דודו אפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
Information-silk.svgדודו אפור
Dronte 17th Century.jpg
מצב שימור

מצב שימור: נכחד (EX)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששנכחד
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: יונאים
משפחה: יוניים
סוג: דודו
מין: דודו אפור
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Raphus cucullatus
תחום תפוצה
Mauritius island location.svg

דודו אפור (שם מדעי:Raphus cucullatus, נקרא גם Didus ineptus על ידי קארולוס ליניאוס), היה מין עוף שנכחד, בעל כנפיים שאינו מסוגל לעוף, מתת משפחת הדודואים (Raphinae) שבסדרת היוניים. הוא היה אנדמי לאי מאוריציוס הנמצא באוקיינוס ההודי. קרוב המשפחה הקרוב אליו ביותר מבחינה גנטית, היה הרודריגז סוליטר (Rodrigues solitaire - Pezophaps solitaria) שנכחד אף הוא. בעבר חשבו בטעות כי הדודו הלבן (Raphus solitarius) ששכן באי ראוניון היה בן משפחה נוסף שנכחד, אך כיום סבורים כי היה זה המגלן הבודד שנכחד בשנת 1746. בן המשפחה הקרוב ביותר לדודו שהשתמר עד היום הוא יונת הניקובר.

ההיסטוריה של הדודו לוטה בערפל. הידע על אורחות חייו מתבסס בעיקר על דיווחים מיומני מסע של מלחים ורבי חובלים שהגיעו לאי מאוריציוס במאה ה-16 ובמאה ה-17 ומהמתיישבים שצדו אותו וגרמו להכחדתו. על פי ציורים ואיורים רבים, שרק חלק מזערי מהם צוירו כפי הנראה על פי מודלים חיים ומממצאים שנלקחו מחלקי שרידים של תת-מאובנים ושל שלדים, משערים כי הדודו היה עוף שדמה במקצת לתרנגול הודו, אך היה גדול ממנו. גובהו בטבע היה כמטר אחד ומשקלו נע בין 10 – 18 קילוגרם. גופו היה מגושם וכבד ומכוסה בנוצות רכות שצבען אפור. רגליו היו עבות וקצרות, ראשו גדול ומקורו ארוך מאוד, רחב ונשרי ופניו היו חשופים מנוצות. כיוון שבאי לא היו בנמצא טורפים שיאיימו על קיומו, נחלשו כנפיו, כך שלא יכלו לתפקד עוד כאיברי תעופה. מי שראה אותו, התפעל מגודלו ומצורתו הייחודית. "אחד העדים הרחיק לכת ותיאר אותו כיצור גרוטסקי". ‏[1].

האזכור המתועד הראשון של הדודו נכתב על ידי מלחים הולנדים שהגיעו לראשונה לאי מאוריציוס בשנת בשנת 1598. בשנים שלאחר מכן נרדפה הציפור על ידי המלחים שעגנו באי. בשנת 1644, התיישבו ההולנדים במאוריציוס והביאו עימם עבדים ממדגסקר ובעלי חיים מבויתים כגון חתולים, כלבים, חזירים וקופים. בעלי החיים הללו פלשו לאזורי המחיה של ציפורי הדודו, רמסו את קניהם וטרפו את ביציהם וגוזליהם. לצד בעלי החיים, צד האדם את הדודו כדי לאכול את בשרו. כך הובל הדודו בבטחה להכחדתו המוחלטת בשנת 1681, פחות ממאה שנה לאחר גילויו. במאה ה-19, נערך מחקר על 4 דגימות שנלקחו משרידים שהובאו לאירופה בתחילת המאה ה-17. השריד האחרון שהתגלה נהרס כמעט לחלוטין בשנת 1755, בשריפה שפרצה במוזיאון באוקספורד באנגליה. בשנת 2005 נמצאו כ-20 שלדים של הדודו באזור ביצתי סמוך למטע קני סוכר בדרום מזרח האי מאוריציוס. החוקרים סבורים כי העצמות הן בנות למעלה מ- 2,000 שנה ומקווים כי המידע שיופק מהן ישפוך אור על חיי הציפורים בטרם הגיעה הציביליזציה לאי מאוריציוס. ‏[2][3]

הדודו הפך לגיבור תרבות פופולארי לאחר שדמותו שצויירה על ידי ג'ון טניאל, הופיעה בספר אליס בארץ הפלאות. דמותו מהווה חלק אינטגרלי מהסמל של רפובליקת מאוריציוס ומשמשת לעיטור חפצים שונים. בימינו הפך הדודו לסמלם של ארגונים רבים הפועלים לשמירת הטבע והסביבה.

גילוי הדודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי מאוריציוס התגלה בפועל על ידי הפורטוגזים בין השנים 1507 ל-1513. האי מופה על ידם, אך הם מעולם לא התיישבו בו. על פי הסברה, נגלה בפניהם הדודו לראשונה בעת ביקורם באי, למרות שאין בנמצא תיעוד על כך. בשנת 1598 הפליגה משלחת הולנדית בת שמונה ספינות בפיקודם של סגן האדמירל וייברנדט ואן וארווייק (Wybrandt Van Warwyck) והאדמירל יעקובס קורנליוס ואן נק (Jacques Cornelius Van Neck) מהולנד במטרה להגיע לתת-היבשת ההודית. לאחר שעברו את כף התקווה הטובה, נקלעו הספינות למזג אוויר סוער וחמש מהן שהיו בפיקודו של וייברנדט ואן וארווייק, המשיכו את דרכן בנתיב הדרומי מזרחי וב-20 בספטמבר עגנו באי שזכה להיקרא מאוריציוס על שם הנסיך מאוריץ, נסיך אורנג'. מכאן ואילך שימש המקום כתחנת עצירה לספינות ההולנדיות ששהו זמן ממושך בים וכמקום מפגש עם הדודו. מאוחר יותר, ארגן ואן וארוויק 3 משלחות מחקר שנשלחו למאוריציוס. Heyndrick Dircksz Jolinck שהיה אחד מראשי המשלחות, תיאר את הדודו במילים הבאות:

מצאנו גם ציפורים גדולות שיש להן כנפיים בגודלן של כנפי יונים, ולכן הן אינן יכולות לעוף... לציפורים הייחודיות הללו הייתה כרס כה גדולה, שדי היה בה כדי להאכיל 2 אנשים ארוחה טעימה, ואכן חלק זה בציפור, היה החלק הטעים ביותר...‏[4]


טקסונומיה ואבולוציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי ראש של דודו שהשתמרו במוזיאון לתולדות הטבע באוניברסיטת אוקספורד

ההיסטוריה האבולוציונית של הדודו אינה נהירה דיה. בדומה לציפורים רבות שחיו באיים, חווה הדודו שינויים אבולוציוניים קיצוניים. פרופסור אלן קופר שהיה מנהל מעבדת ה- DNA באוניברסיטת אוקספורד שחקר את ה- DNA של הדודו אמר כי "כאשר חוקרים את ציפורי האיים אנחנו בודקים למעשה כיצד האבולוציה פועלת, כיוון שדוגמאות קיצוניות הן לעתים נקודות המבט הטובות ביותר המבהירות כיצד הדברים עובדים". ‏[5]

מדעני המאה ה-19 התייחסו לדודו כאל יען קטן, כאל אלבטרוס וכאל עוף דורס. בשנת 1842 גרס הזואולוג הדני יוהאנס תיאודור ריינהרט (Johannes Theodor Reinhardt), כי הדודו הוא למעשה יונת קרקע - (יונה המקננת על הקרקע). הוא התבסס על בדיקות שערך על שלד של דודו שנמצא באוסף המלכותי של קופנהגן. אבחנתו התקבלה בתחילה בלעג, אבל מאוחר יותר נתמכה על ידי יו אדווין סטריקלר ואלכסנדר גורדון מלוויל במונוגרפיה שכתבו על הדודו בשנת 1848 הנקראת 'The Dodo and Its Kindred' (הדודו ומקורביו ), שבה ניסו להפריד בין מיתולוגיה ומציאות. ‏[6]

דגימת גולגולת של הדודו במוזיאון לתולדות הטבע באוקספורד כפי שמופיעה בליטוגרפיה משנת 1848

צוותים מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת אוקספורד ומהמוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון שיתפו פעולה ביניהם בניסיון לשפוך אור על המקור הגנטי של הדודו ולתת מענה לשאלה כיצד הפך להיות ציפור מבודדת באי מאוריציוס. החוקרים נטלו דגימות של DNA מעצמות הרגל שהשתמרו במוזיאון להיסטוריה של הטבע באוניברסיטת אוקספורד, שהיו השרידים היחידים שהכילו רקמות רכות, והשוו אותן לרצף הגנטי של הסוליטר רודריגז, ל-35 מינים של יונים ולקבוצות ציפורים אחרות כגון תוכים ועופות דורסים. מניתוח הממצאים של החוקרים עלה כי למרות שהדודו והסוליטר רודריגז אינם זהים, יש ביניהם קרבה רבה בשל הסממנים האופייניים שהם חולקים בעצמות הרגליים, שקיימים ככל הידוע רק אצל יונים.

רגל מדגימת אוקספורד, המשמש כמקור למחקרים גנטיים

כמו כן גילו החוקרים פרטים משותפים רבים אצל הדודו והיונים בלסת התחתונה, בעצם הלחי, בחיך ובבוהן. הזפק הגדול של הדודו, התכונות השלדיות שלו,הקשקש המספק לו הגנה, וחסרונם של עצם האף ושל המחיצה בין הנחיריים, רמזו אף הם על קרבתו של הדודו ליונים. דמיון נוסף ביו היונים לדודו הוא בכמות התטולה (כלל הביצים בהטלה אחת). היונה מטילה בין ביצה אחת לשתיים והתטולה של נקבת הדודו, כך סבורים עד היום הכילה ביצה אחת בלבד. ההבדל העיקרי בין הדודו והיונים מתבטא בעיקר בגודלן הקטן של כנפיו ביחס לגודל גופו ובאורכו הגדול של המקור ביחס לשאר הגולגולת. מניתוח ממצאי ה-DNA, עלה כי הציפור המקורבת ביותר לדודו שהשתמרה עד היום, היא יונת הניקובר שמקורה בדרום מזרח אסיה ולאחר מכן יונת הכתר מגיניאה החדשה והיונה מסמואה ( Tooth-billed pigeon of Samoa) ששמה המדעי הוא 'Didunculus strigirostris'. ‏[7]

החוקרים לא יכלו לומר מתי הגיע הדודו למאוריציוס או מתי איבד את כושר התעופה שלו. ממצאים גאולוגיים מצביעים על היווצרותו של האי מאוריציוס כתוצאה מפעילות וולקנית שגרמה לאי לצוף מעל פני המים לפני כ-8 מיליון שנה. השאלה אם הדודו הגיע לאי כשהוא עף, שוחה או שט על גזרי עצים או אצות, נותרה ללא מענה. פרופסור אלן קופר הגיע למסקנה מניתוח תוצאות הדי אן אי כי הדודו והסוליטר נפרדו מאב קדמון משותף לפני כ-25.6 מיליון שנים, וכי אותו אב משותף נפרד מציפורים דרום אסיאתיות לפני 42.6 מיליון שנים. ‏[5]

עץ משפחתי של הדודו 2002[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרטוט המצביע על קרובי משפחתו העיקריים של הדודו

הקליידוגרמה שיצר ארתור שפירו, פרופסור לאבולוציה ואקולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, בשיתוף פעולה עם עמיתים למחקר בשנת 2002, מצביעה על קשרי המשפחה הקרובים של הדודו בתוך משפחת היוניים. ‏[8] קליידוגרמה דומה התפרסמה בשנת 2007. בקליידוגרמה זו התחלפו המיקומים בין יונת הכתר ויונת סמואה ונוספו בבסיסה יונת הפסיון ויונת הקרקע דקת המקור (thick-billed ground pigeon) או בשמה (Trugon terrestris). ‏[9]

בשנת 2014 נבדקה דגימת די אן איי שנלקחה מהיונה המנוקדת הירוקה (Caloenas maculata) שנכחדה אף היא. החוקרים הגיעו למסקנה כי יש לה קרבת משפחה הדוקה עם יונת הניקובר, ולפיכך גם עם הדודו והרודריגז סוליטר. מסקנה זו הובילה לתאוריה כי אבותיו של הדודו שהגיעו לאיי מסקרין – לרודריגז ולמאוריציוס, התפתחו לסוליטר רודריגז ולדודו וכן ליונה הירוקה המנומרת שמוצאה בתחנה אחרת באחד האיים. ‏[10] המידע על יונה זו הגיע מדגימה של השריד היחיד שנמצא ב'מוזיאון העולם' בליברפול (the World Museum of the National Museums Liverpool). שריד זה הגיע כפי הנראה למוזיאון מפולינזיה הצרפתית (כנראה מטהיטי) בין השנים 1783-1823. ‏[11]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש ציפורי דודו, סר ריצ'רד אואן, 1866

אחד משמותיו המקוריים של הדודו היה השם ההולנדי "walghvogel wallow bird" או loathsome bird, שמשמעותו ציפור מתפלשת או ציפור מתועבת. הוא הוזכר לראשונה בכתב העת של סגן אדמירל וייברנדט ואן וארווייק שביקר באי בשנת 1598. בשנת 1599 תורגמה הרשימה לאנגלית ומשמעות השם באה לידי ביטוי בתיאור הבא: "...מצאנו במקום הזה כמות רבה של יצורים מגעילים גדולים פי שניים מברבורים שנקראו Walghstocks או Wallowbirdes. בשרם היה קשה, אך טוב למדי. בשעה שנמצאו יונים בשפע שבשרם היה טוב יותר, נדחה בבוז כל מי שהעז לאכול את בשרם של היצורים הדוחים".

מרשימה נוספת מאותו מסע ניתן ללמוד כי הפורטוגזים התייחסו ליצורים הללו כאל פינגווינים. (המשמעות לא נגזרה מהציפור פינגווין אלא מהמילה pinion שמשמעותה כנף קטנה). בשנת 1602 כינה צוות האוניה ההולנדית Gelderland את הציפור בשם "Dronte" שמשמעותו נפוח. שם זה שגור עד עצם היום הזה במספר שפות. ‏[12]

האטימולוגיה של המילה דודו אינה ברורה דיה. יש המייחסים אותה למילה ההולנדית dodoor שמשמעותה עצל ויש המייחסים אותה למילה Dodaars שמשמעותה עכוז שמן המצביעה על גוש הנוצות שנמצא בקצה האחורי של גופו. ‏[13] מילה זו הופיעה לראשונה בשנת 1602 ביומן של הקפטן וילם ואן ווסטסאנן (Willem van Westsanen). הסופר האנגלי סר תומאס הרברט היה הראשון שהזכיר את המילה Dodaars בדפוס בשנת 1628. הוא טען כי כך כונתה הציפור על ידי הפורטוגזים עם הגיעם לאי בשנת 1507. ככל הידוע הפורטוגזים לא הזכירו מעולם את הציפור, עם זאת על פי מספר מקורות כגון המילון אנקרטה (Encarta Dictionary) והמילון של האטימולוגיה (Chambers Dictionary of Etymology), המילה דודו נגזרה מהמילה doudo בפורטוגזית עתיקה ומהמילה doido בפורטוגזית עכשווית, שמשמעותן הן בעבר והן בהווה, שוטה או משוגע, וכי כך הוא כונה כיוון שהיה איטי ולא חשש מבני האדם ומחיות הבית שהביאו עמם. השם dodar, נכנס אף הוא לשפה האנגלית באותה עת, אך הצליח להיות בשימוש רק עד המאה ה-18. ‏[14] דיויד קוואמן ציין בספרו 'The song of the Dodo', שיצא לאור בשנת 1996, כי המילה דודו היא אונומטופאית לצליל שהשמיע הדודו: "דו-דו" ("doo-doo"). בשנת 1766 טבע קארולוס לינאוס את השם 'Didus ineptus' שמשמעותו דודו מגושם, כשם מדעי נוסף לשם 'Raphus cucullatus' שהיה קיים זה מכבר.

מראה הדודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור משנת 1626 שצייר Ustad Mansur, הנחשב לאחד מהציורים היותר מדויקים של הדודו

כיוון שאין בנמצא שרידים של דודו שלם, יש קושי רב להגדיר את מראהו החיצוני או לאשש תיאור זה או אחר באופן מדעי. איורים וציורים שצויירו ורשימות שנכתבו החל מהמאה ה-16 ועד להכחדת הדודו וכן שרידיו שנמצאים במעבדות מחקר ובמספר מוזיאונים, הם הראיות העיקריות שמספקות רמזים בנוגע למראהו.

על פי רוב התיאורים, נוצותיו של הדודו היו אפרפרות או חומות וציצת נוצות מתולתלת עיטרה את חלקו האחורי. ראשו היה אפור וחשוף מנוצות, מקורו היה מעוקל בקצהו, אורכו היה כ-23 סנטימטרים וצבעו היה ירוק, שחור וצהוב. רגליו היו חסונות וצהבהבות וטפריו שחורים. צווארו של הדודו ורגליו היו קצרים באופן יחסי למידות גופו. על פי שרידים שהובאו לאירופה במאה ה-17, ניתן היה להניח כי גובהו של הדודו היה מטר ומשקלו הגיע עד 23 קילוגרם.

לרוב המודלים של הדודו שנמצאים כיום במוזיאון לתולדות הטבע בפריז, בלונדון או בניו יורק, יש מכנה משותף. הם נראים מפוטמים ועגלגלים וצבע נוצותיהם כחול בהיר או אפור. "נדמה כאילו חלק מהנוצות נלקחו מאווזים לכיסוי עיקר הגוף וחלק מהם נלקחו מבנות יענה ליצירת ציצת הזנב שנראית כמו מקל נוצות מיושן לאיבוק אבק". ‏[15]

חלק ניכר מתכונות השלד של הדודו מיוחסות להיותו חסר כושר תעופה. האלמנטים של אגן הירכיים שהיו עבים יותר מאשר אלה של היונים שמסוגלות לעוף, נועדו לתמוך במשקלו הגבוה. כמו כן הוא ניחן באזור חזה לא מפותח ובכנפיים קטנות.

רוב התיאורים של הדודו שנכתבו על ידי מלחים ורבי חובלים, תועדו ביומני הספינות ובכתבי העת של חברת הודו המזרחית ההולנדית שספינותיה עגנו במאוריציוס כאשר האימפריה ההולנדית שלטה באי. רשומות אלה היו פועל יוצא של מדיניות החברה, לתעד מדי יום את כל האספקטים הקשורים למסעות השיט, כגון ציור מפות טופוגרפיות הכוללות מסלולי שיט ונמלי עגינה בטוחים שישמשו כמורה נבוכים למסעות עתידיים. חלק מהתיעוד התמקד בתיאור כתוב ומצויר של הצמחייה והחיות המקומיות. הדיווחים הללו הפכו במרוצת השנים כמקור חשוב עבור מדענים, ציירים ומולי"ם. מעטים מהדיווחים היו אמינים. רבים מביניהם התבססו על דיווחים קודמים, בחלקם התגלו סתירות, ואף אחד מהם לא תועד על ידי מדענים.‏[16]

איור ראש של דודו שצוייר על ידי קורנליוס ספטלוון בשנת 1638. ייתכן כי איור זה הוא מהאחרונים שצויירו על פי מודל של דודו חי

אחד התיאורים המוקדמים ביותר של הדודו מופיע בשנת 1598 ביומנו של ואן וארוויק , במילים הבאות:

ישנם שם תוכים כחולים רבים כמו גם ציפורים אחרות שביניהן בולטות ציפורים גדולות יותר מאשר הברבורים שלנו. יש להן ראשים ענקיים שהעור בחציים חשוף לחלוטין, כאילו הן חובשות מעין ברדס. אלו ציפורים חסרות כנפיים שאת מקומן תפסו 3 או 4 נוצות בולטות. הזנב מורכב ממספר נוצות קעורות ורכות בגוון אפרפר. ‏[17]


בשנת 1634, כתב סר תומאס הרברט את אחד מהתיאורים המפורטים ביותר של הדודו בספרו A Relation of Some Yeares Travaille into Afrique and the Greater Asia, לאחר שביקר במאוריציוס בשנת 1627:

הגוף שלה עגול ושמן, ומשקלה פחות מחמישים פאונד. המוניטין שלה היה יותר כפלא מאשר כמזון. אמנם יש כאלו שצדו אותה לצורכי מזון, אך טעמה לא היה ערב לחיכם של אניני הטעם. ארשת פניה שידרה מלנכוליה וגופה שנראה בגלל גודלו המוגזם כשגיאה של הטבע, מושלם על ידי כנפיים כה קטנות וחסרות אונים, שתפקידן להוכיח כי למעשה היא ציפור. חצי מראשה חשוף ונראה כאילו היא חובשת ברדס. המקור שלה מעוקל וכפוף כלפי מטה, צבעו ירוק בהיר שמעורבב בו גוון צהוב בהיר ובמרכזו נמצאים הנחיריים. עיניה קטנות, עגולות ונוצצות כיהלומים. מלבושה הוא פלומת נוצות שמסתיימת באחוריים הנושאות 3 נוצות קטנות וחסרות פרופורציה. רגליה מתאימות לגופה, ההסתערות שלה חדה, תאבונה חזק ותאוותני וכן מעכלת היא אבנים וברזל. התיאור הטוב ביותר שניתן לקבל ממנה, הוא למעשה הפרזנטציה העצמית שלה. ‏[18]


משקל הדודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור דודו על ידי אדוארד ג'ורג', 1694-1773

מסקנות רבות באשר למראה הדודו היו מבוססות על ציורי שמן מהמאה ה-17, שבהם נראה הדודו כציפור בעלת עודף משקל. אנדרו קיצ'נר, אוצר ראשי וחוקר של בעלי חוליות וציפורים במחלקה למדעי הטבע במוזיאון הלאומי של סקוטלנד, העריך כי הציפורים שהגיעו ליבשת אירופה טופחו כחיות מחמד ופוטמו על ידי בעליהן. כתוצאה מכך משקלם כמעט הוכפל ממשקלם המקורי בעת שחיו בטבע. התרשמותו מהציורים המוקדמים שבהם נראה הדודו רזה, היא כי אלה צוירו על ידי אמנים שביקרו במאוריציוס וזכו לראות במו עיניהם את הדודו בסביבתו הטבעית ובגודלו הטבעי. תמיכה להתרשמות זו, היא תוצאות המחקר שערך על עצמותיו של הדודו. הוא נקט בשיטות שפותחו על ידי קרימינולוגים וארכאולוגים לשחזור בשר על העצמות והגיע למסקנה כי תוצאת השחזור הייתה דומה במידה רבה לרישומים המוקדמים של הדודו, שבהם הוא נראה רזה. כמו כן מניתוח היחסים בין אורך עצם הרגל של הדודו ומשקלה ומהתפיסה המקובלת כי השלדים של הציפורים מהווים גורם קבוע במשקלם הכללי, העריך קיצ'נר כי משקלו של דודו מבוגר בטבע נע בין 11-17 קילוגרם. משקל זה קרוב למשקלו של חוגה גדולה ממין זכר, הנחשב כציפור המעופפת הגדולה ביותר. קיצ'נר מצא כי ההערכה הגבוהה ביותר של משקל הדודו הייתה 23 קילוגרם והיא תועדה בדפוס בשנת 1634. כמו כן ציין כי משקל הזכרים היה כ-4 קילוגרמים יותר ממשקל הנקבות. ‏[19]

קיצ'נר ציטט מתוך מחקר שכתב הזואולוג ההולנדי אנתוני קורנליס Oudemans בשנת 1917, שבו הוצגו 2 היפותזות המבהירות את ההבדל הקיצוני בתיאור המראה החיצוני של הדודו שנראה בציורים, מחד שמן ומאידך רזה. האחת טמונה בעונות השנה, שבהן המזון היה מצוי בשפע והשנייה טמונה בהעדפתם של הציירים להתמקד דווקא בדמות ציפורי הדודו הגוצות, כיוון שהללו משכו תשומת לב רבה יותר. כמו כן, טען קיצ'נר, כי רבים מהציורים צוירו על פי מודלים ודגימות שמולאו בגסות. ‏[20] על פי קיצ'נר, המסה של קליפת הביצים של הדודו, משמשת אף היא כמדד נוסף למשקל גופו, כיוון שהיא משתנה בפרופורציה למסה של הציפור המטילה. אמנם אין עדות לקיומה של ביצת דודו ששרדה, אך לפי תיאורי הביצים בספרות, הגיע קיצ'נר להערכה זהה באשר למשקל הדודו, לזו שהגיע כאשר חקר את היחס בין אורך עצם הרגל לאורכן של עצמות אחרות. ‏[19]

השתקפות הדודו בציורים במהלך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקיצות של דודו מתוך יומן המסע של הספינה ההולנדית גלדרלנד, (1601-1603)

יומן המסע של הספינה ההולנדית גלדרלנד (1601-1603), התגלה מחדש בשנת 1860. הוא מכיל את הסקיצות הידועות היחידות שעל פי הסברה, צוירו במאוריציוס על פי דגמים חיים של ציפורי דודו או על פי דגימות שסיימו את חייהם לאחרונה. איורים אלה יוחסו לג'וריס Joostensz Laerle, שצייר ציפורים נוספות שנכחדו במאוריציוס ולאומן נוסף בלתי ידוע שתרומתו הייתה דלה. ‏[21]

"דודו של אדוארדס", Roelant Savery, ‏1626, המוזיאון לתולדות הטבע, לונדון

מלבד הרישומים הללו, לא ידוע כמה מהאיורים שנעשו במאה ה-17, התבססו על ציפורי דודו שהיו בחיים וכמה מהם התבססו על דגימות ממולאות, שהשפיעו על אמינות הציורים. כל התיאורים שהופיעו לאחר שנת 1638, התבססו בעיקר על תיאורים קודמים. ההבדלים הניכרים בתיאורים הובילו סופרים כגון אנתוני קורנליס אודמנס (Oudemans) ו-Masauji Hachisuka להעלות השערות שונות לגבי תיאור הדודו. הם אפילו הרחיקו לכת בטענה כי ההבדלים נובעים מקיומם של מינים שונים שצוירו. השערות אלה אינן מקובלות היום בשל הנחת העבודה כי אמינות הציורים הללו מוטלת בספק.

הציור המסורתי של הדודו, מציג אותו שמן ומגושם. אחד מהציירים המשפיעים ביותר שמייצגים תפיסה זו של הדודו, הוא הצייר ההולנדי Roelant Savery שהיה אחד מהציירים הפוריים ביותר של הדודו. הוא יצר לפחות 10 ציורים שבחלקם מופיע הדודו בפינותיהם התחתונות. הציור המפורסם ביותר שיצר בשנת 1626 שבו נראה הדודו שמן במיוחד, נקרא כיום "אדוארד של הדודו", כיוון שהיה שייך בעבר לאורניתולוג ג'ורג' אדוארד. ציור זה התקבע מאז כתמונה האופיינית של הדודו והיווה מקור השראה לרבים מציורי הדודו שבאו בעקבותיו. כיום מוצג הציור במוזיאון לתולדות הטבע בלונדון.

בציור מוגולי שהתגלה מחדש בסנט פטרסבורג בשנת 1960, נראה הדודו במרכז התמונה כשהוא מוקף בציפורים הודיות מקומיות. הוא נראה רזה וצבעו חום. הפלאונטולוג האנגלי ג'וליאן יום התייחס לציור זה כאל אחד מהציורים המדויקים ביותר של דודו חי. כחיזוק לטענתו הוא גרס כי הציפורים המצוירות שמקיפות אותו, מזוהות אף הן בבירור וצבעיהן מדויקים. ההנחה היא כי הציור צויר כפי הנראה בשנת 1626 והוא מיוחס לצייר אוסטד מנסור (Ustad Mansur).

התנהגות ואקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צויר בשנת 1617 על ידי פיטר ואן דן ברוקה

מעט מאוד ידוע על התנהגותו של הדודו כיוון שרוב התיאורים שהשתמרו עד היום הם אנקדוטליים ובלתי מספקים. ניתוח עצמות רגליו מלמד כי היה ביכולתו לרוץ במהירות בניגוד לבן משפחתו הרודריגז סוליטר. אין עדויות לכך שהדודו השתמש בכנפיו במאבקים טריטוריאליים או אחרים, עם זאת החוקרים מניחים כי הוא עשה שימוש במקורו הארוך והמאונקל אם היה צורך בכך. מאז שהגשם פקד את האזור בתדירות רבה, מקורות המזון היו בשפע, כך שלדודו לא היו הזדמנויות רבות להפגין התנהגות אגרסיבית לצורך קיומו.

בית הגידול המועדף על ידי הדודו, אינו ידוע, אך על פי תיאורים ישנים ניתן להניח כי הוא התיישב ביערות שהיו באזורי החוף היבשים בדרום ובמערב מאוריציוס. הנחה זו נתמכת על ידי העובדה כי בביצת - Mare aux Songes הסמוכה לים באזור הדרום מזרחי של האי נמצאו שרידים של ציפורי דודו. תפוצה מוגבלת של הדודו באזורים קטנים כמו ביצה זו, באי שהוא בלאו הכי קטן, היא סיבה נוספת להכחדתו. ‏[22] על פי מחקר שנעשה במקום, הסתבר כי העצים הדומיננטיים ששימשו את הדודו לאכילה ולמגורים היו "עצי פנדנוס (Pandanus) עצי tambalacoque הנקראים כיום "עצי הדודו" ועצי דקל שהיו אנדמיים לאי מאוריציוס.

לפני בואו של האדם למאוריציוס, היה האי מכוסה כולו ביערות, אך בעקבות בואו נכרתו רובם ורק מעטים מהם שרדו. כתוצאה מכך נפגעה המערכת האקולוגית של האי באופן בלתי הפיך ומינים אנדמיים רבים שחיו לצד הדודו נכחדו: הרלית האדומה או בשמה האחר, התרנגולת האדומה של מאוריציוס שבדומה לדודו לא הייתה מסוגלת לעוף, תוכים מסוגים שונים, ועוד מיני ציפורים נוספות כמו גם מיני זוחלים כגון צבי ענק, לטאות וחילזונות וכן סוגים שונים של צמחים. גם היום כבעבר, אוכלוסיית בעלי החיים (פאונה) שהצליחה לשרוד במקום, נתונה בסכנת הכחדה.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישום של דודו עם אבן קורקבן, שהועתק על ידי קרוליוס קלאסיוס, מיומנו של ואן נק שאבד, 1605

מסמך הולנדי שהתגלה מחדש בשנת 1887 ואבד שוב, הוא המסמך היחיד שבו ישנו דיווח על תזונת הדודו וכן אזכור על שימושו במקור לצורך הגנה:

העופות הגדולים הללו הם נפלאים וגאים. הם מציגים את עצמם בפנינו כשפניהם מאופקות ונוקשות. פיותיהם גדולים ופעורים. צורת הליכתם נמרצת וחצופה...הנשק שלהם הוא פיהם שיכול לנשוך בחוזקה ומזונם הוא פירות. הם אינם מכוסים היטב בנוצות, עם זאת הם משופעים במשמנים. רבים מהם הובאו בפנינו כדי להנעים עלינו את זמננו. ‏[23].


הדודו ניזון מפירות שנפלו מן העצים, מאגוזים, מזרעים, מפקעות ומשורשים. ‏[24] כמו כן יש סברה כי בדומה לקרובת משפחתו יונת הכתר, ניזון הדודו גם מסרטנים ומרכיכות. אנתוני Oudemans הניח כי הדודו פיטם את עצמו בפירות בשלים בסוף העונה הגשומה כדי שיוכל לשרוד את העונה היבשה שהייתה דלה במקורות מזון. הרגלי התזונה שלו מן הסתם היו מגוונים יותר, שכן על פי דגימות של פרטים שנשבו, הסתבר כי בעת מסעותיו הארוכים דרך הים לאירופה, הוא ניזון ממגוון רחב יותר של מאכלים מאלה שהיה מורגל בהם. פרנס סטאב סבר כי עיקר מזונו של הדודו היו תמרים וכי עלייתו במשקל הייתה קשורה באופן ישיר לעונות שבהן היו התמרים בשפע. ‏[25] במספר מקורות כתוב כי הדודו השתמש באבני קורקבן, כדי לסייע בעיכול מזונו.

כאשר הסופר האנגלי סר האמון ל'אסטרנג' (Sir Hamon L'Estrange), טייל ברחובות לונדון, הוא ראה דודו חי בתוך כלוב , וכך תיאר אותו:

בשנת 1638 לערך, כאשר צעדתי ברחובות לונדון, ראיתי עוף מוזר. אני ועוד מספר אנשים התקרבנו כדי להיטיב לראות. העוף שהיה גדול יותר מתרנגול הודו, היה שמור בתוך כלוב. רגליו היו חסונות, רזות וזקופות. צבע החזה שלו היה כשל תרנגול צעיר וחלקו האחורי היה כהה וקודר. בעל הכלוב כינה את העוף בשם דודו. הוא האכיל מול עינינו את הציפור בחלוקי נחל שנחו בתוך הכלוב, שגודלם היה כגודלם של אגוזי מוסקט. הוא הסביר כי הציפור אוכלת אותם כדי לסייע בעיכול מזונה. איני זוכר כמה שאלות נשאל האיש באשר לתופעה, אבל אני סמוך ובטוח שמאוחר יותר היא הטילה אותם שוב" ‏[26]


לא ידוע כיצד גוזלי הדודו הוזנו, אך ידוע כי יונים ממשפחת הדודו מפרישות חלב יונים. מתיאורים בני זמננו ניתן ללמוד כי לדודו היה זפק גדול, ששימש לאחסון המזון ולייצור החלב עבור הגוזלים, וכי גודלו היה מוגבל לכמות החלב שהדודו יכול היה ליצר.

עץ הדודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ הדודו (Sideroxylon grandiflorum בעבר נודע בשם Calvaria major) היה נפוץ ואנדמי לאי מאוריציוס. הוא נקרא על שמו של הדודו שעל פי הסברה, ניזון בעבר מפרותיו. בשנת 1973 התגלו באי מאוריציוס מספר עצי דודו בגיל 300 שנה בערך שהניבו פרות וזרעים שלא הצליחו לנבוט. האורניתולוג סטנלי פישר מאוניברסיטת ויסקונסין ניסה להתחקות אחר הגורמים שהביאו להכחדתו הכמעט מוחלטת של העץ. במחקר שערך בשנת 1977 ושהתפרסם בכתב העת היוקרתי "סיינס", גרס כי יש תלות בין נביטת זרעי העץ לבין הדודו. לטענתו זרעי העץ יכלו לנבוט רק לאחר שהיו נשחקים במערכת העיכול של הדודו ולאחר הכחדתו לא יכלו להתרבות עוד. כדי לאשש טענה זו, האכיל טמפל תרנגול הודו בפרות עץ הדודו, ומצא כי חלקם הופרשו שחוקים מן הזפק ושלושה מהם הצליחו אף לנבוט. "מכאן הסיק כי אכן, שחיקת קליפת הפרי בזפק העוף היא המאפשרת את תפיחת הזרעים ונביטתם". ‏[27]

מסקנותיו של טמפל התפרסמו בספרי ביולוגיה רבים כדוגמה לסימביוזה שישנה לעתים בין הצמחייה לבעלי החיים. מספר מדענים ביניהם, הרשי (2000), הורן (1978) ואחרים הפריכו את טענותיו של טמפל. אחת הטענות המרכזיות הייתה כי זרעי עץ הדודו הצליחו לנבוט גם לאחר הכחדת הדודו וכי טמפל התעלם מנתונים בוטניים רבים שעמדו בסתירה לטענתו המרכזית. ממחקרים אלה עולה כי הירידה במספר עצי הדודו לשיעור של כמה מאות, נעוצה בסיבות סביבתיות שונות כגון כריתת יערות, הרס הזרעים כתוצאה ממחלות פטרייתיות ועוד. ‏[28]

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפליקה של ביצת דודו

כיוון שלדודו לא הייתה יכולת לעוף, ובסביבתו לא היו טורפים או סוגים אחרים של אויבים שיאיימו על חייו, הניחו החוקרים כי נקבת הדודו קיננה על הקרקע. ‏[29] התיאור של François Cauche משנת 1651, הוא הדיווח היחיד אודות ביצת הדודו והקולות שהשמיע:

ראיתי במאוריציוס ציפורים גדולות יותר מברבור... הן היו שחורות במורד גופן, חלקן האחורי היה עגול, עכוזן היה מעוטר בנוצות מסולסלות רבות שרמזו על גילן (מספר שנים). במקום כנפיים היו להן נוצות שחורות ומעוגלות ללא קרומים. אין להן לשון ומקורן ארוך ומתעכל מעט כלפי מטה. רגליהן ארוכות עם קשקשים, ובכל רגל יש להן רק 3 אצבעות. הקול שהן משמיעות הוא כקולו של אווזון. הן אינן כה מלוחות כמו פלמינגו וברווזים והן מטילות ביצה אחת לבנה בגודל של חצי פני עגול בצד שבו הן מניחות אבן לבנה בגודל של ביצת תרנגולת. הן מטילות את הביצה על דשא שהן אוספות מבעוד מועד ובונות את הקן שלהן ביערות... אנו מכנים אותן Oiseaux de Nazaret ‏[30]


התאור של Cauche מעורר תהיות שכן בחלקו הוא אינו מאפיין את הדודו. הוא ציין כי לציפור שראה יש 3 אצבעות בכל רגל, שהיא חסרת לשון וששמה הוא Didus nazarenus. כיוון שCauche כתב את רשימתו זמן רב לאחר שביקר במאוריציוס, יתכן כי תיאר מין אחר של דודו, או שמא התמזג תיאורו עם זה של ציפור הקסאוורי.

הכחדות הדודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדודו נכחד בידי המתיישבים עצמם, שהרסו את אזור המחיה שלו, היער, כדי להרחיב את מושבתם, ובידי חיות הבית שלהם - כלבים, חתולים ובעיקר חזירים, שטרפו את הביצים, העופות הצעירים, ומזון הדודואים. הפרט האחרון נצפה בשנת 1681. מלבד הרישומים הללו, לא ידוע כמה מהאיורים שנעשו במאה ה-17, נלקחו מציפורי דודו שהיו בחיים וכמה נלקחו מדגימות ממולאות, שהשפיעו על אמינות הציורים.

הדודו בתרבות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדודו (משמאל) על סמלה של רפובליקת מאוריציוס

הדודו אמנם נכחד, אולם הוא מוכר מאוד בעולם. יצרן הבירה היחיד באי ראוניון בחר בדודו כסמלו המסחרי, ואפילו באי מאוריציוס נבחר הדודו להיות חלק מהסמל הלאומי. קיימים צעצועים ואף סדרות טלוויזיה הקשורות בדודו בכל העולם המערבי. למרות תדמיתו הפופולרית, הדודו היה ועודנו משל לטפשות.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סטריקלנד ומלוויל, 1848, פולר, 1987, בריטניקה, 1986
  2. ^ ‏ Rare dodo remains discovered in Mauritius ‏, 29 בדצמבר 2005, באתר המוזיאון לתולדות הטבע בהולנד
  3. ^ ראו גם, נתגלו שלדים של הציפור הנכחדת דודו, 26 בדצמבר 2005, באתר וואלה
  4. ^ 1998 ,P.J. Moree, A concise history of Dutch Mauritius. A fruitful and healthy land, London, New York, עמ' 12
  5. ^ 5.0 5.1 Extinct Dodo Related to Pigeons, DNA Shows הילרי מאייל, נכתב עבור חדשות הנשיונל גיאוגרפיק, 28 בפברואר, 2002, באתר internationaldovesociety
  6. ^ 'הדודו ומקורביו' Strickland, Hugh Edwin; Melville, A. G. (1848). The Dodo and Its Kindred; or the History, Affinities, and Osteology of the Dodo, Solitaire, and Other Extinct Birds of the Islands Mauritius, Rodriguez, and Bourbon. London: Reeve, Benham and Reeve
  7. ^ ‏ The Oxford dodo באתר מוזיאון לתולדות הטבע באוקספורד
  8. ^ העץ המשפחתי של הדודו, על פי שפירו 2002 The Dodo and the Solitaire: A Natural History, Jolyon C. Parish, Indianan university press, 2013, עמ' 340
  9. ^ Mitochondrial and Nuclear DNA Sequences Support a Cretaceous Origin of Columbiformes and a Dispersal-Driven Radiation in the Paleogene ‏ באתר עיתון אוקספורד
  10. ^ The Dodo and the Spotted Green Pigeon; solving a 200 year old mystery ‏ כריסטופר פוט, 16 ביולי 2014, באתר biomedcentral
  11. ^ Gibbs, David; Eustace Barnes, and John Cox (2001). Pigeons and Doves. A Guide to the Pigeons and Doves of the World. Robertsbridge, UK: Pica Press. ISBN 1-873403-60-7
  12. ^ Fuller Errol (2001), Extinct Birds (revised ed.) New York: Comstock.ISBN 978-0-8014-3954-4, עמ' 194-203
  13. ^ "מהכחדה לסמל", Fuller Errol (2002). Dodo – From Extinction To Icon. London:HarperCollins. ISBN 978-0-00-714572-0, עמ' 17-18
  14. ^ היבשת האבודה של הדודו - היסטוריה אקולוגית של מאוריציוס, Cheke, Anthony S.; Hume, Julian Pender (2008). Lost Land of the Dodo: an Ecological History of Mauritius, Réunion & Rodrigues. New Haven and London: T. & A. D. Poyser. ISBN 978-0-7136-6544-4., עמ' 276
  15. ^ ‏ Dodo (Raphus cucullatus), Natural History Museum London, 1942-46 Submitted by: Petra Lange-Berndt באתר preservedproject
  16. ^ Dodo: from extinction to the fossil record ‏ Julian P. Hume, Bird Group Department of Zoology, Natural History Museum, U.k
  17. ^ ‏ Erin McCarthy, 11 Things We Know About the Dodo באתר mentalfloss
  18. ^ ‏ Erin McCarthy, 11 Things We Know About the Dodo באתר mentalfloss
  19. ^ 19.0 19.1 Jerry Bergman, The History of the Dodo Bird and the Cause of Its Extinction באתר asa3
  20. ^ Andeew C. Kitchener On the external appearance of the dodo, Raphus cucullatus 1758 באתר euppublishing.com
  21. ^ The journal of the flagship Gelderland – dodo and other birds on Mauritius 1601 באתר euppublishing.com
  22. ^ Foreword on extinct birds by Errol Fuller באתר lynxeds.com
  23. ^ Cheke, Anthony S.; Hume, Julian Pender (2008). Lost Land of the Dodo: an Ecological History of Mauritius, Réunion & Rodrigues. New Haven and London: T. & A. D. Poyser. ISBN 978-0-7136-6544-4 עמ' 162
  24. ^ The Dodo - an Extinct Bird באתר הבי בי סי
  25. ^ France Staub Dodo And Solitaires, myths and reality באתר potomitan
  26. ^ The zoologist: a popular miscellany of natural history,, כרך 6, הודפס לפני 1923, נערך על ידי אדוארד ניומן, עמ' 2,262 באתר גוגל ספרים
  27. ^ יהודה בלו, כשטועם תרנגול הודו מפירות עץ הדודו , באתר ynet‏, 23 ביולי 2006
  28. ^ The Widespread Misconception that the Tambalacoque or Calvaria Tree Absolutely Required the Dodo Bird for its Seeds to Germinate PLANT SCIENCE BULLETIN, VOLUME 50, NUMBER 4, December 2004, The Botanical Society of America Biologists
  29. ^ Fuller, Errol (2002), Dodo – From Extinction To Icon. London:HarperCollins. ISBN 978-0-00-714572-0. עמ' 44-43
  30. ^ Jolyon C. Parish The Dodo and the Solitaire: A Natural History עמ' 42 באתר גוגל ספרים