נבטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מסלולי הנבטים
שרידי יישוב בשבטה
בעיר הנבטית פטרה החצובה בסלע

הנַבַּטִים היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה (שהובאו מאזור תימן ואתיופיה), ובסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש ליצירת מומיות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר, ונהגו לחצות אותו בשיירות של עשרות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלול דרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.

מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנבטים היו שבטים ערביים שהגיעו לאזור ארץ ישראל מצפון חצי האי ערב. הנבטים פלשו לארץ אדום ודחקו את האדומים לדרום ארץ יהודה, לאידומיאה. יוסף בן מתתיהו קרא לחבל הארץ שבין סוריה לחצי האי ערב, ובין נהר הפרת לים סוף, בשם נבטיה.[דרוש מקור] בהמשך אימצו לעצמם הנבטים את השפה הארמית. בארמית נקראו הנבטים "נבט".[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופרים בני זמנם של הנבטים, ואיתם גם חלק מהחוקרים המודרניים, מזהים את הנבטים עם שבט נַבַּתֻ (נביות במקרא) הארמי, אך חוקרים אחרים פוסלים זיהוי זה מטעמי רציפות היסטורית ולשון (השם נביות הוא מהשורש נ־ב־י/ו בעוד השם נבטים הוא מהשורש נ־ב־ט, ולכן חילופי ט–ת לא יכולים להתקיים בינהם).[2][3]

מרכזי מושבם היו הערים פטרה ואל חג'ר (בסעודיה של היום, משמעות השם הוא סלע). פטרה הוא שם העיר ביוונית ואילו רקם היה שמה הנבטי (זהו שם אחד ממלכי מדין במקרא, השם נמצא חקוק בסלע לצד שער הכניסה לסיק).[דרוש מקור] הנבטים מוכרים להיסטוריונים החל מסוף המאה ה-4 לפנה"ס, כאשר הותקפו על ידי היוונים הסורים כחלק ממלחמות הדיאדוכים שהחלו אחרי מותו של אלכסנדר הגדול. הירונימוס מקארדיה, שעליו הטיל (סביב 312 לפנה"ס) דמטריוס בן אנטיגונוס מונופתלמוס את המשימה לפקח על ים המלח ולאסוף את האספלט,[4] תיאר את הים שנמצא ב"ארץ הנבטים" והוא הסופר היווני הראשון הידוע לנו שהזכיר אותם.[5] היוונים לא הצליחו לשעבד את הנבטים. התרבות הנבטית הושפעה מהתרבויות היוונית, המצרית והסורית (אשורית) שסבבו אותה. הנבטים שלטו על חבל ארץ גדול יחסית בין סוריה למצרים.

הממלכה הנבטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הממלכה הנבטית

בראשית תקופת החשמונאים בארץ ישראל (המאה ה-2 לפנה"ס) היו קשרי ידידות בינם לבין הנבטים. בספר חשמונאים א' פרק ט ל"ד מתוארת מערכת יחסים המבוססת על אהבה בין יונתן הוופסי (חשמונאי) לבין הנבטים (המופיעים כבני נביות במקום נבטים). בעלות אלכסנדר ינאי לכס השלטון (10376 לפנה"ס) הוא רצה להרחיב את ממלכתו וכבש את עזה בשנת 100 לפנה"ס, ודחק את הנבטים מהנגב. הנבטים המשיכו להעביר סחורות, אך במקום לחצות את הנגב, נעו על דרך המלך בעבר הירדן (אדום, מואב והגלעד) עד פיניקיה ומסופוטמיה, וכך מצאו שווקים חדשים לסחורותיהם.

בימיו של הורדוס (374 לפנה"ס) חזרו הנבטים לשווק את סחורותיהם מעזה ומאל עריש, בזכות הסכמים עם המלך (הורדוס היה חצי נבטי בעצמו, מצד אמו, קיפרוס). למרות ניסיונות ההשתלטות על ממלכתם הנבטים נותרו עצמאים למדי, ובעליית האימפריה הרומית שילמו לה מס ולא יותר.

העיר פטרה הוקמה כפתרון לאוכלוסייה הנבטית שאינה מסוגלת להילחם,[דרוש מקור][מפני ש...] ולכן נבנתה כעיר נסתרת ומבודדת. רק במאה ה-1 לספירה החלה העיר פטרה להתפתח כעיר בירה. בעקבות ההתפתחות העירונית הגיעה גם שושלת מלוכה וכלכלה מפותחת בעלת מטבע. לא ברור מדוע דווקא פטרה[דרושה הבהרה] – מאחר שהעיר אינה ניצבת על נתיבי השיירות, אך ככל הנראה המקום שימש מעין בנק, בו נשמרו אוצרות הנבטים, והפך מקום מרכזי מאוחר יותר.

התקופה הרומית והביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה הראשונה לספירה הורה הקיסר אוגוסטוס לנציב מצרים גאיוס אליוס גאלוס לצאת בראש עשרת אלפים חיילים לסיור אלים בחצי האי ערב כדי להבטיח שיתוף פעולה של הבדואים ביבוא של מור ולבונה מתימן. למסע הזה נלווה הגאוגרף סטראבון, והוא תיאר אותו בפרוטרוט בספרו "גאוגרפיה". לפי סטראבון בגדו מורי הדרך הנבטים ברומאים והובילו אותם בדרכים עקלקלות שגרמו לרובם למות מצמא, מתשישות וממחלות.

במהלך המאות הראשונות לספירה נשמט המסחר מידי הנבטים, בין השאר, מפני שהרומאים החלו לסחור באמצעות ספינות. לקראת סוף התקופה הרומית תחנות המעבר של הנבטים התפתחו והפכו ליישובי קבע, ואחר כך לערים. ככל הידוע היו בשליטתם כשבעה יישובים גדולים: חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות בנגב, מואה וניצנה. באותה תקופה התחוללה החדירה של התרבות הרומית לחיי היומיום של הנבטים וגברה על מורשתם; הן טכנולוגיית הבניה רומית בעריהם, והן באימוץ האלילים הרומים. הנבטים העוסקים במסחר הלכו ונתמעטו, ולעומת זאת התרחב העיסוק בחקלאות מדברית.

בראשית התקופה הביזנטית (324638) קיבלו על עצמם תושבי הערים הנבטיות, שעד אז היו פגאנים, את הנצרות, ולמעשה הפכו לביזנטים. עם הכיבוש הערבי וראשית התקופה המוסלמית בארץ ישראל התאסלמו ונטמעו בחברה הסובבת.

אבן ח'לדון בספרו אקדמות למדע ההיסטוריה מצטט את מימרתו של עומר בן אל-ח'טאב שמעוניין לפאר את חיי הנוודים ולגמד את יושבי הקבע בכפרים שלטענתו אינם מחשיבים את השמירה על טוהר הייחוס השבטי וכבר לא מייצגים את הערבי האותנטי – "למדו גנאלוגיה, ואל תהיו כאותם נבטים של שפלת ארם נהריים אשר אם שואלים אותם למוצאם הם עונים מכפר פלוני".

כתובת-סלע הכוללת גם סימנים נבטיים בוואדי ראם (ירדן)

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דיודורוס, הנבטים קיימו את חייהם כנוודים בלבד, אבל גרסה זאת סותרת לכאורה את העובדה שהם ישבו בערים כמו פטרה, סלע, ועבדת. לאחר הגיעם לאזור ארץ ישראל הפכו הנבטים בהדרגה, תוך כדי מיזוג עם השבטים המקומיים, משבט של ערבים נוודים לעם יושב ערים והקימו ממלכה חשובה. השפה הנבטית הייתה שפה שמית, תערובת של ערבית וארמית. בראשיתם דיברו ערבית, אבל לאחר התנחלותם באזור הושפעו מהשפה הארמית, שהייתה שלטת באזור.

הנבטים פיתחו תרבות ואמנות משלהם, שאת שרידיהן ניתן לראות בעריהם: פטרה, עבדת ואחרות. הדת הנבטית הייתה דת ערבית טרום-מוסלמית. הם עבדו את האל הערבי דושרא (אל ההר), ואת האלות הערביות אל-עוזא (אלת האהבה), אל-לאת ואל-מנאת (אלת הלבנה). אחדים ממלכיהם הפכו בעיניהם לאלים, כמו במצרים. אחד ממלכים אלה במאה הראשונה לפני הספירה היה עבד, שהיוונים קראו לו עובודס. הוא נלחם ביהודים החשמונאים, ונהרג בקרב עם המלך היווני-סורי אנטיוכוס דיוניסוס. על שמו קרויה העיר עבדת שבנגב. עם זאת, השרידים מהתרבות הנבטית מועטים ביותר – פועל יוצא של חייהם כנוודים הוא שלא השאירו אחריהם הרבה מבנים או היסטוריה כתובה.

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס בן המאה הראשונה לפנה"ס טען שהנבטים שמרו בסוד את דרכי המסחר שלהם ואת מוצא הטובין שבהם סחרו. הוא תיאר אותם כשבט רב-עוצמה שמנה כעשרת אלפים לוחמים והיה החשוב בשבטים של צפון ערב. לפי דיודורוס הנבטים לא עסקו בחקלאות, לא בנו לעצמם בתים קבועים, לא שתו יין, רעו עדרים ועסקו במסחר בשמים שהגיעו מתימן. אולם כיום למרות דיווחיו של דיודורוס סיקילוס, מכיר המחקר בחקלאות נבטית כחלוצית ויחודית, וזאת תוך שמירתם את המסורת הנוודית.

בעיר הנמל שבאיטליה נאפולי, נמצא פסל בדמותו של דושרא המעיד על היות המקום נקודת מפגש של סוחרים נבטים עם תושבי המקום.

פולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט ידוע על האמונה והפולחן הנבטי. ידוע ששלישיית האלים הראשית הייתה דושרא, קאום ועוזה כשאלת מלווה אותם במסעם. הם היו עובדי שמש כמו הרבה עמים אחרים במרחב. אך, עם זאת, אחד מסמליהם היה סהר או חצי סהר עם כוכב (בדומה לכת קומראן למשל). האסלאם, שנוצר באזור בשלהי הממלכה הנבטית, אימץ הרבה מפולחנם ומסמליהם.

בפטרה ובוואדי ראם ישנם מקדשים לאלים השונים.

ביישובים קטנים שלא יכלו להכיל מקדשים גדולים היה מוגדר אזור "הכעבה" (במשמעות המקורית "קובייה" - בגלל צורתו בהצטלבות הרחובות הראשית), ששם היו מוצבים פסלי האלים. המאמין היה מקיף את הכעבה ומתפלל לכל אחד מהאלים שבהיקף.

לאורך דרכי המדבר ניתן למצוא ציורי סלע של האלים השונים, שייתכן והיו מקומות פולחן לנוודים.

האלים הנבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דושרא - אל היום והשמש, אדון ההרים שסביב פטרה. סמלו מרובע ועליו עיניים ואף. על פי ההיסטוריון בן המאה התשיעית הישאם איבן כאלבי הפירוש ל-Dhū l-Šarā - "זה שבא מסהרה "
  • קאום - אל הלילה והירח, אל ההגנה והמלחמה, מדריך השיירות במדבר. אינו שותה יין. בהשפעת התרבות הגרקו-רומית זוהה מאוחר יותר עם האל מרס.
  • עוזה - אלת הכוח, אדונת האדמה והתבואה, מלכת השמיים, אדונת העולם התחתון, מגינה על הנוסעים בים, בשלב הגרקו-רומי זוהתה עם ונוס ואיזיס.
  • אלת - אלת האביב והפריון, בשלב הגרקו-רומי זוהתה עם ונוס או אתנה.
  • כתבי - (מלשון המילה - "כתב") אל הכתיבה, הלימוד והמסחר. מאוחר יותר זוהה בהשפעת התרבות הגרקו-רומית עם האל הרמס או מרקורי.
  • מנוות - אלת הגורל, בשלב הגרקו-רומי זוהתה עם נמסיס.

התייחסות לשלוש האלות - עוזה, אלת, ומנוות - נמצאת בסורת א-נג'ם בקוראן. בפסוקים 19–23 הקוראן לועג לאמונה בשלוש אלות אלו ובהיותן בנות אללה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974
  • יגאל ידין, ממלכת הנבטים, הפרובינקיה ערביה, פטרה ועין גדי לאור התעודות מנחל חבר, בתוך: אילת (קובץ): ירושלים: הכנוס הארצי השמונה-עשר לידיעת הארץ, תשכ"ג-1963, עמ' 149–167
  • Philip C. Hammond, The Nabataeans: Their History, Culture and Archaeology, (Studies in Mediterranean Archaeology), Gothenburg, 1973, 129 pp

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נבטים בוויקישיתוף

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Fawwaz H. Khraysheh, New Safaitic inscriptions from Jordan, Syria. Archéologie, Art et histoire 72, 1995, עמ' 401–414 doi: 10.3406/syria.1995.7452
  2. ^ הערך: נביות, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 644
  3. ^ משה אילת, אנציקלופדיה מקראית כרך ה', מוסד ביאליק, 1968, ערך "נביות", עמ' 745–746 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  4. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 19, פרק 100, סעיפים 2-1
  5. ^ מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: V. Hieronymus of Cardia, No.10, pp. 18-19