מנזר השתקנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°49′59″N 34°58′50″E / 31.83306°N 34.98056°E / 31.83306; 34.98056

מנזר השתקנים
מפת אזור לטרון
חזית הכנסייה
האגף שמצפון לכנסייה

'מנזר גְבירתנו של שבעת המכאובים, הידוע יותר בשם מנזר לַטרוּן או מנזר השתקנים, הוא מנזר גברים בנדיקטיני-סיסטרסיאני-טרפיסטי, השוכן בלטרון, בקצהו הדרום-מזרחי של עמק איילון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1879, ולפי מקור אחר ב-1875‏,‏[1] רכשו נזירות כרמליטיות שטחים חקלאיים מהכפר הערבי עמואס השוכן מצפון ללטרון. באותה עת לערך, בשנים 1876-1877, הקימו שני יזמים - האמריקאי אלכסנדר האוורד (Alexander Howard) והמקומי אמיל בטאט - בית מלון למרגלות גבעת לטרון שעליה שוכנים שרידיו של מבצר לטרון הצלבני. המלון נשא את השם "מלון המכבים", ושירת את תנועת הנוסעים מיפו לירושלים, מסע שנמשך באותן שנים כיומיים. בשנת 1892 נחנך קו הרכבת בין יפו לירושלים, והתמעטו נוסעי הכרכרות והמלון נמכר.

שמו של מבצר לטרון – "לֶה טוֹרוֹן דֶה שֶבַליֶיה" (Le toron des chevaliers; 'מגדל האבירים') – שובש עם השנים ל"לטרון"; והדבר הביא להתפתחות מסורת נוצרית, לפיה דיסמס, "הגנב הטוב" שנצלב לצד ישולטינית "boni latronis"), נולד במקום. בשנת 1887 הגיע לארץ ישראל נזיר טראפיסטי, במטרה להקים בלטרון מנזר. הנזיר, לואי וילה, רכש את בית המלון והתגורר במקום בגפו. לאחר שלוש שנים, בשנת 1890, משהצטרפו אליו נזירים נוספים, המנזר נוסד. הנזירים קיבלו מהנזירות הכרמליטיות אשר אינן עוסקות בחקלאות חלק מהקרקע החקלאית שבבעלותן, והחלו להכשירה. הם נטעו בה עצי זית, כרמים, שדות דגנים וגינת ירקות, ובשטחים שלא כשרו לחקלאות ניטעו עצי אורן וברוש. הנזירים נתקלו בבעיה קשה של מחסור במים ונאלצו להתמודד עם יחס עוין מצד ערביי הכפרים הסמוכים, יחס שהשתפר עם הזמן, בין היתר, בזכות מרפאה שהקימו במנזר. הפטריארך הלטיני של ירושלים העניק למנזר את אוסף ספריו, ששימש בסיס לספריית המנזר.

במלחמת העולם הראשונה גרשו הטורקים את הנזירים שהיו נתיני צרפת, וחלקם גויסו לצבא ואף נהרגו בקרבות. המנזר הפך למחנה צבאי של הצבא העות'מאני ונגרם לו נזק כבד, הוא נבזז והספרייה הושמדה. הנזירים שבו אל המנזר החל בשנת 1919. בשנת 1927 החלה הרחבת מבנה המנזר בסגנון המוגדר על ידי הנזירים כ"סגנון רומנסקי-ביזנטי", ואט אט הוא לבש את דמותו המוכרת כיום. מלאכת הבנייה הסתיימה בשנת 1960, אך הכנסייה קודשה רק בשנת 1999. בין 1948 ל-1967 נשלט המנזר בידי ירדן, והוא שכן על גבולו של שטח ההפקר שבין ירדן וישראל.

ב-4 בספטמבר 2012 הוצתה דלת הכניסה של כנסיית המנזר, ועל קירותיו רוססו שמות מאחזים ביהודה והשומרון, לצד הכיתוב "ערבות הדדית". עוד רוססו כתובות בגנות ישו. האירוע גרר תגובות חריפות מצד ראשי הכנסיות הנוצריות בארץ, בהם פיירבטיסטה פיצבאלה, הקוסטוס של משמורת ארץ הקודש, הפטריארך הלטיני של ירושלים פואד טוואל והארכיבישוף המרוני.‏[2] בנוסף פרסם חבר הבישופים הקתולים בארץ הקודש גילוי דעת חריף אשר גינה את האירוע.‏[3]

אורח החיים במנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל המנזר רשאים להתקבל רק גברים שמלאו להם 21 שנים והם חייבים לעמוד בתקופת מבחן שנמשכת שש שנים. במנזר מתגוררים כיום כעשרים נזירים בני לאומים שונים. הנזירים מתאפיינים במיעוט בדיבור. בעבר נהגו לקיים שיחה רק בעת התפילה עצמה אך כיום שוב אין הגבלה על הדיאלוג בין הנזירים. עם זאת הם ממשיכים להמעיט בדיבור, בעיקר עם זרים שמגיעים למקום.

סדר היום במנזר נפתח בשעה 03:00 והשעות הראשונות עד הזריחה מוקדשות לתפילה פרטנית ובציבור וללימוד. בשעות הבוקר מתפנים הנזירים לעבודה, ושעות אחר-הצהרים מוקדשות שוב לתפילה, לימוד ולעבודה, וכן למדיטציה. במנזר פועל מטבח צמחוני, שכן אכילת בשר, דגים וביצים אסורה. הצעירים עובדים בחקלאות בשטחי המנזר המשתרעים על-פני 400 דונם, ובמנזר פועל יקב בו מיוצרים "יינות לטרון". היינות נמכרים בחנות בכניסה למנזר, לצד מוצרים חקלאיים נוספים, דוגמת דבש, שמן זית וזיתים, וכן מזכרות וספרים. במנזר פועלת אכסניה המשמשת מתנדבים צעירים מצרפת ומגרמניה, אך כל אדם יכול לגור במקום.

האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית המנזר בנויה מספינה בודדת, והיא צרה ומוארכת. תקרתה הגבוהה נישאת על גבי קשתות שביניהן קמרונות צולבים, ומצבה מדורדר. חלל הכנסייה חף מעיטורים כמעט לחלוטין, בהתאם לתקנון הנזירים הטראפיסטים המחייב צניעות והסתפקות במועט. עובדה זו ממקדת את תשומת הלב אל פסל מרים האוחזת בידיה את ישו התינוק, ומעניקה לו צלב. הפסל הניצב בגומחה באפסיס שבצידה המזרחי של הכנסייה, הוזמן בשנת 1954 מפסל באיטליה ומשקלו שלושה טונות. עוד נראים באולם הכנסייה עוגב הניצב מימין לכניסה,‏[4] וציון תחנות דרך הייסורים של ישו. מחוץ לכנסייה, מעל דלת הכניסה אליה, קבועה לונטה שבה נראה ישו סועד עם שני תלמידיו באמאוס הסמוכה, לאחר קומו מן המתים.

בחצר המנזר מוצג אוסף ארכאולוגי ובו פריטים מאזור לטרון. בין הפריטים באוסף גלוסקמאות, שברי עמודים מעוטרים וכתובת קבר של חייל מהלגיון החמישי מקדוניקה.

ליד הכניסה למנזר, בגן הנקרא "גן האחווה", נמצאת אנדרטה גבוהה מגולפת בעץ בצורת טוטם, והמכונה בשם "איש באמונתו יחיה". האנדרטה מציגה שלוש דמויות מהמאה ה-12, בני שלוש הדתות המייצגות לדעת אב המנזר, את הסובלנות. הפסל הוצב במקום בדצמבר 2006. הדמויות הן:

  • רש"י - גדול מפרשי התנ"ך והתלמוד שדרש "ליבי נוטה אחרי המתירים לסלוח".
  • ברנאר מקלרבו - אבי מסדר הטרפיסטים אשר למרות היותו בין התומכים במסעות הצלב, התנגד לפגיעה ביהודים ואמר כי "לפגוע ביהודים זה כמו לפגוע בבבת עיניו של ישוע".
  • צלאח א דין אשר לאחר קרב קרני חיטין גילה נדיבות רבה ואיפשר לתושבי כל מבצר ועיר צלבנית שנכנעו, לעוזבם בשלום.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נירית שלו-כליפא, אל גן נעול: ביקורים במנזרי הארץ, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2005, עמ' 127.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]