מאיר בר-אילן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב מאיר בר-אילן

הרב מאיר בר-אילן (ברלין) (ה' באייר תר"מ, 1880י"ט בניסן ה'תש"ט, 1949), רב, מחבר ועסקן ציוני, מראשי ומנהיגי תנועת המזרחי והציונות הדתית. מייסד עיתון "הצופה".

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר ברלין נולד ב־1880 בעיירה וולוז'ין, בפלך מינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) כבן זקונים לאביו הנצי"ב מוולוז'ין בנישואיו השניים, שכיהן כראש ישיבת וולוז'ין הנודעת, בה גם למד עד גיל 14 כשהתייתם מאביו‏[1]. לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת טלז אצל הרב אליעזר גורדון ומאוחר יותר גם אצל רבי חיים מבריסק (הרב סולוביצ'יק), חתן אחותו מאביו, ואצל הרב יחיאל מיכל אפשטין, סבו מצד אמו. לדברי הרב יהודה לייב מימון שהיה תלמידו של סבו, היה הרב אפשטיין הגורם שהשפיע על ברלין הצעיר להתקרב לציונות. בשנת ה'תרס"ב נשא לאישה את ביילה, ביתו של ר' טוביה רבינוביץ.

בשנת 1905 כיהן כציר בקונגרס הציוני השביעי בבזל, כצירם של הציונים באושמינה שברוסיה, ובכך החל את התקרבותו לציונות בכלל ולתנועת "המזרחי" בפרט. בהמשך עבר לברלין, שם היה מייסד ועורך העיתון "העברי", ששימש במה לרעיונות הזרם הציוני-דתי. בזכות פעלו בעיתון, יצא לו מוניטין כבעל מחשבה ודעה ברורה, כעיתונאי מוכשר וכמארגן מעולה. בשנת 1912 מונה למזכיר המזרחי העולמי, תפקיד שממנו פרש בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שאילצה אותו להגר לארצות הברית, שם שימש כיו"ר הסתדרות המזרחי. ב-1914 הקים את הסניף האמריקני של המזרחי, ובשנים 19151926 כיהן כנשיא המזרחי בארצות הברית ועמד בראש ישיבת רבי יצחק אלחנן, לימים ישיבה יוניברסיטי. כמו כן, היה מעורב בהקמת "נשי המזרחי", לימים נשי אמי"ת.

בשנת ה'תרע"א, 1911, קיבל כנראה הצעה לכהן ברבנות פתח תקוה, והתייעץ עם הראי"ה קוק אם לקבל את ההצעה.[2]

מיד לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה, התחיל לחשוב על עלייה לארץ ישראל. הרב ברלין הבין היטב שנקודת הכובד בתנועת התחייה עוברת לחזית ההגשמה בארץ ישראל. הוא היה בין המעטים שבין המנהיגים הציוניים בימים ההם, שהיו משוכנעים בחובת העלייה. משרק נגמרה המלחמה, ונפתחו דרכי אירופה, החל נודד על פני הקהילות במדינות השונות לשם ארגון עבודת המזרחי ועידוד העלייה. בשנת ה'תרפ"ד ערך את ביקורו הראשון בארץ ישראל, ובשנת ה'תרפ"ו, 1926, עלה לארץ והתיישב בירושלים, שם שימש בשורה של תפקידים מרכזיים, כולל מזכיר המזרחי העולמי. שימש כראש הוועד הפועל הציוני והיה חבר במועצת המדינה הזמנית. בשנים 1944-1942 כיהן כיו"ר משותף של הקרן הקיימת לישראל.

בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בארץ, שבה כיהן בר-אילן יחד עם לוי אשכול וזלמן שזר.

הרב ברלין והרב יהודה ליב מימון היו שניהם מנהיגי תנועת המזרחי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, והיו חלוקים ביניהם במגוון נושאים, דבר שגרם לחיכוכים רבים בתנועת המזרחי.

נפטר בי"ט בניסן תש"ט (1949), ונקבר בבית הקברות סנהדריה. עד יומו האחרון היה פעיל בפעילות ציבורית, ושעות ספורות לפני פטירתו עוד נשא בבית העם שבירושלים נאום אחרון על ירושלים, שאין להפרידה מגוף המדינה.

מאיר בר-אילן נולד בשם ברלין, אך בבגרותו כאשר הכיר את משה בר-אילן עברת את שם משפחתו בעקבותיו[דרוש מקור].

פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילותו הספרותית של בר-אילן הייתה רחבת היקף: עריכת העיתון "הצופה" במשך שנים רבות, עריכת האנציקלופדיה התלמודית וכתיבת מספר ספרים, בהם הספרים "מוולוז'ין עד ירושלים" ו"רבן של ישראל" – ספר ביוגרפי על אביו הנצי"ב. זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנים תש"ה-תש"ו.

מבחינה פוליטית, השתייך הרב בר-אילן לזרם הימני יותר במפה הפוליטית. התנגד ל"תוכנית אוגנדה" שהועלתה בקונגרס הציוני השישי, הוביל את המאבק בספר הלבן והיה ממתנגדיהם המרים ביותר של הבריטים.

תנועת המפד"ל, שהוקמה בשנת 1956, ואיחדה לתוכה את הסתדרות המזרחי, שאבה ממנו ומדרכו את השראתה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1955 הוקמה אוניברסיטת בר-אילן בהשראת דרכו הייחודית, ומקימיה, ראשי המזרחי בארצות הברית, החליטו לקראה על שמו, כאות תודה על פעלו למען היהדות הציונית דתית בארצם. שנתיים קודם לכן, בשנת 1953, הוקמה הישיבה התיכונית נתיב מאיר, הקרויה אף היא על שמו. גם היישוב בית מאיר שבפרוזדור ירושלים (הוקם ב-1950) קרוי על שמו. בערים רבות בישראל נקרא רחוב על שמו, ובתי ספר דתיים רבים קרויים אף הם על שמו.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרב בר-אילן ולאשתו בילה לבית רבינוביץ, היו שתי בנות ובן:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב שלמה יוסף זוין, אנציקלופדיה תלמודית, ראש כרך ב, ירושלים תש"ט.
  • מרדכי הורנשטין, זיכרון מאיר, ירושלים : מרן, תש"י. ‬
  • כתבי רבי מאיר בר-אילן, כרך א, ירושלים : מוסד הרב קוק, תש"י. ‬
  • נתן אגמון [ע], תורה ובנין : לזכר הרב מאיר בר-אילן, ירושלים : הקרן הקימת לישראל, תש"י.
  • יצחק אריגור, אילן ונופו : לתולדותיו של רבי מאיר בר-אילן, ירושלים : מוסד הרב קוק, תשי"ב.
  • משה קרונה, אנציקלופדיה של הציונות הדתית, כרך א, ירושלים תשי"ח, טורים 334-347 (ושם בסוף מקורות נוספים).
  • ר' מאיר בר-אילן : עשר שנים לפטירתו, ירושלים : הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תשי"ט. ‬
  • גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית, כרך א, ספריית פועלים: מרחביה תשכ"ה, טורים 311-312 (ושם בסוף מקורות נוספים).
  • משה קרונה, הרב מאיר בר-אילן, (תל אביב) : מורשת, [תשכ"ט]. ‬
  • הרב מאיר בר-אילן: עשרים שנה לפטירתו, י"ט בניסן תשכ"ט, ירושלים : הנהלת ההסתדרות הציונית, [תשכ"ט].
  • נתנאל קצבורג, הרב מאיר בר-אילן והמדיניות הציונית בשנות השלושים, ניב המדרשיה, אביב (תש"ל) 212-235. ‬
  • נתנאל קצבורג, מאגרותיו הראשונות של הרב מאיר בר-אילן, שנה בשנה (תשל"ה) 274-278. ‬
  • נתנאל קצבורג [ע], אגרות : הרב מאיר בר-אילן, כרך א, רמת גן : אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ו. ‬
  • דוד שמש, הרב מאיר בר-אילן : דמותו של מנהיג, ירושלם : משרד החינוך והתרבות - אגף החינוך הדתי, תשל"ט. ‬
  • יהושע הוטנר, הרב מאיר ברלין ו"אנציקלופדיה תלמודית", הדרום מט (תש"ם) 165-173 ‬[נדפס גם בנפרד].
  • יהושע הוטנר, האנציקלופדיה התלמודית ויוצרה, שנה בשנה (תשמ"ב) 341-350. ‬
  • אריה סטריקובסקי [ע], הרב מאיר בר-אילן : ממנהיגי הציונות, ירושלים : משרד החינוך, התרבות והספורט - מינהל התרבות - האגף לתרבות תורנית, תש"ס.
  • חוה אשכולי ווגמן, בין הצלה לגאולה, הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה, יד ושם ירושלים תשס"ד.
  • דינה פורת [ע], שואה ממרחק תבוא, אישים ביישוב הארץ ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה 1933 - 1948, יד בן צבי ירושלים תשס"ט עמודים 137 - 163.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנצקלופדיה של הציונות הדתית, עמ' 334
  2. ^ אגרות הראי"ה, חלק ב', עמ' יד.