בשר חזיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חלקי החזיר לפי החיתוך הנהוג בארצות הברית
חזיר
ערך תזונתי ל-100 גרם
קלוריות 242 קק"ל
חלבונים 27.32 ג'
פחמימות 0 ג'
שומן 13.99 ג'
ויטמינים
ויטמין A 2 מק"ג
ויטמין B6 0.464 מ"ג
ויטמין C 0.6 מ"ג
ברזל 0.87 מ"ג
מגנזיום 28 מ"ג
זרחן 246 מ"ג
אשלגן 423 מ"ג
נתרן 62 מ"ג
מקור: [דרוש מקור]

בשר חזיר הוא בשר לאכילה שהוכן מחזיר.

חלקים שונים של הבשר, בדומה לבשר בקר, הם צלעות, צוואר, סינטה, פילה, ירך וכולי. סוגים שונים של בשר חזיר מעושן הם:

  • קותל חזיר (אנגלית: בייקון; גרמנית: שפֶּ‏‏ק) - נתח בשר חזיר מומלח מגב החיה, צדדיה או בטנה.
  • שִינְקֵן, "שִינְקֵה" או הַ‏אם - בשר ירך ואחוריים של חזיר, מעושן או מבושל.
  • פרושוטו - שוק וירך חזיר מומלחות ומיובשות (פירושוטו קרודו) או מבושלות (פירושוטו קוטו) בנוסח צפון איטליה.

במסעדות ישראליות המגישות בשר חזיר נהוג לעתים קרובות לכנות אותו "בשר לבן". הדבר נובע מהטאבו שקיים בתרבות היהודית על אכילת בשר חזיר, טאבו שנובע מדיני הכשרות. בסלנג עברי מכונה בשר החזיר במונח ההומוריסטי "בקר נמוך". בשפת חז"ל החזיר מכונה בלשון נקייה "דבר אחר", כיוון שהוא נתפס כסמל לטומאה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאו של החזיר המבוית הוא מחזיר בר והוא בוית כבר באלף ה-6 לפנה"ס ונמנה עם בעלי החיים המבויתים העתיקים בעולם. ההערכה היא שהחזירים הראשונים בויתו במזרח התיכון או בסין. עורם משמש לייצור מוצרים שונים. עוד בעת העתיקה מצא האדם בחזיר שימושים שונים, פרט לאכילה: עצמות החזיר שימשו לייצור כלי נשק וקישוטים שונים, נטייתם של החזירים לחפור באדמה בחיפוש אחר מזון הקלה על החקלאים בחריש וחוש הריח המפותח שלהם סייע, ומסייע עד היום, בחיפוש אחר פטריות כמהין.

מאכלים מבשר חזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלעות חזיר מעושנות
שני חצאי חזיר

בשר חזיר הוא שמן ורך יחסית ומתאים בעיקר לטיגון במחבת או צלייה על גריל או בתנור. לעתים, חזרזירים נצלים בשלמותם בתנור ומוגשים כמנה חגיגית.

השימוש העיקרי של בשר חזיר הוא בהכנת מאכלים מעובדים. חזיר הוא המרכיב העיקרי בסוגים רבים של נקניקים ונקניקיות. מאכלים מסוימים דוגמת שינקן וקותלי חזיר עשויים על טהרת בשר החזיר. בשר כתפי החזיר ורגליו משמש לייצור רצועות מלבניות ארוכות של בייקון ואילו מצדי החזיר נהוג לחתוך חתיכות עגולות. בייקון ושינקן מקובלים בעיקר במערב אירופה ובארצות הברית. במזרח אירופה נוהגים לשמר שומן חזיר עם מלח.

צריכת בשר חזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשר חזיר הוא הבשר הנאכל הנפוץ בעולם ומהווה כ-38% מכל צריכת הבשר העולמית. יחד עם זאת, הצריכה משתנה מאוד ממקום למקום. לפי נתוני משרד החקלאות האמריקאי כ-100 מיליון טונות של בשר חזיר נצרכו בעולם בשנת 2006. העיור המוגבר בסין ועליית רמת ההכנסה לנפש העלו את צריכת בשר החזיר ב-20% בין השנים 2002 ל-2006.

טבלת צריכה עולמית לשנת 2006
אזור טונות
(מיליונים)
צריכת בשר לנפש
(ק"ג)
הרפובליקה העממית של סין 52.5 40.0
האיחוד האירופי 20.1 43.9
ארצות הברית 9.0 29.0
רוסיה 2.6 18.1
יפן 2.5 19.8
אחרים 12.2 אין נתונים
סך הכל 98.9 אין נתונים
מקור: משרד החקלאות של ארצות הברית

איסורים דתיים על אכילת בשר חזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור על אכילת בשר חזיר, ואף על גידול חזיר, קיים ביהדות ובאסלאם. בדתות אלה נחשב החזיר כסמל לטומאה, והאיסור על אכילתו נטמע בתרבויות שהתפתחו סביבן עד כדי כך, שגם אנשים לא-דתיים בעלי רקע יהודי או מוסלמי מתייחסים לעתים קרובות לאכילת חזיר כאל דבר מגונה. בישראל הפכה סוגיית מכירת בשר חזיר לאחד מסלעי המחלוקת בין חילונים לדתיים, ובארצות ערב היא מעוררת לפעמים מחלוקת בין מוסלמים לנוצרים.

ביהדות, חזיר אינו חיה כשרה (הוא מפריס פרסה ושוסע שסע, אך אינו מעלה גירה), ולכן אסור לאכול את בשרו. האיסור מופיע בספר ויקרא ובספר דברים: "אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ (...) וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא-יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם" ( ויקרא י"א, ד-ז). נוסח כמעט זהה מופיע בספר דברים, פרק י"ד ז-ח. האיסור הפך לנדבך משמעותי במאפייני הדת, וההקפדה עליו גדולה מההקפדה על מצוות אחרות (מבחינה הלכתית איסור אכילת חזיר חמוּר ככל איסור אכילת חיה טמאה אחרת). סלידה מוגברת זו מהחזיר מובאת במדרש רבה (ס"ה, א'): "החזיר הזה – כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור". כלומר, החזיר, שהוא החיה היחידה מבין החיות הטמאות שיש לו את שני סימני הטהרה החיצוניים (הפרסת פרסה ושסיעת שסע), נוהג להפגין את טלפיו שיש בהם את סימני הטהרה, אך הוא נעדר את סימן הטהרה הפנימי - העלאת גרה. לכן, לפי מדרש זה, הפך החזיר לסמל של צביעות.

בזיכרון היהודי הקולקטיבי חוזר מעשה אכילת חזיר כדבר חמור אותו ניסו לכפות על היהודים בגזירות שונות ואשר יהודים מסרו את נפשם סירבו לאוכלו ומתו על קידוש השם. דוגמה בולטת לכך היא המסופר בספר מקבים ב במעשה על הריגת אלעזר הזקן ועל חנה ושבעת בניה.

חז"ל מספרים שבמלחמת האחים שבין הורקנוס ואריסטובולוס, שלחו אנשי הורקנוס שצרו על הר הבית, חזיר בתור קורבן במקום הבהמות הכשרות שהיו שולחים עד אז. חז"ל מספרים שהזעזוע היה כה גדול, עד ש"באותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים בארץ ישראל"‏[1].

במדרש חז"ל מופיע, שלעתיד לבוא עתיד חזיר להיטהר, כלומר שיהא מותר לאוכלו, אור החיים מבאר שאין הכוונה שהאיסור לאכול בעל חי ללא סימני טהרה, יבוטל, שכן מעיקרי האמונה היהודית היא שהתורה לא תשונה, אלא שבעתיד החזיר יחל לעלות גרה, ולכן יהיה חיה טהורה, המותרת באכילה.‏[2]

הטאבו היהודי הבולט על החזיר קיבל גם ביטוי ב"חוק איסור גידול חזיר" שנחקק במדינת ישראל, האוסר על גידול חזירים, וחוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1956, המסמיך רשות מקומית להתקין חוק עזר עירוני שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו הנועדים לאכילה.

גם באסלאם קיים איסור לאכול בשר חזיר. הקוראן מזכיר את האיסור כמה פעמים, למשל בסורת אל-בקרה: "המאמינים, אכלו מן הדברים הטובים אשר שלחנו לפרנסתכם, והודו לאללה אם אתם עובדים אותו. הוא אסר עליכם רק את הנבלה, את הדם ואת בשר החזיר..." (סורה 2, 172-173). באחד המקומות מציין הקוראן כי זהו אחד האיסורים שהוטלו על היהודים, וגם המוסלמים מצווים לדבוק בו, אם כי הוא מגנה את היהודים על כך שהרחיבו את איסורי הכשרות מעבר לדרוש: "הוא אסר עליכם רק את הנבלה, את הדם ואת בשר החזיר (...) ועל היהודים אסרנו את אשר הזכרנו לפניך קודם לכן, ולא גרמנו להם עוול, אלא הם גרמו עוול לעצמם" (סורה 16, 115-118).

הימנעות מאכילת בשר חזיר בישראל בתקופות קדומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחפירות ארכאולוגיות באתרים מסוף תקופת הברונזה המאוחרת ועד סוף תקופת הברזל II (מאמצע המאה השלוש-עשרה לפס"ה ועד שנת 586 לפס"ה) בארץ-ישראל, נמצא רצף התיישבותי, שהוגדר על ידי הארכאולוגים כישראלי. אחד המאפיינים של יישובים אלה, הוא הייחוד בממצא הזואו-ארכאולוגי: ביישובים אלה נמצאו עצמות חזיר בכמות מזערית בלבד. ממצא זה שונה ממה שנמצא ביישובים שהוגדרו כלא-ישראליים, כגון יישובי הפלשתים. במקומות ובתקופות שבהן גידלו חזיר, הגיע אחוז עצמותיו לחמישה עד שמונה-עשר, בעוד שביישובי הישראלים היה הממצא בין אפס לעשיריות האחוז בלבד‏‏‏[3]. בעקבות ממצאים אלו כותבים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן כי אי אכילת חזיר הוא המנהג התרבותי העתיק ביותר של עם ישראל, שנמצאו לו ראיות ארכאולוגיות ‏‏‏[4]. בנוסף לכך, גילי יהלום טוען להיעדר תוכחה על אכילת חזיר אצל הנביאים בתנ"ך ובעקבות זאת מציין: "הנביאים קָבלו, שעם ישראל ומלכיו חטאו אמנם בעבודה לאלילי כנען ובחטאי מוסר שונים, אבל הם מעולם לא התלוננו על כך, שהעם חוטא באכילת חזיר. הסלידה מן החזיר נשארה כה חזקה, עד שלא היה צורך בהטפת המוסר של הנביאים"‏[5][6].

במרוצת הדורות הועלו הסברים שונים לחוקי הכשרות בכלל ולאיסור על אכילת חזיר בפרט – החל מנימוקים הקשורים בתאוריות של היגיינה ורפואה ועד טיעונים היסטוריים לגבי מגעים בין-תרבותיים.

תאוריות על מקור האיסור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים, תלה את האיסור בנימוק בריאותי: "ואומר, שכל מה שאסרה עלינו התורה מן המאכלות, כולן תזונתן גרועה, ואין במה שנאסר עלינו מה שיש לחשוב שאין בו נזק זולת החזיר והחֵלֶב, ואין הדבר כן, כי החזיר לח יותר על המדה ורבים בו העודפים, ויותר מכן מאסתו התורה מחמת רבוי טִנוּפוֹ ושהוא ניזון מטִנוּפים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים [...] ודע כי הסימנים הללו, כלומר מעלה גירה ומפריס פרסה בבהמה, והסנפיר והקשקשת בדגים, אין מציאותן סִבּת ההתר ולא העדרן סִבּת האִסור, אלא הם סימנים להכיר בהן המין המשובח מן המין הגרוע."‏‏‏[7]

הוגים מודרניים ניסו לחפש את המניע להימנעות מאכילת החזיר בדינמיקה החברתית-תרבותית של אותה תקופה. מספר השערות הוצעו בעניין:

  • החברה, שבגלל אילוצים סביבתיים-כלכליים איננה יכולה לגדל חזירים, היא חברת נוודי המדבר. החזיר אינו בנוי לחיי המדבר: הוא אינו מסוגל להליכה ממושכת למרחקים ארוכים, והמזון המצוי במדבר אינו מתאים לקיבתו. בעקבות זאת, היו שהציעו שמקור האיסור על אכילת החזיר בקרב בני ישראל הוא מוצאם כנוודים שהגיעו מן המדבר. למרות שהתיישבו בארץ שאפשר היה לגדל בה חזירים, הם הוסיפו לשמור על מנהגים ועל הרגלי תזונה קודמים. בעמדה זו תמך אוטו אנטוניוס שכתב: "נציין עובדה אחת, את העדרם של החזירים אצל העמים הנוודים. החזיר, בניגוד ליונקים אחרים, אינו יכול לרעות על-פני מרחקים גדולים, ולכן הימצאותו במשק החי של שבטים מסוימים מעידה על היותם יושבי קבע. נוודים רועים אמיתיים לא גידלו חזירים מעולם, וכיוון שעמים אלה ראו את עצמם כעליונים על תושבי הקבע, הרי הבוז לחזיר כחית-בית של התושבים, גרם לדחיית החיה והכרזתה כטמאה. ביזויה של חית-הבית, שזוכה להערכה של יושבי הקבע, מתוארת אצל הרודוטוס בהתייחסות לסקיתים. אולם, תופעה זו מוכרת בייחוד אצל הרועים הנוודים השֵמיים והחַמיים. אצל אלה היא אף קיבלה כסות דתית ונותרה כאיסור אכילה, גם כאשר הגיעו הנוודים לישיבת קבע [...]. איסור אכילת החזיר, כאיסור דתי, הוא תולדה של סלידתם של הרועים הנוודים מיושבי הקבע.‏[8]"
גם שמעון בודנהיימר כתב: "ראוי לציין, שכל העמים המשקצים את החזיר הם נוודים או צאצאיהם של נוודים. לעומת זאת החזיר הוא חיית-הבית בה"א הידיעה של החקלאות המיושבת.‏[9]"
מנגד, החוקר בריאן הסה, מתייחס אל דעה זו במידה מסוימת של זלזול, ונשאר עם המסקנה, שאי-אפשר להסביר את הסיבה לחקיקת החוק.
ייחוס האיסור על אכילת חזיר למוצא הנוודי של בני ישראל מתאים יותר לדעות החוקרים שבני ישראל היו ממוצא של נוודי מדבר. אולם לשיטת אלו הגורסים שמוצאם של בני ישראל מנוודים בארץ המזרע, ההסבר הוא חלקי מאוד, מכיוון שנוודים בארץ המזרע (כמו בדואים החיים בתוך ארץ נושבת) יכולים לגדל דור אחד של חזירים כאשר הם עוצרים לחניית חורף, שכן בזמן זה הם גם זורעים תבואה.
  • השערה האומרת שיהודים לא יכלו לגדל חזירים בגלל האקלים החם של ארץ ישראל.[דרוש מקור] אחרים טוענים שגידול חזירים נהג במזרח התיכון על ידי עמים אחרים בתקופות שונות (לרבות באזור ההר, שבו התיישבו הישראלים) וכן מגידולם באזורים של קו המשווה (אינדונזיה, הודו וכדומה) היום ובעבר.[דרוש מקור]
  • האנתרופולוג מרווין הריס טען שמכיוון שבאזורי ההתיישבות של הישראלים באזור ההר המרכזי לא היה יער, הם לא יכלו לגדל חזירים האוהבים לאכול את בלוטי האלון.[דרוש מקור] אחרים טוענים שמציאות אלונים אינה תנאי הכרחי לגידול חזירים וישנם אזורים ללא אלונים בהם מגודלים חזירים.[דרוש מקור] בנוסף, נילי ליפשיץ טוענת שאזור ההר המרכזי היה מכוסה ביער הארץ-ישראלי, והאלון הוא אחד מעציו העיקריים.‏[10]
  • הערך על החזיר ב-The Anchor Bible Dictionary, מסכם את הדברים כך: "חפירות ארכאולוגיות מראות, שבאותם אזורים שבהם נאסרה אכילת חזיר על-פי חוקים יהודיים או מוסלמיים, גידלו חזירים בכמויות משמעותיות בתקופות אחרות. עובדה זו מובילה למחשבה, שהאיסור על החזיר הוא עניין של תרבות יותר מאשר של סביבה."
"את האיסור על אכילת חזיר לא ניתן להסביר בנימוקים סביבתיים או כלכליים בלבד. למעשה, אפשר שזהו הרמז היחיד שיש בידינו לזהוּת ספציפית ומשותפת בין תושבי הכפרים בהר שממערב לירדן. אפשר שראשוני הישראלים חדלו לאכול חזיר רק מפני שהעמים סביבם – יריביהם – אכלו אותו. [...] חמש-מאות שנה קודם לחיבור הטקסט המקראי, על חוקיו המפורטים וכללי הכשרות שלו, בחרו בני-ישראל – מסיבות שטרם התבררו עד תום – שלא לאכול חזיר."‏‏‏[11]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מירצ'ה אליאדה, תולדות האמונות והרעיונות הדתיים, תרגם מאנגלית: יותם הראובני, כרך א', הוצאת נמרוד, תל אביב 2001.
  • מרי דגלס, טוהר וסכנה: ניתוח של המושגים זיהום וטאבו, תרגמה: יעל סלע, הוצאת רסלינג, תל אביב 2004.
  • אהרון ששון, "כלכלת בעלי החיים (צאן ובקר) לאור המחקר הזואו-ארכאולוגי בשכבה II (מאה 8 לפנה"ס) בתל באר-שבע", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, תל אביב 2004
  • Brian Hesse, “Pig Lovers and Pig Haters: Patterns of Palestinian Pork Production”, Journal of Ethnobiology, Winter 1990.
  • Brian Hesse and Paula Wapnish, “New Perspectives and Evidence on Ethnicity and the Pig * in the Levant”, ASOR, Annual Meeting, November 1995.
  • Brian Hesse and Paula Wapnish, Pig Use and Abuse in the Ancient Levant: Ethnoreligious Boundary Building with Swine, Birmingham (Alabama), 1997.
  • Frederick E. Zeuner, A History of Domesticated Animals. Hutchinson, London 1963.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סוטה מט ב
  2. ^ ""והוא גרה לא יגר": פירוש: תנאי הוא הדבר, 'כל זמן שהוא גרה לא יגר'. אבל לעתיד לבוא - יעלה גרה ויחזור להיות מותר. ולא שיישאר בלא גרה ויותר, כי תורה לא תשונה." (אור החיים, פירושו לויקרא יא, ז)
  3. ^ ראו, למשל, חיבוריהם של אהרון ששון ושל בריאן הסה: ד"ר אהרון ששון, "כלכלת בעלי החיים (צאן ובקר) לאור המחקר הזואו-ארכיאולוגי בשכבה II (מאה 8 לפנה"ס) בתל באר-שבע", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, תל אביב 2004, בהנחיית פרופ' ישראל פינקלשטיין
  4. ^ ‏ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל, 2001, עמ' 128‏
  5. ^ גידי יהלום, עדות החזיר, זמנים גיליון 94
  6. ^ בסוף ספר ישעיהו מופיעות שלוש התייחסויות לאכילת בשר חזיר: "הַיֹּשְׁבִים, בַּקְּבָרִים, וּבַנְּצוּרִים, יָלִינוּ; הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר, ופרק (וּמְרַק) פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם" (ס"ה ד'), "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ, זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב, מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר, מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן--גַּם-הֵמָּה, בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם, וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם, נַפְשָׁם חָפֵצָה" (ס"ו ג') ו"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל-הַגַּנּוֹת, אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ, אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר, וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר - יַחְדָּו יָסֻפוּ" (ס"ו, יז), אך רוב המפרשים מייחסים פסוקים אלו לגולי בבל או לתקופה מאוחרת יותר ולא ליושבים בארץ ישראל עד סוף תקופת המלכים
  7. ^ ‏רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג', פרק מח, עמ' שצב, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים 1972‏
  8. ^ Otto Antonius, Stammesgeschichte der Haustiere, Verlag von Gustav Fischer, Jena 1922. תרגם מגרמנית: גדעון אילת.
  9. ^ שמעון בודנהיימר, החי בארצות המקרא, כרך ב', הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1956.
  10. ^ Nili Liphschitz & Gideon Biger, “Ancient dominance of the Quercus calliprinos – Pistacia palaestina association in Mediterranean Israel”, Journal of Vegetation Science 1:67-70 1990
  11. ^ ‏ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל עמ' 128‏