סיום מסכת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נוסח ה"הדרן" ותפילה לעילוי נשמה, בסדר משניות מהמאה ה-19

סיום מסכת הוא טקס חגיגי הנערך לרוב בציבור, המציין סיום שלב משמעותי של תלמוד תורה, לרוב סיום מסכת גמרא או סדר משניות. לעתים קרובות משולב טקס זה באירוע אחר, כגון סיום תקופה או מסיבה, כדי להוסיף נופך של מצווה לאירועי חולין.

הטקס נחלק למספר חלקים:

  1. סיום המסכת – המסיים, או, במקרה של קבוצת מסיימים, נציג מטעמם, מקריא את סופה של המסכת, ומסבירהּ במקרה הצורך, על מנת לשתף את כל הנוכחים בסיום.
  2. אמירת טקסט קצר המכונה "הדרן" ואמירת קדיש.
  3. סעודת מצווה - לחלק זה אין כללים נוקשים, והסעודה עשויה להיות ארוחת פאר חגיגית בת אלפי משתתפים, או מספר חברים מצומצם עם מעט משקה ומיני מזונות. כאשר מדובר בסעודה חגיגית, נהוג לרוב להתחיל את הסעודה מראש, והטקס נערך תוך כדי הסעודה.
  4. דבר תורה – אם המסיים מסוגל לכך, נהוג שהוא אומר דבר תורה בעניינים הנוגעים למסכת. דבר התורה נקרא אף הוא "הדרן", ובספרות התורנית קיימת סוגה של ספרים הנקראים "הדרנים" המקבצים דברי תורה כאלה.

מקורות המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור למנהג זה הוא בהנהגתו הפרטית של אביי, ראש ישיבת פומבדיתא, שכשהיה רואה תלמיד שהשלים את מסכתו, היה עורך יום חג לכל חכמי הישיבה.[1]

מקורות נוספים הם דבריו של רבי יצחק במדרש, המתייחסים למעשיו של שלמה לאחר שנעשה לחכם מכל אדם:

"ויבא ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו".[2] אמר ר' יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".

קהלת רבה, א, א

וכן טעם שניתן על ידי רבי שלמה לוריא, שלקח את העקרון הנלמד מחגיגת ט"ו באב, שאחת הסיבות שניתנו לה בגמרא היא שזה היום שבו מסיימים לכרות עצים לשימוש במזבח העולה[3] והחילו אף על סיום מסכת.[4]

טקסט ההדרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המסכת, נאמר טקסט קצר, המכונה בשם "הדרן" על שם תחילתו. הטקסט כולל כעין התחייבות לחזור על החומר הנלמד, סגולות נגד השכחה, דברי שבח והודאה העוסקים בלימוד התורה, וחותם באמירת נוסח מיוחד של קדיש.

טקסט ההדרן השתנה עם השנים, אך כיום הנוסח המופיע בסופם של רוב ספרי הקודש הוא כדלהלן (בתור דוגמה, ננקטה מסכת ברכות). הטקסט מופיע להלן בגופן "דוד", ולאחר כל קטע טקסט ניתן הסבר למקורו ומשמעותו.

  • "הֲדַרַן עַלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְהֲדַרַך עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתֽנַשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְלֹא תִּתֽנַשִׁי מִינַן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי". חוזרים על טקסט זה 3 פעמים.
ההסבר הנפוץ לקטע זה הוא תרגום מילולי, ללא התחשבות במשחקי מילים אפשריים:
חזרנו עלייך מסכת ברכות וחזרת עלינו. דעתנו עלייך מסכת ברכות ודעתך עלינו. לא נשכח ממך מסכת ברכות ולא תשכחי מאיתנו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
פירוש נוסף ניתן על ידי רבי חיים בן בצלאל מפרידברג[5], שפירש את הקטע בהסתמך על דו-המשמעותיות של חלק מהמילים, ובעיקר ההבדל בין השורש ה-ד-ר בארמית בבלית שמשמעותו חזרה ובין אותו השורש בעברית. לפי ספרו, יש לפרש את הקטע כדלקמן:
נחזור עלייך מסכת ברכות, והדריך יהיה שרוי עלינו. דעתינו תהיה נתונה לך מסכת ברכות,, והשגחתך תהא שרוייה עלינו. לא נשכח אותך מסכת ברכות, ולא תשכחי אותנו, כזוג אוהבים.
קטע זה, שיחד עם שמות בני רב פפא הוא כנראה החלק הקדום ביותר מתוך טקסט ה"הדרן", מוזכר לראשונה בדבריו של רב האי גאון[6] בשינויים קלים מהנוסח הנהוג כיום, כאשר השינוי העיקרי הוא שבזמנו של רב האי גאון, החלק הראשון לא היה נאמר על ידי המסיים עצמו, אלא היה נאמר למסיים על ידי הקהל.
  • "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אלוקינו ואלוקי אַבוֹתֵינוּ שֶׁתְהֵא תּוֹרַתְךָ אוּמוּנִתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶה ותְהֵא עִמָנוּ לעוֹלָם הַבָּא. חַנִינָא בַּר פַּפָּא, רַמִי בַּר פַּפָּא, נַחְמָן בַּר פַּפָּא, אַחַאי בַּר פַּפָּא, אַבָּא בַּר פַּפָּא, רַפֽרַם בַּר פַּפָּא, רָכִיש בַּר פַּפָּא, סוֹרְחָב בַּר פַּפָּא, אַדָא בַּר פַּפָּא, דָרוֹ בַּר פַּפָּא."
מקור אמירת עשרה שמות אלו לוט בערפל, ואף זהותם של נושאי השמות אינה תמיד ברורה. כבר רב האי גאון נשאל לגביהם[6], וענה כי אינם כולם בניו של רב פפא המפורסם, והזכיר כי על פי המסורת, יש באמירת שמותיהם סגולה לסייע כנגד השכחה. כמו כל מנהג שסיבתו אינה ידועה, הוצעו לו מספר הסברים.‏[7] הרמ"א, שלא ראה את דברי רב האי גאון, הציע כי רב פפא, שהיה עשיר, היה עורך סעודות סיום מסכת לעשרת בניו, ואף קישר בדרך הדרש בין שמות עשרת הבנים ובין עשרת הדברות ועשרת המאמרות שעמם נברא העולם, המוזכרים בפרק הרביעי של מסכת אבות.[4]
  • "הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹקינוּ, אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְ;פִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ כּוּלָנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כּוּלָנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ. "מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ: כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי." "יְהִי-לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ-- לְמַעַן, לֹא אֵבוֹשׁ."[8] לְעוֹלָם, לֹא-אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ: כִּי בָם, חִיִּיתָנִי.[9] בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמֽדֵנִי חֻקֶּיךָ.[10] אמן אמן סלה ועד."
נוסח חלק זה נלקח מברכות התורה, בצירוף פסוקים ממזמור קי"ט העוסקים בלימוד התורה.
  • "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ ה' אלוקינו ואלוקי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנו עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֱאמַר: 'וְאַתָּה אֱלֹקים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת--אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה, לֹא-יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם; וַאֲנִי, אֶבְטַח-בָּךְ.'".
חלק זה זהה לתפילת בית המדרש (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד ב'), אלא שתפילת בית המדרש נאמרת בלשון יחיד, וכאן שונתה ללשון רבים, עם פסוק נוסף מתהלים[11] כפי מנהג האר"י.
  • הטקסט חותם בבקשה לעתיד, המבטאת את הרעיון שסיום המסכת אינה בעצם סיום, אלא התחלה של החלק הבא שבלימוד:
"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אלקי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרֽתַּנִי לְסַיֵים מַסֶּכֶת ברכות, כֵּן תּֽעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מְסֶכְתוֹת וּסֽפָרִים אַחֵרים וּלְסַיֵימָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה, וּזְכוּת כֹֹּל הַתְנָאִים וְאָמוֹרָאִים וּתַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי שֶׁלֹא תָּמוּש הַתּוֹרָה מִפֽי וּמִפִי זַרְעִי עד עוֹלָם. וַיִתְקַיֵים בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ, תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ; וַהֲקִיצוֹתָ, הִיא תְשִׂיחֶךָ.[12] כִּי-בִי, יִרְבּוּ יָמֶיךָ; וְיוֹסִיפוּ לְּךָ, שְׁנוֹת חַיִּים[13] אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד.[14] 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן; ה', יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.[15]"
יש הנוהגים לשנות את נוסח הבקשה מלשון יחיד ללשון רבים, על מנת לשתף את כל הציבור בבקשה.

הקדיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם הסיום נעשה בנוכחות מניין (עשרה אנשים), נאמר לאחר מכן קדיש בנוסח מיוחד, הנקרא "קדיש הגדול". הקדיש נאמר על ידי המסיים, אך אם במקום נמצא אבל, הוא עשוי לומר את הקדיש במקומו:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְתָּא, וּלְאַחֲיָאה מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָה, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרָהּ, וְיַמְלִיך קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא. בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא (בעשי"ת לְעֵלָּא לְעֵלָּא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשי"ת הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

צורת קדיש זו, שנרמזת במסכת סופרים [16] ומוזכרת בדברי הרמב"ם, כקדיש שיש לאומרו בכל פעם שמניין של אנשים עוסקים בתורה,[17] נהייתה עם הדורות נדירה ברוב עדות ישראל, מלבד נוסח התימנים, ונאמרת לרוב רק כאן ולאחר קבורת המת, ובקהילות מסוימות גם בתשעה באב.

סעודת הסיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג עתיק הוא שלא רק אלו שלמדו את המסכת משתתפים בסעודת המצווה, אלא כל מי שיש לו נגיעה כלשהי ללימוד משתתף בשמחה. רבי משה מינץ מוסר[18] כי בזמנו היה מנהג שבעלי הבתים שבעיירה היו מתקבצים לישיבה עם תחילת לימוד המסכת ובסופה.

באותו מקום, כותב המהר"ם מינץ כי כשמגיעים לקראת סיום המסכת, אין לסיימה, אלא יש לשייר מעט בסוף, כדי שניתן יהיה לקיים את סעודת המצווה כיאות, בזמן הראוי לכך. דברים אלו היוו פתח לדיונים מספר בין האחרונים בדין זה, שכן סיום המסכת היא הצורה הנוחה ביותר להבטיח שסעודת מצווה תתקיים במועד מסוים, כגון המנהג שבכור שאכל בסעודת מצווה פטור מתענית בכורות למשך שאר היום, או מנהג חב"ד וגור[דרוש מקור] לדאוג לכך שיתקיים סיום מסכת בכל יום מימי תשעת הימים ובכך לבטל למעשה את איסור אכילת הבשר[19].

סיום מסכת באירועים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ימי בין המצרים#מנהג סיומי מסכת

נהוג ברוב עדות ישראל, שבכורות מתענים בערב פסח תענית בכורות, זכר להצלתם ממכת בכורות. אולם בפועל, נהוג להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסעודת מצווה של סיום מסכת. לכן, נערכים במקומות רבים סיומים בערב פסח.

בשנים האחרונות התפתח מנהג שנערים מסיימים מסכת בחגיגת בר המצווה שלהם.

פעמים רבות נהוג לעשות סיום מסכת שנלמדה לזכר נפטר באזכרה ב-30 למותו, או לאחר שנה למותו.

חסידי חב"ד נוהגים לכוון לסיים מסכת במיוחד בתשעת הימים, לפי הוראת האדמו"ר הרב מנחם מנדל שניאורסון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר א, אורח חיים, כו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא, עבידנא יומא טבא לרבנן". --בבלי שבת, קיח, ב
  2. ^ מלכים א, ג, טו
  3. ^ בבלי בבא בתרא, קכא, ב
  4. ^ 4.0 4.1 ים של שלמה על מסכת בבא קמא, סוף פרק ז'
  5. ^ ספר החיים, א, ב
  6. ^ 6.0 6.1 מצוטט בספר האשכול לרבי ראב"ד השני, הלכות ספר תורה, סימן יד.
  7. ^ עשרת בני רב פפא, אתר "דף יומי"
  8. ^ ספר תהלים, פרק קי"ט, פסוק פ'
  9. ^ ספר תהלים, פרק קי"ט, פסוק צ"ג
  10. ^ ספר תהלים, פרק קי"ט, פסוק י"ב
  11. ^ ספר תהלים, פרק נ"ה, פסוק כ"ד
  12. ^ ספר משלי, פרק ו', פסוק כ"ב
  13. ^ ספר משלי, פרק ט', פסוק י"א
  14. ^ ספר משלי, פרק ג', פסוק ט"ז
  15. ^ ספר תהלים, פרק כ"ט, פסוק י"א
  16. ^ יט, ט
  17. ^ משנה תורה, סדר תפלות כל השנה (סוף ספר אהבה)
  18. ^ שו"ת מהר"ם מינץ, קיט
  19. ^ כרמז לכך מביאים הם את האימרה סיום מסכת אין לעשות, שהם ראשי התיבות סמא"ל שמו הקבלי של השטן שמשמעותן, שרצונו הוא להרבות בעצבות ולא לסיים מסכתות.