ספר תולדות ישו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספר תולדות ישו הוא ספר עברי שנפוץ בימי הביניים וסיפר את קורותיו של ישו בצורה לעגנית.

החיבור משתייך לזרם ההיסטוריה שכנגד, כלומר הוא חיבור שמטרתו לשים ללעג ולקלס את עיקריה של הנצרות על ידי מתן פרשנות שלילית לאירועי הברית החדשה.

החיבור הוא אנונימי, ולא ידוע מועד כתיבתו. כתבי היד המוקדמים ביותר שקיימים הם מהמאה ה-16, ידוע שנוצרים הכירו אותו כבר במאה ה-9 וריימונדוס מארטיני מצטט קטעים ממנו בספרו "פגיון האמונה" שנכתב במאה ה-13. יש המשערים שחובר עוד בסוף המאה ה-3, בתקופת התלמוד. חוקרים תמהו על כך שאין היצירה מוזכרת כלל במקורות העבריים. נראה שנעשה מאמץ לשמור אותה בסוד, אך נראה שרש"י, שחי בתקופת מסע הצלב הראשון, הזכירו, בקטע שצונזר מן התלמוד הבבלי, ופירושו המדבר על כך צונזר אף הוא.‏[1]

הספר משך את תשומת לבם של אישים כמרטין לותר וכיוהנס רויכלין וזכה ללעגם של אנשי ההשכלה, ממשה מנדלסון ועד היינריך גרץ. אין לו נוסח אחד, אלא כמה וכמה גרסאות שונות בפרטיהן.

בעיקרו הוא מתמקד בישו ולא בנצרות בכללותה. בניגוד לסברה המודרנית לפיה היה ישו יהודי תלמיד חכם, שסטייתו מהמסורת הפרושית לא הייתה מהותית כל כך, מציג אותו הספר כשורש כל רע. עלילת הספר עושה שימוש בחלק מהעובדות הכתובות בברית החדשה תוך כדי שהיא נותנת להן פרשנות מלעיגה. הספר לא תואם תמיד לגרסה התלמודית.

עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידת ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מרחיב מאוד בעניין לידת ישו, שלפי הגרסה הנוצרית, הקצרה למדי, הייתה מרוח הקודש. נביא בישר ליוסף אבי ישו על התגלות בן האלוהים בבטן ארוסתו.

לפי גרסת "ספר תולדות ישו", אדם רע מעללים בשם יוסף פנדרא התחזה בפני מרים לארוסה הצדיק יוחנן, ואנסה כמה פעמים בעודה בנידתה. מבושה גלה יוחנן מהארץ. הבן שנולד למרים מהזנונים, ישוע שמו, ניכר בחוכמתו ובלמדנותו, אך גם בחוצפה. הוא סירב לכרוע ולכסות ראש לפני הסנהדרין. מכך הסיק שמעון בן שטח שהוא ממזר ובן הנידה. אחרי שהדבר התברר, תקעו בשופרות ופסלוהו לבוא בקהל, ואת שמו קראו "ישו", ראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו".

המופתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך הספר מסופר שישו ברח לגליל ואחר כך לירושלים. הוא מצא את השם המפורש בקודש הקודשים שבבית המקדש, רשם אותו על פתק והטמין את הפתק בבשרו, משום שנביחת כלבי הנחושת שעמדו בשער בית המוקד הייתה אמורה להשכיח את השם המפורש מזיכרון העולים. לבסוף חזר ישו לבית לחם שם חולל פלאות, החיה מתים וריפא מצורעים באמצעות הכוחות העל טבעיים שהקנתה לו אחיזתו בשם. את יכולתו לחולל מופתים ניצל כדי להכריז על עצמו כאלוהים. נסיו הקנו לו את אהדתה של המלכה שלומציון, אך לא את לבם של החכמים, שדרשו להורגו.

אז נאות אחד החכמים, יהודה שמו (המייצג את יהודה איש קריות), לחטוא גם הוא בעוון אמירת השם המפורש כדי לסכל את מזימת ישו. השניים נאבקו זה בזה בנסים ולבסוף אף מול המלכה, עד שיהודה הטיל מימיו על ישו. כתוצאה נטמא האחרון ולא יכול היה להמשיך בנסיו. אז ניתן היה לתופסו ולגזור עליו דין מוות.

אולם ישו הצליח לחמוק בשנית. הוא ברח למצרים ומאוחר יותר הגיע לנהר הירדן. שם טבל, נטהר ושב לעשות נסים, בין השאר בהליכה על פני המים.

לכידת ישו והריגתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה לא התייאש מכך שאויבו נשמט מבין ידיו. הוא הגיע בחשאי אל מיטתו של ישו, שהתכנס עם תלמידיו באזור הירדן, והוציא את הפתק עם השם המפורש מבשרו. אחר כך הסתתר בין תלמידיו. לישו לא נותרה ברירה אלא לשוב מחופש לירושלים, לקודש הקודשים, כדי להשיב לעצמו את השם.

יהודה, שנמנה עם פמליית ישו, ניצל את ההזדמנות כדי להידבר עם החכמים ולהסגיר את ישו לידיהם.

כך נלכד ישו בשנית. קשרוהו והיכוהו בשוטים והניחו כתר קוצים על ראשו. כשביקש מים, נתנו לו חומץ, ולעגו לו:"איה כל נפלאותיך אשר עשית". ישו תירץ ואמר: "דמי יכפר על באי עולם". אחרי שפסקה הסנהדרין את דינו, נתלה על קלח כרוב שהביא יהודה, לאחר שכל העצים סירבו לקבלו (ישו השביעם בשעה שהיה בידו השם המפורש שלא ייתלה עליהם).

אחר כך העבירו יהודה מקברו. תלמידיו לא ידעו זאת ומשמצאו את הקבר ריק, סברו שרבם עלה השמימה. השמועה הגיעה למלכה שהשתאתה על ריקנות הקבר. מדבר זה הוכיחה לחכמים כי ישו היה בן אלהים ועל כן הביעה נחישותה להעניש בחומרה את הורגיו. החכמים מצאו את יהודה, שסיפר להם שטמן את ישו המת בגינתו. החכמים הביאו את הגופה לפני המלכה תוך סחיבתה בזנב סוס. מכיוון שעקרו את שערות ראשה תוך כדי משיכתה, נוהגים הכמרים לגלח שערות אמצע ראשם.

פעולת פטרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אז החליטו הנוצרים הלומי הצער, שאמונתם לא פגה, להתנכל ליהודים, לעסוק בהמרת דתם ובהריגתם.

החכמים היו אובדי עצות, אולם לאחד מהם, שמעון כיפא שמו, היה רעיון. הוא הוציא את השם המפורש ויצא עמו לערי הנוצרים. באמצעותו חולל נסים והוכיח להמון כי הוא שליח ישו. בשמו ציווה עליהם להיבדל מעם ישראל, ואמר להם כי אין ישו רוצה בכליון היהודים, אלא חפץ שעל ידי קיומם ייזכר סבלו. את עונשם יקבלו רק בגיהנום בעולם הבא. על כן אם יכה יהודי נוצרי על לחי שמאל, יתן לו הנוצרי גם את לחי ימין.

אחר כך, כדי שיוכל לקיים את המצוות בנחת, ציווה שמעון כיפא שיוקם לו מגדל גבוה, ושם ישב, התקיים על לחם ומים וחיבר פיוטים. כנראה שהכוונה גם לנשמת כל חי אשר היו שטענו שנכתב על ידי פטרוס‏[2].

שמעון כיפא הוא פטרוס מהברית החדשה, שהופך בספר לגיבור חיובי מבחינת היהודים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורה לימור, הדימוי המנוגד: ספר תולדות ישו, בתוך בין יהודים לנוצרים, כרך ד', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
  • ספר תולדות ישו מהדורת יוהנס הולדריקוס. מבוא מאת ד"ר יעקב דויטש. 'דחק' כתב עת לספרות טובה. כרך א'. 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פירוש רש"י על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י', עמוד א' בגרסתו המצונזרת הוא: "כתב ולשון - של רומיים מאומה אחרת באה להן אחרים תקנו להן כל ספריהם". אבל בדקדוקי סופרים מובא נוסח אחר: "כל ספרי טעותם יוחנן פאולוס פטרוס והם יהודים היו... הם שנו ועמקו הלשון ועשו להם הבל לחשבה בפני עצמם ולסלקם מעל ישראל, ולא שכפרו כי לטובתן של ישראל נתכוונו, אלא מפני שראו ישראל בצער ובדוחק מתרמיסי (?) ישו עשו עצמם כאלו הם עמו בקדישות וצוו עליהם, הכל כמפורש בסיפור תליית ישו".
  2. ^ נשמת כל חי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"