עבדאללה עזאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

עבדאללה יוסף עזאםערבית: عبدالله يوسف عزام, 1941 - 24 בנובמבר 1989), המכונה "שייח' עזאם" או "אבי הג'יהאד", היה טרוריסט פלסטיני, אחד ממייסדי והוגי האידאולוגיה של הטרור האסלאמיסטי הסוני הבינלאומי במאה ה-20, מבכירי ארגון האחים המוסלמים ומייסד ארגון הטרור אל קאעידה. הגותו ורעיונותיו האידאולוגיים השפיעו רבות גם על ארגון הטרור הפלסטיני חמאס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדאללה עזאם נולד בכפר סילת אל-חארית'יה (על כביש 66, דרומית לרם און), באזור ג'נין בצפון השומרון בשנת 1941.

הוא סיים את לימודיו במדרסה בג'נין, ולמד לימודי חקלאות במכון כדורי בטול כרם. במהלך לימודיו, בהיותו בן 20, התחתן עם בת זוגו, אום מחמד, שהייתה אז בת 12, ולאחר סיום לימודיו נסע לסוריה שם המשיך בלימודי דת באוניברסיטה בדמשק, וקיבל תואר ראשון בלימודי אסלאם בשנת 1966. לאחר שסיים את לימודיו וזמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, עקרה משפחתו לירדן.

ב-1969 הוא הצטרף ל"אחים המוסלמים" ונטל חלק ב"מלחמת המרדפים" שהתנהלה באזור בקעת הירדן. הוא שימש כמפקד "בסיס הנכבדים" ("קואעד אלשיוח'"), אחד משני בסיסיהם בזרקא שבירדן, שם התאמנו לוחמי "האחים המוסלמים", שפעלו אמנם באופן עצמאי, אך תחת דגל ה"פת"ח" - נגד כוחות צה"ל. עזאם התאכזב מהיחס המזלזל לטענתו של הלוחמים הפלסטינים לאסלאם ועבר ללמוד באוניברסיטת אל-אזהר שבקהיר, שם קיבל תואר שני בלימודי אסלאם. הוא הושפע מחסן אל-בנא, מייסד תנועת האחים המוסלמים במצרים - תנועה המאמינה בחוקי האסלאם הוהאבי לפי תורתו של אבן עבד אל-והאב.

עזאם חזר לירדן אולם נאלץ לעזוב אותה בשנת 1970 עת גירש המלך חוסיין את כל פעילי אש"ף. עזאם חזר למצרים וקיבל בשנת 1973 תואר דוקטור בלימודי האסלאם מאוניברסיטת אל אזהר. הוא חזר שוב לירדן כדי ללמד באוניברסיטה של עמאן באותה השנה, והיה גם האחראי לחלוקת קרנות הצדקה של הוואקף דרכו קשר קשרים ולימד מסרים מהפכניים במסגדים הרבים של הפליטים הפלסטינים בירדן. אך פוטר עקב השתייכותו לאחים המוסלמים. עזאם נאלץ לברוח לערב הסעודית.

עזאם ובן לאדן נסעו לפקיסטן ב-1980 במטרה להילחם בכוחות הסובייטיים שפלשו לאפגניסטן. הוא לימד תחילה באוניברסיטה האסלאמית באיסלמבאד אך ב-1984 עזב את האוניברסיטה באיסלמבאד לאחר שהסעודים סירבו לחדש את חוזהו, כיוון שהשלטונות המקומיים (הפקיסטניים) לא שבעו נחת מכך שהשתתפותו בג'יהאד באפגניסטן נעשתה על חשבון שעות ההוראה שלו באוניברסיטה. לפיכך, הוא עבר לפשאוור (עיר גבול פקיסטנית סמוכה לאפגניסטן), והחל ללמד ב"מכללת (לימים אוניברסיטה) ההטפה והג'יהאד" שהוציאה מתוכה "מוג'אהדין" (לוחמי מלחמת קודש) רבים שהשתתפו בלחימה באפגניסטן. במקביל הוא ניהל את משרדי "אגודת העולם המוסלמי" וה"אחים המוסלמים" בפאשאואר, והיה ממונה על שליחת מורים לבתי ספר שהטיפו לג'יהאד. אשתו עסקה באותו זמן בפעילות הומאניטארית בקרב הפליטים האפגאניים. שם הוא גם הקים את "מכתב ח'ידמאת אל מוג'אהדין" - "המשרד למתן שירותים למג'אהדין". במימון שהשיג אוסאמה בן לאדן, שהיה מקורב אז לבית המלוכה הסעודי. יחד הם הקימו שם ארגון מתנדבים שמנה למעלה מ־40,000 לוחמים.

לפי טענת תומכיו הוא גם השתתף פיזית בקרבות, ממלא אחר ההלכה כי "שעה אחת של לחימה למען דרכו של אלוהים טובה יותר משבעים שנות תפילה". האגדה מספרת עליו כי למרות היותו בשנות הארבעים לחייו, הוא חצה את אפגניסטן לרוחבה ולאורכה על חמורים וברגל, במעברי הרים צרים ובמסעות ארוכים שעייפו רבים משותפיו הצעירים אך לא אותו.

כחלק נכבד מעיסוקו השוטף, קיים עבדאללה עזאם נסיעות רבות מחוץ לאפגניסטן, שנועדו בעיקר לגייס מתנדבים ל"ג'יהאד". הוא ביקר, בין השאר, גם בארצות הברית. ב-1986 פתח עזאם את הסניף הראשון של הארגון שלו לגיוס מתנדבים אסלאמיים בעיר טוסון שבמדינת אריזונה; השתתף בכינוס אסלאמי שהתקיים ב-1988 באוקלהומה סיטי; קיים ביקור במוסד לגיוס מתנדבים לג'יהאד, שהוקם בברוקלין שבעיר ניו יורק, ביוזמת פעילים אסלאמיים מקומיים. מוסד זה פעל במשך כעשור.

עם הנסיגה הסובייטית וניצחון הג'יהאד באמצע שנת 1989, החלו מאבקי כוח קשים בין פלגים שונים של המוג'אהדין על השאלה מי ישלוט בארגון. בראש שתי הקואליציות הגדולות עמדו אחמד שאה מסעוד מצד אחד וגולבודין חקמטיאר מצד שני. עזאם ניסה להשכין שלום ביניהם ואף הוציא פתווה (פסק הלכה מוסלמי) שאוסרת על הלוחמים הערבים ליטול צד במאבק הכוחות על השליטה. תלמידו ושותפו, בין לאדן, צידד יותר ויותר בהקמתיאר. הקשר של בן לאדן לתכנון ההתנקשות במסעוד העכיר מאוד את היחסים בין עזאם לבין בן לאדן.

עזאם נהרג ב-24 בנובמבר 1989 בפשאוור כשהמכונית בה נסע התפוצצה. ישנן תאוריות שונות בקשר למותו. יש הטוענים שהיה זה המודיעין הסובייטי שהתנקש בחייו. מנגד, חוקרים רבים מאמינים כי איימן א-זוואהירי, ממנהיגי אל קאעידה, הוא העומד מאחורי ההתנקשות בפקודתו של אוסמה בן לאדן, וזאת לאור חילוקי הדעות בין השניים בנושאים רבים, בהם: מידת המעורבות של לוחמים ערביים בקרבות השליטה הפנימיים באפגאניסטאן, שאלת השימוש בכספים ובתחמושת למטרות אחרות מחוץ לאפגאניסטאן והמשך דרכה של תנועת הג'יהאד בכלל. בן לאדן עצמו טען שזאת הייתה מלאכת ידיו של המוסד הישראלי. אחרים טוענים שהיו אלה שליחיו של שירות המודיעין הפקיסטני, ה-CIA או מפקדים אפגאניים יריבים. בפיצוץ נהרגו גם שניים מבניו. לאחר מותו הפך בן לאדן לראש תנועת אל-קאעידה.

ארגון הטרור הקרוי על שמו - גדודי עבדאללה עזאם בסוריה ובמצרים ביצע בשארם א-שייח סדרת פיגועי טרור ב־23 ביולי 2005.

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך חייו עבדאללה עזאם כתב ספרים רבים על נושא הג'יהאד, בין הבולטים שבהם אפשר לציין את:

  • "הגנת אדמות האסלאם, חובתו האישית של כל מוסלמי" - אחד הספרים הכי חשובים של הג'יהאד העולמי. הוא הוצא לאור בעמאן שבירדן. השורה התחתונה של הספר היא שכל הארצות שהיו אי פעם תחת שלטון מוסלמי, חייבות לחזור להיות תחת שלטון מוסלמי באמצעות הג'יהאד.
  • "הצטרפו לקרוואן" - ספר שמהווה קריאה לנוער האסלאמי לצאת למלחמה באפגאניסטאן.
  • "הסרטן האדום" שיצא לאור בעמאן (לא ברור באיזו שנה). זהו כתב פלסתר חריף נגד הקומוניזם כתופעה בינלאומית. בספר יש פרק בעל נימה אנטישמית ובו האשמת היהודים, ובכללם הציונים, כמפיצי הקומוניזם בעולם לרבות בעולם הערבי בעידן המודרני.

ציטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "אהבת הג'האד השתלטה על חיי, על נפשי, על תחושותיי, על ליבי ועל רגשותיי. אם ההתכוננות [לג'האד] היא טרור - כי אז אנו טרוריסטים. אם ההגנה על הכבוד היא קיצוניות - כי אז אנו קיצונים. אם הג'האד [מלחמת הקודש] נגד האויבים הוא פונדמנטליזם - כי אז אנו פונדמנטליסטים".
  • "אנו סבורים שעלינו להתחיל באפגניסטן לפני פלסטין, לא משום שאפגניסטן חשובה יותר מפלסטין... אלא משום שישנן כמה סיבות דוחקות להפיכתה של אפגניסטן לנקודת פתיחה [עדיפה]. סיבות אלה הן: (1) הקרבות באפגניסטן מתנהלים עדיין במלוא עוזם, והגיעו לעוצמה חסרת תקדים; (2) הנפת דגל האסלאם באפגניסטן היא כבר עובדה מוגמרת; ו- (3) המטרה ברורה: 'לרומם את דברו של אללה'".
  • "השאהידים הם אלה שכותבים את ההיסטוריה של כל עם ועם כי ההיסטוריה של העמים ניתנת לכתיבה רק בדם ויזע".
  • "החובה לא צריכה להיעלם עם הניצחון באפגניסטן, והג'יהאד יישאר חובה אישית עד שכל האדמות שהיו פעם אסלאמיות יחזרו אלינו והאסלאם ישלוט בהם שוב. לפנינו עוד פלסטין ובוכרה, לבנון וצ'אד, אריתריאה וסומאליה, הפיליפינים, בורמה, דרום תימן, טשקנט, אנדלוסיה...".
  • "ג'יהאד ורובה בלבד, לא משא ומתן, דיונים ודו-שיח".
  • "הרי אני כבן תשע. 7 וחצי שנים בג'יהאד באפגניסטן ושנה וחצי בג'יהאד של פלסטין ושאר כל הזמן אינו בעל משמעות".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]