גוליילמו מרקוני
 | |
| לידה |
25 באפריל 1874 בולוניה, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
20 ביולי 1937 (בגיל 63) רומא, ממלכת איטליה |
| שם לידה |
Guglielmo Giovanni Maria Marconi |
| ענף מדעי |
הנדסת חשמל, מדעים פיזיקליים |
| מקום קבורה |
בזיליקת סנטה קרוצ'ה |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת בולוניה |
| מוסדות |
אוניברסיטת סנט אנדרוז |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
ביאטריס או'בריאן (16 במרץ 1905–1924) מריה כריסטינה בזי-סקאלי (12 ביוני 1927–?) |
| צאצאים |
Degna Marconi Paresce |
| תרומות עיקריות | |
| פיתוח שיטה לשידור מידע באמצעות גלי רדיו | |
| חתימה |
 |
  | |
גוליילמו מרקוני (באיטלקית: Guglielmo Marconi; 25 באפריל 1874 – 20 ביולי 1937) היה מהנדס חשמל איטלקי וזוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1909 על תרומתו להתפתחות הטלגרפיה האלחוטית – פיתוח שיטה לשידור מידע באמצעות גלי רדיו ונחשב לממציא אנטנת המונופול[1].
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרקוני נולד בבולוניה שבאיטליה ב-25 באפריל 1874, כבן שני לג'וזפה מרקוני, אציל מדיני, ולאשתו, אנני ג'יימסון, בתו של אנדרו ג'יימסון האירי. הוא למד בבתי ספר פרטיים בבולוניה, בפירנצה ולאחר מכן בליבורנו. עוד בילדותו נתן מרקוני תשומת לב רבה למדע בנושאי החשמל והפיזיקה, ולמד את עבודותיהם של המדענים מקסוול, הרץ, ריג'י, לודג' ונוספים.
ב-1895 החל מרקוני לערוך ניסויי מעבדה באחוזה הכפרית של אביו בפונטנקיו (מצפון לסאסו מרקוני (Sasso Marconi)), שם הצליח לשלוח אותות חשמליים למרחק של אחד וחצי מייל. ב-1896 לקח מרקוני את המכשירים שהמציא לאנגליה, שם הציג אותם בפני סר ויליאם פריס, המהנדס הראשי של שירות הדואר המלכותי. מאוחר יותר באותה שנה, רשם את הפטנט הראשון בעולם על מערכת טלגרפיה אלחוטית. במרץ 1897 הדגים מרקוני בהצלחה שידור אותות רדיו שחצו את מישור סָלִיסבַרִי (כ-6 ק"מ), וב-13 במאי אותה שנה ערך שידור רדיו שחצה את תעלת בריסטול. אותה שנה, הקים מרקוני את חברת "הטלגרף האלחוטי ואותות בע"מ" (The Wireless Telegraph & Signal Company Limited) וב-1900 שינה את שמה לשם "הטלגרף האלחוטי של מרקוני בע"מ" (Marconi's Wireless Telegraph Company Limited). אותה שנה הדגים בעיר לה ספציה לממשלת איטליה, כיצד אותות אלחוטיים נשלחים למרחק של עשרים מיילים.
ב-1899 הקים קשר אלחוטי בין צרפת לאנגליה על פני תעלת למאנש. הוא הקים תחנות אלחוטיות קבועות בנידלס, באי וייט, בבורנמות, ומאוחר יותר במלון הייבן, השוכן ליד דורסט. ב-1900 רשם את הפטנט המפורסם שלו, פטנט מס' 7777, על טלגרפיה סינטונית ומכוונת. בדצמבר 1901, כשהיה נחוש להוכיח כי גלים אלחוטיים אינם מושפעים מעקמומיותו של כדור הארץ, הוא השתמש במערכת שלו להעברת האותות האלחוטיים הראשונים על פני האוקיינוס האטלנטי, בין פולדהו, קורנוול וסנט ג'ונס, ניופאונדלנד, למרחק של 2,100 מיילים.
פעילותו בתחום הרדיו גרמה לו להיחשב בעיני רבים כממציאו, ואולם מרקוני ערך את שידור הרדיו הראשון שלו ב-1896, בזמן שהממציא האמיתי, ניקולה טסלה, עשה זאת כבר בשנת 1893. בשנת 1904 החליט משרד הפטנטים האמריקני להעביר את הפטנט על הרדיו מטסלה למרקוני, ובעקבות כך זכה מרקוני בפרס נובל לפיזיקה על ההמצאה (ביחד עם קרל פרדיננד בראון)[2]. ואולם, העדויות ההיסטוריות ברורות, ובית המשפט העליון של ארצות הברית החזיר את הזכויות לטסלה בשנת 1943[3].
בשנת 1923 הצטרף מרקוני למפלגה הפשיסטית, והיה מבכיריה. הוא נשא נאומים פשיסטיים ברדיו במדינות אחדות. בחתונתו, שנערכה ב-15 ביוני 1927, היה בניטו מוסוליני השושבין. מתוקף תפקידו כנשיא האקדמיה האיטלקית למדעים, היה מרקוני חבר המועצה הפשיסטית העליונה, הגוף השלטוני הבכיר בימי שלטונו של מוסוליני.
מרקוני נפטר ברומא ב-20 ביולי 1937.
פעילות בתחום הרדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרקוני למד בבתי-ספר טכניים ולכן הגיע לחקירה של גלי הרדיו מתוך עניין בתופעת האלקטרומגנטיות. הוא הצליח לבנות מערכות לקליטה ולשידור גלי רדיו ולהגדיל את טווח הקליטה בהדרגה. בהתחלה הטכנולוגיה החדשה שמרקוני פיתח לא זכתה להכרה באיטליה והוא עבר לעבוד ולהתגורר באנגליה. רק לאחר מכן הצבא האיטלקי הבין את החשיבות של הטכנולוגיה והחל לעשות בה שימוש.
מרקוני הקים חברה שנקראה "חברת מרקוני לטלגרף אלחוטי" שהמשיכה לשכלל את השידור באמצעות הרדיו, כשצעד חשוב בהתפתחות הטכנולוגיה היה הצלחתן של אוניות מלחמה בריטיות לשדר למרחק של 130 ק"מ.
כדי שהשיטה החדשה תעורר עניין בציבור החליט מרקוני על צעד שיווקי, לשדר בזמן אמת דיווח ממרוץ היאכטות הפופולרי בארצות הברית - ה"אמריקה קאפ", ואכן, צעד זה זכה להתעניינות עולמית ולפרסום. האתגר הגדול ביותר של מרקוני היה להעביר שדר רדיו מעבר לאוקיינוס האטלנטי, מה שנראה בקרב המדענים כדבר שאינו הגיוני. בהתחלה ניסיונותיו נכשלו בזה אחר זה, אבל בסופו של דבר בשנת 1901 הוא הצליח לקלוט שידור רדיו שנשלח מאנגליה לצפון מזרח ארצות הברית. זה היה הישג ראשוני בלבד כי איכות התקשורת הייתה גרועה ואמינות הקליטה ירודה, מה שהפך לכישלון שפגע קשה בחברתו של מרקוני. רק לאחר כמה שנים הוא הצליח לבנות משדרים ואנטנות גדולים יותר וסוף סוף השידורים היו באיכות טובה.
טסלה הקדים את מרקוני בהמצאת הרדיו ושידר את שידור הרדיו הראשון בעולם בשנת 1893, אולם לא השכיל לפתח את המצאתו ומרקוני נחקק לעד בזיכרון הקולקטיבי כממציא הרדיו.
בעקבות ההצלחה חברת מרקוני הרוויחה כסף רב, אך הדבר החשוב יותר מבחינה מדעית היה זכייתו של מרקוני בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1909 בצוותא עם קרל פרדיננד בראון.
אירוע נוסף שהוסיף פרסום לחברת מרקוני היה בשנת 1912 - טביעת אוניית הפאר "טיטניק". אלחוטן באוניה שהיה שליח של חברת מרקוני שידר אותות מצוקה וקריאה לעזרה באמצעות מכשירי החברה. דעת הקהל ייחסה את הצלת חלק מהנוסעים לטכנולוגיה החדשה.
הטכנולוגיה שמרקוני פיתח הביאה לשינוי משמעותי בקשר בין מקומות מרוחקים שאין ביניהם קשר פיזי ואפילו עם גורמים שנמצאים בתנועה כמו כלי רכב אוניות ובהמשך גם מטוסים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גוליילמו מרקוני, באתר פרס נובל (באנגלית)
- גוליילמו מרקוני, באתר מט"ח
- הממציאים והמגלים החשובים בתחום הרדיו, GoDigital
- גוליילמו מרקוני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- גוליילמו מרקוני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ג'ולילמו מרקוני (1874-1937), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אמנם, באותו זמן ובאופן עצמאי, המציא אותה גם אלכסנדר פופוב
- ^ תלגרמי רייטר, החרות, 17 בדצמבר 1909
- ^ באתר הידען
| זוכי פרס נובל לפיזיקה | ||
|---|---|---|
| 1901-1925 | רנטגן (1901) • לורנץ, זימן (1902) • בקרל, פ' קירי, מ' קירי (1903) • ריילי (1904) • לנארד (1905) • תומסון (1906) • מייקלסון (1907) • ליפמן (1908) • מרקוני, בראון (1909) • ואלס (1910) • וין (1911) • דאלן (1912) • אונס (1913) • לאואה (1914) • ה' בראג, ל' בראג (1915) • לא חולק (1916) • ברקלה (1917) • פלאנק (1918) • שטארק (1919) • גיום (1920) • איינשטיין (1921) • בוהר (1922) • מיליקן (1923) • סיגבאן (1924) • פרנק, הרץ (1925) | |
| 1926-1950 | פרן (1926) • קומפטון, וילסון (1927) • ריצ'רדסון (1928) • ברויי (1929) • רמאן (1930) • לא חולק (1931) • הייזנברג (1932) • שרדינגר, דיראק (1933) • לא חולק (1934) • צ'דוויק (1935) • הס, אנדרסון (1936) • דייוויסון, תומסון (1937) • פרמי (1938) • לורנס (1939) • לא חולק (1940-1942) • שטרן (1943) • רבי (1944) • פאולי (1945) • ברידג'מן (1946) • אפלטון (1947) • בלקט (1948) • יוקאווה (1949) • פאוול (1950) | |
| 1951-1975 | קוקרופט, וולטון (1951) • בלוך, פרסל (1952) • זרניקה (1953) • בורן, בותה (1954) • לם, קוש (1955) • שוקלי, ברדין, בראטיין (1956) • יאנג, לי (1957) • צ'רנקוב, פרנק, תם (1958) • סגרה, צ'מברלין (1959) • גלייזר (1960) • הופסטדטר, מסבאואר (1961) • לנדאו (1962) • ויגנר, גופרט-מאייר, ינסן (1963) • טאונס, באסוב, פרוכורוב (1964) • טומונאגה, שווינגר, פיינמן (1965) • קסטלר (1966) • בתה (1967) • אלוורז (1968) • גל-מאן (1969) • אלפוון, נל (1970) • גאבור (1971) • ברדין, קופר, שריפר (1972) • אסאקי, גיאור, ג'וזפסון (1973) • רייל, הייוויש (1974) • בוהר, מוטלסון, ריינווטר (1975) | |
| 1976-2000 | ריכטר, טינג (1976) • אנדרסון, מוט, ולק (1977) • קפיצה, פנזיאס, וילסון (1978) • גלאשו, סלאם, ויינברג (1979) • קרונין, פיץ' (1980) • בלומברגן, שולוב, סיגבאן (1981) • וילסון (1982) • צ'נדארסקאר, פולר (1983) • רוביה, מיר (1984) • קליצינג (1985) • רוסקה, ביניג, רורר (1986) • בדנורץ, מילר (1987) • לדרמן, שוורץ, שטיינברג (1988) • רמזי, דמלט, פאול (1989) • פרידמן, קנדול, טיילור (1990) • דה-זֶ'ן (1991) • שרפק (1992) • הלס, טיילור (1993) • ברוקהאוז, שול (1994) • פרל, ריינס (1995) • לי, אושרוף, ריצ'רדסון (1996) • צ'ו, טנוג'י, פיליפס (1997) • לפלין, שטורמר, צוי (1998) • 'ט הופט, פלטמן (1999) • אלפרוב, קרמר, קילבי (2000) | |
| 2001-היום | קורנל, קטרלה, וימן (2001) • דייוויס, קושיבה, ג'אקוני (2002) • אבריקוסוב, גינזבורג, לגט (2003) • גרוס, פוליצר, וילצ'ק (2004) • גלאובר, הול, הנש (2005) • מאת'ר, סמוט (2006) • פר, גרינברג (2007) • נאמבו, קובאיאשי, מסקאווה (2008) • קאו, בויל, סמית' (2009) • גיים, נובסלוב (2010) • פרלמוטר, שמידט, ריס (2011) • הרוש, וינלנד (2012) • אנגלר, היגס (2013) • אמאנו, אקסאקי, נקמורה (2014) • קג'יטה, מקדונלד (2015) • ת'אולס, הולדיין, קוסטרליץ (2016) • וייס, בריש, ת'ורן (2017) • אשקין, מורו, סטריקלנד (2018) • קלו, מאיור, פיבלס (2019) • פנרוז, גז, גנצל (2020) • מנבה, האסלמן, פאריזי (2021) • אספה, קלאוזר, ציילינגר (2022) • אגוסטיני, קראוס, ל'ווילייה (2023) | |