בלוסטוקינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"תשע המוזות החיות של אנגליה במקדש של אפולו" מאת ריצ'רד סמואל (1788). הציור מציג את חברות מעגל הבלוסטוקינג. משמאל לימין בעמידה: אליזבת קרטר, אנה ברבולד, אליזבת שרידן (לינלי), חנה מור ושרלוט לנוקס. משמאל לימין בישיבה: אנג'ליקה קאופמן, קתרין מקולי, אליזבת מונטגיו, ואליזבת גריפית'.[1]

מעגל הבלוסטוקינגאנגלית: Bluestocking או Blue Stocking; "כחולות-הפוזמק") היה רשת של קשרים חברתיים ואינטלקטואלים, שנוצרה סביב קבוצה של נשים משכילות באנגליה החל מאמצע המאה ה-18.[2] חברות וחברי המעגל נפגשו תכופות על מנת לדון על נושאים שונים, כגון ספרות, השכלה ופילוסופיה, באופן דומה לסלונים הצרפתים של תקופת ההשכלה. בנוסף ניהלו חליפת מכתבים עשירה ועסקו בפעילות יצירתית ונדבנית. רוב חברות המעגל היו נשים אמידות שהיו קשורות למעמד הגבוה ולמעמד בעלי המקצועות החופשיים באנגליה. הן קידמו מעורבות של נשים בעולם הספרות, למידה ושיחה רציונלית, כתחליף לעיסוקים חברתיים אחרים שנחשבו להולמים עבור נשים, כגון משחק קלפים וסריגה. הדמות הבולטת ביותר במעגל הייתה אליזבת מונטגיו. היא, אליזבת ווסי ופרנסס בוסקוון ארחו את רוב מפגשי המעגל בבתיהן שבלונדון, באת' ודבלין. מלבדן לקחו חלק במעגל אינטלקטואליות רבות אחרות, כגון אליזבת קרטר, הסטר ת'רייל וקתרין מקולי.

המעגל כלל גם גברים, כגון סמואל ג'ונסון, אדמונד בורק ודייוויד גריק, אך הבולטות של הנשים משכה את תשומת הלב הציבורית, ומאמצע שנות ה-70 המונח "בלוסטוקינג" החל להתייחס לנשים בלבד.[3] פעילות הקבוצה דעכה לקראת סוף המאה. בשנות ה-90, עם התחזקות הפוליטיקה השמרנית ושינוי האקלים האינטלקטואלי בתגובה למהפכה הצרפתית, המונח "בלוסטוקינג" הפך לכינוי גנאי כנגד נשים ששאפו ללמוד ולהרחיב את עולמן והאינטלקטואלי.

מקור השם ומשמעויותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנג'מין סטילינגפליט, בוטנאי, מחבר וסופר, שמלבושיו הבלתי-רגילים למעמדו העניקו למעגל הבלוסטוקינג את שמו. דיוקן מאת יוהאן צופאני, 1761.

הכינוי נוצר מהלחם של המילים Blue (כחול) ו-Stocking. באנגלית, stocking הוא פריט לבוש, מעין גרב ארוך או גרביון עבה, שמכסה את הרגל מכף הרגל ועד הברך, ולעיתים גם חלק מהירך או את כולה. הפריט שימש בעיקר לצורך חימום. במעמדות הגבוהים העדיפו את הפריט עשוי ממשי לבן או שחור, ובמעמדות הנמוכים יותר השתמשו בצמר כחול. במאה ה-17 המונח שימש ככינוי גנאי כנגד הפוריטנים בפרלמנט של אוליבר קרומוול.

ב-1753, האינטלקטואל בנג'מין סטילינגפליט (אנ'), שנהג ללבוש את הסוג הפשוט והכחול, הוזמן לסלון של אליזבת ווסי. פרנסס ברני כתבה על כך בזכרונותיה:[4]

[המעגל] חייב את שמו להתנצלות של מר סטילינגפליט על שסרב לקבל את ההזמנה למפגשים הספרותיים של גברת ווסי, משום שלא היה מורגל, לדבריו, להציג עצמו בציוד הנדרש להתכנסויות של שעות הערב. "פו, פו", קראה היא, בפשטות הידועה והתמיד מקורית שלה, בעוד היא בוחנת אותו ואת מלבושיו במבט חקרני; "אל תדאג לגבי הלבוש! בוא בגרביים [stockings] הכחולים שלך!"

המקור באנגלית
It owed its name to an apology made by Mr. Stillingfleet, in declining to accept an invitation to a literary meeting of Mrs. Vesey's, from not being, he said, in the habit of displaying a proper equipment for an evening assembly. "Pho, pho," cried she, with her well-known, yet always original simplicity, while she looked inquisitively, at him and his accoutrements; "don't mind dress! Come in your blue stocking!"

הכינוי דבק, ובשנות ה-60 הוא שימש כדי להתייחס לסלונים שכינסו אליזבת מונטגיו, פרנסס בוסקוון ואליזבת ווסי בלונדון, באת' ודבלין.[5] לפי סילביה הרסטרק מאיירס, בתחילה השם התייחס דווקא לגברים שהשתתפו במפגשים ושהידידות עימם הוערכה על ידי נשות הקבוצה. בנוסף הוא שימש כדי לתאר את הפילוסופיה של הקבוצה, הרעיון שנשים זקוקות להשכלה והנאה אינטלקטואלית.[6] בשנות ה-70 השם שינה את משמעותו והתייחס לנשים בלבד. השינוי במשמעות החל מהשימוש בשם בפי אלה שביקשו ללעוג לשאיפות האינטלקטואליות של הנשים, והוא "משקף מודעות לכך שנשים שברו את הטאבו על למידה ואת הטאבו נגד לקיחתן חלק בחיים האינטלקטואלים".[7]

בתחילת המאה ה-19 המילה "בלוסטוקינג" החלה לשמש במשמעות רחבה יותר. קבוצות של נשים באנגליה ומחוצה לה ארגנו קבוצות דומות, והמילה נכנסה לשימוש אצל דוברי צרפתית, גרמנית, הולנדית, דנית ושוודית. במקרים רבים המילה שימשה ככינוי גנאי לנשים משכילות ובעלות שאיפות אינטלקטואליות.[8]

רקע היסטורי וחברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסהר המלכותי 16 בבאת', אחד הבתים שבהם אירחה אליזבת מונטגיו מפגשים של מעגל הבלוסטוקינג.

מעגל הבלוסקטוקינג התהווה בשנות ה-50 של המאה ה-18 כרשת של קשרים של נשים וגברים מהמעמד הגבוה ובעלי מקצועות חופשיים מכובדים ממעמד הביניים. הם נפגשו בבתיהן של נשות חברה אמידות והחליפו את הבילוי המקובל של לגימת משקאות אלכוהוליים ומשחק קלפים, בתרבות של תה ושיחה.[9] ברקע לפעילות זו היו התפתחויות ואירועים היסטוריים, כגון המרד היעקוביטי של 1745, שאיים על הסדר הפוליטי והדתי במדינה, מלחמת הירושה האוסטרית, מלחמת שבע השנים והמדיניות מעוררת המחלוקת של ויליאם פיט. התפתחויות אלה עוררו תחושה של איום על הסדר הפוליטי ועל מעמדה של הכנסייה האנגליקנית, כמו גם דיונים מעוררי מחלוקת על רפורמה כלכלית וחברתית.[10]

לפי גארי קלי, "היות שנשות הבלוסטוקינג הגיעו מהמעמד הגבוה והמעמד הבינוני של אנשי המקצוע, הייתה למבנה וליציבות של הכנסייה והמדינה השפעה ישירה על גורל משפחותיהן, ולפיכך גם עליהן עצמן".[10] קלי כותב ש"ככלל מעגלי הבלוסטוקינג היו כה מחוברים לסדר הקיים, שהם התנגדו לכל שינוי קיצוני שלו. כיוון שנשות הבלוסטוקינג הודרו מהפוליטיקה, מהכנסייה והמדינה, הן כיוונו את האנרגיה הרפורמטיבית שלהן... למיתון ולהתאמה של הסדר הקיים, או לפנים שלו שהיו בהישג ידן. יוזמות אלה... כללו פילנתרופיה חברתית, השתתפות בעמדות ופרקטיקות מסוימות בתוך הכנסייה, ובעיקר תפקיד פעיל במהפכה תרבותית רחבה ומורכבת שהתפתחה באותה תקופה".[11]

לפי סילביה הרסטרק מאיירס, ברקע להתפתחות הבלוסטוקינג היה יחס עוין באופן כללי כלפי השכלה של נשים והשתתפותן בפעילות אינטלקטואלית, לצד התחלה של שינוי בנושא זה.[12] טיעונים נגד למידה של נשים היו מגוונים. בכתבי הקודש, סיפור אדם וחוה והאיגרות של פאולוס פורשו כאזהרה נגד ההשפעה הפתיינית של נשים והנזקים של למדנות ודעתנות בקרבן. גם מחזות (כמו Les Femmes savantes של מולייר) ונובלות הציגו למדנות של נשים כסכנה או עיסוק מגוחך. כותבים רבים יצרו הקשרים בין מתירנות מינית ונשים מלומדות. הרסטרק מאיירס כותבת ש"בהתחשב בלחצים אלה נגד השכלה של נשים, אין פלא שנשים במאה השמונה-עשרה פחדו להיראות כמלומדות מידי או יותר מידי מעוניינות בלמידה".[13] על רקע זה, רוב הנשים במעגל הבלוסטוקינג שילבו את שאיפתן להשתלב בעולם האינטלקטואלי עם העלאה על נס של מידות טובות, כמו צניעות ושמירה על טוהר מיני עבור נשים רווקות, נאמנות לבעל עבור נשים נשואות, ואדיקות דתית.[12]

ההדרה של נשים מעיסוק אינטלקטואלי לא נעלמה מעיניהן של נשות הבלוסטוקינג. עובדה זו עולה למשל ממכתב שכתבה אליזבת קרטר לאליזבת מונטגיו:[14]

כאילו היו שני המינים במצב מלחמה, הג'נטלמנים תחמו עצמם בצד אחד של החדר, שם הם דיברו בינם לבין עצמם, והשאירו אותנו, גברות מסכנות, לקשקש במסרגותנו ולבדר זו את זו ככל יכולתנו בשיחה. מהמעט שיכולתי לשמוע, הם שכנגדנו התדיינו על המשוררים האנגלים הקדומים, ולא נראה שנושא זה הוא מעל ומעבר ליכולת הנשית, כך שאפשר היה שהיינו מתענגות על נתח ממנו.

המקור באנגלית
As if the two sexes had been in a state of war, the gentlemen ranged themselves on one side of the room, where they talked their own talk, and left us poor ladies to twirl our shuttles, and amuse each other, by conversing as we could. By what little I could overhear, our opposites were discoursing on the old English poets, and this subject did not seem so much beyond a female capacity, but that we might have been indulged with a share of it.

לפי אליזבת אגר, ניתן להשוות בין המפגשים של מעגל הבלוסטוקינג לבין הסלונים בצרפת, שמהם הם הושפעו, זאת על אף שנשות המעגל נטו להגדיר עצמן על דרך הניגוד לתרבות הסלון הצרפתית, והדגישו מידות טובות וזהות א-פוליטית יותר מאשר המארחות של הסלונים בצרפת. אגר טוענת שניתן להבין את ההשגים של מעגל הבלוסטוקינג על רקע תנועה רחבה יותר שמבסגרתה "ערכים נשיים" כמו רגישות, סימפתיה וצדקה הועלו על נס כסימנים לקדמה אזרחית נאורה ואיכויות שנשים וגברים צריכים לאמץ.[15] הן לא תפסו את שאיפתן להשתתפות בשיחה עם גברים על נושאים אינטלקטואלים כמעשה רדיקלי, אלא כניסיון להבנות ולגבש דרכים חדשות לחשוב על הקשרים בין החיים הפרטיים לאלה הציבוריים, וזאת בתגובה לתפיסה חדשה של המידה הטובה האזרחית, כפי שפותחה על ידי הוגים כמו דייוויד יום והרוזן שפטסברי.[16][17]

התפתחות ורעיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל להבחין בין "הדור הראשון" של מעגל הבלוסטוקינג, שהתגבש בשנות החמישים בסלונים של מונטגיו, ווסי ובוסקוון, לבין "הדור השני", שהתגבש בשנות השבעים, ובנה על השגי הדור הראשון. מלבד המפגשים, הנשים בדור הראשון קיימו התכתבות ענפה, שלה היה חלק מרכזי בגיבוש המעגל כמעין תנועה. חלק ניכר מנשות המעגל הראשון, כגון מונטגיו, קרטר, וטלבות, פרסמו כתבים בשמן או בעילום שם. הן היו מודעות לכך שהסביבה החברתית שיצרו מהווה אלטרנטיבה לעיסוקים אופנתיים שחסר בהם ממד תבוני או מועיל, כפי שמעיד קטע מ"על השיחה" של הסטר צ'אפון:[18]

תמיד סברתי שהפרקטיקה האוניברסלית של משחק קלפים היא זדונית במיוחד במובן זה, שבעוד היא מותירה אנשים יחד בחברה, היא מונעת שיחה. ניתן להפוך את שעות הבילוי בחברה, לא רק לנעימות, אלא גם לשימושיות ביותר, בהינתן שהעמיתים נבחרים בקפידה... אפילו בין אלה שהבנתם ורוחב ידיעתם מתונים, [כאשר עוסקים בשיחה] נראה זה כמעט בלתי אפשרי שהערב יעבור בניסיונות לבידור הדדי מבלי שמשהו יאיר וישפר את השכל במידה מסוימת. אם מה שאנו שומעות לא מנחה את הבנתנו, ניתן לפחות להפיק יתרון כלשהו מהאימון של כוחותינו, מהמחוייבות לאסוף מחדש ולהפיק ידע ומחשבה על נושאים שעולים בשיחה; ובעוד שהשכל נשמר כך בפעולה, גם אם אולי בנושאים שאינם חשובים ביותר, בהחלט סביר יותר שכך תושג חיוניות רבה יותר מאשר במצב בו תשומת הלב מוגבלת ליד של קלפים.

המקור באנגלית
I have always considered the universal practice of card-playing as particularly pernicious in this respect, that, whilst it keeps people perpetually in company, it excludes conversation. The hours which are spent in society may be made, not only the most agreeable, but perhaps the most useful of any, provided our companions are well chosen... [E]ven amongst those of moderate understanding and knowledge, it seems almost impossible that an evening should pass in mutual endeavours to entertain each other, without something being struck out that would in some degree enlighten and improve the mind. If we are not instructed by what we hear, we may at least derive some advantage from the exercise of our own powers, from being obliged to recollect and produce what we know or what we think on the topics which arise; and whilst the understanding is thus kept in action, though perhaps on subjects not very important, it is certainly more likely to acquire some vigour, than whilst its attention is confined to the management of a hand of cards.

מפגשי המעגל נערכו בדרך כלל בשעות אחר הצהריים. במפגשים לא היה מספר קבוע של משתתפים והם לא התנהלו על פי כללים מוגדרים מראש.[19] לכל מארחת היה סגנון משלה. כך למשל, במפגשים שנערכו אצל מונטגיו הכיסאות היו מסודרים במעגל או חצי גורן על מנת ליצור אחדות בשיחה, ואילו ווסי הקפידה על סידור פחות פורמלי שאיפשר סביבה רגועה יותר ושיחות בקבוצות קטנות.[20] לפי דבורה הלר, הסגנונות השונים של ארגון המרחב והשיחה משקפים את הניסיון של המארחות לשלב ערכים שהיו חשובים להן והיו במתח זה עם זה. כך למשל, הן ביקשו לשלב את ערך ההטרוגניות וגיוון הדעות בשיחה עם השאיפה להרמוניה ואחדות. המעגל בסלון של מונטגיו הוא "סמל טבעי לאחדות" והוא מייצר הרמוניה בין "בני אדם שמשתתפים בתהליך מאחד של תקשורת".[21] המרחב הכאוטי יותר שארגנה ווסי מעיד על הניסיון למצוא דרכים להתאים את המרחב למגוון חברתי רחב יותר ולמספר רב יותר של משתתפים.[22]

ככל שהתפתחו המפגשים והקשרים, התגבשה בהם מה שנשות המעגל כינו "דוקטרינה" או "פילוסופיה" של "שיחה רציונלית".[6][23] הדגש היה על שיחה כאמצעי לחידוד האינטלקט, הרחבת הידע ובחינה עצמית, ועל אלמנט השוויון בשיחה שבה הדוברים נשפטים על פי דבריהם ולא על פי מעמדם או זהותם. חוקרים של מעגל הבלוסטוקינג פונים לעיתים קרובות לפואמה "The Bas Bleu: or, Conversation", שכתבה חנה מור (אנ'), משוררת ומחזאית מהדור השני של הבלוסטוקינגס, כדרך להבין את היחס של נשות הבלוסטוקינג לשיחה.[24][25][26][27] לדוגמה, בקטע מתוך הפואמה משווה מור בין האינטלקט לזהב, ובין שיחה ל"מסחר האצילי ביותר של המין האנושי", ש"סחורתו היקרה היא השכל":

Our intellectual ore must shine,
Not slumber, idly in the mine.
Let Education’s moral mint
The noblest images imprint;
Let taste her curious touchstone hold,
To try if standard be the gold;
But ’tis thy commerce, Conversation,
Must give it use by circulation;
That noblest commerce of mankind,
Whose precious merchandise is MIND!

THE BAS BLEU: or, Conversation (1787)[28]

פמיניזם, פילנתרופיה ויוזמות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד החברות שנרקמה בין המשתתפות, מפגשי השיחה וחליפת המכתבים, מקור נוסף להצלחה של מעגל הבלוסטוקינג הוא העושר של חלק מחברות המעגל - בעיקר של מונטגיו - שאפשר להן לממן ולהיות פטרוניות של יצירות, ובכך לקדם את היצירה של חברות הקבוצה. לאחר מות בעלה, מונטגיו ניהלה בעצמה את מכרות הפחם של משפחתה ונודעה כאשת עסקים חרוצה וממולחת. חלק מרווחיה שימשו לפטרונות של אומנות ויצירה ספרותית.

לפי גארי קלי "תנועת הבלוסטוקינג הייתה פמיניסטית ככל שהיא קידמה את האינטרסים של נשים בתוך הסדר החברתי, הכלכלי והתרבותי הקיים, בתקופה שבה סדר זה עבר שינויים". חברות המעגל התעניינו בתהליכים של שינוי תרבותי ומודרניזציה של המדינה והכלכלה בחצי השני של המאה ה-18, וניתן לראות אותן כפמיניסטיות במובן שהן פעלו ל"פמיניזציה של הכוחות הטרנספורמטיביים". הן פעלו, מצד אחד, למזעור ומיתון הזנק החברתי שנוצר בעקבות השינויים החברתיים והפוליטיים, ומצד שני, ביקשו להבטיח מקום מרכזי יותר לנשים ממעמדן בתוך תהליך המודרניזציה.[29][30]

מעבר להתעקשות על כך שלנשים יש מקום בתוך העולם האינטקלקטואלי, חברות הבלוסטוקינג יצרו מיזמים ועסקו בפילנתרופיה, בדרכים שניתן לראות כפמיניסטיות. ראשית, הן פעלו על מנת להציל נשים, במיוחד נשים מהמעמד הנמוך, מצורות שונות של ניצול. דוגמאות לפעולות מסוג זה הם ניסיונות להציל נשים בסיכון על ידי העסקתן, אספקה של מזון לפועלים עניים במצוקה ומיזמים כגון בית הספר לתעשייה עבור נשים עניות, שניהלו שרה סקוט, ברברה מונטגיו ונשים אחרות בבאת'. הדור השני של הבלוסטוקינג הרחיב את המאמצים מהסוג הזה. שנית, הן פעלו למיתון התוצאות החברתיות השליליות של תהליך המודרניזציה ושל ניהול הקפיטליסטי של אחוזות חקלאיות, כגון היצירה של צורות חדשות של עוני. פן פמיניסטי שלישי של עיסוקן הוא קידום מיזמי חינוך והשכלה לנשים בנות מעמדן. הן שאפו להעניק לנשים הון תרבותי, ידע וניסיון אינטלקטואלי, שיכינו לחיים עצמאיים יותר.[31]

דור שני, דעיכה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לפרק את מועדון הבלו-סטוקינג", קריקטורה מאת תומאס רונלדסון (1815)

הרעיונות של דור הבלוסטוקינג הראשון השפיעו בשנות ה-70 וה-80 על דור צעיר יותר של נשים אינטלקטואליות, שהגיעו מרקע חברתי ופוליטי מגוון יותר.[2] הסטר ת'רייל הייתה דמות מפתח בהתפתחות הדור השני של הבלוסטוקינג, שכן היא הייתה בקשרי ידידות עם מונטגיו ונשים אחרות בדור הראשון, וכך יצרה קשרים בין שני הדורות. לדוגמה, היא קרבה למעגל את המחזאית והסופרת פרנסס ברני, שנחשבת כיום לדמות בולטת בדור השני ואשר יומניה מהווים כיום מקור למחקר אודות המעגל.

עם זאת, באותן השנים התגלו גם מחלוקות בין הנשים. ת'רייל עצמה נישאה למוזיקאי האיטלקי גבריאל פוצי, למורת רוחן של רוב חברות המעגל האחרות, ובעקבות זאת הפסיקה לקחת חלק בבלוסטוקינג.[32] ברני כתבה ב-1779 את המחזה "The Witlings", שהיה סאטירה על החברה הגבוהה בלונדון וכללה בו סאטירה על המפגשים החברתיים של הבלוסטוקינג. במחזה קיימת דמות בשם Lady Smatter (גברת פטפוט), וקוראי המחזה זיהו את הדמות עם מונטגיו. ברני חששה מהתגובות ולא פרסמה לבסוף את המחזה. דמויות בולטות נוספות בדור השני הן אנה ברבולד והלן מריה ויליאמס (אנ'). ויליאמס הקדישה את הפואמה "פרו" שכתבה ב-1786 למונטגיו, ובהקדמה לפואמה תיארה את מעגל הבלוסטוקינג כזירה שבה "עילוי שננטש" יכול למצוא מחדש "אנרגיות של נשמה" לרוחו.[2][33]

בתחילת שנות ה-90 השם "בלוסטוקינג" כבר התייחס באופן כללי יותר לכל אישה שלה שאיפות אינטלקטואליות או אקדמיות. הבולטת שבכותבות באותה התקופה הייתה מרי וולסטונקראפט, שהייתה רדיקלית יותר בדעותיה מנשות מעגל הבלוסטוקינג המקורי, אך הושפעה מהן - במיוחד מ"מכתבים על החינוך" של קתרין מקולי ומ"מכתבים על השיפור של השכל" של הסטר צ'אפון. על אף שוולסטונקראפט שיבחה את צ'אפון בספרה "הגנה על זכויות האישה", צ'אפון ונשים אחרות במעגל קראו את הספר בחשדנות ולא היססו לבקר את הרעיונות הרדיקליים שבו. נקודת ממשק בין הרעיונות של וולסטונקראפט לרעיונות של חברות הבלוסטוקינג היא הדגש הרב על השכלה ועל רעיון המידה הטובה.[2]

"קח את זה מפה... אי אפשר לעבוד ככה" - קריקטורה של אונורה דומייה, מתוך הסדרה "Les bas bleu" (הבלוסטוקינג), שנת 1844.

בשנים האחרונות של המאה ה-18 האקלים האינטלקטואלי באנגליה השתנה כתגובה למהפכה הצרפתית ולאופוזיציה הרדיקלית נגד הממשלה הבריטית. תגובת הנגד השמרנית הובילה לחשדנות גוברת כלפי נשים אינטלקטואליות ולעצירה של התנועה האיטית לכיוון של שוויון בין המינים. באווירה זו השם "בלוסטוקינג" הפך למילת גנאי ולעלבון. אינטלקטואליות בולטות כוולסטונקראפט ומקולי ספגו ביקורת ועלבונות שהתייחסו לחייהן האישיים ולא לגוף טיעוניהם. סאטירות שמציגות נשים אינטלקטואליות באופן מגוחך הפכו שוב לנפוצות.[2] כך למשל, ריצ'רד פולוול פרסם ב-1798 את הפואמה "The Unsex'd Females" שתקפה נשים משכילות והציגה אותן כסטייה מתועבת מדרך הטבע. לדוגמה, מתוך הפואמה: "סקרו עמי מה שאבותנו מעולם לא ראו,/ להקת נשים שמחוק טבען סלדו,/ כשמזרועותיהן "התרסה גאה" מבזיקה,/ ונקמנות את הרך שבקסמן חנקה".[34] המסאי המצליח ויליאם הזליט (אנ') כתב "אני חש דחייה מוחלטת לבלוסטוקינג. אני לא שם קצוץ על אף אישה שיודעת אפילו מה המשמעות של 'מחבר'. אם אני יודע שהיא קראה משהו שכתבתי, אני מפסיק מייד את ההכרות ביננו".[35] גם לורד ביירון השתמש בשם "בלוסטוקינג" כדי להציג בביטול את הטעם והעניין של נשים ביצירות אינטלקטואליות.[36]

למרות התקפות אלה, המוניטין של חברות הבלוסטוקינג לא נהרס לגמרי. בחצי הראשון של המאה ה-19 בני משפחה של נשים מהמעגל פרסמו אוספי כתבים של מספר נשים מהמעגל לאחר מותן. בנוסף פורסמו מספר כתבי הגנה על הבלוסטוקינג, כגון הנובלה "בלוסטוקינג הול", שפורסמה ב-1827 על ידי מחבר אנונימי, והזכרונות של פרנסס ברני.[37] קבוצות אחרות של נשים אינטלקטואליות, כגון הקבוצה של שפרסמה את English Woman's Journal, המשיכו להיפגש בלונדון ובערים אחרות באירופה, ובמובן מסוים המשיכו את דרכן של הבלוסטוקינג.

וירג'יניה וולף כתבה בחדר משלך על כך שבמאה השמונה-עשרה החלו נשים לכתוב כדרך להרוויח כסף, ועל האופן בו תהליך זה האציל כבוד על מה שהיה נראה לפני כן כשרבוטים קלי דעת. לפי וולף, "הפעלתנות הקיצונית של השכל שהופיעה בשלהי המאה השמונה עשרה בקרב נשים - הדיבורים, הפגישות, הכתיבה של המסות על שייקספיר,[38] התרגום של הכתבים הקלאסיים - התבססה על העובדה המוצקה שנשים יכולות היו להרוויח כסף מכתיבה. הכסף כיבד את מה שנראה קל דעת כשאין בצדו שכר. אולי ניתן עדיין לסנוט ב'בלוסטוקינג עם דחף לשרבוט', אך לא ניתן להכחיש שהן שלשלו כסף לארנקן. כך, לקראת סוף המאה השמונה-עשרה, החל שינוי, שאילו הייתי כותבת את ההיסטוריה מחדש, היה עלי לתארו באופן מקיף יותר ולהחשיבו לבעל משקל רב יותר ממסעות הצלב או ממלחמות השושנים".[39]

דמויות מרכזיות וכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליזבת מוטגיו, מאת אלן רמזי (1762).

אליזבת מונטגיו (Elizabeth Montagu;‏ 17201800) -

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אליזבת מונטגיו

נודעה כ"מלכת הבלוסטוקינג" והמנהיגה של הדור הראשון של הבלוסטוקינג. נולדה למשפחה מהאצולה הכפרית (gentry) ביורקשייר. סבה היה הספרן של קיימברידג', והוא העניק לה חינוך, שכלל לימוד שפות וקריאה נרחבת בספרות קלאסית. התחתנה עם אדוארד מונטגיו, נכדו של רוזן סנדוויץ' הראשון. ב-1744 מת בנם היחיד. בשנות ה-50 החלה לארח את מעגל הבלוסטוקינג בביתה שברחוב היל בלונדון. אחרי מות בעלה, ניהלה בהצלחה רבה את עסקי מכרות הפחם המשגשגים של המשפחה.[40] ההון הרב שהרוויחה איפשר לה לעסוק בפילנתרופיה ולעודד יצירות אומנות וספרות, כולל אלה של נשים אחרות במעגל. ב-1760 כתבה בעילום שם שלושה דיאלוגים שנכללו ב"דיאלוגים של המתים"[41] מאת ג'ורג' ליטלטון. ב-1769 פרסמה מונטגיו את "מסה על הכתבים והעילוי של שייקספיר",[42] בה היא הגנה על שייקספיר באסרטיביות מפני הביקורת המזלזלת של וולטר. בתחילה פורסמה המסה בעילום שם, ולאחר שנחלה הצלחה רבה והודפסה במהדורה רביעית הוסיפה לה מונטגיו את שמה. המסה הפכה אותה לבעלת שם, והיא הוזמנה לסלונים בפריז כדי לדון עליה. דייוויד גריק כתב לכבודה פואמה, בה היא מתוארת כאמזונה ביקורתית ששוחטת את יריבה הצרפתי.[43]

אליזבת ווסי, אמן לא ידוע.

אליזבת ווסי (Elizabeth Vesey;‏ 1715 בערך – 1791) -
ווסי הייתה מעמודי התווך של דור הבלוסטוקינג הראשון. נולדה באירלנד. אביה היה תומאס ווסי, הבישוף של אוסורי. בעלה הראשון, ויליאם הנדקוק, היה חבר פרלמנט אירי. בעלה השני היה בן דודה אגמונדשם ווסי, בעל אדמות ופוליטיקאי. הייתה חברתה הטובה של מונטגיו וארחה בסלונה מפגשים של המעגל, שהצטיינו בהיעדר מבנה ובארגון כאוטי של המרחב. חברותיה למעגל כינו אותה The sylph - יעלת החן, יצור מיתולוגי נשי מעולם הפיות. לא פרסמה כתבים בימי חייה, אך שירים ומכתבים פרי עטה פורסמו ב-1926. התעניינה בארכיטקטורה, שירה ובלדות. אשת חברה, שבין חוג מכריה היו סמואל ג'ונסון, אדמונד בורק, דייוויד גריק, אדוארד גיבון, אדם סמית ועוד.[44]

פרנסס בוסקוון (Frances Boscwen;‏ 17191805) -
בוסקוון הייתה אחת משלוש המארחות הבולטות של המעגל בדור הבלוסטוקינג הראשון. היא לא פרסמה בימי חייה, אך קיימה חליפת מכתבים ענפה, שבזכותה יצא לה שם של רעייה ואם של "איש האימפריה". בעלה היה אדמירל בצי המלכותי. שניים משלושת בניה נהרגו בצי.[45]

אליזבת קרטר, מאת ג'ון פיירם (בין 1735 ל-1741).

אליזבת קרטר (Elizabeth Carter;‏ 17171806) -

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אליזבת קרטר

קרטר הייתה המלומדת, המתרגמת והמחברת הפורה ביותר מדור הבלוסטוקינג הראשון (לצד שרה סקוט), ואחת המלומדות הבולטות בזמנה. היא נולדה בקנט. אביה היה איש כנסייה, והוא לימד אותה לטינית, יוונית ועברית. מאוחר יותר למדה גם צרפתית, גרמנית, איטלקית, פורטוגזית וערבית וקראה בנושאים כמו אסטרונומיה, גאוגרפיה עתיקה, היסטוריה ומוזיקה. אביה היה חבר של אדוארד קייב, עורך המגזין Gentleman's Magazine, ובגיל צעיר היא החלה לתרום למגזין בשם העט "אלייזה". קייב הכיר לה את סמואל ג'ונסון ופרסם חלק מעבודותיה. קרטר בחרה לא להתחתן, והיא נסמכה על הפטרונות של מונטגיו ואחרים לצורך עבודתה כמחברת ועל מנת שתוכל לבקר ללונדון ולתור ערים אחרות באירופה. החיבור שהקנה לה מעמד של מחברת מוכרת ומוערכת הוא התרגום הראשון לאנגלית של "השיחות של אפיקטטוס", ולאחר מכן של כל כתבי אפיקטטוס. היא כתבה גם פואמות ("Poems on Particular occasions") ותרגמה ביקורת בשני כרכים על "מסה על האדם" של אלכסנדר פופ ("Examination of Mr Pope's 'An Essay on Man'"). היא תרגמה ספר לימוד לנשים על הפילוסופיה של אייזק ניוטון מאת פרנצ'סקו אלגרוטי ("Sir Isaac Newton’s Philosophy Explain’d for the Use of the Ladies") ועבודות של ז'אן-פייר דה קרוסאז. הייתה מאמינה אדוקה והחזיקה בעמדות שמרניות יחסית.[46]

"תיאור של מילניום הול וסביבתו", נובלה מאת שרה סקוט

שרה סקוט (Sarah Scott;‏ 17211795) -
סקוט הייתה האחות הצעירה של אליזבת מונטגיו, וכסופרת ומתרגמת הייתה מהבולטות שבאינטלקטואליות של הדור הראשון של מעגל הבלוסטוקינג. מרבית קשריה עם המעגל התקיימו בדרך של חליפת מכתבים ודרך אחותה. היא נולדה ביורקשייר למשפחה אמידה וגדולה בקנט. מהוריה קיבלה השכלה טובה, שכללה קריאה וכתיבה בצרפתית. אחרי מות אמה ועזיבת אחותה ללונדון, עברה לבאת', שם פגשה את בעלה לעתיד ג'ורג' לואיס סקוט, מתמטיקאי ומוזיקאי, חבר החברה המלכותית. החתן המיועד לא היה בעל אמצעים, מה שעיכב את החתונה, והיא פנתה לכתיבה ותרגום כדרך לסייע למצבם הפיננסי. הנובלה הראשונה שכתבה הייתה "ההיסטוריה של קורנליה" ("The History of Cornelia") שפורסמה ב-1750. באותה שנה בעלה המיועד קיבל משרה מנסיך ויילס, מה שאפשר להם להתחתן. מסיבות שאינן ידועות הם נפרדו שנה לאחר מכן. אחרי הפרידה מונטגיו תמכה בה פיננסית,[47] אך היא הצליחה להתפרנס גם מכתיבה.[48][49]

בשנת 1754 פרסמה תרגום מצרפתית של פייר אנטואן דה לה פלאס ("Agreeable Ugliness: or, The Triumph of the Graces"). היא כתבה ספרי היסטוריה, כגון "ההיסטוריה של גוסטבוס אריקסון משוודיה" (1760), ו"ההיסטוריה של מקלנבורג" (1762). ב-1762 היא פרסמה את הנובלה המפורסמת ביותר שלה, "תיאור של מילניום הול וסביבתו" ("A Description of Millenium Hall and the Country Adjacent"). מילניום הול מתואר בנובלה כאוטופיה נשית, אחוזה שבה נשים לומדות בבידוד מהחברה החיצונית, כל הרכוש בה שייך לנשים במשותף והן כולן בעלות עיסוקים שמסייעים להן לשפר את חייהם ואת השימוש בתבונתן. השכלה היא העיסוק העיקרי בשעות הפנאי. הנובלה נחשבת לפיתוח של הרעיונות הפמיניסטיים המוקדמים יותר של מרי אסטל.[2] הנובלה זכתה להצלחה רבה ויצאה בארבע מהדורות. סקוט כתבה גם ספר המשך בשם "ההיסטוריה של סר ג'ורג' אליסון" (1765).[48][49]

בשנת 1767 שכרה סקוט, יחד עם שלוש נשים נוספות, אחוזה בבקינגהאמשייר, במטרה להקים קומונה משותפת עמן, מעין מילניום הול גרסת המציאות. מונטגיו תרמה כספים לאחוזה, שהייתה אמורה לכלול בית ספר ושירותים לטובת האוכלוסייה הענייה באזור. קשיים פיננסים ומריבות בין המנהלות הכשילו לבסוף את המיזם.[48]

קתרין מקולי מאת רוברט אדג' פיין, 1775 בערך.

קתרין מקולי (Catharine Macaulay;‏ 17311791) -

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קתרין מקולי

מקולי הייתה ההיסטוריונית הבולטת הראשונה באנגליה, פמיניסטית רפובליקנית, שטענה בעד זכותן של נשים לחינוך שוויוני והשפיעה בכתיבתה על השיח הרפובליקני הרדיקלי בבריטניה, צרפת וארצות הברית. היא הייתה בין הנשים הראשונות שקיבלו אישור להיכנס לחדר הקריאה במוזיאון הבריטי.[50] אחד החידושים שהובילה בכתיבה היסטוריוגרפית הוא השימוש הרב במקורות ראשוניים. את השכלתה קיבלה מאביה, שהיה וויג בדעותיו. אחיה היה חבר הפרלמנט ג'ון סוברידג'. בגיל 35 בעלה נפטר והיא נאלצה לגדל את בתה, אז בת שש, לבדה. כעשור לאחר מכן עברה לבאת', שם התחזקו קשריה עם חברות הבלוסטוקינג מהדור הראשון. על אף שרוב חברות המעגל דחו את דעותיה הרדיקליות לזמנן, הן העריצו אותה כהיסטוריונית וחלקו לה כבוד. הן לא ראו בעין יפה את נישואיה השניים לוויליאם גראם, שהיה צעיר ממנה ב-26 שנים. מקולי תמכה בדרישה של המתיישבים באמריקה הצפונית לעצמאות. יחד עם גראם היא נסעה ב-1784 לארצות הברית ונפגשה עם הנשיא לעתיד ג'ורג' וושינגטון. עבודותיה כוללות היסטוריה של ממלכת אנגליה בזמן מלחמת האזרחים ובתקופת הרסטורציה בשמונה כרכים שפורסמו בשנים 1763–1783 ("The History of England from the Accession of James I to that of the Brunswick Line"), פמפלט פוליטי בו הגיבה על המחשבה המדינית של תומאס הובס ועוד. חיבורה מתקופת המהפכה הצרפתית, "מכתבים על החינוך, עם הבחנות על נושאים דתיים ומטאפיזיים" ("Letters on Education with Observations on Religions and Metaphysical Subjects") השפיע על המחשבה של מרי וולסטונקראפט.[51]

הסטר צ'אפון.

הסטר צ'אפון (Hester Chapone;‏ 17271801) -
צ'אפון, מחברות הדור הראשון של הבלוסטוקינג, הייתה סופרת ומחברת מדריכים לנשים. היא נולדה בנורת'האמפטונשייר. אביה היה חוואי וג'נטלמן אמיד. היא קיבלה השכלה טובה יחסית לנשים באותה תקופה, שכללה לימוד צרפתית, איטלקית, לטינית, מוזיקה וציור. בגיל תשע היא כתבה, למורת הרוח של אמה, את הרומן הקצר הראשון שלה, "האהבות של אמורט ומליסה" ("The Loves of Amoret and Melissa"). בשנת 1750 פרסמה מספר מאמרים קצרים לשבועון The Rambler של סמואל ג'ונסון. באותה שנה החלה התכתבות עם סמואל ריצ'רדסון, שזכתה לעניין רב מצד הציבור ועסקה בזכותן של נשים להפעיל את כוח השיפוט ולהתייעץ עם רגשותיהן כאשר מוצע להן שידוך. חלופת המכתבים הופצה בתקופתה, אך הודפסה באופן רשמי רק ב-1807. בניגוד לרצון של אביה היא התחתנה עם ג'ון צ'אפון, עורך דין ובנה של המחברת שרה צ'אפון. לאחר שהתאלמנה התקרבה למעגל הבלוסטוקינג, ובתמיכת מונטגיו פרסמה ב-1773 את המכתבים שכתבה לאחייניתה, בחיבור אפיסטולרי בשם "מכתבים על השיפור של השכל" ("Letters on the Improvement of the Mind"). זו הייתה העבודה המוערכת ביותר של צ'אפון, והיא זכתה לאהדת המלכה שארלוט, שחינכה את הנסיכה המלכותית לפיה.[52][53]

מרי דלייני מאת ג'ון אופי.

מרי דלייני (Mary Delany;‏ 17001788) -
דלייני הייתה אמנית וסופרת שניהלה חליפת מכתבים רחבת הקף עם בני זמנה. היא הייתה מהדור הראשון של הבלוסטוקינג. היא הייתה משכילה יחסית לנשים בתקופה וקראה באיטלקית וצרפתית. הוריה היו מלוכנים וקרובים לחצר של המלכה אן. דודה ארגן לה נישואים בגיל שבע-עשרה עם בעל אדמות אמיד בשנות השישים לחייו. לאחר שמת בעלה היא עברה ללונדון והחלה לעסוק באומנות. היא פיתחה שיטה של "פסיפס נייר". אחת מעבודותיה (Flora Delanica) נמצאת כיום במוזיאון הבריטי. בשנות ה-30 היא נסעה לאירלנד, שם הכירה את ג'ונתן סוויפט, עמו היא ניהלה תכתובת ארוכה, שפורסמה ב-1766. כעשור לאחר שהכירה את סוויפט היא התחתנה עם חברו, הכומר האנגליקני פטריק דלייני. היא כתבה רומן בשם "מריאנה" שמעולם לא פורסם, תרגמה ספר בוטניקה מלטינית, וכתבה ספר עצות לאחייניתה. כתיבתה האוטוביוגרפית ומכתביה פורסמו לאחר מותה. דלייני הייתה קרובה לחצר המלוכה, וב-1785, לאחר שהתאלמנה, היא קיבלה פנסיה ובית בווינדזור, שם חיה עד מותה.[54]

שרה פילדינג (Sarah Fielding;‏ 17101768) -
פילדינג הייתה משוררת, מחברת נובלות וספרות לילדים, מהדור הראשון של הבלוסטוקינג. היא נולדה בדורסט. אמה נפטרה כשהיא, שני אחיה ושלוש אחיותיה היו ילדים, וסבתה מצד אמה גידלה אותם. בבית הספר לא קיבלה השכלה מרשימה, אך לאחר מכן למדה בעצמה צרפתית ולטינית וקראה ספרות אירופית. אחרי שסבתה מתה היא גרה יחד עם אחיותיה עד שבשנים 1750–1751 כל שלוש האחיות נפטרו. ב-1754 היא עברה לבאת', שם גרה שרה סקוט, אחותה של אליזבת מונטגיו, והיא הייתה לחלק ממעגל הבלוסטוקינג. מלבדן, הייתה בקשרים עם אנשי ספרות וחברה אחרים, כולל אחיה, המשורר הנרי פילדינג. ככל הנראה היא תרמה מכתיבתה לנובלה של אחיה מ-1742 בשם הרפתקאות ג'וזף אנרוז (אנ') ולכתבים אחרים שלו. הנובלה הראשונה שכתבה לבדה היא "ההרפתקאות של דייוויד סימפל בחיפושיו אחר ידיד נאמן" ("The Adventures of David Simple in Search of a Faithful Friend") מ-1744. הנובלה זכתה להצלחה ובהמשך היא פרסמה שני ספרי המשך. ספר הפרוזה הראשון שכתבה לילדים הופיע ב-1749 בשם "האומנת: או, האקדמיה הקטנה לנשים" ("The Governess; or, the Little Female Academy"). באותה שנה כתבה חיבור ביקורת על רומן המכתבים המצליח "קלריסה" (אנ') של סמואל ריצ'רדסון. היא כתבה מספר ספרים נוספים לילדים ותרגמה את הזכרונות של קסנופון לאנגלית. היא פיתחה תאוריה חינוכית וגילתה עניין רב בנושאים הקשורים לשוויון בין המינים.[55]

הסטר ת'רייל ובתה, מאת ג'ושוע ריינולדס (1777 בערך).

הסטר ת'רייל (Hester Thrale;‏ 17411821) -

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסטר ת'רייל

ת'רייל הייתה דמות מרכזית בדור השני של הבלוסטוקינג. היא אירחה מפגשים של הבלוסטוקינג בביתה, והייתה אחת הנשים הראשונות שפרסמו יצירות בז'אנרים של כתיבה ביוגרפית, כתיבה אנקדוטלית וספרות מסע (אנ'). חברותה עם מונטגיו חיברה בין שני הדורות. היא הייתה בת יחידה, וקיבלה מהוריה השכלה טובה שכללה לימודי שפות מודרניות, לטינית, לוגיקיה, ורטוריקה. המורה שלה היה הפילוסוף והכומר האנגליקני ארתור קולייר. היא התחתנה ב-1763 עם הנרי ת'רייל, איש עסקים מצליח ובעלים של מבשלת שיכר. ב-1765 הכירה את סמואל ג'ונסון, שהפך לחבר קרוב, ודרכו הכירה מעגלים רחבים יותר של אנשי החברה בלונדון. כתביה על ג'ונסון ואחרים, כמו גם מכתביה ויומנה, מהווים עד היום מקור היסטורי להבנת חיי החברה הגבוהה בלונדון. היא כתבה ספר על המסע שלה יחד עם בעלה השני, המוזיקאי גבריאל פוצי, בגרמניה, צרפת ואיטליה. בנוסף כתבה מילון שימושי באנגלית ("English Synonymy") ופמפלט פוליטי בשם "Three Warnings to John Bull Before He Dies". יחסיה עם הבלוסטוקינג החלו ב-1765. אולם, דעותיה לגבי נישואים שניים ושאיפתה להשתכר מכתיבה הבחינו אותה מרוב חברות המעגל האחרות והעיבו על יחסיה עמן.[56]

חנה מור, מאת הנרי ויליאם פיקרסגיל (1821).
תחריט של אנה ברבולד (1785).

חנה מור (Hannah More17451833) -
מור נחשבת לחלק מהדור השני של הבלוסטוקינג, אך הייתה מיודדת גם עם נשות הדור הראשון. היא הייתה משוררת, מחזאית, מסאית, והביעה את דעותיה השמרניות יחסית בכתבים על דת ומוסר. היא הייתה גם פילנתרופית שעסקה בחינוך של עניים ודמות בולטת בתנועה לביטול העבדות. אביה היה מנהל בית ספר, והוא לימד אותה ואת ארבע אחיותיה לטינית. שלוש אחיותיה הבכורות פתחו בית ספר בבריסטול, שם היא התחנכה, למדה שפות וספרות קלאסית. מאוחר יותר היא עבדה שם כמורה. היא הייתה קרובה לדייוויד גריק, שהפיק את המחזות שכתבה. ב-1762 כתבה את הדרמה הלירית הראשונה שלה, "החיפוש אחר האושר" ("The Search After Happiness"), שעלתה לבמה בבית הספר בבריסטול ומאוחר יותר הודפסה בלונדון ויצאה עד 1800 ב-12 מהדורות. הדרמה עוסקת בחינוך של נשים ותפקידן בחברה. היא כתבה גם חמש דרמות חינוכיות שמתבססות על סיפורי התנ"ך. בשנת 1774 תרגמה מאיטלקית את המחזה אטיליוס רגולוס של פייטרו מטסטאזיו. בשנת 1782 היא כתבה את פואמה ארוכה בשם "The Bas Bleu: or, Conversation", שעוסקת באידיאל השיחה הרציונלית של הבלוסטוקינג (ראו למעלה). דרך מעגל הבלוסטוקינג היא הכירה את סמואל ג'ונסון שפרסם כתבים נוספים שלה, והיא עצמה סייעה לקדם יצירה של נשים אחרות במעגל. היא כתבה שמונה "מסות על נושאים שונים, במיוחד עבור נשים צעירות" ("Essays on Various Subjects, Principally Designed for Young Ladies"), שהתפרסמו ב-1777 ויעצו לנשים לעסוק בנושאים שהחשיבה לנשיים, כמו ביקרות מוסרית, ולא בנושאים שבהם מצטיינים גברים, כמו סאטירה, אפוסים, וטרגדיה, זאת בניגוד לעיסוקים שבחרה בעצמה. החיבור המצליח ביותר שלה היה "תוכחות על מערכת החינוך המודרנית לנשים" ("Strictures on the Modern System of Female Education"), שיצא בשני כרכים ב-1799. בחיבור היא מבקרת גם את גישתו של ז'אן-ז'אק רוסו לחינוך נשים - ההתייחסות לנשים כיצור סנטימנטלי בלבד - וגם את הגישה של מרי וולסטונקראפט - שעוסקת בחינוך של נשים דרך הפריזמה של דיון על זכויות האישה. גישתה שלה הייתה אוונגליסטית, והיא התייחסה לחינוך מוסרי של נשים כמפתח לאופי המוסרי של האומה. אמונתה האוונגליסטית בעשורים האחרונים לחייה הבחינה אותה משאר נשות הבלוסטוקינג, שהיו ברובן אנגליקניות. כפילנתרופית הקימה בתי ספר לחינוך של עניים באזורים כפריים. היא האמינה שעניים לא צריכים ללמוד קרוא וכתוב, על מנת שלא יתייאשו ממצבם.[57][58]

אנה ברבולד (Anna Barbauld;‏ 17431825) -
ברבולד הייתה משוררת, מסאית, ומבקרת ספרות מהדור השני של הבלוסטוקינג. היא כתבה גם חיבורים פוליטיים וחיבורים דידקטיים לילדים. אביה היה מורה פרסבטריאני, והוא לימד אותה לטינית, יוונית ושפות מודרניות. בעלה היה כומר צרפתי, גם כן לא קונפורמיסט מבחינה דתית, ויחד הם ניהלו בית ספר לבנים בסאפוק. עמדותיה היו ליברליות ביחס לנשים אחרות במעגל הבלוסטוקינג. היא תמכה במהפכה הצרפתית, בביטול העבדות, בחופש הדת ובחופש הביטוי. היא פרסמה ב-1773 ספר פואמות וספר פרוזה (האחרון יחד עם אחיה). ב-1781 פרסמה את "המנונים בפרוזה לילדים" ("Hymns in Prose for Children"). בשנות ה-90 פרסמה טקסטים פוליטיים שמחו על הכרזת המלחמה על צרפת בתגובה למהפכה. היא ערכה ספר שירה של ויליאם קולינס (אנ'), את התכתובת של סמואל ריצ'רדסון (אנ') וספר על מחברי נובלות אנגלים, שכלל מאמרי ביקורת ומאמרים ביוגרפיים. ב-1812 כתבה פואמה סאטירית שחזתה את מפלת האימפריה הבריטית ("Eighteen Hundred and Eleven"). עבודותיה זכו להערכה רבה מצד בני זמנה.[59]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארכיון הבלוסטוקינג - קישורים לכתבים של חברות מעגל הבלוסטוקינג, באתר האוניברסיטה של מסצ'וסטס בבוסטון (באנגלית)
  • קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ Elizabeth Eger, Bluestockings: Women of Reason from Enlightenment to Romanticism, (Palgrave: 2010), pp. 2
    2. ^ 1 2 3 4 5 6 Elizabeth Eger, "Bluestocking circle", in The Oxford Dictionary of National Biography, 2017 version
    3. ^ Elizabeth Eger, Bluestockings: Women of Reason from Enlightenment to Romanticism, (Palgrave: 2010), pp. 12-13
    4. ^ Nicole Pohl and Betty A. Schellenberg, 2002, "Introduction: A Bluestocking Historiography", Huntington Library Quarterly 22(1/2), pp. 3
    5. ^ Nicole Pohl and Betty A. Schellenberg, 2002, "Introduction: A Bluestocking Historiography", Huntington Library Quarterly 22(1/2), pp. 4
    6. ^ 1 2 Sylvia Harcstark Myers, 'The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), pp. 7-9
    7. ^ Sylvia Harcstark Myers, 'The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), pp. 10
    8. ^ Sylvia Harcstark Myers, 'The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), pp. 12
    9. ^ Gary Kelly, "General Introduction", in Bluestocking Feminism 1738-1785 (Pickering & Chatto: 1999), pp. ix
    10. ^ 1 2 Gary Kelly, "General Introduction", in Bluestocking Feminism 1738-1785 (Pickering & Chatto: 1999), pp. xii
    11. ^ Gary Kelly, "General Introduction", in Bluestocking Feminism 1738-1785 (Pickering & Chatto: 1999), pp. xiii
    12. ^ 1 2 Sylvia Harcstark Myers, 'The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), pp. 2
    13. ^ Sylvia Harcstark Myers, 'The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), pp. 3-4
    14. ^ Cited in Elizabeth Eger, "‘The noblest commerce of mankind’: Conversation and Community in the Bluestocking Circle", in Women, Gender, and Enlightenment, edited by Barbara Taylor and Sarah Knott, (Palgrave Macmillan: 2005), pp. 291
    15. ^ Elizabeth Eger, Bluestockings: Women of Reason from Enlightenment to Romanticism, (Palgrave: 2010), pp. 60-61
    16. ^ Cited in Elizabeth Eger, "‘The noblest commerce of mankind’: Conversation and Community in the Bluestocking Circle", in Women, Gender, and Enlightenment, edited by Barbara Taylor and Sarah Knott, (Palgrave Macmillan: 2005), pp. 292
    17. ^ Elizabeth Eger, Bluestockings: Women of Reason from Enlightenment to Romanticism, (Palgrave: 2010), pp. 108
    18. ^ Hester Chapone, Miscellaneous, [in] prose and verse: A New Edition, (1810), pp. 13
    19. ^ Deborah Heler, 1998, "Bluestocking Salons and the Public Sphere", Eighteenth-Century Life 22(2): pp. 63
    20. ^ Elizabeth Eger, Bluestockings: Women of Reason from Enlightenment to Romanticism, (Palgrave: 2010), pp. 109-110
    21. ^ Deborah Heler, 1998, "Bluestocking Salons and the Public Sphere", Eighteenth-Century Life 22(2): pp. 70
    22. ^ Deborah Heler, 1998, "Bluestocking Salons and the Public Sphere", Eighteenth-Century Life 22(2): pp. 74
    23. ^ Nicole Pohl, 2006, "'Perfect Reciprocity': Salon Culture and Epistolary Conversations", Women's Writing, 13(1): pp. 142
    24. ^ Deborah Heler, 1998, "Bluestocking Salons and the Public Sphere", Eighteenth-Century Life 22(2): pp. 62
    25. ^ Elizabeth Eger, Bluestockings: Women of Reason from Enlightenment to Romanticism, (Palgrave: 2010), pp. 107-108
    26. ^ Felicity Nussbaum, The Limits of the Human: Fictions of Anomaly, Race and Gender in the Long Eighteenth Century (Cambridge University Press: 2003), pp. 97
    27. ^ Moyra Haslett, 2010, "Becoming Bluestockings: Contextualising Hannah More’s ‘The Bas Bleu’", Journal for Eighteenth-Century Studies 33(1): 89-112
    28. ^ THE BAS BLEU: or, Conversation (1787), University of Pennsylvania website
    29. ^ Gary Kelly, "General Introduction", in Bluestocking Feminism 1738-1785 (Pickering & Chatto: 1999), pp. xlv
    30. ^ See also Harriet Guest, 2002, "Bluestocking Feminism", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 59-80
    31. ^ Gary Kelly, "General Introduction", in Bluestocking Feminism 1738-1785 (Pickering & Chatto: 1999), pp. xlvii-xlviii
    32. ^ Moyra Haslett, 2010, "Bluestocking Feminism Revisited: The Satirical Figure of the Bluestocking", Women's Writing 17(3): pp. 437
    33. ^ Helen Maria Williams, "Peru, A Poem: In Six Cantos" (1786), Auburn University Website
    34. ^ In the origin:
      Survey with me, what ne'er our fathers saw,
      A female band despising NATURE's law,
      As 'proud defiance' flashes from their arms,
      And vengeance smothers all their softer charms.
      In Richard Polwhele, Unsex'd Females, online version at PoemHunter.com
    35. ^ Willian Hazlitt, Table Talk, Vol. 2 (1822)
    36. ^ Moyra Haslett, 2010, "Bluestocking Feminism Revisited: The Satirical Figure of the Bluestocking", Women's Writing 17(3): pp. 442
    37. ^ Moyra Haslett, 2010, "Bluestocking Feminism Revisited: The Satirical Figure of the Bluestocking", Women's Writing 17(3): pp. 443
    38. ^ רפרנס ל"מסה על הכתבים והעילוי של שייקספיר", שכתבה אליזבת מונטגיו.
    39. ^ The original text: "It might still be well to sneer at 'blue stockings with an itch for scribbling', but it could not be denied that they could put money in their purses. Thus, towards the end of the eighteenth century a change came about which, if I were rewriting history, I should describe more fully and think of greater importance than the Crusades or the Wars of the Roses." In Virginia Wolf, A Room of One's Own, edited by H. Lee (2001), pp. 51
    40. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 30-31
    41. ^ Lord Lyttelton, Dialogues of the Dead, Project Guttenberg
    42. ^ Elizabeth Montagu, An Essay on the Writings and Genius of Shakespear, Compared with the Greek and French Dramatic Poets. With Some Remarks Upon the Misrepresentations of Mons. De Voltaire, Sixth edition (1810), free ebook on google books
    43. ^ "A Giant He, among the Sons of France
      And at our Shakespear pois’d his glitt’ring Lance.
      Out rush’d a Female to protect the Bard,
      Snatch’d up her Spear, and for the fight prepar’d:
      Attack’d the Vet’ran, pierced his Sev’n-fold Shield,
      And drove him wounded, fainting from the field.
      With Laurel crown’d, away the Goddess flew,
      Pallas confest then open’d to our view,
      Quitting her fav’rite form of Montagu. "

      Cited in Elizebath Eger, "Elizabeth Montagu (1720–1800)", in Bluestocking Feminism 1738-1785 (Pickering & Chatto: 1999), pp. lxxi
    44. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 36-37
    45. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 26
    46. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 26-27
    47. ^ Sylvia Harcstark Myers, 'The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), pp. 137-138
    48. ^ 1 2 3 Nicole Pohl, "Scott, Sarah (1720–1795)", in Encyclopedia of British Literature 1660–1789, Edited by Gary Day and Jack Lynch, (Blackwell Publishing: 2015)
    49. ^ 1 2 Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 33-34
    50. ^ Devoney Looser, "Catharine Macaulay : The ‘Female Historian’ in Context", Études Épistémè 17 (2010), n.33
    51. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 29-30
    52. ^ Rhoda Zuk, "Chapone [née Mulso], Hester", in Oxford Dictionary of National Biography, 23 September 2004
    53. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 27-28
    54. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 28
    55. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 29
    56. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 35-36
    57. ^ S. J. Skedd, "More, Hannah", in Oxford Dictionary of National Biography, 25 September 2014
    58. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 31-32
    59. ^ Anna Miegon, 2002, "Biographical Sketches of Principal Bluestocking Women", Huntington Library Quarterly 65(1/2): pp. 25