עבודה זרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלות (ובראשי תיבות עכו"ם או עכומ"ז), הם מונחים המתארים את יחסה של היהדות כלפי הפגניות, שהיא פולחן דתי המופנה לישויות חומריות. לאורך הדורות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שהן דתות מונותאיסטיות אבסטרקטיות, התחרו לא רק בינן לבין עצמן, אלא גם בדתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור. מבחינת היהדות, עיקר המאבק בפגניות התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר כבר הייתה בה תרבות פגנית כנענית נפוצה. מתוך האזכורים של עבודת אלילים במקרא ניתן ללמוד רבות על מאבק זה, ועל התגבשות האמונה היהודית בקרב בני ישראל. מתוך מקורות מאוחרים יותר, כמו התלמוד, ניתן ללמוד על תוצאות המאבק.

פסל אשורי מתקופת המלך סרגון השני - מחריב ממלכת ישראל - שנמצא בח'רסאבאד. פר מכונף בעל פני אדם. מיזוג של דמויות אדם ובעלי חיים, היה מקובל גם בתרבות המצרית.

[עריכה] פגניות

ערך מורחב – פגניות

הפגניות ייחסה לכוחות טבע, למושגים מופשטים ואף לאידאות תכונות אלוהיות ועבדה אותם באמצעות תפילה, הקרבת קורבנות וטקסים נוספים, במטרה להתחבר אליהם, לרצותם ולחזק את כוחם. על פי רוב הקורבנות היו מן החי והצומח. במקרים קיצוניים מאוד כמו במצב של סכנת חורבן ובפולחן של אלים מסוימים הוקרבו אף קורבנות אדם^[1]. הפולחנים הקדומים ביותר שידועים, היו ב-3000 לפני הספירה במסופוטמיה, מצרים ואוגרית. במערב אסיה ובאירופה הם נמשכו עד לחדירת הנצרות והאיסלאם. בלב אסיה ובמזרחה ובחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הם נמשכים עד ימינו אלה. בנוסף, אצל חלק מהתרבויות שנכבשו על ידי האירופאים והובאה אליהם הנצרות, ניתן למצוא סיתנזה שנוצרה בין אמונות נוצריות לבין פולחן אלילים מקובל, שילוב כזה רווח באזורים רבים באפריקה ובמידה פחותה גם בדרום אמריקה. בדרום מזרח אסיה וכן באפריקה מדרום לסהרה ניתן למצוא שילוב דומה גם עם האסלאם.

[עריכה] המקור לעבודת האלים

מצבת אבן גיר שבו מתואר המלך מלישיפק הראשון מגיש את בתו לשי לאל נניה. ניתן לראות מעליו יצוגים של סין אל הירח, שאמאש אל השמש, ואישתר אלת כוכב נוגה. המצבה נלקחה לשושן במאה ה-12 לפני הספירה, כביזת מלחמה.

המחשבה של האדם הפגאני בצאתו אל החיים, הייתה שמאחורי עולם הטבע המלא בכוחות חזקים יש משמעות וסיפור. ההתרחשות האסטרונומית והמטאורולוגית איננה מקרית ושרירותית. יש סיבה פנימית להתרחשות הדברים שיש להבינה^[2]. וכך בדרך של האנשת הכוחות ופרסוניפיקציה של האלים, יכלו הקדמונים לתת משמעות הגיונית ופשר לחיים שמחוצה לאדם ולכוחות הטבע: למחזוריות היומית של השמש^[3], החודשית של הירח, והשנתית של עונות השנה ^[4], וגם לתופעות שאינן קבועות כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים. כל תופעה סימלה אל העומד מאחוריה שמתחזקת באופן ישר להתעצמותו ולדומיננטיות שלו. על כן יש לעבוד את האלים הטובים והנכונים, להכנע בפניהם ולקבע אותם כפטרוני המקום, וזאת כדי לחזק את כוחם ולקבל מהם שפע וברכה. לעתים אף יש להקריב קורבנות לאלים הרעים ולמשרתיהם הדמונים, כדי לשכך את כעסם. דבר שיש לו בטוי מסוים גם ביהדות בצורת הקורבן של השעיר לעזאזל.

שאלות כמו מוצא האדם והעולם, דרכי פעולתו של העולם, סופו של האדם והחיים שלאחר המוות העסיקו רבות את הקדמונים. באמצעות התפיסות הפאגניות האנשים גם יכלו לתת לעצמם פשר קיומי רחב יותר, למצוא משמעות ויעוד לאדם עלי אדמות, ולענות על שאלות מטרידות כגון מה מקורו של האדם, מה הוא צריך לעשות בחייו, וכיצד ניתן למצוא דרכים שבהן ניתן להתמודד טוב יותר עם החיים ולשפר אותם. הם גם ענו על שאלות כמו מה מקור הרע והסבל? כיצד אפשר להתמודד עם הטרגדיה של המוות, שמתרחשת ובאה על כל אדם באשר הוא. מדוע אנשים מתים בטרם עת^[5], וכיצד ניתן למנוע או לדחות זאת?

התנאים הגאוגרפים של כל ארץ, השפיעו לא מעט על עיצוב דמותם של האלים. כך במיתולוגיה כנענית בארץ כנען השחונה, מוכת הבצורת וצמאת הגשמים, התפתחה אמונה שבה האל בעל - אל הגשמים והסערות ופטרון החקלאות, שמרווה את פני האדמה, הוכרז על ידי אבי האלים אל (בעלה של אלת האדמה אשרה) לאל השולט, לאחר שניצח את אחיו ים - אל הימים, ועוזריו מפלצות הים, ונמצא בהתמודדות מתמדת עם האל מות - אל המוות שאחראי על הבצורת והעקרות, יורד לשאול במחזוריות, וקם לתחיה שוב ושוב בעזרת אחותו הבתולה, אלת המלחמה - ענת. בסיפור זה, הצליחו הקדמוניים שהיו ברובם עובדי אדמה, לתת הסבר מלא והגיוני למחזוריות האקלימית ולתופעת הבצורת החוזרת ונשנית בארץ כנען, וגם אפשרות לשליטה ולהשפעה עליה, באמצעות פולחן נכון של האלים, שיגביר את כוחם של האלים הטובים, בעל, ענת, אשרה ועשתורת, ויביא לפריחה כלכלית. (ראו גם: עלילות בעל וענת)

לעומת זאת במצרים, מכיוון שהיא ארץ שאיננה תלויה בגשמים אלא בנהר הנילוס, סימלו הגאות והשפל של הנילוס את מותו של אל המתים אוזיריס בידי מתחרו סת - שלעתים גולם בדמותו של אל הסערות והגשמים בעל, ותחייתו באמצעות אחותו-אישתו איזיס. מוטיב זה של מותו של אל מסוים ותחייתו, מצוי בחלק ניכר מהתרבויות הקדומות החל ממסופוטמיה דרך ארץ כנען ועד מצרים. כמו בתרבות הכנענית את האל החשוב שמומת בידי אל רע, מצילה ומחייה אלה אישה שהיא גם אחותו.

[עריכה] צורות הפולחנים

מרדוך נלחם בתיאמת - אלת הים וכוחות התהום. על פי המיתוס הבריאה הבבלי הביס מרדוך, ראש הפנתיאון הבבלי, את צבאה של תיאמת, ויצר מגופה את השמים ואת הארץ, ומדמו של קִנְגֻ בנה את האדם. לדעת קאסוטו תיאור הבריאה המאורגנת והשקטה בספר בראשית, שבו מתואר האל כמי שבורא את התנינים הגדולים ולא נלחם כנגדם, יוצא חוצץ כנגד מיתוסי הבריאה רוויי המלחמות.

אף שהמיתוסים בכל תרבות שונים, ישנם מוטיבים דומים שחוזרים על עצמם ברוב התרבויות הקדומות ולעתים ניתן למצוא נקודות השקה באלים כאלו ואחרים ובסיפורים דומים.

אף שבתרבויות רבות ישנם מספר אלים דומים, כמו האל העליון, אבי האלים וראשם, שהוא על פי רוב גם האל הראשוני, אל הבריאה, ולצידו אל השמש, אלת הירח, אל הגשם והסערה והברקים, אל השמים, אלת האדמה, אלת הפריון, אל השאול והמוות, אל הים, ואלת האהבה והיופי, עדיין מספר האלים, פולחניהם, והסיפורים אודותיהם, היו רבים כדמיונו של האדם. לעתים אל מסוים תפס מקום מרכזי בעיר מסוימת ונחשב לפטרון המקום, כמו אל הירח ננה השומרי באור כשדים, כמו אלת המלחמה והחכמה אתנה היוונית שנחשבה לפטרונית העיר אתונה, כמו בעל הדד אל הסערה של העיר אוגרית וכמו השמש שנעבדה בבית שמש^[6].

מלבד עבודת איתני הטבע, היו שעבדו לכוח טבע מופשט כמו פיריון או מוות, אידאות כמו חכמה וצדק, ואף בעלי חיים מיוחדים שייצגו תכונה ייחודית באופן בולט, כמו שוורים, אריות, תנינים ונחשים כמו עבודת הפר, הנחש והתנינים במצרים העתיקה, שבו הפרעונים היו עוטרים על ראשם כתר או ציץ שבו סמל נחש, וכמו פולחן נחש הקוברה שנהוג עד היום במקומות מסוימים בהודו. באי הטרופי באלי שבארכיפלג האינדונזי נהוג עד היום פולחן להר הגעש של האי.

לעתים רבות לאלים היו יצוגים בצורת פסל שהיו עשויים מעץ, חרס, ומתכות כמו נחושת וזהב שסימלו כוח, או רעיון מסוים, כמו עגל הזהב - שנעשה במדבר, העגלים שהקים ירבעם בן נבט בממלכת ישראל ופסל מיכה. לעתים היו מיניאטורות ל"שימוש עצמי" או ביתי, של האל הרווח - צלמיות.

אף במקרא עצמו, ישנם לעתים סיפורים, שמזכירים מיתוסים פגאניים ולדעת חוקרים^[7] מהוים שכבה תרבותית קדומה, שהתנ"ך אינו יכול להתעלם ממנה או שהוא מנסה להתפלמס איתה, כמו הסיפור בבראשית (פרק ו') על בני האלוהים - ה"נפילים", הבוחרים להם בנות אדם יפות לפי בחירתם, ומולידים מהן גיבורים ואנשי שם, דבר הגורם להשחתת האנושות ולמבול.^[8] וכמו ההתייחסות לתהום ולמפלצות הים המיתולוגיות שעל פי ספר בראשית נבראים בידי אלוהים^[9] כהנגדה לתיאורי הבריאה המלחמתיים בתרבויות אחרות, שעל פי ספר ישעיה, מסמלים את הרוע, שהקב"ה ילחם בו באחרית הימים וישמידו^[10] . וכמו ההתיחסות לשאול בתנ"ך, הקשורה לאל הכנעני מות - שליט המתים, לא רק כמקום הנמצא בתחתיות ארץ, שלתוכו נבלעים נשמות המתים, אלא אף כאל ישות בולענית ורצחנית, שיש לה רצון משל עצמו לבלוע ללא סוף, כל ישות חיה, בדומה לתאוריה בשירה האוגרתית.

[עריכה] האלילים ופולחניהם

צלמית ברונזה של הבעל, אל הסערה והגשמים, מחשובי האלים הכנענים, שפולחנו התחרה בפולחן האל היהודי. הצלמית מהמאות ה-14 עד ה-12 לפני הספירה, נמצאה בחפירות ראס שומרה היא אוגרית.

אלי כנען וסביבותם ופולחניהם היו רבים ומגוונים, מביניהם ניתן לתאר את אלילי כנען המרכזיים ופולחניהם ובמיוחד בהקשר התנכ"י:

• אל - ראש הפנתיאון הכנעני שנחשב לבורא העולם קרוי גם "אל-ועליון". הכנענים הקריבו נסכים של ראשית היין והקרבת שה. מכאן הפך איסור יין נסך לדבר חמור. יש המזהים אותו עם האל העליון אותו עבד מלכיצדק מלך שלם.
• אשרה - אלת האדמה והפיריון. לכבודה נטעו עצים, וקיימו יחסי מין טקסיים במקדשים שניבנו לכבודה, כפי שכתוב "ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה', אשר הנשים ארגות שם בתים לאשרה" (מלכים ב', כ"ג ז'). בהושע (ד') מתוארת זביחה על ראשי ההרים והקטרה על הגבעות, "תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ". בספר שופטים מסופר כי לעתים פולחן הבעל והאשרה היה משותף וליד המזבח לבעל היו נוטעים אשרה. "וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו, תִּכְרֹת" (שופטים ו' כ"ה) ולכן כנגד עבודתה נאסרה נטיעת עצים במקדש היהודי - "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. (דברים ט"ז כ"א). אשרה הייתה זוגתו של אל הכנעני, והיו מבני ישראל שעבדו אותה בשיתוף עם ה'.
• בעל - אל הסערות, הגשם והחיים. נחשב לאל חשוב מאוד במיוחד בארץ כנען הצחיחה שמשוועת לגשמים. לבעל הוקרבו קורבנות מסוגים שונים. בשעות קשות במיוחד הוקרבו קורבנות אדם, אך לא כדבר שבשגרה. על פי התנ"ך הייתה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית במטרה לרצותו. היה האל הקשה ביותר שאיתו התמודדו ישראל, מכיוון שהעמיד אתגר גדול לאלוהי ישראל.
• עשתרת - אלת הפיריון התשוקה והמיניות. זוגתו של בעל. בפולחנה היה מעורב גם בישול גדי בחלב אימו, האכלת יונים וגם יחסי מין פולחניים. בתנ"ך מוזכר שבפולחנה היו עשיית 'כוונים' שהם כנראה צלמיות של כוכב נוגה. נקראת גם "מלכת השמים", ובספר ירמיהו נמצאת טרוניה של אנשים שאומרים שמאז שפסקו לעבוד אותה הם חסרו כל ומתו בחרב וברעב. הצאן מכונה בספר דברים "עַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ"^[11] כתזכורת לכך שבני האדם ייחסו את פריון הצאן לאלילה זו.
• שפש - אלת השמש, "מנורת האלים". בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה במסלול מסוים, ואחר כך היו מוקדשים או נזבחים. הקשר בין שמש למרכבת סוסים קיים גם במיתולוגיות נוספות, כמו הליוס - אל השמש הרוכב במרכבה הרתומה לארבעה סוסים אבירים. מתואר בתנ"ך שבפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל, היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה. בארכאולוגיה נמצאו פסלי ראשי סוסים הקשורים לעבודתה.
• ים - אל הים, הנהרות ומקוואות המים, עוזריו הם מפלצות ים איומות ומפחידות. התנ"ך מתפלמס רבות עם האמונה בו. (ישעיהו כ"ז א')
• מות - אל המוות ואדון השאול, שבידו נשמות המתים וממנו בצורת, עקרות ורעב. בנו של אל. נקרא לעתים בשם הכפול מות-ויגון. בספר איוב (פרק לח ט"ו-י"ז) מוזכרים ביחד אלים אלו, "הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתּ? הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מות, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?". ישנן דעות שהוא מתואר בספר ירמיה: "כִּי עָלָה מות בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת:" (פרק ט' כ').
• כמוש - האל המרכזי של המואבים. כבר במקרא מואב מכונה "עַם כְּמוֹשׁ". (במדבר כ"א כ"ט) ^[12].
• מילכום (משורש מ.ל.ך.) (ידוע גם בשם המולך) אל העמונים - פולחנו היה בקורבנות שונים, שהמעולה ביותר היה הקרבת תינוקות או העברתם בלהב מדורה. (ראו עבודת המולך).
• תרפים - אלילי הבית שהיו בצורת ראש אדם, לאחר ההקטרה היה אפשר לדובב אותם ולקבל עתידות. מוזכרים בתנ"ך אצל רחל שגונבת את התרפים מאביה, מיכל בת שאול ששמה אותם במיטתו של דוד להטעות את אויביו, נבוכדנאצר מלך בבל ששואל בהם כדי לבחור בהחלטה אסטרטגית במלחמה, ^[13]. בזכריה (י' ב') נאמר "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן", לצד חזיונות וחלומות שוא, כך שניכר בהם שהיו כלי חיזוי. בכמה מקומות ישנו קשר בין האפוד לתרפים, מה שמחזק את ההבנה שהשימוש בהם היה לחיזוי העתיד^[14].
• תמוז - אל צמיחת התבואה הבבלי. שמו נגזר מהיסק והבערה. עבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחיה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים אז על מות הצמחיה בחודש תמוז החם. הנביא יחזקאל מתאר בחזונו את "הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז" בבית המקדש^[15].
• בעל פעור - מלשון פעירה וגילוי הערווה, יש הסוברים כי הייתה כרוך בפולחן עשיית צרכים, יש הסוברים כי היה כרוך בפריעת האחוריים. יש המסבירים עבודה זו במתן כבוד ואידאליזציה לצרכים טבעיים של האדם.

לעתים רבות בעמים השכנים נחשב המלך לאל, והפך למושא הפולחן בעצמו, ואף בתנ"ך אפיזודה כזו מתוארת אצל יואש מלך יהודה לאחר מות יהוידע הכהן: "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ - אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד י"ז-י"ח)

[עריכה] התייחסות המקרא לפגניות

מעשה חטא העגל בציורו של ניקולה פוסאן. חטא העגל נחשב לאחד החטאים החמורים של עם ישראל במדבר, שנעשה בסמוך לזמן שבו אלוהים אסר על עבודת אלילים, ושבעטיו אלוהים רצה להשמיד את עם ישראל. על פי ריה"ל מקורו היה באנשי הערב רב שחטאו בו. על פי ישעיהו ליבוביץ' שורשו של החטא נעוץ בכפיה של מתן תורה על עם ישראל. אפשר לראות בחטא זה נקודת משבר במעבר מהתרבות האלילית המצרית אל התרבות המונותאיסטית.

ה' אלוהי ישראל הוא אל ללא דמות, פנים או תיאור כלשהוא. הדבר המוחשי היחיד שניתן לעם הם לוחות הברית - לוחות אבן שעליהם חרוטים ציווים, שמושמים בתוך ארון מצופה זהב, שמעליו צלמים של הכרובים, שני מלאכים, שלפרשנות חז"ל היו מלאך זכר ומלאך נקבה. מעבר לכך, יש איסור גורף על עשיית כל פסל, צלמית, או תמונה, אפילו כאלו המיוחסים לאלוהי ישראל ובוודאי כאלו שמיוחסים לאלים אחרים.

וכפי שמתואר בפסוקים הבאים:

עבודת אלים נוספים נאסרת במקרא באופן נחרץ וגורף ומוכרזת עליה מלחמת חורמה קנאית ובלתי מתפשרת. האיסור על עבודה זרה הוא אחת המצוות של עשרת הדיברות. ולא רק שיש איסור לעבוד עבודה זרה, יש מצווה להרוס ולהחריב אותה כמעט בכל דרך אפשרית. כך לדוגמה "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:" (ספר דברים, פרק י"ב ג'-ד'). קיום מצווה זו באדיקות, עזר לארכאולוגים לזהות את שכבת הכיבוש הישראלי, בשל ניתוץ האלילים, דבר שלא היה מקובל בעולם הפאגני שבו הייתה סובלנות וכבוד הדדי, בתרבות אחת כלפי רעותה.

בנוסף על כך, יש איסור לחמוד ולקחת צלמיות עבודה זרה בשל שוויים הכספי. במעמד השבועה על הר גריזים והר עיבל בכניסה לארץ, מקללים את מי שיעבוד עבודה זרה בסתר. האיסור והאזהרות במקרא ובנביאים חוזרים פעמים רבות ומדמים את העבודה הזרה לניאוף וזנות ובגידה. על פי התנ"ך עבודה זרה הינה אחד מהחטאים המוסריים הקשים ביותר לצד רצח וניאוף.

רבים מאיסורי תורה נוספים אף הם קיימים בהקשר של פולחן האלילים. את איסור הקְדשִים, יש לראות לא סתם כאיסור זנות, אלא כמאבק כנגד פולחנה של אשרה שבה קיום יחסי מין היו חלק מהפולחן, "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם: (ספר דברים, פרק כ"ג י"ח-י"ט). הכלב הוא הקָדֶש שהיה כהן הומוסקסואלי. דעה זו מקבלת תימוכין מהפסוק "כי הם עם הזונות יפרדו, ועם הקדשות יזבחו" (הושע ד' י"ד), שכורך קדשות עם זונות. כך אפשר לראות את איסור בישול גדי בחלב אימו, שמעלה ריח ניחוח מיוחד, כנגד פולחנה של האלה עשתרת, פטרונית הצאן^[16], שמובא לה גדי כאות תודה, "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו." (ספר שמות פרק כ"ג י"ט) ^[17] ולכן לא מפליא שבשני ציווים אלו, ישנה סמיכות לעבודת בית המקדש היהודי. את האיסור, "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (ספר שמות, פרק כ' כ"ג) אפשר לראות כמאבק בפולחנים כמו בעל פעור, בהם היה גילוי הערווה חלק אינטגרלי. מקום נוסף שמתייחס אל העבודה הזרה הוא הביטוי "שגר אלפיך ועשתרות צאנך", שהוולדות של הבקר והצאן היו מיוחסים בימי קדם לאל שגר ולאלה עשתורת, והפסוק מציין שזהו פועלו של ה'.

הרמב"ם אף מגדיל לומר שהמטרה הראשונית של כל התורה, היא לעקור את עבודת האלילים ולמחות את עקבותיה וכל הקשור לה, ולהזהיר על ההדמות במשהו למעשיה, וקל וחומר ללכת בעקבותיה. ולכן כל המצוות הקשורות לעניין זה, יש להן משמעות ברורה, באשר באו לחלץ את האדם מהשקפות מוטעות ומהזיות. ^[18] בין המצוות שנועדו להלחם בעבודה זרה מונה הרמב"ם כלאי בגדים (שעטנז), גילוח פאת ראש ופאת זקן ולבישת בגדים של המין השני, מפני שזו הייתה אופנת כהני עבודת האלילים. לתפיסתו גם איסורי עורלה וכלאיים הם בגלל עניינים הקשורים לעבודה זרה^[19].

לצד איסור עבודה זרה קיים גם איסור עבודה זרה בשיתוף, שהינה אמונה באל האבסטרקטי לצידה של אמונה בכוחות נוספים נמוכים יותר. דבר שהיה כנראה רווח בתקופה התנ"כית, בה היו אנשים שעבדו את אלוהי ישראל ביחד עם אלים אחרים. כפי שמסופר במפורש על התושבים הזרים שהביא שלמנאסר מלך אשור לשומרון, "וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים..." (ספר מלכים ב', פרק י"ז מ"א) וכפי שמעידים הממצאים שנמצאו בכונתילת עוג'רוד בכתובות שנמצאו ובהם כתוב לה' ואשרתו. מאוחר יותר, הנצרות נחשבת לעבודה זרה בשיתוף, מכיוון שהיא מעלה בן אנוש למדרגת אלוהות ומאמינה בו ביחד עם האמונה באל מופשט.

כדי להרחיק מעבודתם, האלים בתנ"ך נקראים בשמות גנאי שונים ומשונים כמו: "אלוהים אחרים", "אלוהי נכר", "עצבים" (שמעציבים את עובדיהם^[20]), "שיקוצים" (מלשון שקץ), "גילולים" (מלשון גללים^[21]) "תועבות" ו"אלילים", והיחס אליהם נע בין תיעוב, מיאוס והגעלות לבין זלזול, בוז וציניות.

בשלב מסוים ניכר "גיור" של אלים רבים כמו: אל, אדון, מלך, אלוהים (בריבוי) ועוד והכנסתם כשמות האלוה הישראלי, אולי מתוך פרשנות פשטנית של הפסוק: "הָבוּ לַיהֹוָה - בְּנֵי אֵלִים" (ספר תהילים פרק כט). לעתים ניכרת מגמה של ניכוס תכונות ותארים של אלי כנען, אל האל היהודי שאיננו בר תיאור, כמו למשל רכיבה על עננים (רוכב ערבות) שהייתה תואר נלווה לבעל, והפכה להיות תואר של הקב"ה.

[עריכה] הפגניות בהיסטוריה היהודית

חריתה של מדוזה היוונית באבן בזלת התגלתה בבית הכנסת בכורזים. יש חוקרים הסוברים כי היהדות באותה תקופה ניסתה ליצור קואליציה עם התרבות הרומאית כנגד הנצרות שאיימה על שתיהן.

דמותו של הליוס אל השמש רוכב על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, במרכז הפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא. הימצאותו של אל פגאני במרכזו של פסיפס יהודי מעידה לדעת החוקרים, כי דמות זו הפסיקה לשאת את משמעותה המקורית והפכה לחלק מן הדגם המקובל של תיאור גלגל המזלות.

אברהם אבינו נחשב במסורת היהודית למונותאיסט הראשון שמחדש בעולם האלילי את הקריאה בשם ה', דבר שלפי המדרש הכריח אותו לגלות ממקום הולדתו באור כשדים לארץ כנען. את האמונה הזו באל אחד אבסטרקטי, ניסה להנחיל לבניו אחריו ולסביבה הקרובה לו, גם באמצעות בניין מזבחות לה', לא תמיד בהצלחה יתרה. בין היתר ניסה להלחם בקורבנות אדם, שהיוו שיאים פולחניים בכמה מהעבודות, ובהקשר הזה יש חוקרים שראו בעקבות פרשנות חז"ל^[22] את עקדת יצחק, כסיפור שמטרתו לגרום לדה לגיטימציה לקורבנות אדם, באופן שהאל מראה שעל אף שיש למאמינו נכונות מוחלטת להקרבת הבן, כדרכם של עובדי אלילים, הוא לא מוכן לקבל קורבן שכזה.

לפי המסופר בתנ"ך היו נשים ישראליות חשובות שהיו להם תרפים^[23] יעקב מבקש מבני משפחתו שיפטרו מאלוהי הנכר וקובר אותם תחת האלה אשר בשכם^[24]. לפי המסורת היהודית עם ישראל עבד את עגל הזהב מיד לאחר מעמד הר סיני ומתן תורה, בזמן שמשה רבנו בושש לרדת מהר סיני, כאשר אהרון - הכהן הגדול הוא זה שיוצר בעבורם את העגל מתכשיטי הזהב שלהם. רבים מפרשני המקרא וההוגים היהודים התחבטו בשאלה הזו, כיצד ייתכן שהדבר קורה בסמיכות למעמד נורא הוד שכזה. בפשטות ניתן להסביר כי ישראל שנדרשו בבת אחת לעבור מתפיסה תרבותית של מצרים לתפיסה אחרת התקשו בכך.

לפני הכניסה לארץ כנען, בנות מואב מתחברות אל ישראל בעצתו של הנביא בלעם בן בעור כדי לדלדל את כוחם הרוחני, ולנסות למשוך אותם מהתרבות המונותיאסטית לתרבות המואבית החושנית והתוססת.

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" (במדבר כ"ה א-ב').

בנות מואב גורמות לעם ישראל לעבוד לאלילם בעל פעור באמצעות יחסי מין פולחניים ואכילת זבחים. כתוצאה מחטא זה נהרגים במגפה 24,000 איש מישראל עד שפנחס בן אלעזר הורג את מנהיגי המעשה, זמרי וכוזבי בעיצומו של אקט מיני. סיפור זה מגלה את המשיכה הגדולה לתרבות המואבית, ביחד עם החומרה הגדולה והקנאות שמיוחסים לאלוהי ישראל והתרבות היהודית שמספרת סיפור זה למאורע זה.

את קריעת ים סוף ובקיעת מי הירדן, ניתן לראות לא רק כניסיון לעבור מכשול פיסי, שכן היה ניתן לעקוף את ים סוף, וליצור גשר מעל הירדן, אלא כניסיון להלחם כנגד אל הים פטרון הימים והנהרות, שנחשב לאחד האלים הדמונים והמפחידים ביותר, לשבור את כוחו והשפעתו המנטלית, ולהראות לעם ישראל שאינם צריכים להתיירא מהכח הדמוני שלו וממפלצותיו. כך בכניסה לארץ, במלחמת יהושע כנגד האמורי, את השליטה בשמש ובירח "שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:" (ספר יהושע, פרק י' י"ב) אפשר להבין לא רק כמהלך טקטי פרגמטי, אלא גם כלוחמה פסיכולוגית בהקשר של המלחמה הרוחנית כנגד אלי השמש והירח הכנענים, במטרה לגלות את עליונותו של אלוהי ישראל וניצחונו עליהם. ולכן לא במקרה האל בדבריו של הנביא, דואג לחבר את כל התופעות הללו ביחד ולומר שהם ממנו: "כֹּה אָמַר ה': נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ:" (ירמיה ל"א ל"ד)

לאחר כניסת ישראל לארץ, בתקופת השופטים מסופר כי כאשר ישראל סוטים מעבודת האל, הם עובדים בעיקר בשלושה פולחנים שונים: אשרות, בעלים, ועשתורות שהמשותף להם הם שהם קשורים בעיקר לעניינים כלכליים: חקלאות, פיריון והצמיחה, שחשובים כל כך בארץ ספר המדבר. בתקופת השופטים מסופר כי גדעון השופט כהקדמה לניצחונותיו קיבל ציווי מה' להרוס את מזבח הבעל של אביו ולכרות את עץ האשרה שהיה נטוע לידו ולהקריב לה' את הפר המקודש לבעל. אנשי המקום שראו במעשיו חילול הקודש ביקשו להורגו, והוא קיבל את הכינוי ירובעל בשל מעשהו. (שופטים ו' כ"ה-ל"ב). עליית שמואל מלווה במשבר של שבי ארון הקודש ומות הכהנים, בעקבות זלזולם בעבודת המשכן וקיום יחסי מין שהיו אולי פולחניים:

"וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֹוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:" (ספר שמואל א', פרק ב' כ"ב)

אבל כריאקציה שמואל גורם לישראל להתנער מהפולחנים הזרים, וממליך את שאול שממשיך במעשיו, ואף מתואר כמי ש"הסיר" את האובות והידעונים, וכמעט כילה אותם, כפי שעולה מדבריה של בעל האוב^[25]. דוד ממשיך מגמה זו ביתר שאת, וקורא במעמדות שונים כמו המלחמה בגלית לדבוק ביהוה אלוהי ישראל, וכנראה שהעבודה הזרה בתקופה זו מועטת, או נמצאת במחתרת.

דווקא בתקופת תור הזהב של עם ישראל, שבו אין מלחמות, שלמה המלך, אשר בנה בית המקדש ונחשב לחכם מכל אדם, חטא בליברליות יתרה כלפי העבודה הזרה, כפי המסופר

"אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן:" (ספר מלכים א' י"א).

דבר שגרם על פי ספר מלכים לאיבוד ממלכתו ולפילוג. נכדו אסא מסיר את פולחני האלילים באופן חלקי. בממלכת ישראל מאוחר יותר, איזבל אשת אחאב, מלכה דומיננטית, בת מלך צידון, מנסה להחדיר בישראל את פולחן הבעל הצידוני בחוזק יד ובקנאות, ולא מהססת לשם כך, להפעיל את המנגנון הצבאי, ולחסל את רוב נביאי ה', כאשר השרידים שבהם מתחבאים במערה. על רקע פעולות אלו יש לראות את מעשיהם של אליהו ויהוא, שמחזירים מלחמה שערה וטובחים בנביאי הבעל עד כלותם.

נחושתן - נחש הנחושת שבאמצעותו ריפא משה את ישראל. ויטראז' בכנסיית סנט מרקס

חזקיהו המלך, שנחשב לאחד המלכים הצדיקים, משלים את פעילותו של אסא, ואף מכתת והורס את נחושתן - נחש הנחושת של משה, ששימש כאובייקט פולחני. (ספר מלכים ב', פרק י"ח ד') בניגוד מוחלט אליו, בנו, מנשה המלך, היה הקיצוני ביותר מבין המלכים עובדי האלילים, עליו כתוב שלא רק עבד כמעט את כל האלילים האפשריים, והעביר את בנו באש, אלא אף הכניסם לתוך בית המקדש עצמו, ובמיוחד מצוין שהכניס פסל אשרה לתוך בית המקדש, (ספר מלכים ב פרק כ"א ג'-ז') אולי כהתרסה על האיסור, "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". (ספר דברים פרק ט"ז כ"א). אמנם על נכדו יאשיהו המלך מסופר, שבשנה העשירית למלכותו גילה ספר תורה, ובעקבות גילויו מחדש של דת ישראל, הרס את כל פולחני האלילים, ובדרך אגב, יש כאן מידע על דרכי הפולחן שהיו נהוגים מתקופת סבו מנשה ועד תקופתו.

וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה', אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה...וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ, מִבֹּא בֵית ה' אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים, וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ...וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ, וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם: ( ספר מלכים ב', פרק כ"ג)

סמוך לחורבן בית ראשון, מתואר ביחזקאל מחזה דמיוני לנביא, שבו שבעים איש מזקני ישראל מעלים מנחת קטורת בבית המקדש לתבניות רמשים, בהמות ושקצים, נשים מבכות את האליל תמוז, ו־25 איש בין פתח ההיכל למזבח משתחוים לכיוון מזרח אל השמש, כאשר אחוריהם להיכל עצמו באקט של ביזוי. (ספר יחזקאל פרק ח' פסוקים ה'-ט"ז) עוד מתוארת בישעיהו (פרק נ"ז ה') שחיטת ילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, ובהושע (פרק ד' י"ד) מצב של התערבבות בנות ישראל עם קדשות ועם פולחנם באופן שהפך להיות נורמה.

על פי תיאורי התנ"ך, בסופו של דבר, ה' אלוהי ישראל הפסיד במערכה בינו לבין האלילים על לב עמו, שלא שמר לו אמונים, למרות כל הניסים והנפלאות שעשה איתם, ונאלץ להחריב את בית מקדשו, בידי נבוכדנאצר מלך בבל, ולהוציא את עמו לגלות, שעמים עובדי אלילים אחרים ובמיוחד הבבלים כובשי ירושלים, ראו בה, את הפסדו המוחץ, תוך שהוא מבטיח שלעתיד לבוא, ישכחו ויוסרו שמות הבעלים בעם ישראל, ועל מצילות הסוס ששימש לפולחן אל השמש, במקום צורותיו של השמש, יהיה חקוק "קודש לה'", וברית חדשה תהיה כרותה בינו לבין ישראל, תחת הברית הישנה שהופרה ונשברה והפסיקה להיות קיימת^[26].

[עריכה] הפגניות בימי בית שני ותקופת המשנה

האלים האולימפיים היוו את הליבה הדתית בתרבות ההלניסטית, דבר שעם ישראל לא יכל לקבל, ויצא נגדו למאבק כאשר הוא נכפה עליו, הן בגזרות השמד והן בגזרות אדריאנוס.

בימי בית שני עבודת האלילים כבר לא רווחה בעם ישראל כתופעה רחבת הקף, אף שישראל שהו בסביבות אליליות כמו בבל, פרס, ותחת מלכויות אליליות כמו יוון ורומא. נראה שהלקח של חורבן בית ראשון הופנם, וישראל הצליחו להימנע מלהגרר אחרי תרבויות העבודה זרה שרווחו במזרח התיכון. הדבר ניכר גם בתלמוד, בעוד שאת חורבן בית ראשון הוא תולה בין היתר בעבודת אלילים, חורבנו של בית שני נתלה בשנאה פנימית ובחוסר תבונה פוליטית (גיטין נ"ו-נ"ז). גם דברי הגדה של פסח המיוסדים על דברי רב במסכת פסחים (דף קטז ע"א) "מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו" מעידים על מגמה זו. על פי חז"ל העניין והחשק לעבודת אלילים התבטל, מפני שעזרא הסופר ואנשי סיעתו התפללו וביקשו מאלוהים לבטל אותו, והוא נענה לתפילתם. כאשר הוא חוסל, חז"ל מתארים אותו באופן דרמטי, בדמות גור אריות מאש, שנראה יוצא מבית קודש הקודשים. (בבלי, יומא ס"ט ע"ב)

אף שהיום לא ברור מה סוד קסמה של העבודה הזרה, אבל אין ספק שהיה בה משהו מגרה ומושך, שעם ישראל ניסה להתמודד אתו מאז ימי האבות ועד סוף ימי הבית הראשון ולרוב ללא הצלחה יתרה. על סוד קסמה של עבודת אלילים שכבר לא היה ברור בתקופת האמוראים אפשר לעמוד מאגדה תלמודית המספרת שמנשה מלך יהודה, בא בחלום הלילה לרב אשי, מראשי הדור השישי של אמוראי בבל, שזלזל בו בעת הלימוד וקרא לו בגנאי "חבירנו", והראה לרב אשי שהוא בקי בתורה לא פחות ממנו, והוסיף ואמר לו שאם רב אשי היה חי בתקופתו, הוא היה מפשיל את שיפולי גלימתו ורץ לעבודה זרה בשל התאווה שהייתה קיימת בעניין^[27].

במאות השנים של חסות תחת שלטון האימפריה הפרסית שהייתה סובלנית במיוחד, ליהודים התאפשר לעבוד את אלוהיהם כרצונם. גם בתחילת התקופה ההלניסטית החל מ-332 לפנה"ס השליטים איפשרו ליהודים אוטונמיה וחיים על פי "חוקי האבות". ב־198 לפנה"ס אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה, שהעניקה ליהודים מידה רבה של אוטונומיה, וחיזקה את מוסד הכהונה. רק בשנת 167 לפנה"ס הטיל אנטיוכוס הרביעי ("אפיפנס") גזרות שמד על יהודה. גזירות אלו היוו את המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו ההתנגשות הראשונה בהיסטוריה בין דת מונותיאיסטית לבין דת של עבודת אלילים. בין הגזרות היו לטמא את מקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות. על פי ספר מקבים ב', המלך דרש לטמא את המקדש ולקרוא אותו על שם זאוס האולימפי. היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של האל דיוניסוס. גזרות אנטיוכוס הן תופעה יוצאת דופן בעולם העתיק, שכן השלטון הפוליתאיסטי היה סובלני בדרך כלל ביחסו לאלים ולדתות אחרות.

אין ספק שהיו יהודים רבים שנכנעו לגזירות, ואין ספק שהייתה תופעה של התיוונות שקדמה להן, במיוחד בחוגים האריסטוקרטים של העם. ואולם, המקורות מתארים גל של התנגדות עממית מצד היהודים, התנגדות שזכתה לצעדי ענישה ונקמה אכזריים מצד השלטון הסלאוקי. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות תרבות המערב שבה הופיעו תופעות רחבות היקף של מרטיריות, שלאחר מכן זכו לכינוי קידוש השם ביהדות. יחד עם תופעות אלו, של נכונות למות ולא להיכנע לגזירות, החלה גם התנגדות מזוינת שהלכה והתרחבה, עד שהפכה למרד החשמונאים.

התערבות גוברת והולכת בענייניה הפנימיים של ממלכת יהודה מצדה של האימפריה הרומית הביאה לכיבוש הממלכה על ידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס. לאחר בואו של פומפיוס עדיין הייתה מידה מסוימת של עצמאות. באופן כללי הרומאים היו סובלנים ואיפשרו ליהודים לעבוד את אלוהיהם כרצונם ולא כפו עליהם עבודת אלילים. אף שהיו עימותים לא מעטים בין הלניסטים ליהודים, במקומות שונים בארץ. תקרית חמורה ויוצאת דופן הייתה נסיונו של הקיסר קליגולה להציב את פסליו בארץ ולעודד את פולחנו כאל. תקרית זו כמעט הביאה למרידה כללית, כאשר כוח צבאי גדול נחת בעכו, אך רציחתו של הקיסר המטורף הרגיעה את הרוחות.

מס יהודי הוטל על ידי הקיסר אספסיאנוס אחרי דיכוי המרד הגדול, כתחליף למחצית השקל שהיהודים העלו כתרומה לבית המקדש. המס הועלה למקדש יופיטר שברומא, כדי להשפיל את היהודים ולהדגים את ניצחון אלוהי הרומאים על אלוהי ישראל. בתמונה מטבע של הקיסר נרווה עם הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי".

בשנת 117 מת הקיסר טריאנוס שנוא היהודים, ואשר בימיו התמרדו היהודים באימפריה כולה, ובמקומו עלה לשלטון ברומא הקיסר אדריאנוס ההלניסטי, שהתקבל על ידי היהודים בעין יפה. אדריאנוס אף דיבר בתחילה על בנייתה מחדש של ירושלים, ועודד את כיסופי הגאולה שפיכו בלב העם, לבנות מחדש את בית המקדש. אך תקוות אלו נכזבו לאחר שהקיסר שינה את עמדתו, והחליט בנייתה המחודשת של ירושלים כעיר הלניסטית אלילית, בשם איליה קפיטולינה. על הר הבית הוקם מקדש לאל יופיטר (או זאוס), ועל הגולגותא, הוקם מקדש לאלה אפרודיטה. דבר שחילל את קודשי ישראל, זעזע עמוקות את העם, וגרר התקוממות רחבת היקף ומאוחדת, שהונהג שני מנהיגים כריזמטיים, איש הצבא בר כוכבא, והמנהיג הדתי התנא רבי עקיבא בן יוסף. בעקבות כישלון המרד, נגזרו גזירות השמד במטרה לשרש ולהאביד את הדת היהודית, לפחות מארץ ישראל, ולנתק את הזיקה של יהודים לארץ ישראל. שעה זו הייתה שעת סכנה ליהדות שכונתה בפי חז"ל "דורו של שמד", שמא יהפך הגלגל, והאלילות תשוב לשלוט בעולם.

התוספתא מתעדת דו-שיח מעניין שהתנהל בין חכמי ישראל לחכמי רומי:

"שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה?

אמרו להן: אילו לדבר שאין העולם צורך בהן היו עובדין - היה מבטלו.

הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות. יאבד עולמו מפני השוטים?

אלא הנח לעולם שינהג כמנהגו, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין." (תוספתא, עבודה זרה ז' ג')

לסיכום ניתן לציין ששתיים מהמרידות הגדולות של ישראל בבית שני: מרד החשמונאים ומרד בר כוכבא נבעו מניסיון של השלטון לכפות על היהודים אלילות, והעידו על כך שאין בקרב המון העם אחיזה לאלילות. עם זאת נותרו בארץ עקבות של עבודת אלילים במקומות שונים שנים רבות. כך למשל אתר אלוני ממרא צפונית לחברון, הפך לאתר פאגני מרכזי (כנראה לרומאים), שבו נערכו החגיגות השנתיות לכבוד האלים. הקיסר קונסטנטינוס שביקש למגר תופעה זו, בנה במקום כנסייה במאה הרביעית לספירה^[28].

יש הקושרים את העלמות עבודת האלילים להפסקתה של הנבואה. לטענתם העדר הנוכחות של האלוהים באופן מוחשי בחייהם של בני האדם, גם גרם לכך שהחשק לפולחן אלילי התמעט אף הוא. הרב יואל בן נון סובר כי כאשר תחזור הנבואה לעולם, הפולחנים האליליים יחזרו אף הם.

[עריכה] היחס לנצרות

צליבת ישו - ציור של ג'וטו די בונדונה, פירנצה. במרכז הפולמוס שבין היהדות לנצרות עומדת האמונה כי ישו הינו הישות השניה בשילוש הקדוש והתגלמות האל המופשט עלי אדמות.

בשלהי בית שני, לפני כאלפיים שנים, הופיעה בארץ ישראל דת חדשה, שצמחה מתוך היהדות ונושאי דגלה הראשונים היו יהודים לכל דבר ועניין. הנצרות בתחילתה הייתה כרוכה עם הכתות הגנוסטיות, שהיו בעלות תפיסה חתרנית, יחס מזלזל ושלילי לאלוהי ישראל ולמצוות, תפיסה של שתי רשויות, תיעוב כלפי העולם הזה והמיניות, כפירה בתחיית המתים ועוד, ולפיכך היא הוקעה מהיהדות והוגדרה יחד איתן כמינות.

בהמשך, במאה החמישית והששית לספירה, כאשר הנצרות התנתקה מהגנוסטיקה וקיבלה על עצמה את הברית הישנה וכמה מעיקרי האמונה היהודיים, ואף ראתה את עצמה כיורשתה של היהדות ('ישראל שברוח'), עדיין אמונות יסוד של הנצרות, כמו השילוש הקדוש והאמונה שישו הוא התגלמות האל, גרמו ליהדות להגדיר את הנצרות כעבודת האל בשיתוף. בנוסף, היחס הוותרני של הנצרות הקתולית ושל זרמים נוספים בנצרות כלפי צלמים בכנסיות, היה דבר נוסף שהיהדות לא יכלה לקבל.

הרמב"ם בעקבותיו של רס"ג, מסכם את התפיסה הבסיסית בעניין:

"ודע, שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה." (רמב"ם, פירוש המשנה, עבודה זרה א,ג:)

"הנוצריים עובדי עבודה זרה הן, ויום ראשון יום אידם הוא." (משנה תורה, הלכות עבודה זרה פרק ט' ד')

מצד שני רבנו תם סבר כי בני נוח לא הוזהרו על עבודת האל בשיתוף, ולכן דת כזו איננה בגדר של עבודת אלילים^[29]. בהמשך למגמה זו, גם מנחם המאירי מסווג את הנוצרים, וקל וחומר את המוסלמים, כ"אומות הגדורות בדרכי הדתות" שאינם נחשבים כלל לעובדי עבודה זרה, ולכן הדינים המתייחסים לעכו"ם כמו שאילת שלום, יין נסך, מכירת בתים, מסחר איתם סמוך לימי חגם והשבת אבידה, אינם חלים עליהם ובלשונו:

"ומכל מקום אומות הגדורות בדרכי הדתות, ומאמינים במציאותו יתברך, לאחדותו ויכלתו, אף על פי שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו, אין להם מקום בדברים אלו [ההרחקה מהם]".

"הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות על איזה צד שיהיה, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינו בכלל זה. אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים". (בית הבחירה, למסכת עבודה זרה)

היו שביקרו את המאירי על עמדותיו, אך הרב חיים דוד הלוי צידד בעת החדשה בעמדתו של המאירי כנגד מבקריו, והוסיף שגם רבינו עובדיה מברטנורא^[30] סבר כמאירי.

אף שהראי"ה קוק מתפלמס בכתביו עם הנצרות מבחינה תאולוגית, הלכה למעשה אף הוא סבר כמאירי, "העיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו, הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם." (הראי"ה קוק - אגרות הראי"ה א' עמ' צ"ט, אגרת פ"ט)

ובעקבותיו הלך גם הרב יצחק הרצוג: "...הרי לנו שני עמודי התורה הללו: הראב"ד ומרן בעל השולחן ערוך ז"ל, מסכימים לדעה אחת שנוכרי שאינו עובד עבודה זרה, אעפ"י שלא קיבל בפני בי"ד של ישראל, אין למנוע ממנו הישיבה בארץ ישראל. חוץ מזה כבר הכריע קודמי ז"ל (הראי"ה קוק) שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצוות, גם בזמן הזה, יש להם דין גרים-תושבים...והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש, ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה אינו צרוף... ולפי זה יצאו מכלל עובדי עבודה זרה, וכל מה שנאמר על המוסלמים סובב גם עליהם...". ("זכויות המיעוטים לפי ההלכה", תחומין ב', תשמ"ב.)

מכיוון שהאמונה בישו כאל ולא כנביא וחלוקת האל לשלשה חלקים, היא בעיקרה בעיה הקיימת בנצרות, יש הסוברים שהזרמים שכופרים בשילוש, או באמונה בישו כאל, אינם בגדר עובדי עבודה זרה, אף לשיטת הרמב"ם. ישנם המרחיקים לכת וטוענים כי אלו שרק מחזיקים בתפיסה תאולוגית שאין בצידה עבודה פולחנית של ממש, אף הם לא יכללו בגדר של עבודה זרה. ^[31]

[עריכה] היחס לאסלאם

במאה השביעית נוסדה במזרח התיכון במדבריות ערב דת נוספת, האסלאם. תפיסת האלוהות באסלאם מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" האומרת באופן פולמוסי כלפי הנצרות, "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". בדומה ליהדות זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל פיה הישות האלוהית היא אחת, איננה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.

האיסור החמור שקיים באסלאם על כל צלם ותמונה, מחמיר לעתים אף יותר מהגישה הרווחת ביהדות. ולכן הגישה הקלאסית ביהדות אינה רואה באסלאם עבודת אלילים, אלא כדרך לגיטימית לגויים לעבוד את ה'. וכדברי הרמב"ם:

"אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם. והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי..." (תשובות הרמב"ם, פריימן, הוצאת "מקיצי נרדמים", התרצ"ד, סימן שסט)

הרמב"ם עוד מוסיף שאף שהמנהגים של כריעה, זריקת אבנים, פריעת הראש ואי לבישת בגד תפור מקורם בהתאמה בעבודות אלילים של בעל פעור, מרקוליס וכמוש, מכיוון שכיום הם נותנים נימוקים אחרים לדבר, אין בהם עבודת אלילים, והדבר מסור לליבו ולכוונותיו של האדם, כאשר הוא מבצע מעשים אלו.

בעקבות דברי הרמב"ם והמאירי פסקו הרב חיים דוד הלוי^[32] והרב עובדיה יוסף^[33] שמותר ליהודי להיכנס למסגד, ואף מותר לו להתפלל שם.

[עריכה] איסורי עבודת האלילים ביהדות

הגדרת עיקרו של איסור עבודה זרה על פי הרמב"ם:

"עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים. לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה - הרי זה עובד עבודה זרה." (רמב"ם, הלכות עבודה זרה, ב' א')

הרמב"ם בספרו משנה תורה^[34] מונה לא פחות מחמישים ואחת מצוות בעניין. שתי מצוות עשה ו-49 מצוות לא תעשה, ובהן, מלבד המצוות הידועות כמו שלא לעשות פסל לעצמו או לאחרים, ולא להשבע בשם אליל, הוא כולל נבואת שקר אף בשם ה', איסור גידוף ה'. הרמב"ם מפרש את האיסור "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד). שיש איסור ללמוד ספרים של עבודה זרה, לשאול מה דרכיה עבודתה, ואף להתבונן בפסלים וצלמיות. (שם ב' ג') על החומרה הגדולה שמייחסת היהדות לעבודה זרה ניתן ללמוד מדבריו: "ישראל שעבד עבודה זרה, הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעבר על עבירה שיש בה סקילה". (שם ב' ח'), שכן העובד עבודה זרה נחשב משומד. איסור נוסף הוא להסית ולהדיח אנשים אחרים לעבוד אלילים.

בסוגי העבודות הוא כולל עבודות פולחנות קונקרטיות כמו אוב, ידעוני, כישוף, ניחוש וקסם, מעונן (מלשון עונה) שקובע עיתוי לדברים טובים ורעים (כעין אסטרולוג). ובאיסורים מעשיים הוא מונה איסור להדמות להם בלבוש ומנהגים (איסור הליכה בחוקות הגויים). איסור לבישת בגדים של המין השני, עשיית קעקוע שמקורו לפי הרמב"ם בכך שעובדי האלילם היו רושמים על עורם שהם משועבדים לפולחנו של אליל מסוים, וגילוח פאות הראש בתער כמנהג כמרי עבודה זרה. וגם איסור עשיית פסלי בצורת אדם, אף שהם נעשים לנוי.

למהות היחסים בין ישראל לעובדי אלילים קיים לתפיסתו איסור כריתת ברית, איסור לתת להם לשבת בארץ ישראל ומחויבות לרדיפתם והשמדתם בתחומי הארץ או להפיכתם לבני נוח. איסור להשביע עובד אלילים באלוהות שהוא מאמין בה. איסור לתת להם מתנות חינם, או לספר בשיבחם ואיסור להשתתף בסעודתם (שם פר' י'), על מנת להרחיק מהם, ולא להיות מושפע מהם ואמונותיהם^[35].

[עריכה] בארכאולוגיה הארץ-ישראלית