אפיון (מדקדק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אַפְּיון המדקדק או המבאר‏[1] (Apion, ביוונית: Ἀπίων,‏ 30‏-20 לפנה"ס - 48-45 לספירה בערך) היה סופר וחוקר מצרי-יווני במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. היה ידוע בכינויים: "גרמטיקוס", "פלייסטוניקוס" ו"מוכתוס".

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "אפיון" הוא שם מצרי הנגזר מכינויו של האל המצרי אפיס. על פי יוסף בן מתתיהו, אפיון נולד ככל הנראה באואסיס (נווה מדבר) הגדול שבמצרים העליונה, מערבית לתבאי[2]. הוא עקר לאלכסנדריה ושם רכש את השכלתו ומיומנותו ברטוריקה. הוא זכה לפרסום בספרות יוונית, במיוחד כמומחה בכתבי הומרוס ואף עמד בראש "האסכולה ההומרית" באלכסנדריה כתלמידו של דידימוס וכיורשו של תיאון בן ארטמידורוס.‏[3] הוא הפך לאזרח העיר ודמות מובילה בעיר ההלניסטית הגדולה דוברת היוונית. מאוחר יותר הגיע לרומא, שם שימש כמורה בימי שלטונם של הקיסרים טיבריוס וקלאודיוס.‏[4] בתקופת קליגולה (בין 37 ל-41 לספירה) ערך מסעות ביוון, בהם הרצה כנואם ופרשן של שירת הומרוס וזכה בשל כך לפרסום רב.‏[5]

בשנת 40/39 לספירה, היה אפיון אחד מחברי משלחת עירונית של אלכסנדריה שהתנצחה בפני הקיסר גאיוס קליגולה עם משלחת יהודית יריבה בראשות פילון האלכסנדרוני[6] על זכויותיהם ומעמדם האזרחי של יהודי אלכסנדריה.‏[7]

על פי הסודא, מקור מאוחר מסוף המאה ה-10, היה אפיון תלמידו של אפולוניוס בן ארכיביוס‏[4] ומורו של אנתרוס (הנקרא גם אפולוניוס), מדקדק מאלכסנדריה‏[8].

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו של אפיון לא השתמרו. הוא כתב פירושים ולקסיקון אלפא-ביתי לכתבי הומרוס, שנערכו על פי שיטתו של המלומד האלכסנדרוני אריסטארכוס (145-217 לפנה"ס). בלקסיקון של אפיון השתמש הסופר אפולוניוס סופיסטס לכתיבת מילון משלו, שרק תקציר שלו שרד.

מלבד פרשנות על הומרוס, אפיון כתב גם על הלשון הלטינית, על האלף-בית ועל סוגיות לקסיקליות שונות, דברים שבזכותם זכה לתואר "המדקדק" (Grammatikos).‏[3] תואר זה נזכר אצל יוספוס פלביוס[9], טטיאנוס[10], קלמנס איש אלכסנדריה[11] ויוליוס אפריקנוס[12].

בתחום ההיסטוריה, אפיון כתב על אלכסנדר מוקדון[13], ובדומה למנתון הוציא לאור חיבור בשם "דברי ימי מצרים" ("אגיפטיאקה") ב-5 ספרים‏[10]. נראה כי במאה ה-2 לספירה חיבור זה היה אחד ממקורות המידע המקובלים ביותר על ההיסטוריה של מצרים‏[3]. בספר זה הביא אפיון את הידוע לו על תולדות היהודים, על יציאת מצרים ועל מנהגיהם הדתיים. בהסתמך על דברי קלמנס‏[11] ואפריקנוס‏[12], ייתכן גם שכתב ספר נפרד בשם "נגד היהודים". החיבור על מצרים לא השתמר, אבל קטעים אחדים ממנו צוטטו אצל סופרים אחרים ובעיקר אצל יוסף בן מתתיהו בספרו "נגד אפיון" (Contra Apionem) המכוון כולו כדי להזים את האשמותיו של הלה.

הסופר הרומאי אולוס גליוס (המאה ה-2 לספירה) מצטט מתוך חיבור מאת אפיון בשם "פלאות מצרים" ("Aegyptiacorum").‏[14]

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המשכילים של זמנו היו שראו בו שרלטן, רכלן ושחצן. אולוס גליוס‏[14] כתב שאפיון החזיק בידע רחב מאד על תרבות יוון ועבודתו היתה בעלת שם, אולם הוא מוסיף שאפיון הכביר במילים בתיאורו של מה שהוא טוען ששמע או קרא, תוך תאוות חשיפה ראויה לגינוי, כי הצטיין בפרסום עצמי דרך הפגנת ידענותו. פליניוס הזקן[15] סיפר כי אפיון היה מתרברב בהפגנתיות ומצהיר שכל מי שזכה להתיחסות כלשהי בכתביו, גם זכה בנצח. עוד הוא סיפר, שהקיסר טיבריוס כינה את אפיון בלעג "פעמון העולם" ("Cymbalum mundi"), כמשל למי שמדבר גבוהה גבוהה בכל מקום ובכל הזדמנות, אך טוען שמתאים לו יותר הכינוי "התוף של תהילת עצמו" ("famæ propriae tympanum"). בגלל השקעתו הגדולה לרכישת אהדת ההמונים, זכה אפיון גם לכינוי הגנאי "מוכתוס" (Mochthus‏[4], "תלאה"). הוא קיבל גם את התואר "פלייסטוניקוס" ("מרבה נצחונות"). סביר להניח שאימץ את התואר היומרני מתוך אהבת הכבוד שלו ושחצנותו וכאיש שעשה הרבה לפרסומו והפצת דעותיו, אך יש חוקרים המפרשים את הכינוי הזה דוקא לגנאי במשמעות של "איש מדון"‏[16]. הסודא[4] גרסה בטעות ש"פלייסטוניקוס" היה שמו של אביו.‏[3]

מכיוון שכתיבתו התאפינה בפופוליזם ובנסיון למצוא חן בעיני ההמון הפשוט‏[3], הוסיף אפיון סיפורים גם מדמיונו ואף תיאר את עצמו כעד ראיה למספר סיפורים מפורסמים ואגדתיים, כגון: סיפור אנדרוקלוס והאריה, סיפור הילד והדולפין ו"ראיון" אישי עם פנלופה לגבי מחזריה. הוא המציא לעצמו "מקורות" כשטען ששמע מקטסון מאיתקה תיאור מדויק של משחק הדמקה ששיחקו המחזרים‏[17] והרחיק לכת עד כדי כך שכתב שהשיג מידע אוטוביוגרפי מהצל של הומרוס בעולם התחתון.‏[18] פליניוס כתב שניתן רק לדמיין את שקריהם של הקוסמים בימי קדם, כאשר מתודעים למה שנאמר על ידי המדקדק אפיון, שהוא עצמו זוכר שראה אותו כשהיה צעיר. אפיון טען לגבי צמח מסוים שהוא מאד שימושי להגדת עתידות ושהוא עצמו העלה את רוחות המתים כדי לחקור את הומרוס לגבי ארץ מולדתו והוריו, אולם הודיע כי אינו מעז לחשוף את התשובה שקיבל.‏[19]

ברומן הנוצרי "דרשות קלמנט" (סוף המאה ה-3) אפיון מוצג כמגן המיתולוגיה היוונית וכמאמין ואף עוסק בקסמים.‏[20]

ב"נגד אפיון" טוען יוסף בן מתתיהו, שכל חייו היה אפיון "מנצח על ההמון ההולך בחושך".‏[21] הוא מצטט מתוך ספרו של אפיון, שם הוא מנה מספר אנשי סגולה "ממציאים בתחום האומנות והמלאכה" ו"מצוינים בחוכמה", ולסוקרטס, זנון וקליאנתס הוסיף גם את שם עצמו וכתב: "אשרי עיר אלכסנדריה שאזרח כזה שוכן בקרבה". יוסף לועג לאישיותו של אפיון וטוען שהחמיא לעצמו "כי נבצר ממנו למצוא עדים זולתו, כי בעיני כל הבריות נחשב לראש-אספסוף נבזה ואיש נשחת בכל הליכות חייו ובכל מוצא שפתיו, עד כי יאות בצדק לנוּד לעיר אלכסנדריה, אם התברכה באיש אשר כזה".‏[22]

על פי יוסף בן מתתיהו, למרות שלעג אפיון ליהודים על היותם נימולים, נאלץ לעבור מילה בעצמו, בעקבות זיהום באיבר מינו, אלא שהניתוח לא הועיל כיוון שהנמק פשט בגופו והוא מת בייסורים.‏[23]

סיפוריו אצל אולוס גליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולוס גליוס מספר בספרו "לילות אטיקה" על אירועים שאפיון הצהיר שראה אותם במו עיניו: על אהבת אריה ואדם‏[14] ואהבת דולפין וילד‏[24].

אנדרוקלוס והאריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר החמישי של חיבור בשם "פלאות מצרים", אפיון מספר שנכח בעצמו בקירקוס מקסימוס ברומא, בעת הצגה גדולה של קרב חיות פרא ענקיות, שבה משך את תשומת הלב גודלו העצום של אחד האריות. אחד הנידונים לקרב עם החיות היה אנדרוקלוס, עבד של קונסול לשעבר. כאשר ראה האריה את אנדרוקלוס, ניגש אל האיש לאט ובשקט, כאילו הוא מזהה אותו ותוך שהוא מכשכש בזנבו כמו כלב, החל ללקק את רגליו וידיו של אנדרוקלוס הרועד מפחד. העבד העז להביט אז באריה ושניהם החלו להחליף מחוות שמחה כאילו הם מזהים זה את זה. לנוכח המראה המדהים, פצח הקהל בצעקות רמות וגאיוס קיסר זימן אליו את אנדרוקלוס ושאלו מדוע חס האריה על חייו שלו דוקא. העבד סיפר שבעליו היה מושל אפריקה בדרגת פרו-קונסול ובזמן ששהה איתו שם, נאלץ להימלט מהלקאותיו היומיות ומצא מסתור במישורים מדבריים מבודדים. כדי למצוא מחסה מהשמש היוקדת בצהרי היום, נכנס למערה וזמן לא רב אחר כך, נכנס גם האריה הזה צולע על רגל אחת שותתת דם וגונח מכאבים. האריה מצא אותו המום מפחד במאורתו, ניגש אליו בעדינות והרים את רגלו כדי להראות לו אותה וכאילו לבקש עזרה. אנדרוקלוס שלף שבב עץ ענקי מכף רגלו, סחט החוצה את המוגלה וניקה את הפצע. האריה הניח את רגלו על ידו של אנדרוקלוס ונשכב לישון. הם חיו ביחד 3 שנים שלמות במערה כשהם חולקים גם את אותו מזון, כאשר האריה היה מביא לאנדרוקלוס את החלקים הנבחרים של הטרף שצד, אותם היה מייבש בשמש מכיוון שלא היתה לו אפשרות להבעיר אש. כאשר נמאס לו מחיי הטבע, עזב אנדרוקלוס את המערה בזמן שהאריה יצא לציד ולאחר 3 ימים נתפס ונלקח לבעליו ברומא, שדן אותו למוות בקרב עם חיות פרא.

אפיון מספר שסיפורו של אנדרוקלוס נכתב במלואו על לוח שנישא סביב הקירקוס ולבקשת כולם העבד זוכה ושוחרר, ומוסיף שלאחר מכן הם היו רואים את אנדרוקלוס עם האריה קשור ברצועה דקה כשהם סובבים את חנויות העיר. אנדרוקלוס היה מקבל כסף ועל האריה היו מפזרים פרחים וכל מי שראה אותם קרא: "זה האריה שהיה חברו של אדם, זה האדם שהיה רופאו של אריה".

הדולפין והילד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר החמישי של "דברי ימי מצרים", אפיון מספר על דולפין בים פוטאולי (Puteoli) בזמן שלטון אוגוסטוס, שהיה מאוהב בצורה נלהבת, אך עם תשוקה יוצאת דופן כשל בני אדם, לילד בעל "גוף נאה" שלא דחה את חיזוריו, ועל האינטימיות שלהם ומשחקם זה עם זה: הדולפין נושא את הילד והילד יושב עליו בפישוק. אפיון מספר שראה בעצמו ליד דיקיארכיה (Dicaearchia, השם היווני הקדום של פוטיאולי) את הדולפין המאוהב בילד ששמו היה היאכינתוס (Hyacinthus), בא אליו בשקיקה לשמע קריאתו, מקצר את סנפיריו כדי להימנע מלפצוע את עורו העדין של מושא אהבתו ונושא אותו כמו סוס למרחק קרוב ל-40 קילומטר. רומא וכל איטליה יצאו לראות את הדולפין שנמצא תחת השפעתה של אפרודיטה. אולם לאחר מכן הילד חלה ומת והדולפין התשוש מגעגועים מת גם הוא. הוא נמצא שוכב על החוף על ידי אלה שהכירו את הסיפור ונקבר באותו קבר יחד עם אהובו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף בן מתתיהו [יוסיפוס פלויוס], קדמות היהודים [נגד אפיון], תרגם ד"ר י. נ. שמחוני, הוצאת "מסדה", תל אביב, תשי"ט; מאמר שני, פרקים ב-יג.
  • יוספוס פלאוויוס (יוסף בן־מתתיהו), נגד אפיון, תרגם מהמקור עם מבוא ופירושים אריה כשר, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ז: כרך שני, פירוש לספר שני, פרקים א-יג, הערות 3 - 144, עמ' 432-287.
  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXIII. Apion, pp. 389-416

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפיון, באתר האנציקלופדיה היהודית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק א, הערה 1 מאת המתרגם שמחוני: "„גרמטיקוס” (Grammatikos) כלומר מבאר הספרים הישנים. מעין מורה הספרות בזמננו".
  2. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ג, הערה 29, עמ' 301.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ב, הערה 3: אפיון המדקדק, עמ' 288-287.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 סודא, אפיון – Suidas, s.v. Ἀπίων
  5. ^ Seneca, Epistulae Morales, LXXXVIII, 40
  6. ^ על פי פילון האלכסנדרוני (המשלחת לגאיוס, פרק 46, סעיף 370), מנתה המשלחת 5 חברים. על פי יוסף בן מתתיהו, היו 3 חברים בכל משלחת.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ח, פסקה א, סעיפים 260-257.
  8. ^ סודא, אנתרוס – Suidas, s.v. Ἀντέρως
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרקים א, ב, ח.
  10. ^ 10.0 10.1 טטיאנוס, נאום אל היוונים, פרק 38.
  11. ^ 11.0 11.1 Clemens Alexandrinus, Stromata, I, 21
  12. ^ 12.0 12.1 אוסביוס, Eusebius, Praeparatio Evangelica, ספר 10, 10.
  13. ^ Aulus Gellius, Noctes Atticae, VII, 8
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Aulus Gellius, Noctes Atticae, V, 14
  15. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, הקדמה, 25.
  16. ^ Aulus Gellius, Noctes Atticae, VII, note32
  17. ^ אתנאיוס, Deipnosophistae, ספר 1, 16f-17b.
  18. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature, pp.456-457
  19. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 30, פרק 6.
  20. ^ Clementine Homilies, Book IV, 6-8, 23-24; Book V
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק א.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יב.
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יג.
  24. ^ Aulus Gellius, Noctes Atticae, VI, 8