפון אפריקה כבגידה, ולא מן הנמנע שבשל הדיכוי נגדם, קיבלו היהודים את השלטון החדש באהדה. תעמולה ימי ביניימית מאוחרת טענה כי היהודים הם אלו שמסרו את טולדו בידי המוסלמים, ובכך בגדו בספרד הנוצרית. תעמולה זו היוותה תירוץ לרדיפת היהודים במאה ה-15.

במהלך השנים שלאחר הגירוש, עלה מיכאל קיסר בן כת האתינגאנים על כס האימפריה הביזנטית, שהטה תחילה את כף הזכות לטובת היהודים, ועל כן נוצר מיתוס לפיו הוא צאצא למשפחה מאנוסי סיסיבוט. לאחר מכן שינה את דעתו והחל להילחם ביהודים וביהדות בחורמה.