היסטוריה של מאוריציוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיקום מאוריציוס על מפת העולם
מפת מאוריציוס

ההיסטוריה של מאוריציוס מתחילה עם גילוי האי מאוריציוס על ידי הפורטוגזים והופעתו על מפות העולם הידוע בתחילת המאה ה-16. האי יושב תחילה על ידי ההולנדים, אחר-כך על ידי הצרפתים ולבסוף היה בשלטון בריטים עד שקיבל עצמאות ב-1968.

התיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השערה מקובלת מייחסת את הגילוי הראשוני של מאוריציוס למלחים ערבים ומלאים במאה ה-10, אך אין לכך הוכחות מוצקות. רמז עקיף לעובדה כי הערבים ידעו על קיומו של האי מופיע באזכור ההיסטורי הראשון שיש בידינו לאי, מפה ששורטטה על ידי הקרטוגרף האיטלקי אלברטו קנטינו (Alberto Cantino) מ-1502. על המפה שרטט קנטינו שלושה איים שמשערים כי הם איי מֶסקַרִין או האיים המַסְקָרֶנִיים (Mascarenes‏ - ארכיפלג הכולל את האיים מאוריציוס, ראוניון ורודריגס). השמות שנתן קנטינו לשלושת האיים מרמזים בבירור למקור ערבי. כך למשל מכונה במפה זו האי שאנו מכירים כיום כמאוריציוס בשם "דינה ארובי". גם אם הערבים הכירו את האי הם לא התיישבו בו.‏[1]

מלחים פורטוגזים (1513-1507)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי מאוריציוס התגלה בפועל על ידי הפורטוגזים בין 1507 ל-1513 והם מיפו אותו.

במפת העולם הרשמית של דיוגו ריברו (Diogo Ribeiro) מתוארים "ממערב למזרח, האי הראשון "משקרניאש" (Mascarenhas), השני "סנטה אפולוניה" (Santa Apolonia) והשלישי "דומינגו פרואיס" (Domingo Froiz)". שלושת האיים (בשמותיהם העכשוויים - ראוניון, מאוריציוס ורודריגס) נתגלו במקרה כמה שנים לפני כן במהלך משלחת מחקר של מפרץ בנגל בפיקודו של טרישטאו דה קוניה (Tristão da Cunha). המשלחת נתקלה בציקלון ונאלצה לשנות נתיב. בשל שינוי זה נתקלה הספינה "סירנה" של רב החובל דיוגו פרננדש (Diogo Fernandes) באי ראוניון ב-9 בפברואר 1507. הם קראו לאי "סנטה אפולוניה" על שם הקדושה של יום זה. האי מאוריציוס נתגלה באותה משלחת וקיבל את השם "סירנה" (Cirne - ברבור בפורטוגזית) והאי רודריגס כונה "דיוגו פרננדש". חמש שנים אחר־כך ביקר באיים דום פדרו דה משקרניאש (Dom Pedro de Mascarenhas) שעל שמו קרויה קבוצת איי מֶסקַרִין.

הפורטוגזים לא הקימו מושבת קבע במאוריציוס כיוון שלא מצאו שימוש לאי. לאחר שכבר תקעו יתד באסיה ובאפריקה, לא עניין אי מבודד ובלתי מיושב זה את הפורטוגזים. עיקר המושבות ותחנות הסחר שהקימו הפורטוגזים באסיה היו בהודו (בגואה, ועל חוף מלבר), באי ציילון (כיום סרי לנקה), במלאקה שבחצי האי המלאי (כיום במלזיה) ובמקאו. הבסיס של הפורטוגזים באפריקה היה במוזמביק. משום שהנווטים הפורטוגזים העדיפו לעבור במצר מוזמביק על מנת להפליג להודו היוו איי קומורו שמצפון למאוריציוס נמל מעבר שימושי יותר.

מלחים הולנדים (1637-1598)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיך מוריץ לבית נאסאו שהאי קרוי על שמו
מפה הולנדית של חוף מאוריציוס

משלחת הולנדית בת שמונה ספינות בפיקודם של האדמירלים יעקובס קורנליוס ואן נק (Jacques Cornelius Van Neck) וּוייברנדט ואן וארווייק (Wybrandt Van Warwyck) הפליגה מנמל טסל שבהולנד ב-1598 כשמטרתה תת-היבשת ההודית. לאחר מעבר כף התקווה הטובה נקלעו שמונה הספינות למזג אוויר סוער שהפריד ביניהן. שלוש ספינות מצאו את דרכן לצפון מזרח מדגסקר בעוד שיתר חמש הספינות התקבצו מחדש והפליגו בנתיב דרומי מזרחי. ב-17 בספטמבר הבחינו חמש הספינות בפיקודו של האדמירל ואן וארוויק במאוריציוס. ב-20 בספטמבר הם עגנו במפרץ מוגן שקיבל את השם "פורט דה וארוויק" (הולנדית "נמל וארווייק", כיום "גרנד פורט"). הם נחתו על האי והחליט לקרוא לו "פרינס מאוריץ ואן נאסאו-איילאנד" (Prins Maurits van Nassaueiland), על שם הנסיך מאוריץ, נסיך אורנג' (או בשמו בלטינית - מאוריציוס) לבית נאסאו, העוצר (בהולנדית stadthouder – ראש המדינה) של הולנד. מתקופה זו נותר השם מאוריציוס בלבד. ב-2 באוקטובר הפליג צי הספינות אל באנטם (עיר נמל במערב ג'אווה).

מכאן ואילך שימש מפרץ "פורט דה וארווייק" כתחנת עצירה לספינות הולנדיות אחרי שהות של חודשים רבים בים. בשנת 1606 הגיעה משלחת הולנדית לראשונה אל המקום שעתיד היה להיקרא פור לואי בחלקו הצפון מערבי של האי. המשלחת, שכללה אחת עשרה ספינות ו-1,357 איש בפיקודו של האדמירל קורניי (Corneille) הגיעה למפרץ אותו כינו "ראד דה טורטו" (Rade des Tortues, בצרפתית "נמל הצבים") בשל מספר צבי היבשה הרב שמצאו על חופו. ממועד זה ואילך שינו המלחים ההולנדים את תחנת העצירה במאוריציוס לנמל ב"ראד דה טורטו".

ב-1615 עגנה במאוריציוס שייטת בת ארבע ספינות עמוסות סחורה בדרכה מג'אווה להולנד. על סיפונה של אחת מהן היה פיטר בות (Pieter Both), המושל הראשון מטעם חברת הודו המזרחית ההולנדית על הטריטוריות שבשליטת החברה, שהיה בדרכו חזרה להולנד לאחר סיום כהונתו. בזמן שעגנו במפרץ במאוריציוס פרצה סערה. שתי ספינות מתוך הארבע טבעו ופיטר בות עצמו מת בטביעה. מאורע זה גרם לספנים ההולנדים להתייחס אל הנתיב הימי העובר במאוריציוס כמקולל, והם השתדלו להימנע ממנו ככל האפשר. בינתיים החלו ספינות בריטיות ודניות לערוך פשיטות באוקיינוס ההודי. מלחים מספינות אלו שנחתו במאוריציוס נהגו להסיר את קליפת העץ היקרה של עצי ההובנה (Diospyros ebenum), שנמצאו אז בשפע בכל רחבי האי, על מנת למכור אותה בשוקי אירופה.

מושבה הולנדית (1710-1638)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות ההולנדית החלה ב-1638 והסתיימה ב-1710, כשבין 1658 ל-1666 הייתה הפסקה קצרה. מושלים שונים מונו לראשות האי בתקופה שהיה מיושב, אבל קשיים שונים כדוגמת ציקלונים, בצורות, מזיקים, מחסור במזון ומחלות גבו את מחירם והאי ננטש סופית ב-1710.

האי לא יושב באופן קבוע במשך ארבעים השנים מאז שההולנדים נחתו עליו לראשונה, אבל ב-1638 יסד קורנליוס חוֹיֶיר (Cornelius Gooyer) את ישוב הקבע ההולנדי הראשון במאוריציוס - קבוצת מתיישבים שכללה עשרים וחמישה איש. חוייר עצמו התמנה למושל הראשון של האי. הקבוצה התעתדה להתפרנס מכריתת עצי ההובנה, מאיסוף ענבר אפור,‏[2] ומגידול טבק ובקר. ב-1639 הצטרפו 30 אנשים נוספים לתגבר את המושבה ההולנדית. חוייר הצטווה לפתח את הפוטנציאל הכלכלי של האי, אך לא עשה דבר בנושא, ולכן פוטר ממשרתו. יורשו היה אדריאן ואן דר סטל (Adriann van der Stel) שהיה מוצלח יותר מקודמו בתפקיד. ואן דר סטל פיתח את יצוא קליפת ההובנה. למטרה זו קנה ואן דר סטל 105 עבדים ממדגסקר. בתוך השבוע הראשון הצליחו 60 מהם לברוח ליערות ורק עשרים מהם נלכדו שוב.

ב-1644 נקלעו תושבי האי לתקופה קשה שארכה חודשים רבים, בשל עיכוב במשלוח אספקה, יבולים רעים וציקלונים. במשך חודשים אלו יכלו המתיישבים לסמוך על עצמם בלבד וניזונו מציד ודיג. עם זאת, הבטיח ואן דר סטל משלוח של 95 עבדים נוספים ממדגסקר לפני שהועבר לציילון. מחליפו בתפקיד ב-1645 היה יאקוב ואן דר מרס (Jacob van der Meersh). האחרון הביא 108 עבדים מלגשיים (כלומר ממדגסקר) נוספים. ואן דר מרס עזב את מאוריציוס בספטמבר 1648 ומחליפו היה רייניר פור (Reinier Por).

ב-1652 התגברו הקשיים שחוו המתיישבים, בעלים ועבדים כאחד. האוכלוסייה אז מנתה כ-100 איש. הקשיים המתמשכים השפיעו על ניצול הפוטנציאל הכלכלי של האי והמתיישבים הצטוו לנטוש את האי. ב-16 ביולי 1658 עזבו את האי כל התושבים, למעט שוליית מלחים ושני עבדים שמצאו מקלט ביערות. רובם היגרו למושבת הכף בדרום אפריקה שנוסדה זמן קצר לפני כן. ניסיון ההתיישבות ההולנדי הראשון הסתיים בכי רע.

ניסיון שני שנעשה ב-1664 הסתיים בכי רע גם הוא כשהאנשים שנבחרו למטרה זו נטשו את מפקדם החולה, ואן ניוולנד (Van Niewland) והוא מת בסופו של דבר מחוסר טיפול הולם.

מ-1666 ועד 1669 ניהל דירק יאנס סמינט (Dirk Jansz Smient) את המושבה החדשה בגרנד פורט כשהפעילות העיקרית הייתה כריתה וייצוא של עצי ההובנה. כשדירק יאנס סמינט עזב הוא הוחלף על ידי ג'ורג' פרדריק וְרֶדֶן (George Frederik Wreeden). ורידן מת ב-1672 בטביעה יחד עם עוד חמישה מתיישבים במהלך משלחת סיור. מחליפו היה הוברט הוגו (Hubert Hugo). הוגו היה אדם בעל חזון ורצה להפוך את האי למושבה חקלאית. הממונים עליו לא היו שותפים לחזונו ולכן הוא לא הצליח לממשו.

כשהוגו עזב ב-1677 החליף אותו איסק יוהנס למוטיוס (Isaac Johannes Lamotius) בתפקיד. למוטיוס משל באי עד 1692, כשהוגלה לבטוויה (כיום ג'קרטה) משום שירד לחייו של מתיישב שאשתו דחתה את ניסיונות החיזור שלו כלפיה. מחליפו בתפקיד, רולוף דאודאטי (Roelof Deodati), עשה ניסיונות לפתח את האי אך נתקל בקשיים מרובים – ציקלונים, יבולים שנדבקו במזיקים, בקר שנדבק במחלות ובצורות. מיואש, הרים דאודטי לבסוף ידיים והוחלף על ידי אברהם מומבר ואן דה ולדה (Abraham Momber Van de Velde). מזלו של ואן דה ולדה לא שפר עליו כשנתקל באותם הקשיים שליוו את קודמו בתפקיד והוא נועד להיות המושל ההולנדי האחרון של מאוריציוס. ב-1710 נטשו ההולנדים את מאוריציוס סופית.

היחס לעבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס לעבדים במושבה ההולנדית היה מחפיר. מרידות או ניסיונות לארגן מרד הוענשו בחומרה. בחלק מהמקרים כללו העונשים כריתת אברים שונים וחשיפה בשמש למשך היום כאשר עם השקיעה הוצא העבד להורג.

מורשת ההולנדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דודו – עוף חסר יכולת תעופה, אנדמי למאוריציוס, שהושמד על ידי המתיישבים הולנדים

ההולנדים הותירו את חותמם על האי בכמה דרכים:

  • שמות שהשאירו אחריהם, החל משם האי ושמות אזורים רבים ברחבי האי. לדוגמה הר "פיטר בות" (המושל הראשון מטעם חברת הודו המזרחית ההולנדית על הטריטוריות שבשליטת החברה שטבע במאוריציוס), ואזור "ואנדרמירס" שליד העיר השלישית בגודלה במאוריציוס, רוז היל.
  • הנהגת גידול קנה סוכר שיובא מג'אווה.
  • השמדת מינים של בעלי חיים מקומיים, ישירות על ידי ציד לשם מזון או בעקיפין על ידי חיות הבית המיובאות - כלבים, חתולים ובעיקר חזירים, שטרפו את הביצים. דוגמאות לבעלי חיים שהושמדו הם דודו אפור (Raphus cucullatus), סוג של עוף גדול מסדרת היונאים שהיה חסר יכולת תעופה (הפרט האחרון ניצוד ב-1681), רלית אדומה, גם היא סוג של עוף גדול מסדרת הרליתיים שהיה חסר יכולת תעופה (הפרט האחרון ניצוד ב-1700), וצבי הענק שגדלו ביבשה.
  • בירוא שטחי יערות גדולים בשל כריתת עצי ההובנה.

שלטון צרפתי (1810-1715)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה צרפתית משנת 1791 המתארת את מאוריציוס (אז "איל דה פרנס")
מאהה דה לה בורדונה, פסל המוצב בראוניון

לאחר שההולנדים נטשו את מאוריציוס הפך האי למושבה צרפתית כאשר בספטמבר 1715 נחת באי גיום דופרן ד'ארסל (Guillaume Dufresne D'Arsel) ותפש חזקה בשם לואי החמישה עשר, מלך צרפת על נמל מעבר זה להודו. הוא כינה את האי בשם "אִיל דֶה פְרנס" (Isle de France). בפועל רק ב-1721 החלו הצרפתים להתיישב על האי. תחילה ב"מפרץ וארווייק" (כיום "גרנד פורט") ששמו שונה ל"נמל בורבון" (Port Bourbon) בדרום האי, ואחר כך, משום שהאזור היה מוכה רוחות והגישה אליו קשה בשל שוניות האלמוגים, עברו למפרץ בצפון מערב האי המוגן יותר. הנמל במקום החדש קיבל את השם פור לואי על שם מלך צרפת (כיום בירת האי). 14 השנים הראשונות להתיישבותם באי היוו חזרה על כל הקשיים בהם נתקלו המתיישבים הולנדים לפניהם ורק המתיישבים הנואשים והקשוחים ביותר שרדו.

את התמונה העגומה שינה אדם אחד הנערץ עד היום במאוריציוס, המושל הצרפתי ברטראן-פרנסואה מאהה דה לה בורדונה (Bertrand-François Mahé de La Bourdonnais) שכיהן בתפקיד בין 1735 ל-1746. מאהה דה לה בורדונה, אריסטוקרט מסאן מאלו שבברטאן, רב־חובל במקצועו, היה בן 38 כשהתמנה למושל האי מטעם חברת הודו המזרחית הצרפתית בעלת הזיכיון לניהול האי. לה בורדונה היה מזועזע ממצבם של 190 האירופאים ו-650 העבדים השחורים באי שמצא באי. הוא קבע את פור לואי כבסיס ימי ומרכז לבניית ספינות. תחת ממשלו, נהרסו הצריפונים המכוסים בכפות הדקלים ובמקומם נבנו מספר בניינים רב, בניינים למגורים ומבני ציבור: מבצרים, קסרקטינים, מחסנים, ובתי חולים. חלקם של מבנים אלו עומדים עדיין כיום: חלק מבית הממשל, "שאטו דה מון פלזיר" (Chateau de Mon Plaisir) בפמפלמוס (Pamplemousses) וקסרקטין לין. כמו כן נפרצו דרכים ברחבי האי. לה בורדונה גם עודד את הרחבת החקלאות, בעיקר גידול קנה סוכר (ב-1744 הוא יזם הקמת מפעל לזיקוק הסוכר), אבל גם כותנה, קפה וקסאווה.

בשנת 1746, במהלך מלחמת הירושה האוסטרית, בה נלחמה צרפת כנגד אנגליה, הפליג לה בורדונה בראש צי בן תשע ספינות מ"איל דה פרנס" להודו. הוא הביס את השייטת האנגלית שהוצבה מולו והשתלט על מדרס, המוצב האנגלי החשוב ביותר של בהודו. הממונה הישיר על לה בורדונה, ג'וז'ף פרנסואה דופלה (Joseph François Dupleix) הורה ללה בורדונה להרוס את מדרס, אבל לה בורדונה שכבר חתם הסכם עם האנגלים בו הם הסכימו לשלם כופר תמורת החזרת מדרס סירב לקיים את ההוראה. בתגובה פוטר לה בורדונה ממשרתו ונשלח בחזרה לצרפת שם הואשם כי קיבל מהבריטים שוחד, נאסר וישב כמה שנים בבסטיליה. ב-1751 טוהר שמו במשפט, אבל לה בורדונה היה כבר אדם שבור ומת שנתיים אחר־כך. על שמו נוסדה ב"איל דה פרנס" ב-1805 העיר מאהבורג.

במהלך מלחמת שבע השנים (1756 – 1763) הביסו האנגלים בפיקודו של רוברט קלייב את הצרפתים בהודו. הממשל הצרפתי האשים בהפסד את חברת הודו המזרחית הצרפתית והאשים את מנהליה בשחיתות. לכן בשנת 1767 (שנתיים לפני שהחברה נסגרה בשל הפסדים כספיים) הועבר האי לאחריותם של פקידים שמונו על ידי הכתר הצרפתי. באי התגוררו אז כ-18,000 איש מתוכם מעל ל-3,000 אירופאים. האי המשיך לשגשג, בייחוד לאחר שנמל פור לואי הוכרז כנמל סחר חופשי ומשך אליו תנועת ספינות רבה. ב-1785 הוכרז "איל דה פרנס" כמקום מושב הממשל הצרפתי של כל הטריטוריות הצרפתיות מזרחית לכף התקווה הטובה.

עד 1790 היה האי תחת אחריותם של פקידים שמונו על ידי הכתר הצרפתי. במשך תקופה בת 13 שנה במהלך המהפכה הצרפתית הקימו התושבים ממשלה שהייתה בפועל עצמאית מצרפת. ב-1803 מינה נפוליון את הגנרל שרל דקאן (Charles Decaen) למושל האי. על מנת שלא להתעמת עם האצולה המקומית השאיר דקן את העבדות על מכונה (בניגוד למדיניות של המהפכנים הצרפתים) וכמו כן התיר לפריבטירים (אוניות חמושות בתותחים, בבעלות ובפיקוד פרטיים, שפעלו בזמן מלחמה נגד הספנות המסחרית של האויב) צרפתיים לפשוט על ספינות הסוחר הבריטיות שעשו דרכן להודו ולמזרח הרחוק, פעילות שהכניסה הון רב ליזמיה. לדקן היו תרומות חשובות לקידום החקלאות באי וגם לשיפור החינוך באמצעות הקמת בתי ספר ומכללה. דקן גם ערך את ספר החוקים המבוסס על קודקס נפוליאון שחלקם בתוקף עד היום. תחת שלטונו שונה שם עיר הבירה מפור לואי ל"פור נפוליון".

פשיטות הפריבטירים שבסיסם ב"איל דה פרנס" על ספינות הסוחר הבריטיות במהלך המלחמות הנפוליאוניות נמשכו עד 1810, אבל אז החלו הבריטים להדק את טבעת המצור על האי בהדרגה. ב-1809 כבשו הבריטים את האי רודריגס וביולי 1810 נכבש האי ראוניון. התקפה בריטית מקדימה על "איל דה פרנס" ב-19 באוגוסט 1810 הסתיימה בניצחון הימי היחיד שנחלו הצרפתים במהלך המלחמות הנפוליאוניות. כוח בריטי שכלל 4 פריגטות תקף כוח צרפתי שכלל 5 פריגטות צרפתיות במפרץ "גרנד פורט" בחלקו הדרום מערבי של האי. שתיים מבין הספינות הבריטיות טבעו ושתיים נלקחו שלל. ההתקפה הבריטית העיקרית התרחשה בדצמבר של אותה שנה כשהכוח הבריטי משתמש באי רודריגס, שנכבש שנה לפני כן, כבסיס לפעולה. כוח בריטי שמנה כ-10,000 חיילים בפיקודו של הקומודור ג'וזיאס ראולי (Josias Rowley) נחת בכף מלרה (Cap Malheureux - הכף האומלל) בצפון האי והכריע את הכוח הצרפתי שעמד מולו בתוך זמן קצר. הצרפתים נכנעו לבריטים ב-3 בדצמבר 1810. בחוזה פריז הועברה הבעלות על האי "איל דה פרנס" ששמו חזר להיות מאוריציוס, יחד עם רודריגס ואיי סיישל לבריטניה.

בתנאי הכניעה הבטיחו הבריטים לכבד את השפה, הדת, המנהגים, את החוקים והמסורות של התושבים. עקב כך המשיכו הקריאולים, צאצאי המתיישבים הצרפתים והעבדים השחורים לדבר בניב צרפתי מיוחד (Patois).

הצרפתים שלטו על האי קצת פחות מ-100 שנים, אבל בתקופה זו הפך "איל דה פרנס" למקום משגשג. למרות שעברו מאז קרוב ל-200 שנים ולמרות שצאצאי המתיישבים הצרפתים הפכו למיעוט באי, עדיין יש לשפה ולתרבות הצרפתית השפעה גדולה באי.

שלטון בריטי (1968-1810)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקתדרלה על שם סן לואי בפור לואי שנבנתה ב-1933 במקום בו נבנתה ב-1752 - הכנסייה הראשונה במאוריציוס

יצור הסוכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל הבריטי באי החל ב-1810 עם מינויו של רוברט פרקוואר (Robert Farquhar) בן ה-34 למושל. הוראתו הראשונה הייתה לדרוש מן התושבים שבועת אמונים לכתר הבריטי, כאשר תושב שלא רצה בכך יכול היה לעזוב את האי עם רכושו בתוך זמן סביר. פרקוואר נחשב כיום כאחד המושלים הטובים של מאוריציוס ותחת שלטונו גדל ייצור הסוכר, דרכים נפרצו והמסחר פרח.

הבריטים ביטלו את מעמד הנמל החופשי שהיה לפור לואי. על מנת לפצות את תושבי מאוריציוס על אובדן ההכנסה ממסחר השוותה בריטניה ב-1825 את מיסוי הסוכר בכל מושבותיה. התוצאה הייתה זינוק מרשים בגידול ויצוא הסוכר ממאוריציוס. ב-1825 יצרה מאוריציוס 11,000 טון סוכר ושנה אחר־כך יותר מכפול (26,000 טון). בשנת 1854 יוצרו באי מעל ל-100,000 טון סוכר. באמצע המאה ה-19 הייתה מאוריציוס יצרנית הסוכר הגדולה ביותר בין כל המושבות הבריטיות כשהיא מייצרת קרוב ל-10% מכלל הסוכר בעולם שמקורו בקנה סוכר. תוצאת לוואי של הצלחה זו הייתה ריכוז הייצור בידי בעלי חוות גדולות ורווחיות ומנגד הקטנה ניכרת בגידולים החקלאיים האחרים כמו למשל לייצור מזון. ייצור הסוכר אומנם גדל אף יותר בשנים שבאו אחר־כך אבל השליטה שהייתה למאוריציוס בשוק הסוכר הלכה והתרופפה בשל ירידת מחירים בשוק העולמי וגידול ניכר בגידול קנה הסוכר במקומות אחרים.

ביטול העבדות וסחר הקולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אפרוואסי גהאט

אחד מהמאורעות החשובים שהתרחשו בתקופת השלטון הבריטי היה ביטול העבדות. חוק ביטול העבדות שעבר בשני בתי הפרלמנט הבריטי אושרר על ידי ויליאם הרביעי, מלך בריטניה ב-29 באוגוסט 1833 ונכנס לתוקף שנה אחר-כך. החקלאות באי שהתבססה על גידול קנה סוכר הייתה תלויה לחלוטין בעבדים. משום כך הוחלט לעכב את ביצוע החוק באי בחצי שנה נוספת והעבדות בוטלה באי ב-1835. בעלי המטעים פוצו בסך 2 מיליון לירות שטרלינג בגין אובדן עבדיהם שיובאו משוקי העבדים של מדגסקר ואפריקה במהלך השלטון הצרפתי.

כשעבר חוק ביטול העבדות בפרלמנט הבריטי ב-1833 נעשה ניסיון להבטיח מקור רצוף של כוח אדם זול, המסוגל להתאקלם במהירות במקום חדש, לעבודה האינטנסיבית במטעי קנה הסוכר במאוריציוס. סוכנים מטעם בעלי המטעים הציעו למחפשי עבודה בשוקי מזרח אסיה (סין, ויפן) ובאפריקה (בעיקר מדגסקר) חוזה עבודה במאוריציוס, אבל לבסוף הייתה זו הודו שהיוותה את המקור העיקרי לאספקת הקולים (מושג היסטורי לעובדי כפיים בשכר נמוך שמוצאם מדרום מזרח אסיה והודו). לפועלים הוצע חוזה שהבטיח בתמורה לעבודה של 10 שנים במטעים, שכר, מגורים ותשלום הנסיעה חזרה הביתה. בפועל הייתה זו בעצם עבדות תחת שם אחר. היחס לעובדים היה נוקשה, תנאי העבודה והמגורים היו קשים, השכר היה נמוך ושעות העבודה היו ארוכות. עובדים שניסו לברוח נענשו במאסר ורבים מבעלי האחוזות נהגו להכות את עובדיהם. תקופה זו, של שימוש אינטנסיבי בעובדי כפיים הודים, התאפיינה במקרי אכזריות לא מעטים ובמאבק מתמשך של העובדים ליחס אנושי.

הקולים הגיעו למתחם הבניינים בנמל פור לואי המכונה בהינדית אפרוואסי גהאט (Aapravasi Ghat כלומר מחסני ההגירה) ששימשו לנקודת קליטה. האי הפך במהרה לנקודת מפתח בסחר הקולים, כשאלפי הודים הפליגו מקולקטה, מדרס, בומבי וקריקל (בדרום מערב הודו) על מנת לעבוד במטעים במאוריציוס, אבל גם על מנת להמשיך הלאה עד איי הודו המערבית. בין 1834 ל-1910, כשהופסק מנהג יבוא עובדים מהודו, הגיעו לאי כ-450,000 הודים מתוכם 150,000 המשיכו הלאה ו-300,000 נשארו באי. בהדרגה שופרו תנאי התעסוקה. ב-1878 חוקק חוק שהסדיר את תשלום השכר. ב-1901 ביקר במאוריציוס המנהיג ההודי מהטמה גאנדי. לאחר שראה את התנאים בהם חיו בני עמו הוא שלח לאי את עורך הדין ההודי מנילאל מאגנלאל דוקטור (Manilal Maganlall Doctor) על מנת לארגן את הפועלים ההודים שהיו חסרי זכויות אזרח. דוקטור הגן בבתי המשפט על עובדים כנגד מעסיקיהם ויסד את עיתונם של תושבי מאוריציוס "הינדוסטני" (Hindustani). ב-1922 עבר חוק שאפשר לעובדים לבחור את המקום בו הם רוצים לעבוד.

אסונות טבע, קשיים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצד השגשוג הכלכלי הניכר של מאוריציוס במהלך המאה ה-19 חווה האי גם סדרת אסונות טבע. בנוסף לציקלונים ולתקופות הבצורת המתרחשים באי לעתים קרובות פרצה ב-1854 באי מגפת כולרה שבה מתו כ-17,000 תושבים. שתים עשרה שנים אחר־כך התפרצה מחלת המלריה ובין 1866 ל-1868 מתו בין 30,000 ל-40,000 תושבים ממנה. מבנה בית הספר היוקרתי Royal College Port-Louis פונה והוסב לבית חולים עבור החולים במחלה. חלק מהתושבים נמלט מפור לואי לערים כדוגמת רוז היל, בו בסן וקיורפיפ שבשל גובהן היחסי מזג האוויר בהם היה נוח פחות ליתוש האנופלס מפיץ המחלה.

במקביל סבלה כלכלת האי משני אירועים. הראשון - ירידת מחירי הסוכר בעולם החל מ-1860 בשל התרחבות גידול קנה הסוכר וסלק הסוכר במקומות אחרים, והשני פתיחת תעלת סואץ ב-1869 שהסיטה את נתיבי המסחר הימי בין אירופה לאסיה מהנתיב העוקף את אפריקה ועובר דרך מאוריציוס לנתיב צפוני יותר.

בעלי המטעים הגדולים הגיבו בשתי דרכים. האחת, ריכוז הפקת הסוכר במספר קטן של מפעלי זיקוק גדולים והשני מכירת חלקות אדמה קטנות ובלתי רווחיות. הרוכשים היו תושבים ממוצא הודי שגידלו בעצמם קנה סוכר.

שינוי הרכב האוכלוסייה והבעלות על הקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי מאוריציוס המכונים קריאולים הם צאצאי בעלי המטעים הצרפתים והעבדים שהובאו לעבוד בשדות קנה הסוכר. הודים תושבי מאוריציוס הם צאצאי מהגרים מהודו שהגיעו לאי במאה ה-19, וההגירה המסיבית של העובדים מהודו שינתה את הרכב האוכלוסייה. ב-1871 כבר היוו הודים 68% מהאוכלוסייה, כשיותר מ-25% מהם כבר נולדו במאוריציוס. כשבעלי חווֹת קנה הסוכר הגדולות ממוצא צרפתי החלו למכור חלקות אדמה קטנות ובלתי רווחיות רכשו אותן הודים לשם גידול עצמי של קנה סוכר. בתהליך המכונה grand morcellement גדל בהדרגה אחוז הקרקע המעובדת שבידי התושבים ממוצא הודי ומעריכים כי ב-1921 הם היו בעלים של כ-35% מהקרקע המעובדת של מאוריציוס.

בשנת 1931 היה אחוז ההודים באוכלוסייה זהה לחלקם 50 שנה קודם - 68% (רק שהפעם 93% מהם היו ילידי האי). בקהילה ההודית של מאוריציוס כלולים המוסלמים (כ-17% מהאוכלוסייה) מתת היבשת ההודית. הקריאולים היוו 20% מהאוכלוסייה והשאר היו ממוצא סיני. המפגש בין הפסיפס האנושי מהודו, סין, אפריקה ואירופה החל תהליך של מיזוג גזעים שלֻווה בחיכוכים, אבל גם בדו-שיח בין התרבויות. תהליך שהמשורר יליד מאוריציוס, קל טורבולי (Khal Torabully), כינה בשם "coolitude".

רוב חוות קנה הסוכר הגדולות מצויות עדיין בשליטת האליטה הצרפתית של מאוריציוס והיא פעילה גם בעסקים ובבנקאות, אבל כשהאוכלוסייה ההודית הפכה לרוב במאוריציוס והוקנו לה זכויות הצבעה מלאות, עבר מרכז הכוח הפוליטי מתושבי מאוריציוס ממוצא צרפתי ובני בריתם הקריאולים לתושבי מאוריציוס ממוצא הודי. תהליך זה לווה בעימותים בין הקהילה ההודית (בעיקרה עובדים חקלאיים במטעי קנה הסוכר) ותושבי האי ממוצא צרפתי שגרמו למהומות נרחבות במאוריציוס ב-1937 וב-1943 שהובילו למותם של מספר אנשים, רובם ממוצא הודי. במקביל החלו הודים וקריאולים להקים ארגונים שנועדו להביא לרפורמה פוליטית ולחקיקת חוקי עבודה מקילים. ב-1936 יסד מוריס קורה (Maurice Curé), רופא ממוצא קריאולי, את מפלגת העבודה של מאוריציוס (Mauritius Labour Party). קורה הוחלף שנה אחר־כך על ידי עמנואל אנקטיל (Emmanuel Anquetil) שניסה להשיג את תמיכתם של עובדי הנמל. לאחר מותו נטל גי רוזמון (Guy Rozemont) את מקומו בראשות המפלגה.

הספינה פאטריה והגלית המעפילים למאוריציוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מאמצי ההעפלה של יהודים לארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה, נרכשו על ידי גורמים פרטיים שלוש ספינות יווניות ישנות (ששימשו במקור להובלת בקר) שנשאו את השמות "אטלנטיק", "פסיפיק" ו"מילוס". הספינות שופצו במשך חודשים רבים במטרה להכשירן לשאת אלפי מעפילים מאירופה אל חופי ארץ ישראל. בסופו של דבר, עלו על שלוש האוניות כ-3,600 פליטים יהודים מגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ובולגריה. בסוף ספטמבר 1940 הפליגו שלוש האוניות מנמל טולצ'אה שברומניה. ב-1 בנובמבר הגיעה ה"פסיפיק", ושלושה ימים מאוחר יותר הגיעה גם ה"מילוס", אל מפרץ חיפה ושם נעצרו על ידי ספינות בריטיות שידעו מראש על מסען. על מנת להבהיר את מחויבות המנדט הבריטי למאבק בעלייה הבלתי לגאלית החליטו הבריטים להגלות את מעפילי שלוש הספינות למאוריציוס המרוחקת. לצורך כך הועלו ב-4 בנובמבר 1,771 נוסעי ה"פסיפיק" וה"מילוס" על האוניה פאטריה, אוניית נוסעים צרפתית בעלת נפח של 12,000 טון שהוחרמה על ידי הבריטים לאחר כניעת הצרפתים לגרמנים.

בינתיים החלה פעילות מדינית נמרצת שנועדה להניא את הבריטים מתוכניתם לגרש את המעפילים למאוריציוס והפלגת ה"פאטריה" התעכבה. לאחר שכל מאמצי ההנהגה הציונית נכשלו ולאחר שב-24 בנובמבר הגיעה ונעצרה גם האונייה השלישית - ה"אטלנטיק", ש-130 מנוסעיה הועלו גם הם על ה"פאטריה", החליטו ראשי ההגנה לחבל באוניה על מנת לעכב את הגירוש.

בבוקר ה-25 בנובמבר הופעל מטען חבלה קטן באוניה. הדף המטען, שתוכנן ליצור חור קטן בדופן, קרע את כל לוח הפלדה של דופן האונייה. החור הגדול שנפער בספינה גרם לשקיעתה על צידה בתוך כרבע שעה בלבד. 267 איש, מתוכם 216 ממעפילי שלוש הספינות ו-51 אנשי צוות, חיילים ושוטרים בריטיים נספו. הניצולים מהאונייה הועברו למחנה המעצר בעתלית יחד עם שאר מעפילי ה"אטלנטיק".

השלטון הבריטי החליט לאפשר למעפילים שהיו על סיפון הפאטריה להישאר בארץ ישראל וזאת, לאחר שנוכה מספרם ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליישוב היהודי בארץ לאותה שנה. שבועיים אחרי טביעת פאטריה, ב-9 בדצמבר נלקחו 1,600 מעפילי ה"אטלנטיק" (שלא הספיקו לעבור אל הפאטריה) ממחנה המעצר בעתלית וגורשו לאי מאוריציוס.

הגולים יושבו במחנות בפור לואי ובבּוֹ בַּסֶן (Beau Bassin) ובבתים פרטיים, שם שהו עד סיום מלחמת העולם השנייה, ואז הותר להם לבחור לאן ברצונם לעבור. 81% בחרו בארץ ישראל והגיעו אליה באוגוסט 1945.

לקראת עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות בשנת 1947 למועצה המחוקקת שהוקמה באותה שנה מסמלות את השלבים הראשונים בדרכו של האי מאוריציוס לשלטון עצמי. בבחירות למועצה יכלו להשתתף כל המבוגרים יודעי קרוא וכתוב. בבחירות נצחה מפלגת העבודה בראשותו של גי רוזמון. הייתה זו הפעם הראשונה שהאליטה הצרפתית סולקה ממרכז הכוח הפוליטי. מערכה למען עצמאות תפשה תאוצה אחרי 1961, כשהבריטים הסכימו להרשות ממשל עצמי נוסף ועצמאות בסופו של דבר. קואליציה המורכבת ממפלגת העבודה של מאוריציוס (בראשי תיבות MLP), ועדת הפעולה המוסלמית (Comité d'Action Musulman - CAM) של סיר עבדול ראזק מוחמד וגוש מקדים עצמאי (IFB - Independent Forward Bloc) – מפלגה הינדית מסורתית – זכתה ברוב המושבים בבחירות למועצה המחוקקת ב-1967. ניצחון זה הושג למרות ההתנגדות מצד תושבי מאוריציוס ממוצא צרפתי, התומכים הקריאולים של גָאֶטן דובל (Gaetan Duval) והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של מאוריציוס (PMSD Mauritian Social Democratic Party) של ז'יל קניג (Jules Keoing). התחרות בין המפלגות התפרשה על ידי התושבים כמשאל עם על עצמאות. הניצחון בבחירות היה בהפרש קטן. מחוז הבחירה מספר 15 היה המפתח לניצחונה של הקואליציה שתמכה בעצמאות. הברית שבראשות מפלגת MLP הצליחה לנצח במחוז בחירה זה רק הודות לתמיכת מפלגת CAM. סיר סיווסאגור ראמגולם (Seewoosagur Ramgoolam), ראש מפלגת MLP וראש הממשלה של המושבה, התמנה לראש הממשלה הראשון של מאוריציוס לאחר קבלת העצמאות ב-12 במרץ 1968. בתקופה שקדמה לתאריך זה התרחשו מהומות על רקע בין עדתי שגרמו למותם של עשרים וחמישה תושבים ולפציעתם של מאות ורק התערבות הצבא הבריטי הרגיעה את הרוחות. שיטת הממשל במאוריציוס עם קבלת העצמאות הייתה מונרכיה, כאחת מממלכות חבר העמים הבריטי.

מהעצמאות ועד סוף המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

26 ביוני 2003, ראש ממשלת מאוריציוס דאז, אנרוד ג'גנאות, בפגישה עם הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש

בשנות ה-70 של המאה ה-20 התחזקה מאוד מפלגה חדשה, ה"תנועה המיליטנטית של מאורציוס/המפלגה הסוציאליסטית של מאוריציוס (Mouvement Militant Mauricien/Parti Socialiste Mauricien) - בראשי תיבות MMM/PSM בראשותו של פול ברנז'ה (Paul Bérenger). ה-MMM נוסדה ב-1970 ובתחילה הונהגה על ידי שלושה: פול ברנז'ה, דב ויראסוומי (Dev Virasawmy) וג'וניד ג'ירוברחן (Juneid Jeeroobarkhan). ה-MMM ניצחה בבחירות הראשונות בהם השתתפה, בחירות המשנה במחוז בחירה מספר 5 בו נבחר דב ויראסוומי. סיר סיווסאגור כיהן כראש ממשלה עד 1982 כשמפלגת העבודה בראשותו מצויה בקואליציה עם מפלגת ה-PMSD בראשות דובל. בבחירות של 1982 נחלה הקואליציה של המפלגות MMM/PSM ניצחון מוחץ בבחירות. אנרוד ג'גנאות (Anerood Jugnauth) התמנה לראש הממשלה והאריש בודהו (Harish Boodhoo) כיהן כסגנו. הקואליציה התפצלה ב-1983, כשאנרוד ג'גנאות הקים את "התנועה הסוציאליסטית של מאוריציוס" (Mouvement Socialiste Mauricien) בראשי תיבות MSM, שהפכה למפלגה השלטת, כשג'גנאות מכהן כראש ממשלה. אחר־כך מונה סיר סיווסאגור לתפקיד הייצוגי של "המושל הכללי" (מטעם הכתר הבריטי) אף על פי שה-MSM דווקא תכננה לשנות את המשטר במאוריציוס מממלכה בחבר העמים הבריטי לרפובליקה בתוך חבר העמים הבריטי כשסיר סיווסאגור בתפקיד הנשיא. ניסיון נוסף לשנות את המשטר לרפובליקה עם ברנז'ה כנשיא ב-1990 נכשל בשל התנגדות פוליטית.

עם מותו של סיר סיווסאגור ירש אותו בנו, נאווין ראמגולם (Navin Ramgoolam), בראשות מפלגת ה-MLP. עם זאת המפלגות MLP ו-PMSD הובסו בבחירות של 1991, שבהם נבחר סיר אנרוד ג'גנאות מחדש. ב-12 במרץ 1992 הפכה מאוריציוס סוף סוף לרפובליקה, חלק מחבר העמים הבריטי. קאסם אוטים (Cassam Uteem) התמנה לנשיא הראשון.

נאווין ראמגולם יצר קואליציה עם ה-MMM בבחירות לפרלמנט ב-1995 כשהוא מותיר את ה-MSM באופוזיציה.

הווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות הבאות (2001) שוב הייתה מפלגת ה-MSM של אנרוד ג'גנאות בקואליציה עם ה-MMM של פול ברנז'ה והוא חזר לשלטון כשג'גנאות התמנה לראש הממשלה. שלוש שנים אחר־כך הוא פרש מראשות הממשלה והתמנה לנשיא הרפובליקה. ביתרת הזמן עד הבחירות מילא ברנז'ה את תפקיד ראש הממשלה. בבחירות הכלליות של 2005 ניצחה קואליצית "הברית הסוציאלית" (Alliance Sociale) בראשות מפלגת ה-MLP ונאווין ראמגולם התמנה לראש הממשלה, כשסיר אנרוד ג'גנאות ממשיך לשרת כנשיא.

מאז עצמאותה של מאוריציוס השתנתה כלכלתה מהתבססות על גידול יחיד (קנה סוכר) ועיבודו לכלכלה מגוונת המבוססת על חקלאות של גידולים שונים, תעשייה ותיירות והיא נהנית כיום מדימוי של מדינה יציבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הקישורים להלן באנגלית:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האתר Historical Maps of Mauritius טוען בין השאר שהפניקים, המלָאים והערבים הכירו את האי, אך אינו נותן לכך הוכחות, אבל באתר זה מופיעים השמות הערבים של האיים במפת קנטינו
  2. ^ ambergris - חומר שמנוני הנפלט ממעי הלווייתן ראשתן גדול ראש ומצטבר על החופים המשמש בתעשיית הבשמים


היסטוריה של מדינות אפריקה
אוגנדה · אלג'יריה · אנגולה · אריתריאה · אתיופיה · בורונדי · בורקינה פאסו · בוטסואנה · בנין · גבון · גאנה · ג'יבוטי · גינאה · גינאה ביסאו · גינאה המשוונית · גמביה · דרום אפריקה · דרום סודאן · זימבבואה · זמביה · חוף השנהב · טוגו · טנזניה · כף ורדה · לוב · ליבריה · לסוטו · מאוריטניה · מאוריציוס · מאלי · מדגסקר · מוזמביק · מלאווי · מצרים · מרוקו · הרפובליקה המרכז אפריקאית · ניז'ר · ניגריה · נמיביה · סאו טומה ופרינסיפה · סודאן · סווזילנד · סומליה · סיישל · סיירה לאונה · סנגל · צ'אד · קומורו · קונגו · הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו · קמרון · קניה · רואנדה · תוניסיה אפריקה