11 הנקודות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיקום ישובי 11 הנקודות בנגב ביחס ליישובי ימינו. כפר דרום היא הנקודה היחידה שנעקרה בעת פינוי גוש קטיף

11 הנקודות הן אחד-עשר יישובים אשר הוקמו במבצע התיישבות גדול בנגב הצפוני, במוצאי יום הכיפורים תש"ז י"א בתשרי, בלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946, ביוזמת הסוכנות היהודית. מטרת המבצע הייתה לגרום להכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית. מבצע התיישבות זה נחשב לגדול מסוגו בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל.

הרקע המדיני למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוב המוחלט של היישוב היהודי ב-1946 היה מרוכז במרכז הארץ וצפונה. בנגב ישבו מאות בודדות של מתיישבים יהודים במספר מועט של קיבוצים בנגב הצפוני ובשלושת המצפים. האוכלוסייה בנגב מנתה כ-50,000 תושבים, רובם המוחלט בדווים. לאחר פרסום הספר הלבן של שנת 1939 הגבירו המוסדות רכישה של קרקעות גם בנגב (תוך כדי עקיפת החוק שאסר זאת) כחלק מתוכנית להתיישבות עתידית. ב-1946 קבעה תוכנית מוריסון גריידי – שהייתה ועדת מומחים אנגלו-אמריקאית לבדיקת בעיית ארץ ישראל – כי 17% משטחי ארץ ישראל ישויכו למדינה היהודית, 40% ישויכו למדינה הערבית ו-43% אחוז (כולל ירושלים) יישארו בידי המנדט הבריטי. הנגב הצפוני יועד להיות חלק מהמדינה הערבית והנגב הדרומי יועד להישאר בשטח הבריטי.

ראשי היישוב החליטו ליצור מציאות פוליטית חדשה שתאלץ את הגורמים הבינלאומיים לשקול את מפת החלוקה מחדש. העיתוי לפעולה נבחר כתגובה לאירועי השבת השחורה בה נעצרו מרבית מנהיגי היישוב ולאחר ה"עוצר הגדול" (עוצר של 80 שעות על תל אביב בקיץ 1946). לוי אשכול, שמילא זמנית את תפקיד ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בארץ, יזם את הקמת 11 היישובים. כתב על כך שמחה בלאס בספרו "מי מריבה ומעש": "בזמן העוצר הגדול בתל אביב ישבה הנהלת הסוכנות בגולה. בארץ כיהנה הנהלה זמנית: זלמן שזר, הרב מאיר בר-אילן ולוי אשכול. אשכול השיג בנקל את הסכמת חבריו על מפעל הבזק שיש להקים בנגב."

כתב על כך ביומנו ד"ר יוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל (שביוזמתו הוקמו עוד ב-1943 שלוש נקודות התיישבות בנגב): "אותה שעה, נולד אצלנו הרעיון על חיזוק עמדתנו באותם אזורים שמתנכלים לנתקם מאתנו. הקמת עמדות – זו הייתה התגובה ובעמדות בזק הכתוב מדבר, שיהפכו במרוצת זמן קרוב ביותר לנקודות יישוב מבוססות."

הסיבה העיקרית להיקפו הנרחב של המבצע המתוכנן הייתה ניסיון ליצירת מציאות פוליטית חדשה בנגב הצפוני תוך כדי משיכת דעת הקהל לעניין. גם בחו"ל וגם בציבור היהודי בארץ (הדגשת חשיבות הנגב). כמו כן, סברו המארגנים כי יקשה על הבריטים לפנות בכוח מספר רב כל כך של נקודות. סיבה נוספת הייתה הקרבה היחסית בין הנקודות, שהייתה אמורה לאפשר להן לסייע אחת לשנייה בנושאי ביטחון ולוגיסטיקה בהמשך דרכן כיישובים חדשים.

ההכנות למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברשות הגורמים המיישבים היו קרקעות בנגב שנרכשו מידי בעליהן ועליהן תוכנן להקים יישובים. הקרקעות נרכשו על ידי סוחרים פרטיים (כגון משה סמילנסקי), חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת. כל הקרקעות עליהן עלו 11 הנקודות היו בבעלות יהודית.

בעיה נוספת הייתה אספקת מים ליישובים החדשים. לפני העלייה לקרקע, הייתה כבר קיימת תוכנית מפורטת להנחת שני קווי מים מקידוח באזור ניר-עם אל היישובים החדשים. התוכנית הייתה של מהנדס המים של מקורות - שמחה בלאס שלמטרה זו יזם הבאת צינורות באורך של 200 ק"מ שהוצעו למכירה בלונדון, לאחר שבמשך מלחמת העולם השנייה השתמשו בהם במערכת להובלת מים לכיבוי השריפות שנגרמו על ידי התקפות האוויר הגרמניות. כמו כן הובער בחלק מהם דלק כדי לייצר מסכי עשן מעל לעיר ולהסתירה מהטייסים הגרמניים. על מנת לשמור על חשאיות המבצע, עוכבה הנחת הקווים ובפועל התבצעה רק ב-1947.

איוש הנקודות נעשה על ידי כל הזרמים ההתיישבותיים. נמסרה הודעה ל-11 גופים התיישבותיים. רובם ישבו כפלוגות עבודה במושבות במרכז הארץ ומיעוטם עדיין היו גרעיני נוער במסגרת הפלמ"ח. על כל גוף כזה היה להכין לליל העלייה על הקרקע 25 חברים ו-5 חברות. המיקום המדויק אליו היה מיועד לעלות כל גוף נשמר בסוד עד לליל העלייה.

התאריך המדויק למבצע, במוצאי יום הכיפורים, נבחר על מנת להקטין את ערנות הבריטים ונבע משתי סיבות: הקושי לצפות שיהודים יוציאו לפועל מבצע כה גדול מיד אחרי הצום וגם מאחר שהיה זה מוצאי שבת וערב היום החופשי (יום א') של החיילים הבריטיים.

המוסדות העריכו את המבצע כמורכב ומסוכן ולכן הטילו את תכנון המבצע וביצועו על מטה ההגנה. כמפקד המבצע נקבע יוסף אבידר שהיה אחד ממפקדי ההגנה. לצורך המבצע גויסו מתנדבים מיישובים ותיקים, כלי רכב רבים ונוטרים שתפקידם היה לאבטח את המבצע. כל הציוד וחומרי הבנייה רוכזו בבסיסי היציאה על ידי חברת סולל בונה.

העלייה לקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שעות לאחר סיום צום יום הכיפורים החלו בהעמסת הציוד על המשאיות ובסביבות חצות יצאו משש נקודות הבסיס שיירות של מכוניות לעבר 11 הנקודות. השתתפו במבצע כ- 200 משאיות וכלי רכב שונים וכ-1,000 איש. התנועה לנקודות עברה בשלום והשיירות לא התגלו (במקרה של חצרים, המשאיות הגיעו מבארות יצחק שבצפון והאנשים הגיעו במסע רגלי מבית אשל שבמזרח וזאת, כדי למנוע גילוי המשאיות על ידי תושבי באר שבע הערבית שלידה עבר מסלול ההגעה הרגלי). העבודה בנקודות עצמן נמשכה למעשה יומיים עד השלמת כל המבנים והגדרות שתוכננו.

העלייה עצמה נעשתה במתכונת הדומה לחומה ומגדל מבחינת ריכוז מאמץ של מספר רב יחסית של אנשים להקמה מהירה של התיישבות חדשה בשטח. אבל, החומה הייתה רק גדר תיל. המגדל היה מגדל עץ עם חבית מים. כמו כן הוקמו בכל נקודה מספר צריפים שהובאו במשאיות ואהלים.

היישובים שעלו באותו לילה על הקרקע הם:

התגובות למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים הגיעו לרוב הנקודות כבר למחרת העלייה על הקרקע. אף על פי שעבודות הבנייה בנקודות היו עדיין בעיצומן, הם לא התערבו בנעשה ולא ניסו לפנות את המתיישבים בכוח ורק תחקרו את המתיישבים לגבי זהות בעלי הקרקע ומקורות המים.

גם בימים אחרי כן נמנעו הבריטים מפעולה כנגד היישובים החדשים. גם בשל העובדה כי החוק העות'מאני של איסור הריסת מבנה מקורה היה עדיין בתוקף, גם כי סברו שהנקודות הן מעין "תחנות ניסיונות חקלאיות" (כפי שהיו שלושת המצפים) וגם (ואולי זו הסיבה העיקרית) מחשש לתגובה שלילית בעולם ובמיוחד מהתנגדות אמריקאית.

הבדווים תושבי האזור נחלקו לשניים בתגובותיהם הראשוניות. חלקם העדיפו לקבל בברכה את היהודים מתוך תקווה שבואם יביא ברכה לאזור ואף סיפקו מים לחלק מהנקודות, וחלקם התנגדו ליישובים החדשים. בעיתונות הערבית בוטאה עמדה חריפה כנגד "כיבוש הנגב על ידי היהודים".‏[1][2][3]

נתן אלתרמן, פרסם ב-10 בינואר 1947, כתגובה לביקורו בכפר דרום, את השיר "צריף בנגב" בטור השביעי בעיתון דבר. השיר מתאר את גבורתם של העולים לנקודות, ועל הנערה בצריף: "אוֹר חַדְרָהּ מְשַׁנֶּה אֶת מַפַּת הַמִּזְרָח".

השפעת המבצע על תוכנית החלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1947, החלו בהנחת קו המים, שסיפק מים לנקודות החדשות מאזור ניר עם, ובאוקטובר באותה שנה הושלמה הזרמת המים גם לנקודות הדרומיות ביותר.

בתחילת פברואר 1947 עלו על הקרקע באזור עוד שלושה יישובים – מבטחים, צאלים ועלומים (ישוב בין באר שבע לרביבים שניטש לאחר מלחמת העצמאות).‏[4]

בהמשך פברואר 1947 הכריז שר החוץ הבריטי - ארנסט בווין על מסירת בעיית ארץ ישראל להחלטת האו"ם.

ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה "אונסקופ" מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר הצעת החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית. המלצת הוועדה להכליל את הנגב בתוך שטח המדינה היהודית הושפעה בעיקר מעובדת קיומן של 11 הנקודות וקו המים אליהן. חשיבותו של קו המים הייתה כה בולטת, שעורך עיתון דבר השבוע טרח להדפיס על מפת החלוקה את שני הקווים, המערבי והמזרחי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, גבעתיים: הוצאת מסדה, 1973

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]