לדלג לתוכן

יהודה ליב ברגר

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה ליב ברגר
לידה 1867
מינסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1917 (בגיל 50 בערך)
ביירות, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יהודה לֶיְבּ בֶּרְגֶר (לעיתים בערגער; תרכ"ז, 1867 – ב' בתמוז תרע"ז, 1917) היה מחנך עברי יהודי ליטאי, פעיל למען רפורמה בחינוך היהודי ויוזם "החדר המתוקן" בפינסק, פעיל ציוני, מ"חובבי ציון" ומהפעילים הבולטים בהסתדרות הציונית.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה ליב ברגר נולד בעיר מינסק שבמערב האימפריה הרוסית (בתחום המושב היהודי, באזור רוסיה הלבנה–ליטא) בשנת תרכ"ז (1867), ולו עוד אח, יצחק, ושתי אחיות.[1] המשפחה, שבבעלותה היה פונדק נודע בעיר, הייתה אמידה ובעלת אחוזות. אביו, ר' גרשון אברהם הלוי ברגר (בירגר, בערגער), היה תלמיד חכם ואיש ציבור במינסק, ממייסדיה וראשיה של חברת "תומכי תורה" לתמיכה חומרית באברכים הראויים להוראה עד סמיכתם לרבנות.[2] אמו, חנה רבקה (ריבה) לבית גולדין, אישה משכילה ששלטה בעברית, הייתה אמונה על ניהול העסק המשפחתי.

התחנך חינוך יהודי מסורתי בהשגחת אביו אצל מורים טובים, ולמד עברית, רוסית וגרמנית על בוריין. הושפע מן ההשכלה ובעודו נער נתפס לרעיון הלאומיות היהודית והצטרף לתנועת "חיבת ציון". נודע כנואם מוכשר. כבר בצעירותו היה לאחד מחשובי חובבי ציון בעיר, ידידם של שמריהו לוין, שאול גינזבורג ונחמן סירקין. בהיותו עילוי נשלח לישיבת וולוז'ין. למד בה בשנים תרמ"ד–תרמ"ה, והיה לאחד ממנהיגי אגודת הסתרים הציונית בישיבה "נס ציונה".[3] היות שהשתייך הן לעולם הישיבות והן לעולם ההשכלה, יצר קשר בין האגודה לבין אגודות הסטודנטים הציונים בערי האוניברסיטאות ברוסיה.

סוחר ומחנך בפינסק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1890 נשא את מֶיְיטה ווֹלוֹבֶלְסקי (1872–1945) בת לוי יצחק,[4] והשתקע בעיר מגוריה פינסק. חותנו היה אדם אמיד, ובכסף הנדוניה שקיבל החל ברגר לעסוק במסחר – תחילה בעצים ואחר כך בספרים. בפינסק מצא את מקומו כעסקן מוביל בשורות תומכי העברית והציונות. בוועידת "חובבי ציון" באודסה שנערכה בשנת 1890 היה ציר העיר פינסק. שם הכיר את אחד העם, והיה לתומכו. לאחר ייסודה של אגודת הסתרים הציונית "בני משה" הצטרף אליה, יסד וניהל את לשכתה בפינסק (שנקראה "לשכת זרובבל"[5]).

ברגר היה ממקימי ופעילי אגודת "שפה ברורה" בפינסק למען קידום תחיית הלשון העברית[6] ופעיל ב"חובבי ציון". עם חוגו נמנו בין היתר מרדכי מאיר שְטְרִיק, צבי הירש הילֶר וחיים ויצמן. עניינו זה מצא ביטוי מיוחד בעבודת החינוך. בשנת 1895, לאחר שהכשילו החרדים את ניסיון הציונים להשתלט על ועד התלמוד תורה בקרלין, יצא ברגר במלחמה גלויה נגד ה"חדר" הישן והציע שהציונים יקימו מוסד חינוכי משלהם. וכך, ביוזמתו, נוסד בפינסק בחורף תרנ"ו (1895) "החדר המתוקן" – אחד המוסדות הראשונים מסוג זה בקהילות היהודיות, שמשם התפשט בכל רחבי תחום המושב.[7] ברגר שימש מנהל "החדר המתוקן" והיה הרוח החיה מאחורי הפעלתה של כל רשת ה"חדרים".[7][8]

בחורף תרנ"ט היה מעורב בפולמוס על רקע דרכו בחינוך. במסגרת פעילותו החינוכית הכין קיצור של סיפורי התורה באופן שיטתי וכרונולוגי, שנועד להקל על התלמידים ולהכינם בהדרגה ללמוד את התורה בעצמם. מהלך זה עורר התנגדות רבה בקרב החרדים בפינסק. הרבנים בפינסק גילו עוינות רבה כלפיו: מעמדו בעיר כמנהיגם של חובבי ציון, בקיאותו בספרות התלמודית, דעותיו הקיצוניות בענייני דת ואמונה, כישרונותיו הארגוניים והאומץ שהפגין עשו אותו ליריב מסוכן עבורם. החרדים, בהובלת השו"ב שמואל נח גוטליב, ראש הסניף בפינסק של "הלשכה השחורה" (הארגון החרדי האנטי ציוני שיסודו בקובנה), ובהשתתפות הרב דוד פרידמן (שתמך בשעתו ב"חיבת ציון", אך היה מהמתנגדים החריפים לתנועה הציונית החילונית), יצאו למלחמת מאסף נגדו, ובעזרת הרבנים בווילנה השפיעו על דפוס ראם שלא ידפיסו את ספרו של ברגר – באיימם כי אם לא ישמעו בקולם, יכריזו איסור על הש"ס הנדפסים אצלם. הם לא הסתפקו בכך, והכריזו חרם על ברגר, שעליו הודיעו בפשקווילים בכל בתי המדרש בפינסק–קרלין, הכפישו את שמו,[9] ובכך הביאו להרס עסקיו כסוחר.[10] כעבור מספר שנים, בשנת תרס"ח (1907), הדפיס ברגר את הספר בהוצאת ישֻרון בווילנה בשם ״מבוא המקרא״, תחת שם בדוי: "ל. אברמוב" (למעשה, זהו שמו הרוסי; "אברמוב" הוא הפטרונים שלו, שכן שם אביו אברהם).

בתנועה הציונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסיבת ציוני מינסק לכבוד עלייתו של יהודה לייב ברגר לארץ ישראל בשנת תרע"ב-1912. בין המשתתפים: יושבים על הרצפה בנו עו"ד הרצל בן-ארי (מימין), וח"כ הרצל ברגר, בן-אחיו יצחק (משמאל); יושבים מאחוריהם: יהודה זאב נופך (רביעי משמאל), ולימינו, י"ל ברגר, אשתו מייטה, יהושע סירקין, גיסתו מרים גולדשטיין-ברגר וד"ר שמשון רוזנבאום; עומדים מאחור (מימין): מנחם איצקוביץ (הלוי), מיכל רבינוביץ, אברהם קפלן (שביעי מימין), אחיו יצחק ברגר (חמישי משמאל), חיים תנעזר (שני משמאל)

בשנת 1897 הגיע יהושע בוכמיל כשליחו של הרצל לפינסק, להזמין את אגודת חובבי ציון המקומית להשתתף בקונגרס הציוני הראשון, וברגר נבחר לאחד משני הצירים, יחד עם גריגורי לוריא. בקונגרס תפס מקום חשוב למדי: עמדת חובבי ציון שברוסיה כלפי הציונות המדינית הייתה השאלה המכרעת שבה היה תלוי עתידה של התנועה הציונית מיסודו של הרצל. העשירים העברים בזו לציונות; הרבנים שבמערב אירופה, בעלי התעודה, נלחמו נגדם; והמתבוללים התייחסו אליה בשאט נפש. לפיכך, היא יכולה הייתה להתבסס כל צרכה רק אם חובבי ציון שברוסיה – נושאי הדעה הלאומית בישראל, יודעי העברית וספרותה, מסורים לעמם, נאמנים לעברו ומאמינים בעתידו – ירימו את דגלה. בעקבות פגישתו של הרצל עם אחד העם היה ברגר לאחד מן המתנגדים המובהקים לשיטת רבו לשעבר, אחד העם. בישיבה של הצירים מרוסיה הוחלט להסתפח לציונות המדינית ולהעמיד תחת דגלו של הרצל ארבעה באי כוח: יעקב ברנשטיין-כהן, מנחם אוסישקין, יצחק גולדברג וברגר נבחרו להודיע זאת להרצל באופן רשמי. מיד לאחר הקונגרס נערכה בביאליסטוק, שם ישב הרב שמואל מוהליבר, ועידה של ציוני רוסיה. ברגר השתתף בה וקיבל על עצמו לבקר את ערי רוסיה שלא היה להם ציר בקונגרס, כדי להרצות בהן על דבר הקונגרס ולארגן בהן את הפעילות הציונית. שמם של נאומיו יצא לפניהם, והמונים נהרו להאזין להם.[11]

ברגר השתתף גם בקונגרס השני. לפני הקונגרס השלישי הוזמן על ידי ההנהלה בלונדון להכין שם הכול לפתיחת אוצר התיישבות היהודים. בנוסף, עבד בווילנה בוועד המרכזי הראשון של ציוני רוסיה ובמוסקבה בקרן קיימת לישראל תחת הנהלת ד"ר יחיאל צ'לנוב, הוא היה תומך מושבע של הציונות המדינית, והתנגד לחלוטין להתיישבות בארץ ישראל טרם קבלת הצַ'ארטֶר. על פי השקפותיו היה דמוקרט קיצוני, התייחס באהבה וחיבה רומנטית לאגודות הציונית מאוכלוסי ההמון כמו "אוהבי ציון" (אוּמנים ובעלי מלאכה) ו"פועלי ציון" (פועלים), אף כי לא הסכים לתוכניתם. עבורו, התנועה הציונית הייתה בראש ובראשונה מהפכה פנימית בחיי עם ישראל גופה. מוניטין בעולם חובבי ציון יצאו לו בפעם הראשונה על ידי מאמר גדול שפרסם ב"המליץ" בזמן הפולמוס בין מצדדי ארגנטינה וארץ ישראל.[12] המאמר היה תשובה חריפה ומנומקת לד"ר י"ל קצנלסון (בוקי בן יגלי), שכתב בשבחה של ההתיישבות בארגנטינה.

עבודה ספרותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחד עם עבודתו הציבורית רבת הגוונים, הוסיף ללמוד תורה ומדרש. הוא היה בקי בתורה שבעל פה ובכל הספרות העברית מימי הביניים. הותיר אחריו כתב יד מסודר וערוך לדפוס בשם "מאור היהדות" – אנתולוגיה עברית המקיפה את כל היצירה היהודית, בכמה כרכים.[13] הספר הובטח כפרס למנויי "הזמן", אבל לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה פסק העיתון מלצאת, וגם "מאור היהדות" נשכח. בנוסף הותיר לקסיקון תלמודי, עשרה כרכים בכתב יד.

בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תר"ע הגיע לסיור בארץ ישראל, והחליט לעלות אליה. בשנת תרע"ב עלה עם משפחתו לארץ ישראל. בארץ ייסד בית מסחר למנופקטורה וגַּלֶנְטֶרְיָה ביפו, ובמקביל הוסיף להקדיש את מרצו לעסקנות. בשנת 1913, חודשים אחדים לפני המלחמה נסע לרוסיה בענייני היישוב, למכור מניות של חברת "גאולה".[1] כאשר פרצה המלחמה נחפז לשוב ארצה. בשנת תרע"ד, בימי המלחמה, התכונן להקים עם הסופר ש. בן ציון מוסד להוצאת ספרים במדעי היהדות בשם "עם הספר", שמטרתה "שכלול ספרותנו היסודית" (תנ"ך, תלמוד, מחקר, קבלה וכו') והוצאתה במהדורות מדעיות מבוארות. לשם כך התקשר עם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' ושאול חנא קוק (אחיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק), סעדיה שושני ואחרים. בתחילת שנת תרע"ז (1917) הדפיס כבר את תקנות החברה, אך בעקבות גירוש יפו נפסק הדבר. בעקבות הגירוש נדד לטבריה, ובדרך התהפכה העגלה שבה ישב עם משפחתו והוא נפצע קשה. חודשים אחדים ישב בטבריה, אחר כך נסע להתרפא בביירות, ושם מת בבית החולים בב' בתמוז תרע"ז, בן חמישים, בודד, שלא בנוכחות אף אחד מבני משפחתו, ונקבר שם.

ארכיונו של י"ל ברגר שמור במכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון.

משפחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו של ברגר, מֶיְיטה, נפטרה בקיץ 1945, בגיל 73. נקברה בבית העלמין נחלת יצחק.[4] השניים היו הורים לשלושה.
בניו יצחק וחיים היו עסקנים חרוצים בארץ ישראל, ושניהם מתו בצעירותם ממחלות שונות. יצחק ברגר נישא לאסתר (שלאחר פטירתו נישאה בשנית, לישראל פייגין), ולו בן אחד, שנולד לאחר מותו ונקרא על שמו, יצחק פייגין (1919–2012). נקבר בעמק הירדן.
חיים ברגר (1893–1916) למד רפואת אף אוזן גרון בז'נבה. נקבר בבית הקברות טרומפלדור.[14]
בנו הצעיר, הרצל בן-ארי (ברגר) (1904–1967), שנולד שלושה שבועות לאחר מותו של תיאודור הרצל ונקרא על שמו, היה יוזם הקמתו של גדוד מגיני השפה (וכמובן עִברת את שמו ל"בן-ארי", לפי שמו היידי של אביו, 'לייב', שפירושו "אריה") ועורך דין נודע בתל אביב.[15] ב-1934 נישא לחסידה טרוצקי (1912–1999), והיה אב לד"ר גור (יהודה) בן ארי (1937), רופא מנתח במרכז הרפואי שיבא, פרופסור חבר קליני בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב[16], ועדו (חיים) בן-ארי (1947), מהנדס.

אחיו הצעיר של י"ל ברגר, יצחק ברגר (1875–1945), היה מראשוני "פועלי ציון" במינסק ופעיל ציוני בולט.[17] בנו של יצחק, הרצל ברגר (1904–1962), שנולד זמן קצר לאחר דודנו, ונקרא גם הוא על שם הרצל, היה עיתונאי וחבר הכנסת.[18]

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ל’ אברמוב (ערך וסידר), מבוא המקרא: ספורי כתבי הקדש ומצות התורה ערוכים בלשון הכתוב ובסדר כרונולוגי ומסֻדרים לרוח הילדים ובינתם, וילנה: ישֻרון, תרס"ח 1907. (2 כרכים: חלק א: בראשית, שמות ויקרא; חלק ב: במדבר, דברים.)

לא פורסמו:

  • "מאור היהדות" – אנתולוגיה עברית המקיפה את כל היצירה היהודית.
  • לקסיקון תלמודי (בכתב יד).

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ספר הרצל ברגר: נחלתו, ממאמריו, מתולדותיו (הביאו לדפוס: בנימין אליאב, דוד ויניצקי), תל אביב: דבר, תשכ"ו.
  • זאב רבינוביץ (עורך), פינסק: ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, כרך ב: פינסק: ספר עדות (עורך: נחמן תמיר (מירסקי)), תל אביב – חיפה: ארגון יוצאי פינסק-קארלין במדינת ישראל, תשכ"ז.
  • מרדכי בן הלל הכהן, על יהודה ליב ברגר, הארץ, 1927, גיליון 1.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהודה ליב ברגר בוויקישיתוף

מפרי עטו:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 דניאל פרסקי, "יצחק ברגר", הדואר, כה, 19, תש"ו-1946, עמ' 429 (תרגום לאנגלית מאת ג'רולד לנדאו, באתר JewishGen).
  2. ^ נפטר בקיץ 1910; ראו מודעת האבל: פ. מרגולין, ש. ל. ציטרון, ש. טשרנוביץ, הרב ר' גרשון אברהם בירגר, הזמן, 1 ביוני 1910); הספד: יז"ר, מינסק, הזמן, 1 ביוני 1910. ועוד אצל זלמן שזר, הרצל ברגר ונחלתו, דבר, 17 באוקטובר 1965.
  3. ^ לפי עדות אחד החברים, הצטרפותו של ברגר לאגודה סימנה את ראשית התארגנותה: ראו אצל שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, מהד' מורחבת ומתוקנת, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ה 2005 [צ"ל 2004], עמ' 186. ראו גם ישראל קלויזנר, תולדות האגודה נס ציונה בוולוז'ין: תעודות ומסמכים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ד, עמ' יב.
  4. ^ 1 2 ראו דף הנפטרת באתר חברה קדישא ת"א והמחוז.
  5. ^ Wolf Zeev Rabinowitsch, Studies in Pinsk Jewry, Haifa: Association of the Jews of Pinsk, 1983, p. 12.
  6. ^ ועיינו סיכום פגישה ב"המליץ": מעשים בכל יום: בארצנו: פינסק, 24 במרץ, המליץ, 10 באפריל 1891.
  7. ^ 1 2 יעקב אמיד, גישה חדשה להוראת תלמוד למתחילים בתחילת המאה העשרים: ניתוח קוריקולרי של סדרת ספריו של יעקב גולדמן איש פינסק, בתוך שמואל גליק (עורך), זכר דבר לעבדך: אסופת מאמרים לזכר דב רפל, ירושלים: המרכז להגות בחינוך היהודי ע"ש דב רפל – מכללת ליפשיץ, תשס"ז, עמ' 28, באתר מכללת ליפשיץ. ההיסטוריון עזריאל שוחט מציין כי אף שבאותה שנה התקיימו ברחבי רוסיה שלושה או ארבעה "חדרים מתוקנים", הרי "החדר המתוקן" בפינסק הוא שנתן את אות הפתיחה להקמתם של מוסדות דומים ביישובים אחרים (זאב רבינוביץ (עורך), פינסק: ספר עדות וזכרון לקהילת פינסק-קארלין, כרך אII (כרך היסטורי, חלק ב): עזריאל שוחט, תולדות קהילת פינסק: תרמ"א/1881–תש"א/1941, פרק ד: חינוך, השכלה ותרבות בשנים 1881-1914: ד. ה"חדרים המתוקנים", עמ' 82, תל אביב – חיפה: ארגון יוצאי פינסק-קארלין במדינת ישראל, תשל"ח 1977, עמ' 82).
  8. ^ ראו עוד אהוד לוז, מקבילים נפגשים: דת ולאומיות בתנועה הציונית במיזרח אירופה בראשיתה 1882–1904, תל אביב: עם עובד, תשמ"ה 1985, עמ' 178; עמנואל אטקס ודוד אסף (עורכים), אוריאל גלמן (עורך משנה), החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות (עריכה: יהודית שרגל), רמת אביב: המכון לחקר תולדות יהדות פולין ויחסי ישראל-פולין, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן, מרכז קלמן לחינוך יהודי - אוניברסיטת תל אביב, בית שלום עליכם, תש"ע 2010, עמ' 492–493.
  9. ^ יוסף שלמון, דת וציונות - עימותים ראשונים: קובץ מאמרים, ירושלים: הספרייה הציונית, תש"ן 1990, עמ' 254 (המאמר המקורי: יוסף שלמון, 'עמדת החברה החרדית ברוסיה־פולין לציונות בשנים 1898–1899, אשל באר שבע (פרקים במחשבה היהודית לדורותיה) א (תשל"ו), 377–438).
  10. ^ אברהם אשר פיינשטיין בזיכרונותיו מספר כי "הגיע הדבר לידי כך, שפעם אחת ביום השבת התנפלו בני בריוני[ם] על ברנר וידו בו אבנים" (אברהם אשר פיינשטין, מגלת פורעניות: זכרונות על מאורעות פינסק וחבל פוליסיה בשנות המלחמה העולמית, תל אביב: דפוס "הארץ", תרפ"ט, עמ' 8, באתר היברובוקס).
  11. ^ על כך ראו דבריו של ברל כצנלסון: ב. כ., אזכרה שנתאחרה (לנשמת י"ל ברגר), דבר, 29 ביולי 1927, וכן דבריה של חיה ויצמן-ליכטנשטיין, אחותו של חיים ויצמן, בזיכרונותיה בצל קורתנו: פרקי זכרונות מבית אבא, תל אביב: עם עובד, תש"ח.
  12. ^ ראו המאמר: י. ל. ברגר, עזרת סופרים, המליץ, 11 בדצמבר 1894.
  13. ^ בפרסומות שב"הזמן" נכתב שמטרות החיבור הן "א) לתקן את היכולת לאדם מישראל, בן-דורנו, להכיר הכרה גמורה את השקפת העולם של יוצרי התלמוד והמדרשים, כפי שהשקפה זו מתגלית בהלכה ובאגדה. ב) לאסוף בקבוצה אחת את כל המקורות ההיסטוריים המפוזרים בספרות התורה-שבעל-פה. ג) לאסוף את כל החומר הלינגביסטי שבתלמוד ומדרש, המשמש יסוד להבנת הלשון העברית בעבר ולהמשכת כח יצירתה בהווה ובעתיד." (ראו הפרסים של "הזמן" לשנת 1913: מאור היהדות, הזמן, 30 במאי 1913).
  14. ^ דף הנפטר באתר חברה קדישא ת"א–יפו והמחוז.
  15. ^ דוד תדהר (עורך), "עו"ד הרצל בן-ארי (ברגר)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יז (1968), עמ' 5211.
  16. ^ דף באוניברסיטת תל אביב.
  17. ^ ראו נקרולוג: יצחק ברגר, דבר, 17 בדצמבר 1945.
  18. ^ ראו הרצל ברגר ובית אביו, דבר, 27 בספטמבר 1962.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהודה_ליב_ברגר&oldid=38748142"