מפעלי ים המלח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפעלי ים המלח בע"מ
סוג: חברה ציבורית
שנת הקמה: 1929
משרד ראשי: באר שבע
בעלות: כימיקלים לישראל
ענפי תעשייה: כימיקלים והפקת מחצבים
מוצרים עיקריים: אשלג, ברום, מגנזיום
דף הבית: www.Iclfertilizers.com
בריכות האידוי במפעלי ים המלח, 1944
תצלום לווין משנת 1989 אשר מראה את בריכת האידוי בים המלח אשר מופעלת על ידי מפעלי ים המלח
מפעלי ים המלח
עבודה במפעלי ים המלח

מפעלי ים המלח היא חברה העוסקת בהפקת מחצבים באזור ים המלח. החברה נוסדה על ידי מדינת ישראל ב-1952 (על בסיס חברת האשלג הארץ-ישראלית שהוקמה ב-1929) והיא מפיקה בעיקר אשלג, ברום ותרכובות ברום. החברה מספקת לחברת הבת "מגנזיום ים המלח" את חומר הגלם להפקת מגנזיום. החברה היא אחת מיצרני האשלג והברום הגדולים בעולם. החברה נמצאת כיום (מאז 1968) בבעלות חברת כימיקלים לישראל, חברה בת של החברה לישראל, הנשלטת על ידי משפחת עופר.

תולדות הפקת האשלג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברת אשלג ארץ-ישראלית

חברת אשלג ארץ-ישראלית נרשמה באנגליה ב-31 באוקטובר 1929 במטרה עיקרית לנצל את מקורותיו המינראליים של ים המלח. החברה הוקמה על סמך זיכיון שניתן על יד ממשלת ארץ ישראל ועבר הירדן ב-31 בינואר 1931 בתוקף הסכם בין סוכני הכתר למושבות ובין משה נובומייסקי - מנהלה הראשי של החברה מאז יסודה והמיג'ור תומאס גריגורי טולוק (Thomas Gregorie Tulloch).

בשנים 1931 - 1932 החלה החברה לשווק אשלג וברומין שנוצרו במפעלה הצפוני של ים המלח. בשנת 1937 נפתח בית החרושת הראשון בקצה הדרומי של הים. בשנות מלחמת העולם השנייה גדלה התוצרת משנה לשנה באופן ניכר. תחזית סוכני המכירה של החברה קבעה "כי יש יסוד להניח שיעלה ביד החברה להוסיף ולהחזיק בימי שלום ברוב השווקים החדשים שהיא מצאה".

בשנת 1945 מכרה החברה 90,040 טון אשלג ו-347 טונות ברומין בתמורה כוללת של 2,064,800 ליש"ט. מאזנה לשנת 1944 הסתכם ב-2,084,355 ליש"ט. הרווח ברוטו בשנת 1944 היה 170,363 ליש"ט, לאחר שיא של 294,404 ליש"ט בשנת 1942.

הקמת המפעל לאחר הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות נותק המפעל ממרכז הארץ לאחר שעובדיו היהודים של המפעל בצפון ים המלח נטשו אותו והוא נהרס על ידי ערבים.

עם קום המדינה החליטה ממשלת ישראל החדשה לבחון מחדש את פעילות ייצור האשלג, בין השאר עקב המעורבות הבריטית. ב-1952 הוחלט להקים את מפעלי ים המלח, והחברה החלה את פעילותה ברכישת הציוד של חברת האשלג שהפסיקה את פעילותה עקב אי עמידה בתנאים שהציבה הממשלה. בו בזמן הושלם הכביש המחבר את המפעל בסדום אל באר שבע (עד אז הייתה הדרך שביל עפר). במשך מספר שנים צבר המפעל חובות כבדים שכוסו בידי משרד הפיתוח. ב-1956, מונה מרדכי מקלף למנכ"ל המפעל. שר הפיתוח מרדכי בנטוב מינה ועדת חקירה, בראשות פרופ' היימן מהטכניון לחקור את התנהלות המפעל ולהמליץ על המלצות לשיפור המצב‏[1]. מקלף הפסיק העסקתם של האסירים, הזמין בעלי מקצועות להשתלב בעבודות המפעל, דאג להסעות עובדים מערי הסביבה (והיה למפעל הראשון בארץ שהנהיג הסדר שכזה) ודאג לשיפור תנאי העובדים. בשנת 1960 אישר מבקר המדינה שהמצב במפעלי ים המלח השתפר‏[2].

בשנת 1960 החלה הממשלה בחיפוש שותף למפעלים לצורך מימון הרחבתם‏[3], והקמת מפעלים לייצור מגנזיט‏[4] , מלח שולחן ואשלג גבישי‏[5]. ב-1961 הוסדר חוק שבמסגרתו קיבלה החברה מהמדינה זיכיון בלעדי להפקת מחצבים בים המלח ושימוש בשטחי עזר בהיקף של כ-600 קמ"ר מאזור סדום ועד לאזור מצדה[6]. זיכיון זה הוארך עד לשנת 2030. החברה הנפיקה מניות לציבור בשנת 1961‏[7]. ב-1968 הוקמה החברה הממשלתית כימיקלים לישראל (כי"ל) שאיגדה מספר מפעלי תעשיות כימיות בישראל ובהם מפעלי ים המלח וכימיקלים ופוספטים, ומפעלי חיפה כימיקלים וערד כימיקלים שהיו אז בהקמה‏[8]. ב-1992 הנפיקה המדינה את מניות כי"ל. לאחר מספר שנים רכשה כי"ל מהציבור את מניות מפעלי ים המלח ומחקה אותן מהמסחר בבורסה. בכך הפכו מפעלי ים המלח לחברה פרטית. ב-1999 מכרה המדינה את השליטה בכי"ל לחברה לישראל.

בשנת 1987 הקימה החברה מסוע באורך של יותר מעשרה קילומטרים, שהוביל את התוצרים מים המלח לכיוון תחנת רכבת המשא במישור רותם, הסמוך לדימונה. ב-1994 הוקמה תחנת כוח פרטית לשימוש המפעלים. ב-2001 הופרד תחום השיווק של החברה ואוחד עם תחום השיווק של חברת רותם אמפרט העוסקת במחצבי הפוספטים לשם יצירת חברת "כיל דשנים".

בריכות האידוי בים המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריכות אידוי ומתקני הפקה ושינוע אשלג
סככת אחסון האשלג (מחסן IDC), בגובה 25 מטרים ובנפח אחסון של 140 אלף טון אשלג
ים המלח, כרייה ידנית של אשלג, 1938

תהליך הייצור בים המלח מבוסס על הפקת המלחים המצויים בו בבריכות אידוי גדולות, שנבנו באגן הדרומי הרדוד. מי הים נשאבים לתוך הבריכות, ובתהליכים של אידוי והתרכזות מופקים מהם המינרלים המבוקשים לייצור של אשלג, ברום, מגנזיום, מלח תעשייתי, מלח שולחן ומוצרי ההמשך שלהם. בריכות האידוי הפתוחות והרדודות של מפעלי ים המלח מנצלות את אנרגיית השמש למיצוי המלחים מתמיסת הים, עם התרכזות התמיסה בבריכות מתחילים עודפי המלח לשקוע על הקרקעית ומשם הם נאספים ומשונעים למתקני הייצור.

בריכות האידוי פרוסות בחלקו הדרומי של האגן ההיסטורי של ים המלח, בבריכות אלו המאופיינות בגובה תמיסות מוגבל, מתרחשים תהליכי אידוי ושיקוע מלחים, תוך עליית ריכוזים הדרגתית ומבוקרת של התמיסות במורד התזרים.

תהליכי האידוי בבריכות צורכים אנרגיה רבה ומתבצעים לאורך כל התהליך על ידי קליטת אנרגיה סולרית נקייה וללא זיהום סביבתי, רמת האידוי השנתית נגזרת מהאקלים הסביבתי ואינה נתון הנמצא בשליטת האדם.

תמיסות ים טריות נשאבות מהאגן הצפוני של ים המלח באמצעות תחנת שאיבה לדרום, לעבר בריכת מלח ראשית – בריכה 5 , בריכה זו כוללת מס' חלוקות משנה. משטר המפלסים בבריכה נגזר מהצורך התפעולי לשמירת נפח קבוע של תמיסות.

היציאה מבריכה זו היא באמצעות תעלה ותחנות שאיבה נוספות בטור לעבר בריכות המלח הדרומיות המהוות את האזור הטופוגרפי הגבוה ביותר במערכת. מנקודה זו הזרימה מונעת בכוח הכבידה בלבד. השליטה על מפלסי הבריכות וכמות התמיסות הזורמות ביניהן (בנוסף לשליטה בתחנות השאיבה) מתבצעת על ידי הנחת ושליפת קורות מתכת בפתחי המעבר בין הבריכות השונות. תהליך שקיעת המלח מתבצע תוך אידוי של התמיסה בו היא מאבדת 50% מנפחה. המינרל הדומיננטי השוקע בבריכות אלה הוא מלח הבישול (נתרן כלורי – NaCl) מלח זה מצטבר על רצפת הבריכות דבר הגורם להגבהת סוללות הבריכות וזאת על מנת לשמר נפח איגום נדרש וקבוע. בסוף בריכות המלח, התמיסות מגיעות לריוויון למינרל – הקרנליט שהוא גביש המכיל מלחי מגנזיום, אשלג, ומים. בריכות הקרנליט בדומה לבריכות המלח בנויות במערך טורי.

התמיסות הרוויות זורמות דרך בריכות הקרנליט ובמשולב בתהליכי האידוי, משקעות את מינרל הקרנליט שהוא חומר גלם לייצור אשלג ומגנזיום. חומר הגלם משונע למפעלים כתרחיף על ידי כלים ימיים (דוברות) שנבנו באופן ייחודי במפעלי ים המלח. ייחודם של כלים אלה הוא בכך שהם מסוגלים לבצע קציר רציף ושיטתי בעומק הבריכות ולשלוח את הקרנליט למרחקים של עד חמישה עשר קילומטר אל מפעלי הייצור. לצורך כך הוקמה מערכת של קווים צפים (בבריכות) , קווי חוף (על הסוללות) ותשתית של חשמל לאורכם. כמות התמיסות הנשאבות בתחנות השאיבה תלויה ברמות האידוי החודשיות, ספיקות השיא מתקיימות בחודשי הקיץ (תשעה במספר), ספיקה זו דועכת למינימום בחודשי החורף.

הפקת האשלג[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המוצר העיקרי שמפיקים מפעלי ים המלח הוא אשלג. שיטת ההפקה מבוססת על אידוי מים בבריכות אידוי שנמצאות בחלקו הדרומי של ים המלח. יתרונו המקורי של אזור זה היה במים הרדודים יחסית שהגבירו את האידוי הטבעי. תוצר הביניים של האידוי בבריכות הוא תמיסה רוויה של המינרל קרנליט. את התמיסה שואבים בצינורות וממשיכים לעבד במכונות במפעל. שיטה זו, שהשימוש העיקרי בה הוא במפעלי ים המלח, זולה יותר מכריית המחצבים מהקרקע ומקנה למפעלים יתרון כלכלי. מפעלי ים המלח מפיקים מדי שנה יותר מ-3 מיליון טונות אשלג.

בסיום התהליך מוזרמת תמלחת הכוללת בעיקר מלחי קלציום-כלוריד ומגנזיום-כלוריד לתעלה שמובילה אותה לאגן הצפוני של הים (יוני הנתרן והאשלגן שוקעים בבריכות האידוי). עיקר תהליך האידוי מתבצע בחודשי הקיץ. בתהליך האידוי מתאדים כ-50 אחוז מהמים שנשאבו מהאגן הצפוני.

קשיים בהפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקת האשלג נתקלת בקשיים בתחומי הייצור עצמו וההשפעה על הסביבה.

  • בהפקת האשלג נוצרים חומרי לוואי שונים. בין השאר, מתקבל בתהליך ברום, שערכו רב. מאידך, במסגרת תהליך האידוי מתקבל תוצר לוואי לא רצוי: מלחים פשוטים כדוגמת מלח בישול, השוקעים על הקרקעית ומגביהים אותה ב-20 סנטימטר מדי שנה. כדי להתמודד עם המשקע נוקטת החברה בשיטה של הגבהת דפנות בריכות האידוי, אך פעולה זו מוגבלת - לא ניתן להגביה לעד. בעיה נוספת בהגבהה היא הימצאותם של מלונות ים המלח לחופן של בריכות האידוי. העלאת המפלס עלולה להביא להצפה ולערעור של יסודות המלונות.‏[9]
  • עם השנים, בעקבות שאיבת מי נהר הירדן וסכירת מוצאו בדרום הכנרת וסכירת נהר הירמוך, יורד מפלס ים המלח באופן עקבי. מפלס מים נמוך מהווה יתרון לשיטת האידוי ומכאן הבחירה בחלקו הדרומי של ים המלח שקרקעיתו רדודה יותר. עם זאת, כבר בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיע אזור זה למצב של התייבשות ומפעלי ים המלח נאלצו להשקיע באמצעי שאיבה מחלקו הצפוני של הים, דבר שייקר את ההפקה. מאוחר יותר נדרשו אמצעי שאיבה משכבות מים עמוקות ומתוקות פחות. כל חלקו הדרומי של ים המלח מדרום ל"לשון" מחולק כיום לבריכות המשמשות להפקת אשלג, גם בצד הירדני. שאיבת המים לצורך האידוי תורמת גם היא לירידה במפלס המים.

מגזרי פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעלי ים המלח מייצרים חומרי גלם הנמכרים לחברות נוספות בקבוצת כימיקלים לישראל ומעובדים למוצרים כימיים נוספים. תחום הדישון הוא נדבך מרכזי בפעילות, באמצעות שילוב האשלג עם הפוספט שמהווים מרכיבים עיקריים בדישון צמחים. החברה האחות, רותם אמפרט, מספקת את הפוספטים למוצרים המשולבים.

הברום המופק בים המלח מהווה אחוז ניכר מהתפוקה העולמית ומשמש את תעשיות האלקטרוניקה, טיהור המים, ההדברה והתרופות. בין השאר משמש הברום להגברת עמידות משטחים לחום.

המגנזיום משמש לייצור אלומיניום וסגסוגות המיועדות לתעשייה ובמיוחד בתעשיית הרכב. חברת פולקסוואגן הגרמנית שותפה לייצור יישומי המגנזיום.

סוגיות מעוררות מחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קשת אורי" על שם אורי בן נון, מנכ"ל מפעלי ים המלח לשעבר. הקשת מורכבת מהתופים עליהם סופקה הרצועה למסוע האשלג ובמקום להשליכם או להחזירם ליצרן משמשים כפסל סביבתי
  • מפעלי ים המלח קיבלו את הזיכיון הבלעדי להפקה עוד לפני גיבושו של חוק התכנון והבנייה. כתוצאה מכך, התבצעו פעולות הקמה והרחבה של המפעלים ללא כל פיקוח מקומי או כלל ארצי. בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להישמע הסתייגויות, בעיקר של ארגונים סביבתיים, שביקשו לתקן את המצב כדי למנוע מצבים שבהם פיתוח המפעלים פוגע באיכות הסביבה או בגורמים שכנים אחרים. ב-1995 התקבל חוק המכפיף את הפיתוח העתידי בשטחי מפעלי ים המלח לחוק התכנון והבנייה. [10]
  • בדומה למפעלי ים המלח, גם אזור המלונות בחופו הדרומי של ים המלח הוא מעסיק חשוב באזור. גורמי התיירות מביעים לעתים חשש לפגיעה בהכנסתם בעקבות פעילות מפעלי ים המלח. המלונות נמצאים על חופי בריכת אידוי (המכונה "מספר 5") ומכאן ההשפעה הרבה של פעילות המפעלים על המלונות. כאמור, מובע חשש בקשר להצפת המלונות וערעור היסודות, אך עם זאת, דווקא המיקום מול הבריכות מספק מפלס מים יציב יחסית באמצעות השאיבה בניגוד לים עצמו, שמפלסו יורד בהתמדה. בשנת 2012 נחתם הסכם בין מפעלי ים המלח למדינה, בו הוסכם על פרויקט קציר המלח, להצלת בתי המלון של מפעלי ים המלח. במסגרת הפרויקט, תפנה החברה בכל שנה 20 מיליוני טונות מלח מבריכה מספר 5 ויושבו אל האגן הצפוני. עלות הפרויקט עומדת על כ-4 מיליארד ₪[11].
  • היקף התמלוגים שמשלמים המפעלים למדינה בעבור הזכות לנצל את משאבי ים המלח זוכה לביקורת ציבורית רחבה[12].
  • ניצול עובדי הקבלן במפעל נחשף לציבור הרחב בסרט התיעודי זהב לבן עבודה שחורה ששודר במסגרת עובדה בשנת 2004. בעקבות שידור הסרט הוקמה ועדת בדיקה פנימית בראשות אלי גולדשמידט, שכל המלצותיה להעסקת עובדי קבלן התקבלו על ידי הנהלת "כימיקלים לישראל".
  • בשנת 2011 יצאו לראשונה מפעלי ים המלח בקמפיין ציבורי, וזאת לקראת החלטה שצריכה לקבל הממשלה על אופן תפעולה הראוי של בריכת האידוי של המפעלים באגן הדרומי. עמותת אדם טבע ודין פנתה לרשות השנייה בדרישה להסיר את קמפיין בטענה שהוא מטעה את הציבור ובכך מנוגד לחוק.‏[13]
בריכות המלח באגן הדרומי של ים המלח
Magnify-clip.png
בריכות המלח באגן הדרומי של ים המלח

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]