היסטוריה של הקולנוע הישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: נדרש ליצוק תוכן בערך. במצבו הנוכחי הוא קרוב יותר לרשימה אינסופית מאשר לערך.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Israelfilm.png
היסטוריה של הקולנוע הישראלי

ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי התחילה בשנת 1932 עם הסרט העלילתי הארץ ישראלי הראשון עודד הנודד. מאמצע שנות ה-50, וביתר שאת בשנות ה-60, החלה להתפתח בישראל תעשיית קולנוע שייצרה במהלך מאות סרטים במגוון ז'אנרים, אשר רבים מהם זכו להערכה בארץ ובעולם. התעשייה עצמה ידעה עליות וירידות, ובשנות השמונים חלה התרחקות של הקהל הישראלי מבתי הקולנוע. עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21 החל עידן של פריחה לקולנוע הישראלי, הן בתחום הדוקומנטרי והן בתחום העלילתי. מספר לא מבוטל של סרטים הצליחו למשוך מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע ולזכות בהכרה בתחרויות ובפסטיבלים ברחבי העולם. בסך הכל נוצרו בישראל 661 סרטי קולנוע ומתוכם 12 היו מועמדים לפרס האוסקר.

תקופת היישוב ושנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי: תקופת היישוב ושנות החמישים

תעשיית הקולנוע בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ולאחר מכן, במשך שנות המדינה הראשונות, לא הייתה קיימת למעשה. סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, אך לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, הן בימי היישוב, והן לאחר מכן בימי ראשית המדינה. הסרטים שנוצרו היו נדירים, ולרוב באיכות שלא תאמה את הסרטים שיובאו מחו"ל. התעשייה התמקדה במיוחד בייצור סרטי תעמולה ויומני חדשות. שנות ה-50 הביאו להתפתחות מסוימת. הוקמו אולפני קולנוע ישראלים כ"סרטי גבע" ו"אולפני ההסרטה בישראל" בהרצליה, ומספר סרטים עלילתיים נוצרו. בשנת 1954 התקבל חוק לעידוד הסרט הישראלי,‏[1]. ובשנת 1955 הוסרט הסרט הישראלי החשוב ביותר שנוצר עד אז, "גבעה 24 אינה עונה". עם סיום שנות ה-50 עמד הקולנוע הישראלי עדיין בשלבים עובריים, וטרם הצליח ליצור לעצמו מאפיינים מובהקים, שפה משלו, או אף תעשייה של ממש. המסרים שהועברו היו מסרים ציוניים אחידים ופשטניים. הקולנוע הישראלי עדיין המתין ליוצרים הגדולים של שנות ה-60 על מנת שינחו את דרכו העצמאית.

שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי: שנות השישים

הקולנוע הישראלי קיבל תנופה בשנות ה-60 עם ההחלטה על מתן החזר מס על רכישת כרטיסים, שאיפשרה הפקת סרטים ישראליים על ידי חברות מסחריות, תוך ציפיה סבירה להחזרת ההשקעה וקבלת רווחים. בתקופה זו החלו לפעול שלושה יוצרי קולנוע מסחריים, שפעלו ברציפות במהלך שנות השישים. מנחם גולן, אפרים קישון ואורי זוהר היו היוצרים הפעילים ביותר במהלך שנות השישים.

הסרט הישראלי בשנות השישים טרם השתחרר מן המוגבלות והתבניות של "הריאליזם הציוני", ואף סרטים שעסקו בקונפליקטים העדתיים והתרבותיים כגון "פורטונה" (1966) של מנחם גולן, לא מיצו את הקונפליקט עד תום, ונותרו שבויים בקווי עלילה והצגת דמויות שראשיתם בשנות החמישים. סרט "הריאליזם הציוני" משנות החמישים התפתח לסרט מן ה"ז'אנר המרכזי", יצירה עממית, מסחרית, אך תואמת את הקו האידאולוגי הציוני של מפא"י, מפלגת השלטון בשנים אלו. במקביל, התפתחו שתי סוגות שונות, בעלות קו שונה, אומנותי ואידאולוגי. "סרט הבורקס" הראשון, "סאלח שבתי" נוצר על ידי אפרים קישון בשנת 1964, ובמקביל יצר אורי זוהר בשנת 1965 את "חור בלבנה" אשר היה מבשרה של תנועת "הרגישות החדשה" שביקשה להביא לקולנוע הישראלי נושאים ומאפיינים צורניים ותכניים הלקוחים מן הקולנוע האיכותי האירופי, ובמיוחד מסרטי "הגל החדש" הצרפתי. שתי סוגות אלו יזכו להתפתחותן המלאה בשנות השבעים.

שני סרטים, סאלח שבתי והשוטר אזולאי, זכו בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר.

סרטי שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

(ברשימות הסרטים, משנות ה-60 ועד למאה ה-21, נכללים סרטי קולנוע עלילתיים שזכו להפצה בארץ ודוברים עברית או ערבית. כמו כן נכללים בהן סרטי תעודה בעלי משקל קולנועי או חברתי יוצא-דופן (מסומנים באות ת). הרשימות אינן כוללות קופרודוקציות שאינן דוברות עברית, סרטים שהופקו לטלוויזיה וסרטים קצרים).

שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השבעים הרבו ליצור בארץ סרטים בסוגה שנקראה "סרטי בורקס". סרטים אלו הצליחו בקופות אך נקטלו בביקורות. הם היו לרוב קומדיות עממיות (כמו "צ'ארלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר") או מלודרמות רגשניות ("נורית"). הנושא המרכזי ברוב סרטי הבורקס היה התנגשות בין מעמדות ועדות שונות, בעיקר על רקע רומנטי. יוצרים בולטים של ז'אנר זה היו בועז דוידזון, זאב רווח, יהודה ברקן וג'ורג' עובדיה.

הסרטים באותה התקופה החלו לבטא את השינויים שעברה החברה הישראלית לאחר מלחמת יום כיפור, בירידת קרנם של המיתוסים הציוניים, ובמעבר מחברה שיתופית וחלוצית לעבר התרכזות בממד האישי. הדמויות שהוצגו בסרטים אלה היו מנוגדות באופיין לדמותו של ה"צבר" האידאליסט כפי שהוצג בסרטי שנות החמישים והשישים. צעירים "צברים" תוארו בסרטי הפולחן "אסקימו לימון", "הלהקה" ו"מציצים" כמרוכזים אך ורק בעולמם האישי, ואפילו חיילי צה"ל ומפקדיו תוארו כדמויות נלעגות בסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה".

מלבד סרטי הבורקס, הייתה בשנים אלו גם יצירה קולנועית ייחודית ואיכותית, בהם של יוצרי זרם "הרגישות החדשה" שיצרו קולנוע אמנותי חברתי. אחד הסרטים הבולטים בזרם זה הוא "לאן נעלם דניאל וקס?" של אברהם הפנר. שלושה סרטים איכותיים שנוצרו בשנות השבעים, "השוטר אזולאי" של קישון, "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" של משה מזרחי, היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר.

סרטי שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השמונים הביאו להתרחקות של הקהל הישראלי מבתי הקולנוע. כמו כן, התקציב הממשלתי לתעשיית הקולנוע היה דל ביותר, דבר שהקשה על יצירת סרטים חדשים ואיכותיים.

הסרטים החשובים והמצליחים שנוצרו בתקופה זו היו: "אלכס חולה אהבה" (בועז דוידזון), "מאחורי הסורגים" שהיה גם מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר (בימוי: אורי ברבש תסריט: ערן פרייס), "הקיץ של אביה" (גילה אלמגור), "אוונטי פופולו" (רפי בוקאי), "בלוז לחופש הגדול" (רנן שור), "נועה בת 17" (יצחק צפל ישורון), "חמסין" (דני וקסמן), "שתי אצבעות מצידון" (אלי כהן), "לא שם זין" (שמואל אימברמן) ו"אדמה חמה" (סרג' אנקרי).

סרטי שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות התשעים חל שיפור מסוים בנהירת הקהל לקולנוע, בעיקר למספר הצלחות קולנועיות בולטות, כששאר הסרטים סובלים מכישלון בקופות. סרטים אלו התרחקו מפוליטיקה ומז'אנר סרטי הבורקס והתמקדו בעיקר בהווי החיים האישי של החברה הישראלית (כמו בהווי התל אביבי ב-"שורו"). כמו כן החלו לבלוט סרטים העוסקים באנטי-גיבורים הנמצאים בשולי החברה. דוגמה בולטת לכך הוא הסרט "חסד מופלא" של עמוס גוטמן העוסק בחולי איידס.

הסרטים הבולטים של אותה תקופה היו: "החיים על פי אגפא" (אסי דיין), "מעבר לים" (יעקב גולדווסר), "זוהר" (ערן ריקליס), "שירת הסירנה" (איתן פוקס), "חולה אהבה משיכון ג'" (שבי גביזון), "לילסדה" (שמי זרחין), "עפולה אקספרס" (ג'ולי שלז), "החברים של יאנה" (אריק קפלון), "מנת יתר" (שמואל אימברמן),"זרים בלילה" (סרג' אנקרי) .

סרטי שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור הראשון של המאה ה-21 החל עידן של פריחה לקולנוע הישראלי, הן בתחום הדוקומנטרי והן בתחום העלילתי. הקהל נוהר לסרטים רבים, הביקורות לרוב משבחות ומספר סרטים ישראליים אף זכו לכבוד ולפרסים ברחבי העולם. הצלחה זו מיוחסת להשתפרות ניכרת באיכות הסרטים, להתרחקות הולכות וגוברת מיצירה פוליטית, ובעיקר לכספים שהחלו לזרום לתעשיית הקולנוע מהממשלה ומחברות הטלוויזיה. ערוצי הטלוויזיה המסחריים (ערוץ 2, הכבלים והלווין) חויבו בחוק לממן הפקת סרטי קולנוע תמורת זכויות שידור עתידיות. גם חלק מכספי התמלוגים שחברות הטלוויזיה מפרישות לממשלה מופנים כיום לתעשיית הקולנוע.

החל משנת 2008, שישה סרטים ישראליים היו מועמדים לפרס האוסקר, אך לא זכו. לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר היו מועמדים בופור (2008), ואלס עם באשיר (2009), עג'מי (2010) והערת שוליים (2012). לפרס הסרט התיעודי היו מועמדים ב-2013 חמש מצלמות שבורות ושומרי הסף.

הסרטים הבולטים של התקופה הם: "חתונה מאוחרת" (דובר קוסאשווילי), "כנפיים שבורות" (ניר ברגמן), "ללכת על המים" ו"יוסי וג'אגר" (איתן פוקס), "האסונות של נינה" (שבי גביזון), "מדורת השבט" ו"בופור" (יוסף סידר), "אור" (קרן ידעיה), "סוף העולם שמאלה" (אבי נשר), "ביקור התזמורת" (ערן קולירין) ועוד.

סרטי העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 נפתח לראשונה סינמה סיטי, דבר שסייע מאוד להפצה וקידום הסרטים הישראלים בשל יחס אוהד של בעליו האחים אדרי, שעסקו בעבר בהפצת סרטים וכעת עוסקים גם בהקרנתם.

העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור השני פחתו מספר הסרטים העוסקים במלחמות שהיו אופייניים לעשור הקודם ובאו לידי ביטוי כישרונות קולנוע מקצועיים שלמדו בבתי הספר לקולנוע בישראל. כמו כן נוצרו לראשונה שני סרטי אימה מצליחים.

סרטי העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 נוצרו בישראל 22 סרטים וצפו בהם 1.5 מליון אנשים. [דרוש מקור]. רק אחד מכל ארבעה סרטים ישראלים נחשב מצליח כלכלית, אך תחום הקולנוע הישראלי מבחינה עסקית אינו נחשב רווחי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלה שוחט, הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידאולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
  • אריאל שוייצר, הרגישות החדשה: קולנוע ישראלי מודרני בשנות השישים והשבעים, הוצאת בבל-האוזן השלישית, תל אביב, 2003.
  • נלה הרוש, אהרון פרקש, חיים בסרט - אלבום הכרזות של הקולנוע הישראלי 1913-2004, בהוצאת גלריה "פרקש, 2004.
  • אילנה טננבאום, "הקולנוע הישראלי בין אידאולוגיה למודרניזם", בתוך: וידאו Zero, הפרעות בתקשורת, הדימוי המוקרן - העשור הראשון, מוזיאון חיפה, 2003, עמ' 53-63.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק לעידוד הסרט הישראלי, תשי״ד—1954), קריאה שנייה וקריאה שלישית, ‫דברי הכנסת, באתר הכנסת