קונרד אדנאואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קונרד אדנאואר
(5 בינואר 1876 - 19 באפריל 1967; באד הונף) (בגיל 91)
קונרד אדנאואר
שם בשפת המקור Konrad Hermann Josef Adenauer
מדינה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מפלגה מפלגת מרכז, נוצרית-דמוקרטית (CDU)
בת-זוג

אמה וייר, אוגוסטה זינסר

קאנצלר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ה-1
תקופת כהונה 15 בספטמבר 1949 - 16 באוקטובר 1963 (14 שנים)
הקודם בתפקיד אין
הבא בתפקיד לודוויג ארהארד

קונרד אדנאוארגרמנית: Konrad Adenauer‏; נולד ב-5 בינואר 1876 בעיר קלן, מת ב-19 באפריל 1967 בעיר רנדורף שליד בון) היה פוליטיקאי גרמני. בשנים 1963-1949 שימש כקאנצלר הראשון של גרמניה הפדרלית מטעם מפלגת CDU (האיחוד הנוצרי הדמוקרטי, מפלגת ימין-מרכז). בשנים 1955-1951 שימש גם כשר החוץ.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונרד אדנאואר היה בנו השלישי מתוך חמישה של רשם בית המשפט לערעורים בקלן. ב-1894 סיים את לימודיו בגימנסיה בעירו. בשנים 1897-1894 למד משפטים באוניברסיטאות פרייבורג, מינכן ובון. את בחינות ההסמכה עבר בשנים 1897 ו-1901 ואחר כך התקבל לשירות המדינה לתקופת ניסיון. בשנים 1905-1903 שימש כעוזר משפטי בבית המשפט הגבוה בקלן. ב-1904 נשא לאשה את אמה ואיאר, ומנישואים אלו נולדו לבני הזוג שלושה ילדים. בשנת 1906 הצטרף למפלגת המרכז הגרמנית והיה לחבר מועצת העירייה מטעמה. ב-1909 עמד בראש סיעת מפלגתו במועצת העירייה, והיה בכך לממלא המקום הראשון של ראש העיר. ב-1916 התאלמן.

ב-18 בספטמבר 1917 נבחר למועצת עיריית קלן לראשות העירייה, והתואר הוענק לו ב-21 באוקטובר אותה שנה בצו של המלך הפרוסי (אחד מתאריו הרשמיים של קיסר גרמניה בתקופת הקיסרות). בשנים 1933-1917 ובשנת 1945 כיהן כראש עיריית קלן ובשנים 1933-1920 כנשיא הפרלמנט של פרוסיה (בתקופה זו - אחת ממדינות המחוז של רפובליקת ויימר). בשנת 1933 עבר אדנאואר לפוטסדם, ובשנת 1935 לביתו ברנסדורף, ליד בון. לאחר קשר העשרים ביולי 1944 הסתתר במנזר Maria Laach מחשש שייעצר בידי הגסטפו בגלל עמדותיו האנטי-נאציות. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה ב-1949 לראש המועצה הפרלמנטרית שהקימו בעלות הברית המערביות ותפקידה היה לכונן חוקה בגרמניה המערבית. ב-15 בספטמבר 1949 נבחר בבונדסטאג לתפקיד הקאנצלר הראשון של גרמניה הפדרלית, וזאת בהפרש קולות של קול אחד (כולל קולו שלו). בתפקיד זה התמיד עד התפטרותו ב-16 באוקטובר 1963.

תפקיד הקאנצלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1950 עד 1966 שימש כיו"ר ה-CDU, המפלגה הנוצרית דמוקרטית, ובשנים 1951 עד 1955 תפקד גם כשר החוץ. בין הישגיו הפוליטיים הבולטים ניתן למנות את האוריינטציה המערבית הבולטת של גרמניה הפדרלית (המערבית), שנוצרה על דרך הניגוד לשלטון הסטליניסטי בגרמניה המזרחית באותם ימים. כמו כן, בתקופת כהונתו עברה גרמניה את "הנס הכלכלי" (אף כי הוא החל עוד קודם לכן), בין השאר בזכות מדיניותו הכלכלית של שר האוצר בממשלת אדנאואר, לודוויג ארהרד.

חילוקי הדעות האידאולוגיים שחשפה מלחמת העולם השנייה הביאו לחלוקת אירופה והעולם כולו לשני גושים: הגוש המזרחי תחת הנהגת ברית המועצות והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. בהשפעת חלוקה זו הביא אדנאואר לחימושה מחדש של גרמניה, להקמתו של צבאה, הבונדסוור, ולחברותה בברית נאט"ו. בתמורה למהלכים אלה השיג מבעלות הברית המערביות ששלטו בגרמניה את הסכמתן לסוף מצב הכיבוש.

בביקור מדיני במוסקבה בשנת 1955 הביא לשחרורם של שבויי המלחמה האחרונים ממלחמת העולם השנייה, שעוד הוחזקו בכלא הסובייטי.

כתושב רנדורף, הקרובה לבון, היה לאדנאואר חלק נכבד בהחלטה לבחור בבון לבירת גרמניה המערבית, במקום פרנקפורט שהייתה גם היא מועמדת.

הישג חשוב נוסף של אדנאואר הוא ההתפייסות ההיסטורית עם צרפת, ששיאה בהסכם הידידות הצרפתי-גרמני. הקשרים האישיים הטובים שקשר עם נשיא צרפת שארל דה גול תרמו תרומה ניכרת להתגברות על אווירת אי-האמון העמוקה ששררה בין הצדדים. התהליך המתמיד של אינטגרציה באירופה (השוק האירופי המשותף, האיחוד האירופי וכו') לא היה יכול להתחולל ללא פיוס היסטורי זה.

בשנת 1954 ניתן לו פרס קרל. בשנת 2003 נבחר על ידי ציבור רחב, במסגרת סדרת טלוויזיה בנושא, לגרמני הגדול ביותר של כל הזמנים.

אדנאואר והעם היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדנאואר בעת ביקורו בישראל. בתמונה נראים גם נחום גולדמן, משה דיין ודוד בן-גוריון

אדנאואר התנער תמיד מהמשטר הנאצי, ואף נרדף על ידו בעצמו. היה לו חלק מרכזי בגיבוש הסכם השילומים בין גרמניה לוועדת התביעות וישראל ובהתקרבות ההדרגתית בין שתי המדינות. והוא אף ביקר בארץ בשנת 1966, ביקור במהלכו פגש את דוד בן-גוריון בצריפו בקיבוץ שדה בוקר.

התנקשות כושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 במרץ 1952, נהרג חבלן משטרה גרמני בעת שניסה לנטרל חבילת נפץ שנשלחה בדואר לקאנצלר אדנאואר. חקירת המשטרה שנפתחה בעקבות כך הובילה למעצרם של חמישה ישראלים, חברים לשעבר בארגון האצ"ל, בצרפת. על אף החשדות, אנשי האצ"ל שוחררו לבסוף והוחזרו לישראל, ככל הנראה כדי למנוע חיכוכים בין ישראל לגרמניה.

ביוני 2006 פורסם יומנו של איש האצ"ל, אליעזר סודיט, בו הוא טוען כי ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין, היה מעורב באופן אישי בניסיון לרצוח את אדנאואר. על פי הכתוב ביומן, סודיט עצמו הציע לבגין את הפעולה במטרה למנוע את הסכם השילומים עם גרמניה, ובגין הביע את הסכמתו "לכל תגובה שתיעשה ובלבד שיימנע הסכם השילומים"‏[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
לוץ שוורין פון קרוסיגק
קאנצלר גרמניה
1963-1949
הבא:
לודוויג ארהארד