אלכס אלירז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלכס אלירז
Alex Eliraz IC.jpg
לידה 14 באוקטובר 1914
האימפריה הרוסית האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית
פטירה 16 בינואר 2004 (בגיל 89)
ישראל ישראלישראל
תאריך עלייה אוקטובר 1922
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
Jewish Brigade insignia.gif  הבריגדה היהודית
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
Mossad seal.svg  המוסד
Emblem of Israel Police.svg  משטרת ישראל
תקופת שירות 19281964, 1967, 19731978
דרגה סגן-אלוף  סגן-אלוף
תפקידים צבאיים
סמל צלפים בבריגדה היהודית, ממייסדי מקצוע הצליפה בצה"ל, מפקד גדוד מילואים, סגן מפקד חטיבה, פעיל מוסד, קצין קליעה ארצי במשטרת ישראל
מלחמות וקרבות
מאורעות תרפ"ט, המרד הערבי הגדול, מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומבצע ליטני
תפקידים אזרחיים
מנהל בחברת אבן וסיד, פעיל בחברת רסקו, מנהל מוזיאון בית הגדודים, יועץ בחברת כור-סחר

אלכס אלירז, (14 באוקטובר 191416 בינואר 2004) היה אבי תורת הקליעה בישראל. מניח יסודות הקליעה והצליפה בצה"ל, היה אלוף ישראל ואלוף צה"ל בקליעה, ממציא "מכשיר אלירז" לתיאום כוונות.

ילדות ועלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכס אלירז נולד בשנת 1914 בשם אלכסנדר ילישביץ' ליעקב ולחיה, בכפר אוספנובקה שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). בגיל ארבע ניצל מפוגרום בעיירה לוגנסק. לאחר המהפכה, רכש אביו של אלכס (במסגרת "התוכנית הכלכלית החדשה", נא"פ, שהנהיג לנין) מכרה פחם, אותו ניהל בעיירה גורלובקה.

באוקטובר 1922, והוא בן שמונה שנים, עלה עם משפחתו לארץ ישראל. לאחר חודש בתל אביב בו שהו בין היתר באוהל בחצרו של ד"ר חיים בוגר, התיישבה המשפחה בפתח תקווה. אביו, שהביא מקונסטנטינופול מכונה לייצור רעפי מלט, הקים בית חרושת לרעפים, ובשנת 1925 עברה המשפחה לעפולה, בה הוקם בית החרושת מחדש. בשנת 1928, חזרה המשפחה לפתח תקווה, שם סיים אלירז את לימודיו בבית הספר היסודי (תעודת בגרות קיבל בגיל 40 ולתואר ראשון בספרות עברית ובהיסטוריה הגיע רק בגיל מאוחר). נוסף על לימודיו, סייע בכלכלת המשפחה בעבודות שונות ובעבודה בבית החרושת לרעפים, והיה חבר בנוער העובד ובתנועת המחנות העולים, והשתתף מטעם ההסתדרות בשביתות ובפעולות נגד מפירי שביתה, ואף ישב בבית הסוהר בשל כך.

פעילות ביטחונית לפני קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילותו הביטחונית החלה בהיותו בן 14 כאשר התגייס להגנה ושימש בתפקיד קשר. פעילות זו לא נפסקה עד פטירתו, בשנת 2004. בתקופת המאורעות, התגייס כנוטר למשטרה הבריטית ושימש כסמל גושי. הוא שירת כמפקד גוש גבעת חיים, עין החורש, כפר הרואה, אלישיב ומושב חוגלה. במקביל, שימש מפקד החבל מטעם ההגנה.

בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי במסגרת הגדודים העבריים (באפס), ועם הקמת הבריגדה היהודית, בשנת 1944, עבר לשרת בגדוד הראשון של הבריגדה, שם היה סמל הצלפים. לפני הכניסה לחזית באיטליה, מילא גם תפקיד של עוזר לסמג"ד בארגון ההדרכה. לאחר סיום המלחמה באירופה עסק, נוסף לתפקידי אבטחה אותם מילא הגדוד, בהדרכת טירונים שהגיעו לגדוד, ובעיקר בהברחת נשק של הצבא הבריטי לידי ההגנה. בשנת 1946, השתחרר מן הצבא הבריטי, והיה פעיל בהגנה במקום מגוריו בחולון. בשנת 1947 ארגן שם קורס קטן לאימון צלפים בהגנה. הוא השתתף אף בהגנה על חולון מפני הערבים, ונאסר על ידי אנשי צבא בריטים שבאו לעזור לערבים.

בסוף שנת 1947 נקרא, יחד עם עוד צלפים יוצאי הבריגדה, למפקדת מחלקת ההדרכה של ההגנה, שמוקמה בגבעת השלושה, להכין את התשתית לבית ספר לצלפים, והיה בין מייסדי בית הספר הראשון לצלפים שהוקם בכפר שמריהו. הקורס הראשון לצלפים בבית ספר זה נפתח ב-11 בינואר 1948. מפקד הקורס, שמונה על ידי ראש מחלקת ההדרכה, חיים לסקוב, היה יצחק בראון (שהיה מפקד כיתת הצלפים של הגדוד השני של הבריגדה) והמדריך הראשי היה אלכס אלירז.

שירותו במערכת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל לחץ הקרבות ומחסור בלוחמים, הוחלט על השבתת בתי הספר המקצועיים, כדי להקים שתי חטיבות נוספות. אלירז מונה למפקד פלוגה בגדוד 91 בחטיבה 9 אולם, באותה עת, החליט ראש מחלקת ההדרכה דאז, האלוף אליהו בן חור, להקים מחדש את בתי הספר ובהם בית הספר לצלפים, ואלירז נדרש לחזור לכפר שמריהו. ראש מה"ד לא נעתר לבקשת אלירז להישאר עם פלוגתו, ואלירז הקים מחדש את בית הספר, לאחר שליקט את המדריכים מיחידות צה"ל השונות.

לאחר תום מלחמת העצמאות, בשנים 19501952, היה לנהג אוטובוס (וחבר קואפרטיב דרום יהודה ואחר כך אגד), כאשר שירת כמפקד גדוד חי"ר 106 במילואים. באותה שנה (1952) התגייס לשירות קבע בצה"ל, ושירת במחלקת פיקוח אימונים תחת פיקודו של דוד אלעזר. הוא למד לתעודת בגרות במסגרת הצבא, ולאחר שעמד בבחינות מונה לסגן מפקד חטיבה, תפקיד בו שירת בשנים 19541956.

בשנת 1956 גויס על ידי איסר הראל, ועבר לזמן מה מהצבא לשרת במוסד. לאחר מספר חודשי הכנה, נשלח לארגנטינה למשך שנה. בסוף 1957 חזר לישראל, נשלח ל"קורס מודיעין ממלכתי", ועסק בהקמת מחלקת הדרכה במוסד, בה שירת עד שנת 1963. שירת מטעם המוסד באיראן במשך שנה אחת, וסיים את שירותו בשנת 1964.

באזרחות ובמלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום שירותו מילא תפקיד מנהל סניף ירושלים של חברת אבן וסיד (שהייתה חברה בת של סולל בונה), ושנה נוספת בפרויקט של פיתוח העיר טבריה בחברת רסקו. לאחר מכן התקרב שוב לתחום הביטחון, ניהל את מוזיאון בית הגדודים באביחיל, והשתתף בארגון כנס "יובל הגדודים העבריים".

לפני מלחמת ששת הימים התנדב אלירז, למרות גילו, 53 שנה, לשירות צבאי. הוא הועמד בראש יחידת הצלפים בירושלים ועסק גם באיפוס הרובים. הוא השתתף במלחמה עם הצלפים בירושלים, ונפצע פצעים קלים. מצב האיפוס הגרוע של הרובים שהוצאו במלחמה ממחסני החירום, הוביל את אלירז לרעיון של יצירת מכשיר שיאפשר תיאום מהיר של כוונות הרובים במחסני החירום (או בעת הוצאתם ממחסנים אלה).

לאחר מלחמת ששת הימים, פעל להעברת מוזיאון "בית הגדודים" למחלקת המוזיאונים של משרד הביטחון, במטרה להבטיח את המשכיות פעילותו. בשנת 1968, ניסה עם חברים, ללא הצלחה, עסקים פרטיים באתיופיה, הקים עמם מפעל מתכת בשתולה ומכר את חלקו לסוכנות.

פיתוח מכשיר "אלירז" וחזרה לביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, פנה אלכס אלירז לחברת "אל-אופ", והציע לפתח מכשיר לתיאום כוונות של נשק קל על פי תכנונו. הצעתו נענתה בחיוב ופיתוח המכשיר, שארך כשש שנים, הסתיים סמוך למלחמת יום כיפור. המכשיר לתיאום כוונות (המכונה בטעות גם "איפוס יבש") של נשק קל נקרא בשם "אלירז". המכשיר מאפשר לתאם את כוונותיו של כלי הנשק לקנה, ובכך לצמצם את משך זמן האיפוס הנדרש, ואת כמות התחמושת הנצרכת בתהליך, עבור משתמש אינדיבידואלי. אם לא מתבצע איפוס לכלי הנשק, כגון במקרה חירום של יציאה לפעילות מיד לאחר קבלת הנשק ממחסן החירום, מגביר תיאום הכוונות את מידת דיוקו של הנשק הבלתי מאופס.

לקראת המלחמה נמצאו כבר שלושה דגמים פועלים של מכשיר האיפוס, וסדרת מכשירים נמצאה על קו הייצור במפעל אל-אופ. עוד לפני מלחמת יום כיפור, הציע לראש מחלקת ההדרכה דאז, האלוף יקותיאל אדם, לשנות את שיטת הירי בצה"ל משיטת "אש קרב" המחייבת שינוי כיוון הירי בטווחים שונים לשיטת "אש סער" על פיה מכוון החייל את האש למרכז הדמות שהוא רואה (מטווח 0 לטווח 350 מטר, שהם הטווחים המעשיים בהם נתקלים בקרב). הוא פעל להטמעת שיטה זו בצה"ל לאחר המלחמה, והיא נכללה בשנת 1975 גם בספרו "חזור ולמד לקלוע".

בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום כיפור, התייצב לשירות בצה"ל ועסק בתיאום כוונות של כלי נשק בגולן, בחזית הדרום, עד לסואץ ולמערב התעלה. לאחר שירות קבע של 5 חודשים, התקבל כאזרח עובד צה"ל בחוזה מיוחד במחלקת ההדרכה, לשם כתיבת ספרי הדרכה בתורת הקליעה באקדח ולנשקים החדשים שהתקבלו, רובה הגליל ורובה M16.

בשנת 1975 עם גמר פעילותו במחלקת ההדרכה של צה"ל, התגייס למשטרת ישראל כ"קצין קליעה ארצי", שם שירת שנתיים ימים והקים את "ענף הקליעה" במחלקת ההדרכה של המטה הארצי. לאחר מכן חזר לשרת במחלקת ההדרכה של צה"ל למשך שנה, במהלכה השתתף במבצע ליטני בנגמ"ש של יורם יאיר.

לאחר מכן, בשנת 1978, פעל לחיפוש טלסקופ כיוון לצלפים, ועבר לשמש כיועץ לחברת כור-סחר, תפקיד בו החזיק בהמשך חייו. אלירז הציע לכור-סחר, לפתח ביפן טלסקופ צלפים, המותאם במיוחד לצה"ל, במסגרת מפעל המתמחה בייצור טלסקופים. הוא נשלח ליפן לתכנון הטלסקופ (שכונה לאחר מכן "נמרוד"), אשר שירת את צה"ל בשנים 19801996.

פעילות לקידום ענפי הקליעה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שהקליעה הספורטיבית עשויה לסייע בשיפור רמת הקליעה גם בצבא, הגיש אלכס אלירז לראש מחלקת הדרכה (מה"ד) של צה"ל דאז, חיים לסקוב, עוד בספטמבר 1949, מסמך בנושא זה. לאחר מכן, נשלח מטעם מה"ד לשווייץ ללמוד את מערך הקליעה במילואים שם, וללמוד במקביל גם את נושא הקליעה הספורטיבית. במסגרת שליחותו, נפגש עם אישים מרכזיים בתחומי הקליעה הצבאית והספורטיבית ולמד, בין השאר, בקורס אישי מרוכז אצל קרל צימרמן, אלוף העולם בקליעה לשעבר. לפני נסיעה זו, עברת את שמו מילישביץ לאלירז, וכאשר חזר לישראל הביא עמו, נוסף לידע שרכש, גם ציוד קליעה חדיש.

בישראל הוא ארגן את "ועדת הקליעה"[1] ועמד בראשה בשנים 19491956. בתקופת שירותו בארגנטינה, קשר קשרים עם התאחדות הקליעה שם וארגן, לראשונה, תחרות דואר בקליעה בין נבחרות ארגנטינה וישראל (גברים ונשים). על התחרויות פיקחו מטעם הצדדים קונסול ארגנטינה (בישראל) ואלכס אלירז (בארגנטינה). אלירז אף השתתף כקלע מטעם ישראל באולימפיאדת הלסינקי (1952), ובאליפות העולם בקליעה במוסקבה (1958). במכביה הרביעית (1953) זכה במקום ראשון בקליעה ברובה חופשי (300 מטר שכיבה ו-300 מטר כריעה) ובתחרות ארצית של צה"ל זכה במקום ראשון בקליעה ברובה שירות.

ספרים פרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קליעה:
    • למד לקלוע, 1950, 1952, 1958 (מהדורה מורחבת)
    • חזור ולמד לקלוע, 1975, 1978 (מהדורה מעודכנת)
    • דייב בקרמן ואלכס אלירז, "האקדח בהגנה עצמית", הוצאת מלוא, 1976.
    • הצליפה הצבאית, הוצאת מערכות, 1991, 1993 (מהדורה מורחבת)
  • שירה:
    • בדרך לבריגדה, 1954
    • מבעד לטלסקופ הכיוון, 1974
    • לא בכדי, הוצאת מילוא, ינואר 1990
  • אוטוביוגרפיה:
    • סיפור של ילד והמשכים, 1998

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רס"ן ד"ר עידן ירון, מאחורי הכוונת - הצלף הצבאי, הוצאת מערכות, 2016. עמ' 72-76.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ועדה אזרחית שקיימה זיקה למה"ד ואשר הייתה לאחר מכן חלק מהתאחדות הספורט בישראל שהפכה בתורה ל"התאחדות הקליעה". כיום "איגוד הקליעה בישראל".