המפלגה הדמוקרטית החוקתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המפלגה הדמוקרטית החוקתיתרוסית: Конституционная Демократическая партия; חבריה כונו באופן בלתי-רשמי קדטים, על פי ראשי התיבות של שם המפלגה ברוסית, ק"ד) הייתה מפלגה פוליטית ליברלית מובילה באימפריה הרוסית בראשית המאה העשרים ובתקופת המהפכה. המפלגה, שהוקמה בעקבות אירועי מהפכת 1905 והורכבה בעיקר מבני מעמד הביניים המשכיל, אנשי מקצוע, אקדמאים וחברי ה"זמסטוו" (מועצות הממשל המקומי הנבחרות), שמה לה למטרה לקדם ברוסיה רפורמות פוליטיות, זכויות אזרח ודמוקרטיה ליברלית על פי קווים מערביים. המפלגה הונהגה על ידי ההיסטוריון פאבל מיליוקוב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכה ושורשים רדיקליים (1905 - 1906)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיה של המפלגה בתנועות הליברליות שהתגברו והלכו במהירות ברוסיה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים. בקרב תנועות אלו בלטו במיוחד אנשי ה"זמסטוו" (מועצות הממשל המקומי הנבחרות שהוקמו כחלק מהרפורמות של אלכסנדר השני ב-1864), שבהם היו מקצת השמות הגבוהים ביותר באריסטוקרטיה הרוסית, כמו גם הסטודנטים שנמשכו אחר הרעיונות הדמוקרטיים והליברליים תחת הצטרפות למפלגות המחתרת הסוציאליסטיות. עקב מדיניות היד-הקשה וחוסר הפשרנות של האוטוקרטיה הצארית באותה תקופה קבוצות אלו הלכו והקצינו עם השנים את תביעותיהן, שהתגבשו עד לכדי תנועה רחבה שהפגינה למען כינון סדר קונסטיטוציוני מלא במדינה.[1] הכנות להקמת מפלגה ליברלית וגיבוש מצע אידאולוגי התבצעו כבר בשנים 1903-‏1904, ובמהלך מהפכת 1905 לקחו הליברלים חלק מרכזי בלחץ הכבד שהופעל על האוטוקרטיה, ושיתפו פעולה עם תנועות הפועלים במאבק למען שינוי הסדר הפוליטי.

כנס הייסוד של המפלגה התקיים במוסקבה בין 12 ל-18 באוקטובר 1905, בשיאם של אירועי המהפכה כאשר הוכרח הצאר ניקולאי השני לחתום על מניפסט אוקטובר, שבו הבטיח להעניק רפורמות פוליטיות וחרויות אזרח נרחבות. הקדטים ניצבו משמאל למפלגת האוקטובריסטים, שחרתה על דגלה הקמת מונרכיה חוקתית תוך ביצוע רפורמות פוליטיות מתונות; הם אימצו מצע רדיקלי יותר מזה של האוקטובריסטים, ובו דרישה לזכות הצבעה שווה לכל ולכינוס אסיפה מכוננת שתקבע את אופי הממשל. הקדטים הוזמנו על ידי ראש הממשלה הרפורמיסטי, סרגיי ויטה, לקחת חלק בממשל הקבינט הראשון שהורכב בין אוקטובר לנובמבר 1905, אך סירבו לקבל משרות בקבינט ובכך הותירו אותו בשליטת פוליטיקאים שמרנים. הרקע המיידי לכישלון המגעים היה סירובם של הליברלים לשתף פעולה בקבינט עם שר הפנים הריאקציונר פיוטר דורנובו; אולם למעשה, הקדטים חשו נוח יותר להיוותר באופוזיציה לממשל, לאור ספקותיהם האם הצאר יממש את הבטחותיו לרפורמות או שישוב למדיניותו האוטוקרטית.[2]

צירי הדומה מגיעים לחתום על מניפסט ויבורג, 1906

על אף שהורכבו בעיקר מאנשים משכילים ומבני השכבות הגבוהות בחברה, ראו הקדטים את עצמם כמי שמנהיגים את המוני העם ובאים בשירותם - לא רק כהמשך למסורת של "אנשי הציבור" שפיתחה האינטליגנציה הליברלית מסוף המאה ה-19, אלא גם מכיוון שרק על המעמדות הנמוכים יכולה הייתה המפלגה לבסס את משענתה מבחינה פוליטית. אולם יחסם של הליברלים כלפי ההמונים היה דו-משמעי והתאפיין גם בחשש ובחוסר-אמון; עוצמת ההתקוממות של הפועלים והאיכרים במהלך מהפכת 1905 הבהילה את הקדטים והביאה אותם להסתייג בחוזקה ממהפכה עממית אלימה, שהם עצמם עלולים להפוך לבסוף לקורבנותיה.[1]

בבחירות לדומה הראשונה בפברואר 1906, שאותן החרימו חלק מהמפלגות הסוציאליסטיות והמהפכניות (המפלגה הסוציאל-רבולוציונית ושני פלגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית), זכו הקדטים ל-179 מושבים והיו לסיעה הגדולה ביותר בדומה. עם כינוסה של הדומה ב-27 באפריל יצרו הקדטים ברית עם הטרודוביקים, מפלגת האיכרים השמאלית, שהקנתה להם רוב בפרלמנט, ואימצו קו של התנגדות מיליטנטית ונוקשה לממשלה. במסגרת פעילותם בדומה הוקיעו הקדטים בכל הזדמנות את מדיניות הדיכוי של השלטון הצארי; דרשו שינויים חקיקתיים-פוליטיים מרחיקי-לכת שיביאו למינוי ממשלה האחראית בפני הדומה ולביטול המועצה המדיניתבית העליון של הפרלמנט); ואף קראו, במרביתם, לרפורמת קרקעות רדיקלית במסגרתה יופקעו כל שטחי האדמה העודפים של בני האצולה.[3]

עקב התגברות הלחץ הפוליטי והרדיקלי מהדומה החליט הצאר על סגירתה ב-8 ביולי. בתגובה נסעו 120 מהצירים הקדטים בדומה, יחד עם מספר צירים ממפלגות אחרות, לעיירה ויבורג (שהייתה באותו זמן חלק מפינלנד האוטונומית) וחתמו שם על "מניפסט ויבורג", שנוסח על ידי מיליוקוב, ובו קריאה לעם להתנגד באופן פסיבי לשלטון על ידי הימנעות מתשלום מסים וסרבנות גיוס. האוכלוסייה ככלל לא שעתה לקריאותיהם של הליברלים במניפסט, שהביא אך לתוצאות מזיקות מבחינתם של הקדטים, שרבים ממנהיגיהם נעצרו לאחר מכן ונאסר עליהם לקחת עוד חלק בדומה.

אופוזיציה פרלמנטרית (1906 - 1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשלונם בדומה הראשונה והחלפת מרבית מנהיגיהם הביאו לכך שהקדטים נסוגו בשנים הבאות ממדיניותם הרדיקלית ומהרטוריקה שצידדה בהמוני העם הפשוט, ופנו לעבר קו שמרני וצנוע בהרבה של ליברליזם - המפלגה הפגינה למען דמוקרטיזציה והרחבת זכויות האזרח מבלי לחתור ישירות תחת המערכת הצארית, ותוך כיבוד חוקיה.[4] עמדתם התמנתה והלכה ככל שחלפו השנים.

בדומה השנייה שהתכנסה בפברואר 1907, לאחר שמרבית מנהיגי המפלגה הוחלפו ומעמדה בעיני הציבור הלך וירד, ירד משמעותית שיעורם של הצירים הקדטים ל-98 מושבים. על אף שעדיין היו לסיעה הגדולה ביותר בדומה, הקדטים לא הוסיפו לשלוט בדיוני הפרלמנט ואיבדו את הדומיננטיות בו לטובת הגוש הסוציאליסטי הרדיקלי. על אף שהקדטים מיתנו את עמדותיהם בתקופת הדומה השנייה, והתרכזו בעיקר בהגנה על זכויות הדומה ובקידום חקיקה ליברלית, הם התנגדו להצעת החוק שביקשה להוקיע את האלימות המהפכנית. "הפיכת יוני 1907", שבה סגר ראש הממשלה פיוטר סטוליפין את הדומה ושינה את החוק האלקטורלי באופן שצמצם דרסטית את ייצוגם של בני המעמדות הנמוכים ושל המיעוטים הלאומיים, עוררה את זעמם של הליברלים.[5]

בעקבות שינוי החוק האלקטורלי צומצמו הקדטים בדומה השלישית (1907 - 1912) לסיעת אופוזיציה קטנה יחסית, שמנתה 54 מושבים. עם דעיכתה הכוללת של רוח המהפכה ברחבי המדינה מיתנה המפלגה את עמדתה אף יותר כך שלא התנגשה עוד ישירות עם הממשלה, ותחת זאת התרכזה בהשפעה ליברלית על החקיקה תוך שיתוף פעולה עם האוקטובריסטים ועם המפלגה הפרוגרסיסטית. מרבית הקדטים, יחד עם האגף השמאלי של האוקטובריסטים, פעלו ללא הצלחה לבלימת מדיניות ה"רוסיפיקציה" המחודשת של לאומי האימפריה הלא-רוסיים (שבשיאו נלקחו מפינלנד מרבית הזכויות האוטונומיות שלה ב-1910). אולם, פלג מיעוט בהנהגת פיוטר סטרובה תמך בגרסה מתונה של מדיניות ה"רוסיפיקציה", דבר שאיים על קרע במפלגה.

מרבית הצעות החוק הליברליות שהצליחו הקדטים להעביר בדומה (שעסקו בין היתר בחופש העיתונות, חרויות דתיות וזכויותיהם של האיגודים המקצועיים) נחסמו באותן שנים על ידי המועצה המדינית, שהורכבה בעיקר מבני אצולה מלוכניים וריאקציוניים, או על ידי וטו של הצאר עצמו שהוקנה לו בחוק. הדבר סימל את דעיכתו של אידאל זכויות האזרח שעליו שמה המפלגה את יהבה, ואת כשלונם של הקדטים להביא למודרניזציה של המערכת השלטונית והחברה ברוסיה באמצעות רפורמות פרלמנטריות. החל מ-1912 התחדשו ביתר שאת שביתותיהם ומאבקם במשטר של הפועלים, שכעת, משתביעותיהם לרפורמות חברתיות לא סופקו ועם כשלונה של תקופת הדומה, התרחקו מהנהגתם הפוליטית של הליברלים ופנו לקו רדיקלי בהנהגתן של המפלגות המהפכניות, ובייחוד הבולשביקים.[1][6] נסיבות אלה, וההדרדרות המתמשכת בפופולריות ובמספר חבריה של המפלגה שבאה בעקבותיהן, גררו קרע בשורות הקדטים בין הפלג השמאלי, שטען כי אבד הטעם לנסות להגיע לרפורמה במסגרת הסדר האוטוקרטי הקיים, לבין פלג שביקש להטות ימינה את מדיניות המפלגה.

מהפעילים הבולטים במפלגה, הנסיך גאורגי לבוב

חילוקי הדעות הושמו בצד עם פריצת מלחמת העולם הראשונה ביולי 1914, עת הכריזו הקדטים על סולידריות ללא תנאי עם הממשלה הצארית - יחד עם הדומה כולה שהחליטה לסגור את עצמה עד לסיום המלחמה - ובשלבי המלחמה המוקדמים התרכזו בניסיונות לסייע למאמצי המלחמה על ידי פעילות בארגונים הציבוריים, ובהם "איחוד הזמסטוו" בראשותו של בכיר הקדטים הנסיך גאורגי לבוב.

רגשי האחדות הלאומית ששררו בקרב מעמדות הביניים הלכו ודעכו עד אמצע 1915, והקדטים הפכו ביקורתיים בצורה נוקשה כלפי השלטונות, כחלק מהמשבר הפוליטי שהתעורר בעקבות הנסיגה הגדולה מגליציה ופולין וניהולה הרשלני של המלחמה בידי הממשלה הצארית. לאחר כינוסה המחודש של הדומה ביולי 1915 חברו מרבית הקדטים יחד עם מפלגות מתונות נוספות ל"גוש הפרוגרסיבי", שבניסיון אחרון למנוע את התפרצותה של מהפכה אלימה מלמטה, ניסה לשכנע את הצאר למנות מיניסטריון שייהנה מאמון הציבור. הפלג השמאלי של הקדטים, לעומת זאת, הצטרף למפלגות הרדיקליות והסוציאליסטיות בדרישה למינוי ממשלה האחראית כליל בפני הדומה - דבר שנתקל בהתנגדות חריפה של המתונים במפלגה, בראשות מיליוקוב. הצאר לא נענה אף לדרישות המתונות לרפורמה פוליטית, ובחודשים שלאחר מכן נקט בצעדים לחיזוק מחודש של כוחו האוטוקרטי ולדיכוי האופוזיציה.[7]

עם התגברות שחיתותם של השלטונות הצאריים, החמרת המצב הצבאי והתעצמותם של המשבר הכלכלי ואי-הסדרים החברתיים בעקבות המלחמה, מצאו הקדטים את עצמם בפני חשש של אובדן כל אמון בינם לבין ההמונים, כשהסכנה של מהפכה עממית אלימה נראתה קרובה מתמיד. אף המתונים ביותר מבין הקדטים, שבאופן סדרתי הסתפקו בכל ויתור פוליטי שהוא בניסיון להרגיע את רוח המהפכה, החלו להגיע למסקנה כי אבד הטעם לשיתוף פעולה עם הממשל במתכונתו הנוכחית. ברוח זו נשא מיליוקוב במושב הפתיחה המחודש של הדומה, ב-1 בנובמבר 1916, את נאומו המפורסם "טיפשות או בגידה?" שבו הוקיע את הממשלה הצארית.[8] רבים מהפוליטיקאים הקדטים לקחו חלק או תמכו במזימות השונות להפיכת חצר שנרקמו בחודשים האחרונים לקיומו של המשטר הצארי, אך לא הספיקו לצאת אל הפועל.

המהפכה הרוסית (1917) ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקדטים לקחו חלק חשוב ב"וועד הזמני" שהוקם על ידי הדומה ב-28 בפברואר 1917, בשיאם של ימי מהפכת פברואר, במטרה ליטול משימות שלטוניות בבירה פטרוגרד. מנהיג הקדטים, מיליוקוב, הוביל את נציגי ועד הדומה במשא ומתן מול נציגי הסובייט של פטרוגרד, מרכז הכוח האלטרנטיבי שהוקם באותם ימים, שבסופו הוסכם על הקמת ממשלה זמנית מטעם הדומה עד לכינוסה של אסיפה מכוננת שתכונן חוקה חדשה למדינה. בממשלה הזמנית הראשונה, שהורכבה ב-2 במרץ, נכללו חמישה קדטים יחד עם יסודות ליברליים נוספים, עת שלבוב נבחר למלא את תפקיד ראש הממשלה. באותו יום הודיע הצאר ניקולאי השני על התפטרותו מכס המלוכה ועל העברת השלטון לאחיו מיכאיל, שלמחרת, בשכנועם של נציגי הממשלה הזמנית, הודיע על סירובו ליטול לידיו את השלטון - דבר שהוביל לנפילת המונרכיה ברוסיה ולסיום השלטון בן שלוש־מאות-השנה של שושלת רומנוב.

מנהיג המפלגה, פאבל מיליוקוב, עם פיוטר קרופוטקין ב-1917

הקדטים, שב-1906 אימצו מדיניות רדיקלית ועד למהפכה נחשבו כמפלגה שמאלית יחסית, מצאו עצמם לאחר פברואר 1917 בצד הימני של המפה הפוליטית, עם איבוד כוחן של המפלגות המונרכיסטיות השמרניות והתגברות הדומיננטיות של הסוציאליסטים בחיים הפוליטיים. בחודשים שלאחר פברואר, לאחר אווירת החרות והדמוקרטיה שאפפה את ימי המהפכה הראשונים, החלו לבוא במהירות לידי ביטוי הניגודים בתפיסת משמעות המהפכה בין הליברלים שישבו בשורות הממשלה הזמנית, שראו את מטרות המהפכה בהנחלת מערכת חוקתית עם חרויות אזרח ברוסיה ברוח המערב, ובאחדות לאומית שתוביל לניצחון במלחמה; לבין המוני האיכרים, הפועלים והחיילים, שתלו את ציפיותיהם העיקריות בשינויים חברתיים שורשיים שיהפכו על פניו את הסדר המעמדי הקיים, וציפו לסיום מהיר ככל האפשר של המלחמה.[9]

כוחה של הממשלה הזמנית היה מלכתחילה מוגבל על ידי הסובייט הפטרוגרדי ונמצא תחת פיקוחו ("השלטון הכפול"), והיא במהרה מצאה עצמה מתקשה להתמודד עם החלשתו הדרסטית של כוחו של השלטון המרכזי, התמוטטותם של החוק והסדר בכפרים, התפרקות המשמעת והמורל של הצבא הרוסי והמאבקים החברתיים והלאומניים הגוברים ברחבי האימפריה. ביחס לדרישה העממית ליציאה מהמלחמה, נקטו מרבית הקדטים בשורות הממשלה הזמנית, יחד עם הנהגת הסובייט, במדיניות של "התגוננות מהפכנית": המשך ההשתתפות בלחימה על מנת להגן על המדינה הרוסית ועל הישגי המהפכה, במקביל לפתיחת הסדר שלום בינלאומי "ללא סיפוחים ופיצויים". עם זאת, שר החוץ משורות הקדטים, מיליוקוב, תמך בעמדה המנוגדת על פיה יש לשמר את האינטרסים האימפריאליים של רוסיה הצארית, וב-18 באפריל שלח איגרת דיפלומטית לבעלות הברית של רוסיה עם הבטחה להמשך השתתפותה של המדינה במלחמה עד ל"ניצחון החלטי". פרסום האיגרת הוביל להפגנות המוניות כנגד הממשלה הזמנית וכנגד המלחמה בין 20 ל-21 באפריל, שבעקבותיהן נאלץ מיליוקוב להתפטר מתפקידו. כוחם של הקדטים בממשלה הזמנית נחלש עם הצטרפותם ב-5 במאי של שישה שרים סוציאליסטים לקואליציה, בהם מנשביקים וסוציאל-רבולוציונרים.

לאחר הצטרפות הסוציאליסטים לקואליציה חלה נטייה ימינה אצל רבים מחברי הקדטים, שהפכו, בהנהגתו של מיליוקוב, לאופוזיציה ימנית למדיניות הממשלה הזמנית - אם קודם הציגו עצמם אותם קדטים כמי שבאים בשמה של האומה כולה ועומדים מעל לאינטרסים מעמדיים, כעת החלו אלו להפגין למען הגנה על זכויותיו של מעמד הבורגנות, שמירת החוק והסדר ושלמותה של האימפריה הרוסית.[10] בין הקדטים והסוציאליסטים חלו קרעים רבים בקואליציה, שהביאו לבסוף להתפרקותה, סביב השאלות החברתיות והלאומיות הבוערות, והמשבר הפוליטי הגיע לשיאו בעקבות כשלונה של מתקפת יוני והמהומות שפרצו בפטרוגרד כנגד הממשלה הזמנית בראשית החודש הבא. ב-4 ביולי התפטרו שלושה בני האגף הימני של הקדטים מהממשלה במחאה על הזכויות האוטונומיות שהוענקו לאוקראינה. כעבור שלושה ימים התפטר לבוב רשמית מתפקידו כראש הממשלה והוחלף על ידי הסוציאליסט אלכסנדר קרנסקי, שנחשב כאדם היחיד שהיה ביכולתו לגשר בין השמאל והימין ברוסיה, בימים בהם הקיטוב הפוליטי והחברתי במדינה הלך והחריף והסכנה של מלחמת אזרחים עמדה בפתח.

בעקבות אירועי יולי התחדדה אף יותר סטייתם של הקדטים לצד הימני של המפה הפוליטית, והם חברו לגורמי הימין הקונטר-רבולוציוני בדרישה לשלטון כוחני וסמכותני שיציל את המדינה מאנרכיה, כמו גם לדיכוי הבולשביקים, שלאורך הקיץ היוו את האיום העיקרי על הממשלה הזמנית. על אף שהיוו מיעוט בקואליציה החדשה שהורכבה על ידי קרנסקי ב-25 באוגוסט, הייתה לקדטים השפעה מכרעת על מתכונתה, היות שקרנסקי נאלץ לבצע מספר רפורמות רסטורציוניות על מנת לשכנע את הקדטים להצטרף לממשלתו. הקדטים עודדו נמרצות את מינויו של הגנרל הריאקציונר לבר קורנילוב למפקד העליון של הצבא, ורבים מהם אף סברו שנדרש כינונה של דיקטטורה צבאית מסוג כלשהו על מנת להשיב על כנו את הסדר במדינה.

לאחר תפיסת השלטון באוקטובר 1917 על ידי הבולשביקים והקמת הרפובליקה הסובייטית, דוכאה מפלגת הקדטים על ידי המשטר החדש יחד עם מפלגות אחרות שהתנגדו לבולשביקים, עיתוניה נסגרו ורבים מחבריה נעצרו. רבים ממנהיגי הקדטים הצטרפו לגופי ההנהגה של הצבאות הלבנים הריאקציוניים, שלחמו כנגד המשטר הסובייטי במלחמת האזרחים הרוסית. בעקבות ניצחונם של הבולשביקים במלחמת האזרחים נאלצו מרבית חברי ההנהגה של הקדטים לגלות מהמדינה, ועד למלחמת העולם השנייה המשיכו לפרסם את עיתוניהם בחוץ לארץ, בעיקר בפריז.

ב-1990 הוקמה ברוסיה, שהונהגו בה באותה עת חרויות ליברליות תחת המשטר הקומוניסטי, מפלגה בשם "המפלגה הדמוקרטית החוקתית - מפלגת החרות העממית", שביססה את מצעה על מפלגת הקדטים ההיסטורית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Orlando Figes, A People's Tragedy: The Russian Revolution 1891-1924, Penguin Books, 1998, p. 162-67, 193, 207-8
  2. ^ Figes, p. 195
  3. ^ Figes, p. 218-20
  4. ^ Figes, p. 220-21
  5. ^ Figes, 224-25
  6. ^ Figes, p. 232, 244-45
  7. ^ Figes, p. 274-7
  8. ^ Figes, p. 285-88
  9. ^ Figes, p. 356-59
  10. ^ Figes, p. 420