נבטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אזור הנבטים בחצי האי סיני וסביבתו באימפריה הרומית במאה ה-2
שרידי יישוב בשבטה
מסלולי הנבטים
בעיר הנבטית פטרה החצובה בסלע

הנַבַּטִים (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי‏[1]) היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה, ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה (שהובאו מאזור תימן וסומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש ליצירת מומיות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר, ונהגו לחצות אותו בשיירות של מאות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלול דרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.

מוצא הנבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנבטים היו שבטים ערביים שהגיעו לאזור ארץ ישראל מצפון חצי האי ערב. לאחר שהאדומים פלשו לארץ יהודה, הנבטים חדרו לארץ אדום. הם לא קראו לעצמם נבטים: שם זה ניתן להם על ידי היוונים. יוספוס פלביוס (הוא יוסף בן מתתיהו) קרא לחבל הארץ שבין סוריה לחצי האי ערב, ובין נהר הפרת לים סוף, בשם נבטיה. בהמשך אימצו לעצמם הנבטים את השפה הארמית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכזי מושבם היו הערים פטרה וסלע, וייתכן שאלה שני שמות, יווני וכנעני, לאותה עיר. העיר פטרה נקראה גם בשם רקם, כנראה בטעות, על ידי ההיסטוריונים היווניים. הנבטים מוכרים להיסטוריונים החל מסוף המאה ה-4 לפנה"ס, כאשר הותקפו על ידי היוונים הסורים כחלק ממלחמות הדיאדוכים שהחלו אחרי מותו של אלכסנדר הגדול. היוונים לא הצליחו לשעבד את הנבטים. התרבות הנבטית הושפעה מהתרבויות היוונית, המצרית והסורית (אשורית) שסבבו אותה. הנבטים שלטו על חבל ארץ גדול יחסית בין סוריה למצרים.

הממלכה הנבטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הממלכה הנבטית

בראשית תקופת החשמונאים בארץ ישראל (המאה ה-2 לפנה"ס) היו קשרי ידידות בינם לבין הנבטים. בעלות אלכסנדר ינאי לכס השלטון (10376 לפנה"ס) רצה להרחיב את ממלכתו וכבש את עזה בשנת 100 לפנה"ס, ודחק את הנבטים מהנגב. הנבטים המשיכו להעביר סחורות, אך במקום לחצות את הנגב נעו על דרך המלך בגב ההר (אדום, מואב והגלעד), עד פיניקיה ומסופוטמיה, וכך למעשה מצאו שווקים חדשים לסחורותיהם.

בימיו של הורדוס (374 לפנה"ס) חזרו הנבטים לשווק את סחורותיהם מעזה ומאל עריש, בזכות הסכמים עם המלך (הורדוס היה חצי נבטי בעצמו, מצד אמו, קיפרוס). למרות נסיונות ההשתלטות על ממלכתם הנבטים נותרו עצמאים למדי, ובעליית האימפריה הרומית שילמו לה מס ולא יותר.

העיר פטרה הוקמה כפתרון לאוכלוסייה הנבטית שאינה מסוגלת להילחם, ולכן נבנתה כעיר נסתרת ומבודדת. רק במאה ה-1 לספירה החלה העיר פטרה להתפתח כעיר בירה. בעקבות ההתפתחות העירונית הגיעה גם שושלת מלוכה וכלכלה מפותחת בעלת מטבע. לא ברור מדוע דווקא פטרה - מאחר שהעיר אינה ניצבת על נתיבי השיירות, אך ככל הנראה המקום שימש מעין בנק, בו נשמרו אוצרות הנבטים, והפך מקום מרכזי מאוחר יותר.

התקופה הרומית והביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך הנבטי האחרון, רבאל השני נפטר בשנת 106 לספירה, וממלכת הנבטים סופחה לרומא על ידי הקיסר טריאנוס בשנה זו או בשנה העוקבת והפכה לפרובינקיה ערביה.

במהלך המאות הראשונות לספירה נשמט המסחר מידי הנבטים, בין השאר, בגלל שהרומאים החלו לסחור באמצעות ספינות. לקראת סוף התקופה הרומית תחנות המעבר של הנבטים התפתחו והפכו ליישובי קבע, ואחר כך לערים. ככל הידוע היו בשליטתם כשבעה יישובים גדולים: חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות בנגב, מואה וניצנה. באותה תקופה התחוללה החדירה של התרבות הרומית לחיי היומיום של הנבטים וגברה על מורשתם; הן טכנולוגיית הבניה רומית בעריהם, והן באימוץ האלילים הרומים. הנבטים העוסקים במסחר הלכו ונתמעטו, ולעומת זאת התרחב העיסוק בחקלאות מדברית.

בראשית התקופה הביזנטית (324638) קיבלו על עצמם תושבי הערים הנבטיות, שעד אז היו פגאנים, את הנצרות, ולמעשה הפכו לביזנטים, עם הכיבוש הערבי וראשית התקופה הערבית בארץ ישראל התאסלמו ונטמעו בחברה הסובבת.

כתובת-סלע הכוללת גם סימנים נבטיים בואדי ראם (ירדן)

התרבות הנבטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הגיעם לאזור ארץ ישראל הפכו הנבטים בהדרגה, תוך כדי מיזוג עם השבטים המקומיים, משבט של ערבים נוודים לעם יושב ערים והקימו ממלכה חשובה. השפה הנבטית הייתה שפה שמית, תערובת של ערבית וארמית. בראשיתם דיברו ערבית, אבל לאחר התנחלותם באזור הושפעו מהשפה הארמית, שהייתה שלטת באזור.

הנבטים פיתחו תרבות ואמנות משלהם, שאת שרידיהן ניתן לראות בעריהם: פטרה, עבדת ואחרות. הדת הנבטית הייתה דת ערבית טרום-מוסלמית. הם עבדו את האל הערבי דושרא (אל ההר), ואת האלות הערביות אל-עוזא (אלת האהבה), אל-לאת ואל-מנאת (אלת הלבנה). אחדים ממלכיהם הפכו בעיניהם לאלים, כמו במצרים. אחד ממלכים אלה במאה הראשונה לפני הספירה היה עבד, שהיוונים קראו לו עובודס. הוא נלחם ביהודים החשמונאים, ונהרג בקרב עם המלך היווני-סורי אנטיוכוס דיוניסוס (אנטיוכוס הי"ב). על שמו קרויה העיר עבדת שבנגב. עם זאת, השרידים מהתרבות הנבטית הנם מועטים ביותר – פועל יוצא של חייהם כנוודים הוא שלא השאירו אחריהם הרבה מבנים או היסטוריה כתובה. לעומת זאת – מהתקופה הביזנטית, שהיא תקופה בה כמות האוכלוסייה בארץ הייתה גדולה מאד, ישנם שרידים רבים בשטחים נרחבים בנגב בפרט ובארץ בכלל.

ההיסטוריון היוווני דיודורוס סיקולוס בן המאה הראשונה לפנה"ס טען שהנבטים שמרו בסוד את דרכי המסחר שלהם ואת מוצא הטובין שבהם סחרו. הוא תיאר אותם כשבט רב-עוצמה שמנה כעשרת אלפים לוחמים והיה החשוב בשבטים של צפון ערב. לפי דיודורוס הנבטים לא עסקו בחקלאות, לא בנו לעצמם בתים קבועים, לא שתו יין, רעו עדרים ועסקו במסחר בשמים שהגיעו מתימן. בתנ"ך, ירמיהו ל"ה יד, מוזכרת מערכת חוקים דומה אשר חלה על צאצאי יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב, מראשי מרד יהוא. לפי דיודורוס, הנבטים קיימו את חייהם כנוודים בלבד, אבל גרסה זאת סותרת לכאורה את העובדה שהם ישבו בערים כמו פטרה, סלע, ועבדת.

פולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט ידוע על האמונה והפולחן הנבטי. ידוע ששלישיית האלים הראשית הייתה דושרא, קאום ועוזה כשאלת מלווה אותם במסעם. הם היו עובדי שמש כמו הרבה עמים אחרים במרחב. אך, יחד עם זאת אחד מסמליהם היה סהר\חצי הסהר עם כוכב (בדומה לכת קומראן למשל). האסלאם, שנוצר באזור בשלהי הממלכה הנבטית, אימץ הרבה מפולחנם ומסמליהם.

בפטרה ובוואדי ראם ישנם מקדשים לאלים השונים.

ביישובים קטנים שלא יכלו להכיל מקדשים גדולים היה מוגדר אזור ה"כעבה" (מרובע - בגלל צורתו בהצטלבות הרחובות הראשית), ששם היו מוצבים פסלי האלים. המאמין היה מקיף את הכעבה ומתפלל לכל אחד מהאלים שבהיקף.

לאורך דרכי המדבר ניתן למצוא ציורי סלע של האלים השונים, שייתכן והיו מקומות פולחן לנוודים.

האלים הנבטים
  • דושרא - אל היום והשמש, אדון ההרים שסביב פטרה. סמלו מרובע ועליו עיניים ואף.
  • קאום - אל הלילה והירח, אל ההגנה והמלחמה, מדריך השיירות במדבר. אינו שותה יין. בהשפעת התרבות הגרקו-רומית זוהה מאוחר יותר עם האל מרס.
  • עוזה - אלת הכוח, אדונת האדמה והתבואה, מלכת השמיים, אדונת העולם התחתון, מגינה על הנוסעים בים, בשלב הגרקו-רומי זוהתה עם ונוס ואיסיס.
  • אלת - אלת האביב והפריון, בשלב הגרקו-רומי זוהתה עם ונוס או אתנה.
  • קוטביי - (מלשון המילה - "כתב") אל הכתיבה, הלימוד והמסחר. מאוחר יותר זוהה בהשפעת התרבות הגרקו-רומית עם האל הרמס או מרקורי .
  • מנוות - אלת הגורל, בשלב הגרקו-רומי זוהתה עם נמסיס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
  • יגאל ידין, ממלכת הנבטים, הפרובינקיה ערביה, פטרה ועין גדי לאור התעודות מנחל חבר, בתוך: ‫אילת (קובץ): ירושלים: הכנוס הארצי השמונה-עשר לידיעת הארץ, תשכ"ג-1963, עמ' 149–167.
  • Philip C. Hammond, The Nabataeans: Their History, Culture and Archaeology, (Studies in Mediterranean Archaeology), Gothenburg, 1973, 129 pp.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הערך: נביות, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 644.