ואלס עם באשיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ואלס עם באשיר
Waltz with Bashir hebrew poster.JPG
בימוי: ארי פולמן
הפקה: ארי פולמן
סרג' ללו
גרהרד מייקסנר
יעל נחליאלי
רומן פול
תסריט: ארי פולמן
עריכה: נילי פלר
מוזיקה: מקס ריכטר
הקרנת בכורה: 13 במאי 2008
(פסטיבל קאן)
5 ביוני 2008 (ישראל)
משך הקרנה: 90 דקות
שפת הסרט: עברית
תקציב: 1.3 מיליון דולר
פרסים: שישה פרסי אופיר
פרס איגוד הבמאים לסרט התיעודי
גלובוס הזהב לסרט הזר
מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר
פרס סזאר לסרט הזר הטוב ביותר
דף הסרט ב-IMDb

ואלס עם באשיר הוא סרט מונפש דוקו-דרמטי מלחמתי. הסרט נוצר על ידי במאי הקולנוע הישראלי ארי פולמן. המאייר דוד פולונסקי ובמאי האנימציה יוני גודמן שיתפו פעולה ליצירת האנימציה. הסרט הוגדר על ידי יוצריו כסרט תעודה מונפש אך יש גם הסבורים כי נכון יותר להגדירו כעלילתי, נוכח הסצינות הסוריאליסטיות שבו‏[1].

הסרט זכה בפרסים רבים, ובהם גלובוס הזהב, פרס סזאר ופרס אופיר.

שם הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם בסצנה מתוך הסרט בה שמואל פרנקל, חייל צה"ל, חברו לפלוגה של פולמן, "רוקד" עם מאג בעת קרב בתוך העיר ביירות על רקע תמונת ענק של בשיר ג'ומייל, המנהיג הנוצרי, שרציחתו הייתה בין הגורמים לטבח בסברה ושתילה.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארי פולמן היה בשנת 1982 חייל חיל רגלים בן 20. בשנת 2006 הוא נפגש עם חבר מתקופת הצבא המספר לו על סיוטים חוזרים הקשורים בחוויותיו מהמלחמה, בהם 26 כלבים מלאי זעם, רצים בשדרות רוטשילד בתל אביב, תוך כדי שהם רומסים כל העומד בדרכם, עד אשר הם מגיעים למשרדו. הוא מסביר כי בזמן מלחמת לבנון היה תפקידו לירות בכלבים בכפרים אליהם נכנסה מחלקתו, מחשש שאלו יעירו את התושבים בנביחותיהם, והכלבים בחלומות הם הנשמות של 26 הכלבים שהוא אישית הרג. פולמן מופתע, שלעומת חברו, אינו זוכר דבר מאותה תקופה, אך מאוחר יותר באותו ערב מופיע בזכרונו חזיון מליל הטבח בסברה ושתילה שאינו מצליח לקבוע אם קרה באמת. בזכרונו הוא וחבריו לשירות הצבאי חוזרים לרחובות העיר מרחצה בעירום בחוף הים של ביירות, לאור פצצות תאורה. פולמן ממהר להפגש עם חבר אחר וזה ממליץ לו לשוחח עם אנשים אחרים שהיו אתו בביירות כדי להבין מה קרה שם. הסרט מלווה את פולמן בשיחותיו עם חברים, פסיכולוגית והעיתונאי רון בן ישי, ששהה בביירות באותה עת, כדי להזכר מחדש בחוויותיו במלחמה. בסופו של הסרט הוא נזכר שירה פצצות תאורה מעל מחנות הפליטים באותו לילה, ועם סיום הטבח ראה את הנשים והילדים שחזרו למחנה ממררים בבכי. הסרט מסתיים בקטע מצילומי טלוויזיה ששודרו לאחר הטבח ובו נראות נשים ממררות בבכי וגופות המוטלות במחנה.

הדמויות הראשיות וצוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארי פולמן בתפקיד עצמו. יוצר סרטים ישראלי אשר סיים לאחרונה את שירותו במילואים. כעשרים שנה לפני כן, השתתף כחייל צה"ל במלחמת לבנון במהלך שנת 1982.
  • מיקי לאון בתפקיד בועז ריין-בוסקילה. השתתף בצעירותו כחייל צה"ל במלחמת לבנון וסובל כתוצאה מחוויה זו מסיוטים חוזרים ונשנים.
  • אורי סיון בתפקיד עצמו. חבר ותיק של ארי פולמן ויוצר סרטים ישראלי, אשר היה שותף בעברו בהפקתם של שני סרטים לצד פולמן.
  • יחזקאל לזרוב בתפקיד כרמי כנען. בצעירותו, השתתף כחייל צה"ל במלחמת לבנון והיה חברו של פולמן. חי כיום בהולנד.
  • רוני דייג בתפקיד עצמו. בצעירותו, השתתף כחייל צה"ל במלחמת לבנון. עובד כיום כמהנדס מזון.
  • שמואל פרנקל בתפקיד עצמו. בצעירותו, השתתף כחייל צה"ל במלחמת לבנון. במהלך המלחמה שימש כמפקד של יחידת חיל רגלים.
  • זהבה סולומון בתפקיד עצמה. פסיכולוגית וחוקרת ישראלית אשר מתמחה בתחום הפסיכוטראומה.
  • רון בן ישי בתפקיד עצמו. עיתונאי ישראלי אשר היה הראשון לדווח על טבח סברה ושתילה.
  • דרור חרזי בתפקיד עצמו. בצעירותו, השתתף כחייל צה"ל במלחמת לבנון. במהלך המלחמה פיקד על טנק, אשר הוצב מחוץ למחנה הפליטים שתילה.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירת הסרט "ואלס עם באשיר" נמשכה ארבע שנים והופקה בשיתוף-פעולה ישראלי-גרמני-צרפתי. הסרט מתאר את חוויותיו של פולמן כחייל צה"ל בזמן מלחמת לבנון הראשונה ועלילתו נסובה סביב טבח סברה ושתילה. שם הסרט נלקח מקטע בסרט שבו חייל רוקד בין כדורים ברחובות מזרח ביירות עם פוסטרים של בשיר ג'ומאייל ברקע.

הסרט יוצא דופן בהיותו סרט תיעודי בטכניקת ההנפשה. הסרט משלב מוזיקת רוק משנות ה-80, גרפיקה וסצינות סוריאליסטיות יחד עם איור הדומה לקומיקס. רובו של הסרט עשוי בטכניקת ההנפשה הנקראת Cutout (מגזרות נייר), בתוכנת פלאש‏‏‏[2][3].

בפברואר 2009 יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, רומן גרפי המבוסס על הסרט‏[4].

"ואלס עם באשיר" ו-"9.99$", שיצא אף הוא ב-2008, הם הסרטים הישראליים המונפשים הראשונים באורך מלא שיצאו לאקרנים מאז "בעל החלומות" של אלינה ויורם גרוס מ-1962.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2008 הועמד הסרט לזכייה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר‏[1], תוך מחלוקת בתעשיית הקולנוע על הכללתו בקטגוריה. זאת על רקע הגדרתו המקובלת כסרט תיעודי מונפש. אחת הטענות שהועלתה אז הייתה הסברה שסרט תיעודי באנימציה אינו זכאי להתמודד בקטגוריית פרס אוסקר לסרט הזר (אף על פי שאין שום מניעה בתקנון האקדמיה האמריקאית לבחירת סרט כזה כמועמד). לבסוף, זכה הסרט לבקטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר ובנוסף לקטגוריה זאת, זכה "ואלס עם באשיר" בפרס אופיר לשנת 2008 גם בקטגוריות הבמאי, התסריט, העריכה, עיצוב הפסקול והעיצוב אומנותי.

ברחבי העולם, זכה הסרט בפרס הסרט הזר הטוב ביותר בתחרות הסרטים העצמאיים הבריטית, בגרנד פרייז בפסטיבל הסרטים בטוקיו, בפרס "מגדל הזהב" בפסטיבל הסרטים בסרביה ובפרס הסרט התיעודי של השנה מטעם איגוד הקולנוע התיעודי הבינלאומי. הסרט נבחר לסרט הטוב ביותר לשנת 2008 על ידי איגוד מבקרי הקולנוע בלוס אנג'לס, כשהוא גובר על סרטים מובילים כמו "נער החידות ממומביי", "מילק" ו"וול-E". הוא הוגדר כאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר לאותה שנה על ידי המגזינים המובילים בארצות הברית ועל ידי מספר איגודי מבקרים. כמו כן, זכה הסרט בפרס הלחן הטוב ביותר בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע באירופה.

בינואר 2009 זכה הסרט בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2008‏[5] ובאותו החודש הוכרז הסרט כאחד מחמשת המועמדים הסופיים לזכייה בפרס אוסקר בקטגוריית הסרט הזר. בטקס האוסקר ה-81, אשר התקיים ב-22 בפברואר 2009‏‏, הפסיד הסרט את הפרס לטובת הסרט היפני "פרידות". "ואלס עם באשיר" היה לסרט האנימציה הראשון שקיבל מועמדות לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

בפברואר 2009, זכה הסרט בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מטעם איגוד הבמאים האמריקאי ובטקס נפרד, מטעם איגוד התסריטאים האמריקאי, זכה באותה קטגוריה. נוסף על כך, היה זה הסרט הישראלי הראשון אשר זכה בפרס סזאר לסרט הזר הטוב ביותר. כמו כן זכה ארי פולמן בפרס איגוד הבמאים האמריקני בקטגוריית בימוי סרט דוקומנטרי.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל התקבלה התייחסותו של הסרט לנושא סברה ושתילה בתגובות מעורבות, אך כמעט כל המבקרים שיבחו את חדשנותו של פורמט הסרט ואת עיצובו. שמוליק דובדבני שיבח את הסרט וטען שהוא מנסה לעסוק בצורה חזיתית בשאלת האשמה הישראלית, שסרטים ישראליים משנות השמונים, כמו "שתי אצבעות מצידון", לא העזו לגעת בה‏[6]. מאידך, כינה מאיר שניצר את הסרט "חמקמק", וטען שכמו סרטים רבים העוסקים בלחימה בלבנון, הוא מציג רק את דמות "הקורבן הצה"לי"‏[7]. במישור הפוליטי נטענו טענות כנגד המשמעויות האידאולוגיות המובעות בסרט. ראש עיריית הרצליה לשעבר אלי לנדאו אמר בראיון כי זהו סרט עשוי טוב, אולם "הסרט הוא נגד מדינת ישראל... (והוא) מניח אחריות על כתפינו שיתוף פעולה עם טבח במחנה הפליטים בעזה, דבר שהוא שקר". לדבריו, הסרט זכה בפרסים רבים בעולם גם בשל עמדה אנטי ישראלית זו‏‏.

העיתונאי חגי סגל כתב כי "מדובר בעוד סרט שמאלני על מלחמת וייטנאם שהותאם לטופוגרפיה ולביוגרפיה של המזרח התיכון [...] חוט העלילה נכרך בכישרון סביב צווארה של ישראל", תוך התעלמות ממעשי הטרור כנגד ישראל לפני ובמהלך המלחמה‏‏‏[8].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אורי קליין, מי צילם את "ואלס עם באשיר"?, באתר הארץ
  2. ^ ‏הדס בכר, ראיון עם האנימטור יוני גודמן, באתר "זמן דיגיטלי"
  3. ^ ‏הקטעים היחידים שאינם בטכניקת ה-Cutout, הם קטע קצר באמצע הסרט, המשלב תנועות ואלס מסובכות (ולכן נעשה בטכניקה של אנימציה קלאסית), וקטע קצר בסיומו בו מתועדות תוצאות הטבח בצילומי ארכיון של צוותי חדשות שהיו במקום.‏
  4. ^ ‫רחלה זנדבנק, ואלס עם באשיר, ארי פולמן ודוד פולונסקי, באתר הארץ, 25 בפברואר 2009‬
  5. ^ ואלס עם באשיר זכה בגלובוס זהב, 12 בינואר 2009, באתר עכבר העיר
  6. ^ שמוליק דובדבני, יורים ומציירים, באתר ynet‏, 12 ביוני 2008
  7. ^ מאיר שניצר, תרבות, ואלס עם באשיר: קולנוע חדשני, באתר nrg‏, 13 ביוני 2008
  8. ^ ‏חגי סגל, הורה עם פולמן‏, 21 בפברואר 2009, באתר nrg מעריב


פרס אופיר לסרט הטוב ביותר

(1990): שורו • (1991): מעבר לים • (1992): החיים על פי אגפא • (1993): נקמתו של איציק פינקלשטיין • (1994): שחור • (1995): חולה אהבה בשיכון ג' • (1996): קלרה הקדושה • (1997): עפולה אקספרס • (1998): קרקס פלשתינה • (1999): החברים של יאנה • (2000): ההסדר • (2001): חתונה מאוחרת • (2002): כנפיים שבורות • (2003): האסונות של נינה • (2004): מדורת השבט • (2005): איזה מקום נפלא • (2006): אביבה אהובתי/אדמה משוגעת • (2007): ביקור התזמורת • (2008): ואלס עם באשיר • (2009): עג'מי • (2010): שליחותו של הממונה על משאבי אנוש • (2011): הערת שוליים • (2012): למלא את החלל • (2013): בית לחם • (2014): גט - המשפט של ויויאן אמסלם