ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/יהדות אתיופיה/טיוטות/יישובי ביתא ישראל
אזורי התיישבות[עריכת קוד מקור]
באתיופיה[עריכת קוד מקור]
ערכים מורחבים – אגם טאנה, הרי סאמיאן
רוב אזור ההתיישבות היהודית נכלל כיום בפארק הלאומי הרי סאמיאן, מראשוני אתרי המורשת העולמית. במזרח שרשרת הרי סמיאן מתנשא הר ראס דאשן לגובה 4,549 מטר מעל גובה פני הים. הקרקע בגבהים העולים על שלושת אלפים מטרים נוחה להגנה אך קשה לעיבוד חקלאי. אוויר ההרים באזורים אלה, המכונים דֶגָה, נחשב מועיל לבריאות, לאריכות ימים ולכושר גופני.[1] יישובי ביתא ישראל הוקמו על קרקע "ווֹאִינָה דֶגָה" ("אדמת גפנים") בגבהים של כאלפיים עד שלושת אלפים מטרים. "אדמת הגפנים" ניחנת באקלים נוח (טמפרטורות ממוצעות נעות בין 2.5°C- לבין 18°C), קרקע פוריה ושפע משקעים (כ-1,550 מילימטרים בממוצע בשנה) בשתי עונות גשומות. היישובים שוכנים לגדות יובלות נהר טקזה וסביב אגם טאנה, מקור הנילוס הכחול, המזוהה במסורת היהודית עם נהר פישון (אחד מארבעת נהרות גן עדן).[1]
בישראל[עריכת קוד מקור]
- ערכים מורחבים – זיהום אוויר#זיהום אוויר בישראל
כשנה לאחר העלייה לישראל דיווחו העולים על אסתמה - תסמיני קוצר נשימה הנובעים מהלחות הגבוהה בערי מישור החוף הישראלי.[1] בעיות קשות במיוחד התגלו ביישובי מפרץ חיפה וכן בערים אשקלון, אשדוד ונתניה. בערד, ביישובי הר חברון ובצפת שררו תנאים קרובים יותר לאוויר הרי סאמיאן. לאור אפשרויות התעסוקה ביישובי הספר שבאזורים אלה, בחרו רוב בני הקהילה להתיישב בערים רחובות, ראשון לציון, רמלה, יבנה, נס-ציונה, לוד, קרית מלאכי, קרית גת וערים אחרות בהן יש שכונות שאינן חשופות לרוח הים הלחה. ההתיישבות הצפופה באזורי "וואינה דגה" המצומצמים הנוחים להתיישבות בישראל מנוגדת ליישובים הקהילתיים המסורתיים שהיו פזורים בין פסגות הרי סאמיאן.[1]
משבר העלייה[עריכת קוד מקור]
הירידה מהרי סאמיאן[עריכת קוד מקור]
באופן מסורתי נמנעו בני ביתא ישראל מהקמת יישובים בשפלה שמתחת לגובה אלפיים מטרים, המכונה "קוׁלה". זאת עקב חשש ממחלות טרופיות כגון מלריה, מטפילים, מחיות בר כגון בבונים ומשבטים עוינים.[1] במהלך העלייה לארץ ישראל נאלצה הקהילה לחצות אזורים מסוכנים אלה ואלפים נספו, בייחוד במהלך ההמתנה הממושכת לעלייה, במחנות המתנה במדבר סודאן ובאדיס אבבה.[2][3]
ב-10 בספטמבר 1987 סיימה החונטה הצבאית האתיופית את ההליכים החוקתיים הדרושים להפיכת אתיופיה לרפובליקה עממית, בראשות ממשלה מרקסיסטית אזרחית וחידשה את היחסים הדיפלומטים הגלויים עם ממשלת ישראל. ב-17 בדצמבר 1989 פתחה ישראל שגרירות באדיס אבבה ובשנת 1990 הושג הסכם בין-ממשלתי לחידוש העלייה מאתיופיה, בהיקף מצומצם של כחמש מאות יהודים בחודש, בתמורה לעזרה צבאית, כלכלית, חקלאית ורפואית שסיפקה ישראל לאתיופיה.
בין נובמבר 1988 למאי 1991 הועברו כחמישה עשר אלף יהודים, מרביתם כפריים מהרמה האתיופית בצפון המדינה, באוטובוסים לאדיס אבבה, בירת אתיופיה.[2] הם שוכנו במחנות פליטים בהמתנה להיתרי עלייה לישראל. מבצע זה, במימון קהילות יהודיות בארצות הברית ובקנדה,[2] שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה.[4] שירותי הרפואה בעיר לא תפקדו ורבים מהיהודים במחנות לקו במגוון רחב של מחלות, בהן מלריה, צהבת ושחפת.[2] רופאים ישראליים הכשירו סייענים פרא-רפואיים מקרב הקהילה היהודית והעניקו בעזרתם שירותים רפואיים לכ-4,000 משפחות יהודיות. תוכנית זו, לצד תוכנית חיסונים לכ-20,000 מבוגרים וילדים, הצליחה להפחית את שיעור התמותה בקרב יהודי אתיופיה הממתינים לעלייה.[2]
חשבון הנפש הקהילתי[עריכת קוד מקור]
התמותה הרבה במחנות ההמתנה באדיס אבבה הביאה לחשבון נפש נוקב בתוך הקהילה. על פי ההלכה הנהוגה בביתא ישראל, כל אדם שבא במגע עם נוכרים חייב להיטהר בטבילה בנהר לפני שובו אל הקהילה.[5] משה בר-יודא, שליח הסוכנות היהודית לאתיופיה בשנים 1957-1958 העיד על השלכות הלכה זו בדיווח משנת 1964:
... הפלשים יותר נקיים מהאמהארים. ההלכה הפלשית קובעת שכל מי שנגע בו נכרי נטמא וחייב טבילה. על כן בנויים כפריהם על שפת נהרות והם מרבים לטבול בהם, גברים כנשים. גם מחלות מין הנפוצות מאד בחבש, נדירות בין הפלשים.
— משה בר-יודא, עם הפלשים בכפריהם בחבש, מחניים צ"ג-צ"ד, תשכ"ד
הירידה מהרי סאמיאן למחנות הפליטים באדיס אבבה לוותה בשבירת המבנה הקהילתי שאפשר הקפדה על הלכות הטהרה, שגידרו את בני הקהילה באופן גשמי ורוחני משאר עמי אתיופיה. לדברי הקס איילגן, ממנהיגי הקהילה, מניעת המגע החברתי והמיני בין בני הקהילה לשכניהם היא ששמרה על הקהילה נקייה לחלוטין מנגיף ה-HIV, עד שנת 1990, לאחר המעבר לאדיס אבבה.[4] דני אדינו אבבה ביקר את חוסר התיאום בין השירות הציבורי של מדינת ישראל לבין ארגונים פילנתרופיים כדוגמת ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה (NACOEJ), שהמשיכו לאחר מבצע שלמה לשכנע את הנותרים בכפרים לעבור לפרברי העיר הגדולה. שם נתקלו הכפריים בסגנון החיים המתירני של העיר הגדולה, לרבות זנות רחוב התורמת להפצת מחלות זיהומיות קשות.[6]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור]
- ^ 1 2 3 4 חיים רוזן, על עבודתו של אנתרופולוג ממשלתי בקרב עולי אתיופיה בתוך 'יהודי אתיופיה באור הזרקורים' בעריכת שלוה וייל, האוניברסיטה העברית בירושלים, יולי 1997 ISSN 0792-2329
- ^ 1 2 3 4 5 Alkan ML, Shvarts S, Medical services for rural Ethiopean Jews in Addis Ababa, 1990-1991, Rural and Remote Health 7 (online), 2007: 829
- ^ Bentwich Z, Weisman Z, Moroz C, Bar-Yehuda S, Kalinkovich A., Immune dysregulation in Ethiopian immigrants in Israel: relevance to helminth infections?, Clin Exp Immunol. 1996 Feb;103(2):239-43
- ^ 1 2 Seeman D., "One people, one blood": public health, political violence, and HIV in an Ethiopian-Israeli setting, Cult Med Psychiatry. 1999 Jun;23(2):159-95, PMID 10451801
- ^ מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, תשמ"ט 1988, עמ' 13-14
- ^ דני אדינו אבבה, פינוי-פיצוי באתיופיה, 9 בספטמבר 2006