אוטו סקורצני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סקורצני ממתין להעיד בנירנברג

אוטו סקורצניגרמנית: Otto Skorzeny ;‏ 6 ביוני 1907 - 12 ביולי 1975), שימש החל מאמצע שנת 1943 ועד סוף מלחמת העולם השנייה כמפקד יחידת הקומנדו המיוחדת של הוואפן אס אס הגרמני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקורצני נולד בווינה שבאוסטריה, עסק בסיף ובאחד הקרבות נפצע בפניו, מה שהותיר עליהם את סימן ההיכר שלו, צלקת עמוקה ובולטת על לחיו השמאלית. ב-1931 הצטרף למפלגה הנאצית האוסטרית. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לדיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה, הוא השתתף בקרבות ברחבי אירופה ובחזית המזרחית. לאחר שנפצע ועבר לתפקיד מטה בברלין, למד את נושא לחימת הקומנדו התחבר לארנסט קלטנברונר ולולטר שלנברג והוטל עליו לעמוד בראש יחידת קומנדו של האס אס. המבצע הראשון עליו פיקד היה לנסות להתחבר לכוחות של שבטים מורדים באיראן על מנת שיחבלו במסילת הברזל הטרנס-אירנית שהובילה אספקה מבעלות הברית לברית המועצות. מבצע זה נחל כישלון.

פעולתו המפורסמת ביותר הייתה כאשר יחד עם הצנחנים הגרמנים חילץ בספטמבר 1943 את בניטו מוסוליני מכלאו במבצע חילוץ מוטס נועז, ראשון מסוגו, שבו נחת כוח גרמני בדאוני הסתערות על פסגת הר גבוה שבו היה מוסוליני כלוא תחת שמירה כבדה. בזכות המבצע המוצלח עוטר בצלב האבירים של צלב הברזל

בזמן המבצע לחילוץ מוסוליני היה סקורצני בדרגה מקבילה לסרן, ובעקבות הצלחותיו במבצע זה ובמבצעים נוספים של יחידתו, שהפכו אותו לחביבו של היטלר, הוא הגיע בסוף המלחמה לדרגה מקבילה לסגן אלוף, ויחידתו התרחבה לחטיבת כוחות מיוחדים שכללה גם יחידה גדולה של חיילים דוברי שפות זרות שהתמחו בלחימה בשטח האויב תוך התחזות לחיילי האויב, יחידת הקומנדו הימי הגרמנית, ועוד.

במבצע נוסף שלו הוא הצליח להשליט את מרותה של גרמניה על הונגריה הסוררת. באוגוסט 1944, כאשר פיטר שליט הונגריה מיקלוש הורטי את ממשלת הבובות הגרמנית והחל במשא ומתן עם הסובייטים, נחטף בנו של הורטי על ידי יחידתו של אוטו סקורצני, והורטי נאלץ להתפטר מתפקידו כעוצר ב-15 באוקטובר 1944.

לאחר המלחמה הואשם סקורצני במשפטי דכאו בפשעי מלחמה בשל מבצע שבו התחזו אנשיו לחיילים אמריקנים, אולם זוכה מכל אשמה לאחר שקצין מקביל לו בכוחות המיוחדים הבריטיים העיד לטובתו שבעלות הברית השתמשו בשיטות דומות‏[1]. בעודו נתון במעצר הצליח להימלט, כנראה בסיועם של אנשי אס אס לשעבר שהיו מחופשים במדי המשטרה הצבאית האמריקאית. מאוחר יותר טען שהדבר נעשה בשיתוף פעולה עם שירותי המודיעין האמריקאים.

לאחר בריחתו השתקע בספרד בחסות משטרו הפאשיסטי של פרנקו וחזר למקצועו האזרחי מלפני המלחמה, מהנדס בניין. הוא הקים חברה משגשגת ובמקביל היה מעורב בסחר נשק וכן בארגון "אודסה" שסייע לפושעים נאצים נמלטים. תקופה מסוימת שהה בארגנטינה והתחבר למשטר של חואן פרון ואשתו אווה פרון, עמה קשר קשרים הדוקים. בפועל שימש כיועץ לנושאי חקירות ומודיעין תוך אימון והדרכת המשטרה המקומית בשימוש בשיטות הנאציות הידועות לשמצה.

בתקופה אחרת נקשר שמו כיועץ צבאי למשטרו של מוחמד נגיב והקולונל נאצר במצרים. שם עסק, יחד עם קצינים נאצים בכירים, באימון צבא מתנדבים ערבי בלוחמת גרילה כאשר היעד המתוכנן היה כוחות בריטיים באזור תעלת סואץ. כמו כן, אימנו והכשירו פליטים פלסטינים כמחבלים (פדאיון), לצורך הסתננות לישראל דרך רצועת עזה בשנים 1953-1954. אחד מאותם פלסטינים עמם קשר יחסי ידידות ממושכים וטובים במיוחד היה יאסר ערפאת הצעיר.

בשנה 1962 גויס סקורצֵני על ידי "המוסד" במסגרת מבצע עומר, כדי לסייע באיתור המדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח טילים עבור מצרים שהיוו איום על ישראל.‏[2][3] לאחר מבצע חטיפתו של אדולף אייכמן חשש סקורצני, כמו נאצים רבים אחרים, מגורל דומה, ועל כן שיתוף הפעולה שלו היה מותנה בהבטחה מראש ממשלת ישראל ש"המוסד" לא יפגע בו‏[4]. סקורצני יצר עבור המוסד שורה של קשרים, שמתוכם גויסו כמה סוכנים שהשתתפו בפרויקט הטילים הגרמני במצרים‏[5]. כך נפרס מהר מאוד לעיני ישראל כל מערך המדענים הגרמנים, ובעקבותיו סוכל פרויקט הטילים באמצעים מדיניים, לאחר שכל פרטיו הוצגו במלואם לפרנץ יוזף שטראוס, שר ההגנה של מערב גרמניה.

סקורצני מת בשנת 1975 לאחר שמחלת הסרטן הכריעה אותו. עד מותו לא גילה כל חרטה על מעשיו, דבק באידאולוגיה הנאצית והיה פעיל בארגון "אודסה".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 145-146.
  2. ^ ידיעות אחרונות 3.3.2006
  3. ^ יוסף ארגמן: מלחמת הצללים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, עמ' 21-38, 2008
  4. ^ מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד - המבצעים הגדולים", הוצאת ידיעות ספרים, 2010 ע"מ 109
  5. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 147-148.