דורותי דיי

דיי ב-1934

דורותי דיי (בגרמנית: Dorothy Day) 8 בנובמבר 1897 - 29 בנובמבר 1980) הייתה עיתונאית, פעילה חברתית, אנרכיסטית ופציפיסטית אמריקאית. לאחר שבשנות צעירותה הייתה חילונית, הפכה בבגרותה לקתולית אדוקה מבלי לנטוש את האקטיביזם החברתי והאנרכיסטי שלה והקימה את תנועת הפועלים הקתולית בארצות הברית.

בשנת 1917 נכלאה כחברה בקבוצת המחאה הלא אלימה של הסופרג'יסטיות. בשנות ה-30 עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם הפעיל החברתי פיטר מורין להקמת תנועת הפועלים הקתולית - תנועה פציפיסטית אשר שילבה סיוע ישיר לעניים ולחסרי בית עם פעולות מחאה לא אלימות למענם. לאורך שנות חייה נקטה שורה של פעולות אי ציות אזרחי שהובילו למעצרה פעמים נוספות: ב-1955, 1957 ואף ב-1973 בהיותה בת 75.

כחלק מתנועת הפועלים הקתולית, ייסדה דיי את עיתון העובד הקתולי ב-1933, ושימשה כעורכת שלו משנת 1933 ועד מותה בשנת 1980. בעיתון זה קידמה דיי את רעיונות תנועת ה-Distributism שפותחו על ייד האפפיור ליאו השלושה עשר אותה ראתה כ'דרך שלישית' בין הקפיטליזם והסוציאליזם. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 השתמש בסיפור ההתקרבות שלה לדת כדוגמה לאופן שבו ניתן "לצאת לאמונה... מסביבה חילונית". בנאום לפני הקונגרס של ארצות הברית, כלל אותה האפיפיור פרנציסקוס ברשימה של ארבעה אמריקאים למופת ש"בנו עתיד טוב יותר".

הכנסייה הקתולית פתחה את האפשרות לקנוניזציה האפשרית של דיי, והנושא נבחן על ידי הכס הקדוש. כיום מתייחסת אליה הכנסייה כאל 'משרתת האל'.

ביוגרפיה

שנותיה המוקדמות

עם אחותה דלה, 1910

דיי נולדה ב-8 בנובמבר 1897 בשכונת ברוקלין הייטס בברוקלין, ניו יורק למשפחה מהמעמד הבינוני. אביה, ג'ון דיי, היה יליד טנסי ממוצא אירי, ואמה גרייס סאטרלי הייתה ילידת מדינת ניו יורק ממוצא אנגלי. היא הייתה הבת השלישית במשפחה בת חמישה ילדים. אביה היה כתב ספורט בעיתון בסן פרנסיסקו והתמחה במרוצי סוסים. המשפחה התגוררה באוקלנד, קליפורניה עד שרעידת האדמה בסן פרנסיסקו של 1906 הרסה את משרדי העיתון, ואביה איבד את עבודתו. בעקבות כך עברה המשפחה לשיקגו.

תעודת ההטבלה של דיי לנצרות, 1911

הוריה של דיי השתתפו לעיתים רחוקות בטקסים בכנסייה. כילדה, התעניינה דיי בתנ"ך והראה נטייה דתית. בגיל עשר, החלה ללמוד בכנסיית המושיע שלנו, כנסייה אפיסקופלית בשכונת לינקולן פארק בשיקגו, לאחר שהרקטור שלה שכנע את אמה לתת לאחיה של דיי להצטרף למקהלת הכנסייה. היא נשבתה אחר הליטורגיה והמוזיקה, למדה את הקטכיזם והוטבלה באותה הכנסייה בשנת 1911.

דיי אהבה מאוד קריאה והושפעה בין היתר מאפטון סינקלייר, ג'ק לונדון, הרברט ספנסר, דרווין והאקסלי. לרעיונות על אנרכיזם נחשפה בין היתר מכתביו של ההוגה הרוסי פטר קרופוטקין שהתנגד לרעיונות הדרוויניזם החברתי. היא נהנתה גם מספרות רוסית לרבות דוסטויבסקי, טולסטוי וגורקי. היא נמשכה לחומרי קריאה שעסקו בסוגיות של צדק חברתי, אשר חיזקו את מעורבותה באקטיביזם חברתי. דיי סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון רוברט וולר ב-1914.

בשנת 1914, דיי למד באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין במלגה. היא נמנעה מחיי החברה בקמפוס, פרנסה את עצמה במקום להסתמך על כסף מאביה, וקנתה את כל הבגדים והנעליים שלה מחנויות מוזלות. לאחר שנתיים עזבה את האוניברסיטה ועברה לעיר ניו יורק.

חיים בוהמייניים, אקטיביזם והתקרבות לדת

דורותי דיי, 1916

דיי התיישבה בלואר איסט סייד של ניו יורק ועבדה בצוות של כמה פרסומים סוציאליסטיים, בהם The Masses, ,[21] The Masses ו-The Call. באותה תקופה התלבטה אידאולוגית בין רעיונות סוציאליסטית, סינדיקליסטים ואנרכיסטיים. ב-1917 חגגה את מהפכת פברואר ברוסיה. בנובמבר אותה שנה נעצרה במהלך הפגנה מול הבית הלבן למען זכות בחירה לנשים, כחלק מקמפיין המשמר הדומם שהובילו מפלגת הנשים הלאומית ואליס פול. היא נידונה ל-30 ימי מאסר, וריצתה בפועל 15 ימים טרם שחרורה מהם עשרה כשהיא שובתת רעב.

דיי בילתה מספר חודשים בגריניץ' וילג', שם התקרבה ליוג'ין אוניל, שלימים ייחסה לו את התעצמות הרגש הדתי בה. הייתה לה מערכת יחסים רומנטית בת מספר שנים גם עם הסופר הרדיקלי מייק גולד, שהפך מאוחר יותר לקומוניסט בולט. גם לאחר הקמת תנועת הפועלים הקתולית, שמרה דיי על קשרי ידידות עם קומוניסטים אמריקאים בולטים כמו אנה לואיז סטרונג ואליזבת גורלי פלין שהפכה לראש המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית.

ב-1920, לאחר שסיימה מערכת יחסים רומנטית אומללה עם ליונל מואיז, ולאחר שעברה הפלה שהייתה עבורה טרגדיה אישית, נישאה לברקלי טובי בטקס אזרחי. היא בילתה איתו את רוב השנה באירופה, עזבה את הפוליטיקה, התמקדה באמנות ובספרות, וכתיבת רומן חצי אוטוביוגרפי, 'הבתולה האחת עשרה' (1924), המבוסס על הרומן שלה עם מואיז. ב'אפילוג' ניסתה להפיק לקחים על מעמד האישה על בסיס ניסיונה: "חשבתי שאני אישה צעירה חופשית ומשוחררת וגיליתי שאני בכלל לא. ...חופש הוא רק שמלה מודרנית, מלכודת חדשה שאנו הנשים נעזרות בהכדי ללכוד את הגבר שאנו רוצים." היא סיימה את נישואיה לטובי עם שובם לארצות הברית.

דיי מכרה את הזכויות להפקת סרט על פי ספרה הבתולה האחת-עשרה תמורת 2,500 דולר, בהם קנתה קוטג' על החוף בסטטן איילנד, ניו יורק, ששימש אותה כמקום מפלט לכתיבה. עד מהרה היא מצאה מאהב חדש, פורסטר באטרהאם, אקטיביסט וביולוג, שהצטרף אליה לשם בסופי שבוע. היא גרה שם בין השנים 1925 עד 1929, אירחה חברים ונהנתה מהקשר הרומנטי.

לאחר ההפלה שעברה ב-1920 חששה דיי כי נעשתה עקרה, אך שמחה לגלות שהיא בהיריון באמצע 1925. זאת, בעוד שבאטרהאם פחדה מהאבהות. בזמן שביקרה את אמה בפלורידה, ונפרדה מבאטרהאם למספר חודשים, היא העמיקה בחקר הקתוליות שלה. כשחזרה לסטטן איילנד, באטרהאם התקשה להבין את מסירותה ההולכת וגוברת לכנסייה, את השתתפותה במיסות ואת העיון שלה בספרי דת. זמן קצר לאחר לידת בתם תמר תרזה, ב-4 במרץ 1926, נתקלה דיי בנזירה קתולית מקומית, האחות אלוזיה ובעזרתה חינכה את עצמה לאמונה הקתולית, והטבילה את ביתה ביולי 1927. באטרהאם סירב להשתתף בטקס. מערכת היחסים שלו עם דיי הפכה לטעונה יותר ויותר, שכן רצונה לנישואין בכנסייה סתר את רתיעתו מהדת המאורגנת בכלל, והקתוליות בפרט. אחרי ריב בסוף דצמבר, דיי סירבה לאפשר לו לחזור לביתה. ב-28 בדצמבר היא עברה טקס הטבלה בעצמה בכנסייה הקתולית, כשהאחות אלוזיה שימשה עבורה כסנדקית.

בקיץ 1929, כדי לשים את באטרהאם מאחוריה, דיי קיבלה עבודה בכתיבת דיאלוגים לסרטים עבור אולפני Pathé Motion Pictures ועברה ללוס אנג'לס עם ביתה. כמה חודשים לאחר מכן, בעקבות מפולת הבורסה ב-1929, החוזה שלה לא חודש. היא חזרה לניו יורק, לאחר שהייה במקסיקו וביקור משפחתי בפלורידה. דיי פרנסה את עצמה כעיתונאית, כתבה טור גינון עבור העיתון המקומי, סטטן איילנד אדוונס, והציגה מאמרים וביקורות ספרים עבור מספר פרסומים קתוליים, כולל Commonweal.

בשנת 1932, נסעה לווישינגטון די. סי. על מנת לדווח ב-Commonweal על מצעד המחאה 'צעדת הרעב' שהוביל ג'ורג' גולד, אחיו של מכרה מייק גולד. הניסיון שלה שם הניע את החלטתה להעמיק הן באקטיביזם חברתי והן בקתוליות. במהלך שביתות הרעב ב-DC בדצמבר 1932, היא כתבה על כך שהתמלאה בגאווה כשהיא צופה בצועדים, אבל התאכזבה מהיעדר ההנהגה הקתולית בקרב המוחים. היא בקרה ב'קטדרלה הלאומית של ההתעברות ללא רבב' בצפון מזרח הבירה כדי לשאת תפילה כדי למצוא דרך להשתמש בכישרונותיה על מנת לעזור לעובדים ולעניים.

תנועת הפועלים הקתולים

ב-1932 פגשה דיי את פיטר מורין, שהיה לשותפה להקמת תנועת הפועלים הקתולים. מורין היה מהגר צרפתי ונווד. הוא עבר בבתי ספר נוצריים במולדתו צרפת ממנה היגר תחילה לקנדה ולאחר מכן לארצות הברית. על אף שהיה חסר השכלה פורמלית, היה בעל אינטלקט עמוק ודעתן. בהשראת הקדוש פרנציסקוס מאיסיזי האמין בחזון של צדק חברתי וזיקה לעניים, אותו פיתח לתפיסת עולם של עבודה בשיתוף פעולה עם העניים עצמם. מורין היה גם בקיא בכתביהם של אבות הכנסייה הקתולית בסוגיות חברתיות, ובפרט במסמכים שפרסים האפיפיור לאו ה-13 וממשיכי דרכו. הוא סיפק לדיי את הבסיס התאולוגי לפעולה החברתית המשותפת שלהם.

פעילות התנועה החלה בהוצאה לאור של עיתון העובד הקתולי שהופיע החל מ-1 במאי 1933, במחיר של סנט אחד, ופורסם מאז ברציפות. העיתון היה בעל אג'נדה מובהקת, ונועד להסברה בקרב ציבור הקוראים. הוא סיקר באהדה שביתות וכתבות על תנאי העבודה - בייחוד של נשים עובדות ועובדים אפרו-אמריקאים, וכן פרסם את דברי האפיפיור בסוגיות חברתיות. נקודת המבט שלו הייתה מפלגתית והוא קרא לפעולה - למשל באמצעות הדגשה של מכבסות המומלצות על ידי איגוד עובדי המכבסות. עם זאת העיתון התחרה והתפלמס מול ביטאון המפלגה הקומוניסטית החילוני.

ב-1935 החל העובד הקתולי לפרסם מאמרים שביטאו עמדה פציפיסטית קפדנית ובלתי מתפשרת, תוך הפרת הדוקטרינה הקתולית המסורתית של תורת המלחמה הצודקת. בשנה שלאחר מכן, מלחמת האזרחים בספרד יצרה אתגר עבור דיי, שהגותה שילבה קתוליות וסוציאליזם, כשהכנסייה הקתולית תמכה ברודן פרנקו שנאבק כנגד הכוחות הרפובליקניים שהיו אתאיסטיים ואני קלריקליים ברוחם. דיי סרבה גם כאן לנקוט בעמדה המרכזית של ההיררכיה הקתולית כנגד הכוחות הרפובליקניים אך הכירה בקדושתם של כמרים ונזירות בספרד שנהרגו במלחמה. בתקופה זו ירדה תפוצתו של העיתון מ-150 ל-30 אלף עותקים, בין היתר לאור משיכת התמיכה של הרבה כנסיות, בתי ספר ובתי חולים קתוליים.

ב-1938 פרסמה מאמר המתאר (תוך השמטת חלקים מסוימים מהביוגרפיה שלה) את הפיכת האקטיביזם הפוליטי שלה לאקטיביזם דתי תחת הכותרת From Union Square to Ro. המאמר נוסח כתגובה לחבריה הקומוניסטים ששאלו אותה כיצד יכלה להפוך לקתולית. ועדת הספרות של הקרדינל של ארכיבישוף ניו יורק המליצה על המאמר לקוראים הקתולים.

פעילות נוספת

בשנות הארבעים המוקדמות, היא התחברה לבנדיקטינים, ב-1955 החלה להתוודות במנזר סנט פרוקופיוס, בליסל, אילינוי, מסורת אותה המשיכה במהלך כל חייה. לתקופה קצרה הייתה מועמדת לחברות באחוות ישו קריטס שנוצרה בהשראת שארל דה פוקו, אך הרגישה שם לא רצויה ולא הסכימה עם אופן התנהלות הפגישות. עם הכרזת המלחמה ב-1941, אימצה דיי מחדש את הפציפיזם והתבטאה כנגד המלחמה ואף קראה לסרב לאחוז בנשק ולסרבנות מצפון מעל דפי 'העובד הקתולי'. על אף שהעיתון הצליח להתאושש מאובדן המנויים במהלך מלחמת ספרד ולהגיע לכ-75 אלף עותקים, עמדות אלו הביאו פעם נוספת לצניחה במספר המנויים לעיתון, ורבים ממועדוני תנועת הפועלים הקתולית נסגרו עקב התגייסות החברים למלחמה, דבר שהעיד שגישתה של דיי לא אחזה אף בקרב הקהילה הקתולית.

ב-13 בינואר 1949, פתחו איגודי עובדים המייצגים עובדים בבתי קברות בניהול הארכיבישוף של ניו יורק בשביתה. לאחר מספר שבועות, הקרדינל פרנסיס ספלמן השתמש באחים החילונים מסמינר מריקנול המקומי ולאחר מכן בסמינרים דיוקסיים תחת פיקוחו כדי לשבור את השביתה על ידי חפירת קברים. הוא טען שהאיגוד פועל תחת 'השפעה קומוניסטית'. חברים בתנועת הפועלים הקתולית הצטרפו לשורות אוכפי השביתה, ודיי כתבה לספלמן שהמידע שבידיו לגבי העובדים ודרישותיהם מוטעה, תוך הגנה על זכותם להתאגד ועל "כבודם כגברים". היא הפצירה בו שיעשה את הצעדים הראשונים לפתרון הסכסוך: "לך אליהם, פייס אותם. לגדולים יותר קל לוותר מאשר לעניים".

הקרדינל ספלמן עמד על שלו והשביתה נשברה לבסוף ב-11 במרץ כשחברי האיגוד נאלצו לקבל את הצעתו המקורית של הארכיבישוף לשבוע עבודה בן 48 שעות ושישה ימים. בעובד הקתולי פרסמה דיי מאמר ובו כתבה: "קרדינל, תחת ייעוץ רע, הפעיל כוח מוחץ נגד איגוד העובדים העניים. יש פיתוי של השטן לאותה מלחמה נוראה מכל, המלחמה בין הכמורה וההדיוטות". שנים לאחר מכן, היא הסבירה את עמדתה מול ספלמן: "הוא הכומר הראשי והמוודה שלנו; הוא המנהיג הרוחני שלנו - של כולנו שחיים כאן בניו יורק. אבל הוא לא השליט שלנו".

ב-3 במרץ 1951, הארכיבישוף הורה לדיי להפסיק את פרסום העובד הקתולי או להסיר את המילה 'קתולי' משם העיתון. היא השיבה במכתב וטענה שעומדת לה הזכות לפרסם תחת שם זה, כשם שיש לוותיקי המלחמה הקתוליים זכות לפעול תחת שם זה על פי דיעותיהם ללא תלות בעמדותיו של הארכיבישוף. בסופו של דבר לא נקט הארכיבישוף פעולה כנגד העיתון. ייתכן, להערכתה של דיי מאוחר יותר, שמתוך חשש כי חברי התנועה יקימו בכנסיית סנט פטריק משמרות של 'תפילת מחאה'.

ב-1952 פורסמה האוטוביוגרפיה שלה, 'הבדידות הארוכה', עם איורים של הקוויקר פריץ אייכנברג.

ב-15 ביוני 1955, הצטרפה דיי לקבוצה של פציפיסטים שסירבו להשתתף בתרגילי הגנה אזרחית שנקבעו לאותו יום. הם הועמדו למשפט כשחלקם ערערו משפטית על ההאשמות, אך דיי ושישה אחרים סברו שסירובם אינו מחלוקת משפטית אלא מחלוקת של תפיסת עולם. דיי אמרה שהיא עושה "תשובה פומבית" על השימוש הראשון של ארצות הברית בפצצת אטום. הם הודו באשמה ב-28 בספטמבר 1955, אך השופט סירב לשלוח אותם לכלא, באומרו, "אני לא יוצר קדושים". בכל אחת מחמש השנים הבאות פעלה באותו האופן. ב-1958, במקום לתפוס מחסה, היא הצטרפה לקבוצה שהפגינה מול משרדי הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית. לאחר מספר שנים, הפסיקו להעמיד אותה לדין, אולם בעקבות אחת המחאות ריצתה שלושים יום בכלא.

ב-1956, יחד עם דייוויד דלינגר וא.ג'יי מוסטה, שני חברים ותיקים בתנועה הפציפיסטית, היא עזרה לייסד את מגזין "ליברישן".

דיי מפגינה במרץ 1959 בזמן תרגיל מלחמה.

ב-1960 היא שיבחה את "הבטחתו של פידל קסטרו לצדק חברתי", ואמרה: "הרבה יותר טוב למרוד באלימות מאשר לא לעשות כלום בקשר לעניים חסרי כל." מספר חודשים לאחר מכן, דיי נסעה לקובה ודיווחה על חוויותיה בסדרה בת ארבעה חלקים בעובד הקתולי. בראשון שבהם כתבה: "אני מתעניינת יותר מכל בחיי הדת של העם ולכן אסור לי להיות בצד של משטר המעדיף את השמדת הדת. מצד שני, כאשר המשטר הזה מפנה את כל מאמציו לעשות חיים טובים לעם, חיים טובים באופן טבעי (שעליהם אפשר לבנות חסד), אי אפשר שלא להיות בעד האמצעים שננקטו".

דיי קיוותה שמועצת הוותיקן השנייה תתמוך באי-אלימות כעיקרון בסיסי בחיים הקתוליים ותוקיע את הנשק הגרעיני, הן את השימוש בהן בלחימה והן את "הרעיון של שימוש בנשק כאמצעי הרתעה, כדי ליצור מאזן אימה". היא פעלה להפעיל לחץ על בישופים וארגנה יחד עם נשים אחרות צום בן עשרה ימים. היא הייתה מרוצה כאשר המועצה במסמך ההצהרה שלה על 'הכנסייה בעולם המודרני ב-1965 (Gaudium et spes) הצהירה כי לוחמה גרעינית אינה עולה בקנה אחד עם תורת המלחמה הצודקת הקתולית המסורתית: "כל פעולת מלחמה מכוונת להרס חסר הבחנה של ערים שלמות או אזורים נרחבים עם תושביהן הם פשע נגד אלוהים ואדם, שזכו לגינוי נחרץ וחד משמעי".

חיבורה של דיי על תנועת הפועלים הקתולית, 'לחם ודגים', פורסם ב-1963. בשנות ה-60, למרות הגישה האנטי ממסדית שלה, הייתה מסויגת כלפי תרבות הנגד ההיפית. היא הוחמאה כשאבי הופמן אמר לה שהיא 'ההיפית המקורית', וראתה בכך סוג של מחווה לגישה הלא חומרנית שלה. מנגד, ראתה בתנועה ההיפית תנועה נהנתנית וחסרת עקרונות והייתה מתוסכלת מהחופש המיני בה אותו ראתה כהפקרות ומהשימוש התדיר בסמים. היא חששה שלוחמים שחזרו מווייטנאם ירצו לפגוע ב'ילדי הפרחים', והאמינה שצריך 'להתפלל עליהם'.

בשנת 1966, הקרדינל ספלמן ביקר חיילים אמריקאים בווייטנאם בחג המולד, ואמר שמלחמתם היא מלחמה למען הציוויליזציה. דיי כתבה מאמר תגובה בגיליון ינואר 1967 של העובד הקתולי אשר נמנע מביקורת ישירה על מלחמת וייטנאם אך התייחס לכל אזורי המלחמה בהם ביקר ספלמן לאורך השנים: וייטנאם, דרום אפריקה, ניגריה, קונגו, אינדונזיה כל אמריקה הלטינית." לדבריה, הביקור היה "דבר אמיץ לעשות", אך היא הוסיפה ושאלה: "אבל הו, אלוהים, מה כל האמריקנים האלה עושים בכל העולם כל כך רחוק מהחופים שלנו?"

ערוב ימיה

דיי מספרת על תנועת הפועלים הקתולית במנזר סוביקו, ארקנסו.

ב-1971, הוענק לדיי פרס Pacem in Terris של המועצה הבין-גזעית של הדיוקסיה הקתולית של דיוופורט, איווה. בשנת 1972 העניקה לה אוניברסיטת נוטרדאם את Laetare Medal. בשנת 1976 קיבלה לצד אמא תרזה את מדליית הפוברלו מהאוניברסיטה הפרנציסקאנית של סטובנוויל.

למרות שסבלה מבריאות לקויה, ביקרה דיי בהודו, שם פגשה את אמא תרזה וראתה את עבודתה. ב-1971 ביקרה דיי בפולין, ברית המועצות, הונגריה ורומניה כחלק מקבוצה של פעילי שלום, בתמיכתה הכספית של קורליס למונט, מיליונר שחי בצניעות ועזר למפלגה הקומוניסטית בארצות הברית. היא נפגשה עם שלושה מחברי איגוד הסופרים והגנה על אלכסנדר סולז'ניצין מפני האשמות שהוא בגד בארצו. דיי אף דיווחה לקוראיה בעיתון על ההתנכלויות שסבל שכללו את נידויו מאיגוד הסופרים בברית המועצות, שריפת ביתו (ובו חלק מכתביו) והכאת חברו שניסה להציל חלק מהכתבים.

דיי אף ביקרה בקרמלין ודיווחה כי התרגשה לראות שהנציחו את שמותיהם של מייסד המפלגה הקומוניסטית האמריקנית ק.א. רוטנברג, ביל הייווד מייסד ה-IWW והעיתונאי ג'ק ריד.

בשנת 1972, ציין המגזין הישועי באמריקה את יום הולדתה ה-75 בהקדשת גיליון שלם לדיי ולתנועת הפועלים הקתולית. העורכים כתבו: "עד כה, אם צריך לבחור אדם בודד שיסמל את הטוב ביותר בשאיפה ובפעולה של הקהילה הקתולית האמריקנית במהלך ארבעים השנים האחרונות, אדם זה בהחלט יהיה דורותי דיי".

דיי תמכה בעבודתו של סזאר צ'אבס בארגון פועלי החוות בקליפורניה החל מתחילת פעילותו באמצע שנות ה-60. היא העריצה אותו על כך שהוא מונע מהשראה דתית ומחויב לאי אלימות. בקיץ 1973 היא הצטרפה לצ'אבס בקמפיין שלו למען עובדי החקלאות בקליפורניה, נעצרה יחד עם מפגינים אחרים על השתתפותה בהפגנת אוכפי השביתה, ואף ישבה עשרה ימים בכלא.

בשנת 1974, המרכז הקהילתי הפאוליסטי בוסטון הכריז עליה כמקבלת הראשונה של פרס אייזק הקר, שניתן לאדם או קבוצה "המחויבים לבנות עולם צודק ושליו יותר".

הופעתה הפומבית האחרונה של דיי הייתה בקונגרס האוצ'ריסטי שהתקיים ב-6 באוגוסט 1976 בפילדלפיה במיסה לכבוד הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלאת המאתיים לארצות הברית. היא דיברה על פיוס וכפרה וביקרה את המארגנים על כך שלא הכירו בכך שעבור פעילי שלום, ה-6 באוגוסט הוא היום בו הוטלה פצצת האטום הראשונה על הירושימה, יום לא הולם לכבד את הצבא.

מותה

דיי לקתה בהתקף לב ומתה ב-29 בנובמבר 1980, במריהאוס, במנהטן. הקרדינל טרנס קוק הוביל את מסע הלוויה שלה בכנסיית המולד, כנסיית הקהילה המקומית. דיי נקברה בבית הקברות של התחייה בסטטן איילנד, רק כמה רחובות מהקוטג' על החוף, שם החלה להתעניין לראשונה בקתוליות. על המצבה שלה כתובות המילים Deo Gratias (תודה לאל). בתו של יום תמר הייתה עם אמה כשנפטרה, והיא ואביה הצטרפו למסע הלוויה והשתתפו במיסה מאוחרת יותר שהקרדינל ערך בקתדרלת סנט פטריק. דיי ובטרהאם נשארו חברים לכל החיים.

אמונותיה

דיי האמינה שיש ערך רב במענים שהמדינה נותנת לעניים, אך שיש משמעות מיוחדת גם לצדקה שאדם בוחר לתת לזולתו. משום כך התנגדה במאמר שפרסמה בעובד הקתולי ב-1945 לחוק הביטוח הלאומי כשהיא טוענת שהוא 'תבוסה גדולה לנצרות' וקבלה של עקרון הכוח והכפיה וההנחה שלא ניתן לסמוך על המעסיק שידאג לתנאי וזכויות העובד.

היא גינתה חטאים כלפי עניים ועובדים כמו הלנת שכר, כשהיא מצטטת מכתבי הקודש. היא התנגדה לפרסומות ופרסומאים המשכנעים את העניין לבזבז את כספם ו'למכור את חירותם וכבודם'. היא האמינה כי כלל בני האדם הם אחים וכי הנצרות מחייבת למצוא את האנושיות בכולם ללא יוצא מן הכלל. היא הזדהתה עם רעיונות אנרכיסטיים ופציפיסטיים. הושפעה בין היתר מפרודון, קרופוטקין ואמה גולדמן.

היא הייתה ביחסי ידידות קרובים עם פעילי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, שהעריכה את מאבקם למען העובדים והעניים, אך התבדלה מהם בתפיסותיה. היא כתבה בעובד הקתולי כי התנועה מאמינה ברכוש פרטי נרחבה ובעלות של האדם על אמצעי הייצור, הקרקע וכליו תוך התנגדות לקפיטליזם הפיננסי - אך מאמינה שיכול להיות קפיטליזם נוצרי כשם שיכול להיות קומוניזם נוצרי. "מטרת הקומוניזם היא להפוך את העני לעשיר יותר, אבל מטרת הנצרות היא להפוך את העשירים העניים והעניים לקדושים" כתבה. היא הזדהתה עם רעיונות כמו 'מכל אחד כפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו', אותם חיברה לגישת הנוצרים כלפי ההיבט הקהילתי של הרכוש.

מועמדות לקדושה

המסיון הקלרטיאני הגיש בשנת 1983 הצעה לקנוניזציה של דיי. לבקשת הקרדינל ג'ון ג'. אוקונור, ראש הדיוקסיה בה חייתה, במרץ 2000 האפיפיור יוחנן פאולוס השני הסמיך אותו לבחון את הנושא והתיר לכנות אותה 'משרתת האל'. בהתאם לחוק הקנוני הארכיבישוף של ניו-יורק הציג את הנימוקים להכרה בה כקדושה לאישור ועידת הבישופים הקתוליים של ארצות הברית, שקיבלה אותם בנובמבר 2012. האפיפיור פרנציסקוס שיבח את דיי בפני מושב משותף של הקונגרס האמריקני.

נכון להיום עבר תהליך הקנוניזציה של דיי מהשלב הדיוקסי לשלב הרומי הנבחן בכס הקדוש. מעבר זה צוין על ידי הבישוף של ניו-יורק ב-8 בדצמבר 2021 במהלך חגיגות ההתעברות ללא הרבב. השלב הבא בתהליך ההכרה בה הוא הכרזתה כ'מכובדת' על לאחר בחינת הראיות על ידי הפוסטולטור הרומי - תהליך שעשוי לקחת בין שנתיים לחמש שנים.

חלק מחברי תנועת העובדים הקתולית התנגדו לתהליך הקנוניזציה של דיי, וטענו כי הוא מנוגד לערכיה. אחרים, לרבות נכדתה של דיי מרתה הנסי, וחברתה קתלין ג'ורדן, פעילים באופן אקטיבי לקידום הקנוניזציה.

קישורים חיצוניים

• הדה רכניץ, דורותי דיי - האישה שהפכה אקסטרים אינטלקטואלי, למציאות, אימגו מגזין מאמרים.
• שלמה גרוזנסקי, קאתולים 'חדשים': זכרי קריאה ופגישה, דבר, 29 בנובמבר 1963
• דורותי דיי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• דורותי דיי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• דורותי דיי, ברשת החברתית Goodreads